הנושא "משפט הדיבה של חנה סנש" נוגע בשני נושאים: בהתנהגותם של נציגי הסוכנות היהודית בזמן השואה, ובגבולות החופש הביטוי. האם חופש הביטוי כולל גם זכות לשקר?
האחד, והוא ברקע הדברים, התנהגותם של נציגי הסוכנות היהודית בזמן הכיבוש הנאצי. פועלו של קסטנר, שהיה נציג הסוכנות ונאמן ההגנה בהונגריה, עורר ומעורר ויכוח עד היום הזה. קסטנר שיתף פעולה עם אייכמן, קיבל רשות להציל רכבת ובה פחות מאלפיים יהודים, אבל שאר יהודי הונגריה הוסעו לאושוויץ, מבלי שידעו לאן הם מוסעים, ובלי שתינתן להם יכולת לנסות ולהתחבא ולהציל את נפשם.

יש להזכיר כאן מסמך נוסף, שאינו מוזכר במקורות המובאים בהמשך, אבל יש לו משמעות לענייננו. בתחילת 1944 החלו באושוויץ הכנות להשמדת יהודי הונגריה. האריכו את פסי הרכבת, כדי לזרז את הרצח. שני יהודים ברחו בחודש אפריל 1944 מאושוויץ, כדי להזהיר את יהודי הונגריה מן האסון האורב להם. אחד מהן, פרופ' רודולף ורבה, כתב לימים את ספר זיכרונותיו בשם: "ברחתי מאושוויץ" (הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1998). ורבה מספר שני דברים:
האחד:

"מיד אחרי שקסטנר קיבל את הדו"ח שלנו, הוא הראה אותו לאדולף אייכמן בבודפסט, ואייכמן, שהיה אחראי לכך שגירוש היהודים ההונגרים לכבשני אושוויץ יתנהל ללא בעיות, ידע שכל המבצע בסכנה כל עוד אנחנו חיים". (עמוד 258, בהערה).

הדבר השני שורבה כותב הוא זה:

"גיוס משתפי פעולה מרצון היווה מרכיב חשוב במדיניות הנאצית. בעקבות הדו"ח שלי, שנכתב באפריל 1944, ידע קסטנר בדיוק מה מתכננים הנאצים לעשות במיליון יהודים בני ארצו. הוא שמר על שתיקה, וכתוצאה מכך הלכו 400,000 מהם בתמימות וללא התנגדות את מותם בתאי הגז" (עמוד 271).

המקורות המובאים בנושא זה, כוללים קטעים משני מקורות: קטעים מפסק דינו של השופט בנימין הלוי במשפט קסטנר, וקטעים מפסק הדין בבג"ץ שהוגש נגד רשות השידור והמחזאי מוטי לרנר, על כך שבמחזה "קסטנר" הציג את חנה סנש כמי שמסרה את הצנחנים לנאצים.

וזה סיפור המעשה: בפרק הצנחת הצנחנים להונגריה - רקע היסטורי מתאר השופט בנימין הלוי את הרקע להצנחתם של צנחנים יהודיים מארץ ישראל בהונגריה, שהייתה תחת כיבוש נאצי. הצנחנים שצנחו בהונגריה קשרו קשר עם קסטנר, שהיה אז נציג הסוכנות בהונגריה, וזה, במקום לעזור להם, לפי פסק הדין של בנימין הלוי, הסגיר אותם לנאצים.

קסטנר, ששרד מן השואה ועלה לארץ, היה אף מועמד לכנסת מטעם מפא"י. יהודי בשם גרינוואלד הפיץ גיליונות בהם טען כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, קיבל מהם כסף, ומסר את יהודי הונגריה למוות בלי לעשות את המוטל עליו כנציג הסוכנות. קסטנר גם הואשם כי הציל מעונש את הנאצי בכר, שהיה ידידו, והעיד לטובתו בבית משפט לאחר המלחמה, בשם ההסתדרות הציונית העולמית, בלי שהוסמך לכך.

.היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, החליט להגיש תביעה נגד גרינוולד על הוצאת דיבה שמואל תמיר ייצג את גרינוולד, והפך את המשפט למשפטו של קסטנר: הוא טען כי דבריו של .גרינוולד אמת הם, וכך הפך קסטנר להיות לנאשם

השופט הלוי כתב בפסק דינו כי קסטנר הסגיר את הצנחנים לנאצים. את הסיבות לכך מסכם בנימין הלוי בפרק מדוע הסגיר קסטנר את הצנחנים לגסטפו? בפרק זה מסביר השופט הלוי כי קסטנר הגיע לשיתוף פעולה עם הנאצים, ולא יכל להרשות לצנחנים יהודים להפריע לו בניהול הקהילה באמצעות הקשר עם הנאצים.

השופט הלוי הסיק גם כי את חנה סנש הסגיר קסטנר לנאצים. את הסיבות לכך מסביר השופט הלוי בפרק מדוע הפקיר קסטנר את חנה סנש?

השופט הלוי זיכה את גרינוולד ברוב ההאשמות, וקנס אותו בקנס של לירה אחת.

בערעור בבית המשפט העליון התהפך פסק הדין, וגרינוולד יצא חייב ברוב ההאשמות, פרט להאשמה כי קסטנר הציל את בכר אחרי המלחמה. דבר זה נקבע בבית המשפט העליון כדבר אמת.
זמן קצר לאחר מכן, במרס 1957, נרצח קסטנר.
הנושא השני העולה מן המקורות הוא עד כמה חופש הדיבור הוא בלתי מוגבל, ומתי ניתן לסייג את החופש הזה. נושא זה עלה ממחזה שנכתב על קסטנר.

בשנת 1994, במלאות חמישים שנה להירצחה של חנה סנש בידי הנאצים, הציגה הטלוויזיה מחזה בשם "קסטנר", ובו הפך מוטי לרנר את היוצרות: המחזה המבוסס על משפט קסטנר מעלה דיאלוג, בו קסטנר מאשים את חנה סנש כי הוא הסגירה את חבריה לנאצים - דבר שאין חולק שהוא שקר.

בפנייה לבית המשפט העליון ניסו בני משפחתה של חנה סנש לאסור על שידור המחזה, או למחוק את הקטע הפוגע. בית המשפט התיר את שידור המחזה, בטענה כי פגיעה בחופש הביטוי מותרת רק אם מעל ליכולת החברה לסבול את הדברים הנאמרים. הדברים שנאמרו על חנה סנש, למרות שהם שקר, מקבלים את חסות בית המשפט המגן על חופש הביטוי.

בדעת מיעוט היה השופט חשין, שטען כי כבודה של חנה סנש חשוב יותר מחופש הביטוי של מוטי לרנר, וכי יש לאסור על הקרנת המחזה.

תמצית מפסק הדין מופיע בהמשך, בפרק פסק הדין במשפט הדיבה של חנה סנש.