|
|
א. האם אפשר היה למרוד?
האם היה המרד אפשרי?
מרד גטו ורשה פרץ בשלב האחרון לחיי הגטו. מתוך חצי מליון יהודים, נותרו בו כששים אלף. המרד לא פרץ קודם לכן, כי הגרמנים הטעו את היהודים בלי הרף, כי דכאו את רוחם ואת יכלתם להתגונן, כי מעשה של אחד גרר אחריו רציחתם של בני ערובה רבים. ובכל זאת המרידות בגרמנים היו פעולה יוצאת דופן, שאין לה תקדים אצל אומות אחרות.
וכך מתאר את הדברים ק' שבתאי ("כצאן לטבח?", תל אביב 1966, עמוד 69)
כצאן לטבח?
את השאלות הנשאלות על הליכה "כצאן לטבח" יש להפוך מן הקצה אל הקצה השני.
במקום לשאול: מדוע לא התמרדו? מדוע פרץ המרד רק לאחר השעה השתים עשרה? ומדוע היה המרד כה חלש בהשוואה למה שהיה כורח שיהיה?
- יש לשאול: אם כל דבר לחוד והכל ביחד היה נגדם, נגד האפשרות המינימאלית של התגוננות, אם צבאות שלמים של עמים גדולים וחזקים כרעו ונפלו לפני האויב שלהם, אם השונא מרחוק והשונא מקרוב עשו כולם יד אחת להכחידם מתחת השמים, אם ראו בחוש, כאילו אלוהים ואדם קשרו קשר להאבידם ולהשמידם, אם מוחם וליבם שותקו מרעב ומעוני, ממהומה וממהלומות, אם קציני צבא וקומיסארים וחיילים מנוסים של עמים לוחמים הלכו למוות במיליוניהם לבלי אומר ומילה, כיצד זה קרה, כי להם נשאר בכל זאת, ועל אף הכל, עוד די כוח, די אמונה, די רצון לעמוד מול האויב בצורה ובאופן שעמדו בהם? כיצד זה קרה, כי היו והיו מחתרות בהרבה מאוד גטאות והיו מעשי מרי, לא רק בווארשה לבדה, אלא בהרבה גטאות אחרים? מאלו סלעים נחצבה נשמתה של אומה זו?
שבירת הרצון
שבירת הרצון של היהודים הייתה איטית, בתהליך שאי אפשר היה לראות את סופו. בסופו של התהליך, היו יהודי הגטו שבורים במידה כזאת, שמאתיים גרמנים, אוקראינים וליטאים, ערכו גירוש של עשרות אלפים לטרבלינקה, בלא שעמדו נגדם. שקרון רכבת שהגיע לטרבלינקה, טופל בידי עשרים איש בלבד, והאנשים הלכו לקראת מותם ללא התנגדות. (לנצמן, שואה 142).
יצחק צוקרמן (ספר מלחמות הגטאות, 109) מתאר את ההתדרדרות:
...לא הבינונו, שאנו עומדים בפני מפנה היסטורי טראגי, שלא ידענו כמותו. לא הבינונו, שמובילים אותנו משלב אלי שלב; לא הרגשנו שאנחנו מסתגלים, מידרדרים מטה מטה ושוקעים.
סרט כחול לבן - ענדנו. לגטו - הלכנו. מחנות ריכוז - לא התנגדנו. את טראבלינקה בנינו במו ידינו. ברכבת - נסענו. לא ביקשנו אלא קצת מים לפני המוות, ונדחפנו להיות ראשוני הנכנסים לתאי הגז. ומי יכול היה להבין ברגע הראשון, כי מהסרט הכחול לבן עם המגן דוד, מ"סרט הקלון", נמתח קו ישר, ארוך, לטראבלינקה?!
התחילו הדברים מזוטות, והתרגלנו. התביישנו כשהיה צורך להסיר את הכובע בפני הקצין הגרמני, והתרגלנו. נאבקנו עם עצמנו כשהגרמני היה חוטף אותנו לעבודה - והתרגלנו. התרגלנו לא לאכול, למות מטיפוס ולגווע מרעב. התרגלנו. יש אשליה, המונעת מראות את המציאות כמות שהיא.
מדוע לא התנגדנו? / עמנואל רינגנבלום, יומן ורשימות ע' 382
חבר שאל: "עד מתי נלך כצאן לטבח? מדוע שותקים? מדוע אין משמיעים את הקריאה לצאת ליערות, להתנגד?" שאלה זו מטרידה את כולם, אך אין לה מענה - משום שכל אחד יודע, שכל התנגדות, ובמיוחד אם ייהרג בה לו גם גרמני אחד, עלולה להביא לטבח הקהילה כולה, או אפילו להשמדתן של קהילות רבות..
הגירושים מתנהלים באופן כזה, שלא תמיד ולא כולם תופסים שזהו טבח. התאווה לחיים כה חזקה אצל העובדים, אצל המאושרים בעלי כרטיס J - עד שהיא גוברת על הרצון להיאבק...
נוסף על כך פועל כאן גם הגורם החשוב של הייאוש הרוחני הגמור. "השבירה" המוחלטת. תוצאת הטרור כלפי היהודים שלא נשמע כמוהו, הנמשך זה שלוש שנים, והמגיע לשיאו בימים של הגירושים הללו. כל אלה יחד מביאים לכך שבאותו הרגע שבו אנו חייבים לגלות התנגדות כלשהי, אנו חסרי אונים לחלוטין, והשונא עושה בנו ככל העולה על רוחו..
לעולם לא ניתן יהיה להבין, הכיצד זה הובילו את יהודי הכפרים שבסביבת הרוביישוב ל"גירוש" [=השמדה], בליווי שוטרים יהודיים, ואף אחד מהם לא ברח, אף על פי שכולם ידעו לאן ולשם מה מובלים אותם... די היה בז'אנדרם אחד כדי להוציא להורג עיר שלמה. בלובלין היו אלה 4 אנשי גסטאפו שניהלו וביצעו את כל ה"אקציה".
לא יועלו כאן כל השקרים... היהודים לא התנגדו לטבח בשום מקום. הם הלכו פסיביים לקראת המוות, ועשו כן כדי לאפשר לאחרים לחיות. כי כל אחד ידע שלהרים יד על גרמני משמעו לסכן את האח בעיר אחרת, או אולי במדינה אחרת...
להיות פסיביים, לא להרים יד על גרמני, הייתה מאז לגבורה סבילה, גבורה חרישית של פשוטי העם.
סקירה מקיפה על החיים וההשפלה בגטו, עד כדי שיתוק כל יכולת למרוד, מתאר הרב יחיאל וינברג, שהגיע לורשה לטיפול רפואי, ולא יכל לצאת ממנה בגלל פרוץ המלחמה.
הרב יחיאל וינברג / מדוע לא מרדנו?
ב. האם מותר היה למרוד?
השיקול אם למרוד בגרמנים, או להמשיך לחיות, ולנסות לדחות את השעה מיום ליום עד לרגע שהמשטר הנאצי ייפול - שאלה זו הייתה שאלה קיומית, והתשובות לה היו שונות ומגוונות.
גישות שונות היו בתשובה לשאלה אם ראוי למרוד, ואם המרד בגרמנים אינו מהווה סיכון רב יותר מאשר כניעה.
בפרק זה נסכם את הגישות השונות למרד. בבסיס הסיכום מאמרו של יצחק צוקרמן, סגן מפקד המרד (ספר מלחמות הגטאות, 110 ואילך), בתוספת מקורות נוספים שיצוינו במפורט.
התנגדות למרד מסיבות פוליטיות כלליות
(הבונד הוא ארגון פועלים יהודי, בעל אוריינטציה סוציאליסטית-מרקסיסטית, אנטי דתי ואנטי ציוני. הבונד בונה את השקפתו על ההנחה שיש סולידאריות של מעמד הפועלים, והקשר בין פועלי ארצות שונות חזק יותר מאשר הקשר בין בני אותו עם). וזה הטיעון שהעלה:
נילחם כאשר יילחמו הפולנים. בינתיים, לא. אין הפורענות והסבל מנת חלקם של היהודים בלבד, אלא של כלל האוכלוסין. אם המחתרת הלא-יהודית לא מוכנה לפתוח בקרב לפי צרכי היהודים, צריכים היהודים לפתוח בקרב לפי צרכי המחתרת הפולנית.
בישיבות משותפות, כותב יצחק צוקרמן, שמענו את אוז'אך, מנהיג הבונד, אומר "אנחנו חלק מהעולם הלוחם, חלק מהמחתרת הלוחמת. על מה אתם מתריעים? על ההרג ביהודי וילנה? כלום אינכם יודעים כמה רבבות פולנים נמצאים באושביץ, במחנות הריכוז שבסביבות לובלין? כמה פולנים נרצחים יום יום ברחבי פולין? מלחמה אחת היא לכולנו, לכל המדוכאים, לכשתגיע השעה, יקום הפועל הפולני והפועל היהודים ויאבקו שכם אחד".
הלל זיידמן, (יומן גטו ורשה 193) דיווח בישיבה ביום 11.1.43 על ניסיונות שעשה להתקשר עם המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, כדי שיעזרו ליהודי הגטו למרוד. התשובות שקיבל היו: "השעה עדיין לא כשרה לכך". "מחכים לאות שיינתן [מהממשלה הפולנית הגולה בלונדון]". והאחר אמר בגילוי לב: "אין אנו יכולים להבאיש את ריחה של תנועת ההתנגדות בעיני ההמונים הפולנים על ידי הגשת עזרה ליהודים, כי ההמונים הפולנים מתנגדים לכם, היהודים".
מיד לאחר השואה הזדרז הבונד לפרסם ספר על חלקו הפעיל במרד:
הגטו נלחם: ורשה 1945
ספר של הבונד על חלקו במרד גטו ורשה
התנגדות מסיבות של ראייה היסטורית
יש שני זרמים בהיסטוריה היהודית, ושניהם צודקים: הן הזרם הנאבק והלוחם, והן הזרם המקבל עליו את הדין ומרכין את ראשו. יש תקופות שהעם אינו יכול ואינו צריך להילחם. בתנאים הנוכחיים, אם נפתח במלחמה, אין אנו עלולים אלא לאבד את כל מה שניתן להצלה. לדעתו של שיפר מוטב לקבל את הדין על 70 אלף יהודים שילכו לטראבלינקה, ולא ילכו לשם 500 אלף. צריך להציל מה שניתן להציל, גם אם נדע שההולכים - מובלים למוות.
הלל זיידמן מצטט את ד"ר שיפר שאמר דברים אלה: "אי אפשר היה להתנגד, כל אחד חשב שלא כולם יושמדו, שחלק אחד יינצל. כלום יכולנו ליטול על עצמנו אחריות גדולה כל כך - לסכן את חיי הנותרים, הקרובים, את הכלל כולו? הרי ידוע, שהגרמנים נוקטים בשיטת עונשים קולקטיביים". (יומן גטו ורשה 219).
התנגדות על בסיס דתי
גישה דומה להתנגדות למרד מסכם פיליפ פרידמן, ("התנגדות היהודים לנאצים", עמוד 365)
מסורות היהודים היו שונות ובעלות ייחוד משלהן. האינטליגנציה, החלק המשכיל של המעמד הבינוני והמעמד העובד, אימצו לעצמם את מסורת העמים שבקרבם ישבו ואת ערכיהם. אבל להמון הגדול של היהדות החרדית, ובמיוחד במזרח אירופה ובדרום מזרחה, היו גישות אחרות לבעיות אלה. העמים האחרים טיפחו מסורת של גבורה, במשמעות של כוח גופני וצבאי, ואילו במורשת היהדות החרדית כרוך מושג הגבורה באומץ רוחני נפשי, בהקרבה למען הדת, בקידוש השם. הייתה זו הדרך היחידה - אם בכלל - אל התנגדות שנטו היהודים החרדים. התנגדות אשר נבעה ממניעים דתיים, התנגדות שטמנה בחובה מורשת אבות מושרשת, שתמציתה באימרה 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי'. מהותה של גישה זו, שהחזיקו בה היהודים במשך דורות רבים של רדיפות היהודים, מתמצית ברעיון שאין להילחם ברע בעולם הזה, ואין להכניעו בכוח פיזי, שכן במאבק בין הטוב והרע תכריע ההשגחה העליונה.
שאיפה למרד על בסיס דתי
"יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי השתמדות, כמו בספרד או בשעת גזירות תתנ"ו, הייתה מיתתנו כשלעצמה, בחינת קידוש השם. הרמב"ם אומר אפילו, שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד - קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה, הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל".
שאיפה למרד על בסיס לאומי, גם אם לא יציל איש
כותב יצחק צוקרמן: הגרמני טבנס, בעל בית החרושת שבגטו, אמר כי מוציאים את היהודים לפוניאטוב ולטראבניק, שני מחנות ריכוז. ידענו שסופם של פוניאטוב וטראבניק כיליון. ידענו שההבדל בין גטו ורשה לבין המחנות אינו אלא בארכה לכמה חודשים. יהודים בגטו ורשה יכולים לקום ולמרוד, אך ספק הוא אם נספיק להכין מרד בפוניאטוב וטראבניק. ועמדה שאלה מכרעת ביותר: האם רשאים אנו לקצר חיי יהודים בשלשה חדשים, בחמישה חדשים, בחצי שנה?
כיוון שהחלטנו שרשאים אנו, התחלנו במלחמה. הציבור היהודי לא זו בלבד שלא פחד עוד מפנינו... אלא גם גילה לנו אהדת ליבו. כשם שביקש קודם להשלות את נפשו שאליו לא תגיע הרעה, כך גם ביקש עתה להשלות את עצמו שבכוחנו אנו להציל אותו.
הייתה רוח כזו בתנועה החלוצית ובתנועות הנוער שלנו, שאמרה: מרד! מחשבה - מרד! חיים - מרד! הכל מכוון למרד. ידענו שישראל קיים ויתקיים, ויש שהמוות נותן טעם ותוכן לחיים הנותרים. ידענו: למען החיים ולמען אלה שמעבר לים, למענם ולמעננו, לכבודם ולכבודנו, להמשך אשר יבוא, לדורות הבאים - מרד!
שאיפה למרד על בסיס לאומי, בהנחה שיציל חיים
"הציבור ברובו נוטה לעמידה על הנפש. דומה עלי, כי לא עוד ילכו כצאן לטבח. הציבור רוצה, כי האויב ישלם מחיר רב. בסכינים יסתערו עליו, באלות. בחומצה. לא יתנו עוד לשים עליהם מצוד. יתנגדו לחטיפה ברחובות, שכן ברור כי כל מחנה עבודה אינו בימים אלה אלא מוות. ואם למות - מוטב בבית מאשר בנכר...
בכל אשר תפנה לא תשמע אלא קול אחד: צריכים היינו להתנגד לאקציה. צריכים היינו לצאת אל הרחוב, להעלות הכל באש. לפוצץ את החומה ולפרוץ אל מעבר מזה. הגרמנים היו ודאי נוקמים בנו, רבבות קורבנות היו נופלים, אך לא 300,000. עתה הלא תעטנו חרפה וכלימה בפני כל העולם כולו על ותרנותנו שלא הייתה בה כל תועלת. אסור כי יישנה הדבר עתה. מוכרחים עתה לגלות התנגדות, גדול וקטן מוכרחים לעמוד על נפשם מול האויב."
