הקרב היה חסר סיכויים. הגרמנים מטילים לקרב כוחות רבים לאין ערוך מאלה המצויים בידי הלוחמים היהודים. אבל אין הם מצליחים לדכא את המרד. והם נוקטים בשני דרכי לחימה: הם מחליטים לשרוף את הגטו, בית אחר בית, ובכך למנוע אפשרות מהכוח הלוחם לשהות בבונקרים, והם גם השתמשו בגזים רעילים - דבר שלא עשו בשום קרב אחר במלחמת העולם השניה. (באואר, תגובות, 97).

את חורבן הגטו מתאר המסמך הבא:
חורבן הגטו / מרטין גריי
הגטו בער. ימים ולילות היה אחוז להבות, והאש ליחכה ואכלה כל בית. בית אחר בית, רחובות עלו על המוקד. עמודי עשן תמרו, וניצוצות ניתזו, והשמים עטו נוגה אדום, מבעית.
ומקרוב, מעבר לחומה, זרמו החיים כתמיד. אנשים, אזרחי הבירה, טיילו, שיחקו, התהוללו וראו מקרוב את עשן הלהבות ביום ואת האש בלילה. קרוסלה התנודדה וילדים שיחקו וחגו בה להנאתם התמימה ובחורות-כפר שנזדמנו לעיר הבירה באו אף הן לכאן, נתערסלו בקרוסלה וראו אגב כך את הלהבות העשנות. ניצוצות ניתזים אחזו לפעמים בבית מעבר לחומה, אבל שם כובתה האש מיד, ואילו כאן בגטו לא חש איש להציל. הכל בער ואין מבכה.

בער גטו ורשה, הגטו של הגדולה בקהילות ישראל באירופה מאז. ובתוכו פרפרו אחרוני היהודים - והם היו עדיין רבבות במספר - פרפורי גסיסה אחרונים. רק לפני ימים מספר, אפריל 1943, אמרו הגרמנים לחסל שארית פליטה זו, לשלוח את היהודים שעוד נותרו כאן בקרונות המוות לאושבינצ'ים, לבלז'ץ, כשם ששלחו באין מפריע מאות אלפים לפניהםאבל הפעם נרתעו אחור. הפעם קדמום פלוגות "הארגון היהודי הלוחם" שעמדו בקרנות הרחובות ובמסתרי החורבות, וזרעו מוקשים והטילו רימונים בשיירות הצבא הנוהר והחוגג. והגרמנים נדהמו, נרתעו ונסוגו. לכזאת לא פיללו. הם ניסו יום אחד, ניסו למחרת, וכל פעם קידמתם במפתיע אש היהודים. ולאחר עשרת ימי קרבות לא ההינו להיכנס פנימה.

והאויב הצית את הגטו מן האוויר ואחר כך במהומות המנוסה בפנים. שילח אש בארבע פינותיו, וכך חגג את נצחונו מרחוק. הוא היה בטוח שאש קטלנית זו תסיים בחנק-שריפה מה שלא הצליח בקרב פנים אל פנים. אבל כנראה לא קל ביותר לגמור עם בני העם הזה. בכוחות החיים האחרונים חיפשו יהודים מפלט, התרוצצו בין החרבות והלהבות, האש הניסה אותם מן המחבואים ומן הבונקרים התת-קרקעיים, ורבים נשרפו חיים ונחנקו בעשן. אבל בונקרים שלמים - אנשים נשים וטף - הגיחו מבטן האדמה ובקשו ישע, נדדו עמוסים פירורי אוכל אחרונים, סירים וכסתות. תינוקות נישאו בחיק אמותיהן, וגדולים מהם נגררו בעקבות הוריהם ובעיניהם תהומות עצב ויגון, צער ומבוכה וזעקה לישע... וכל אלה נעו וחיפשו מפלט מאחרי כל חומה, בחורבות שכבר לא יכלו לבעור יותר, בפינות שהאש לא להטה שם עדיין כל כך. מי יקום ויתנה את עצמת היגון, את האימה והפחדים של עדת היהודים בלהבות?

לא אשכח אותו לילה שהגטו ניצת כולו, מכל עבריו. חשתי החוצה ממחבואי בלילה, והנה אור כאור היום. האור הגדול הכה בתימהון. מסביב שמעתי נפץ להבות משתוללת, שאון מפולת, שמשות מתרסקות ותימרות עשן עלו עד לב השמים, והאש פושטת ואוכלת, פושטת ואוכלת...

אלו היו ימי ראשית מאי 1943. שם בחוצות בודאי נשם הכל בבשורת האביב, ואולם כאן נערך המוקד. לא ידענו אם יהיה ממנו מנוס. המוני היהודים, מעיירות גדולות וקטנות, עדיין הלכו בחשאי, עוברים בזהירות מחצר לחצר, עוקפים את הלהבות. בית בוער באגפו האחד, ואילו באגפו השני לא נגעה עדיין האש ואפשר לטפס שם ולעבור בפרצותיו. תחילה היינו מהלכים מבעד לעליות, מפרצה לפרצה, וכך עוברים רחובות בלי להתגלות לגרמנים העומדים מעבר לחומה ויורים בכל יהודי העובר את הרחוב. עכשיו בערו העליות. המשכנו לעבור מבעד לפרצות ממרתף למרתף, ואחר כך פשוט שוטטנו בין החורבות, עוקפים את האש במידת האפשר. החום להט בפנים, בעיניים; יש שהעשן שם מחנק, סביבך ניתזים ניצוצות ואתה חותר ועובר...
אבל הקץ לא הקיץ עדיין.