|
[איך יתכנו פעולות שונות מאל אחד?] -אם בסיבת התחלף הכוחות הפעולות כמו שנפעל עם כוח התאווה חילוף מה שנפעילהו עם כוח הכעס, -ואם בסיבת התחלפות החומרים כמו שהאש יתיך הזפת ויקשה המלח, -ואם בסיבת התחלפות הכלים כמו שהחייט יתפור במחט ויחתוך במספריים. ופועל האל יתברך אי אפשר שיתרבה לאחת משלוש סיבות הללו, כי הוא יתברך אחד פשוט, אין בו ריבוי כוחות, ואין עמו חומרים מתחלפים, ולא ריבוי כלים כדי שימצא הריבוי ממנו. ולא יישאר שיהיה הריבוי נמשך אלא מפני דבר אחר זולת אלו, והוא מפני הממוצע. וזה כשיסודר ממנו ראשונה אחד ומאותו האחד אחר, ומאותו אחר נמצא שלישי, ועל הדרך שכתבנו בפרק י"א, עד שיתרבו האמצעיים וימצא הריבוי על ידם. ואם לא על זה הדרך יאמרו כי לא יצויר שימצא הריבוי במציאות מן השם עם היותו אחד פשוט, כי מהאחד לא ימצא ממנו אלא דבר אחד. ואבל יקשה לפי זה הדרך, כי יתחייב שלא ימצא בעולם דבר מורכב מנפרדים, אלא שיהיו הנמצאים כולם אחדים, וכל אחד עלול מהאחר יהיה למעלה ממנו שהוא עילה לו. ואחר שאנחנו נמצא בעולם הגשם שהוא מורכב מחומר וצורה, והאדם מנפש וגשם, ואין מציאות אחד מהם סיבה לאחר, שאם כן לא נמצא אחד מהם בזולת האחר, ואבל מציאות שניהם מעלה אחרת זולתם, בוטל שיהיה הריבוי נמצא על זה הדרך. [דעת אבן סינא] ומזה הצד יאמרו שאפשר שיבוא הריבוי, ועל הדרך שכתבנו בפרק אחד עשר. [דעת אבוחמד] וזה, כי עניין היותו יודע את עצמו זולת חיוב המציאות אשר בו, וזולת היותו יודע שהוא התחלה לזולתו. וכמו שאלו הבחינות הם בו מצד שלא יחייבו ריבוי, מה המונע שלא יהיו כן בעלולים ממנו. ותשוב השאלה בעינה: מאין בא הריבוי? [דחייה] ובעבור זה היה בקדמונים מי שחשב שההתחלות הראשונות שתיים: אחת לטוב ואחת לרע. כי היו אומרים: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר שאי אפשר שתהיינה ההתחלות ההפכיים אחת. ובעבור שההפכיים הכוללים אשר יכללו כל מיני ההפכיים הם הטוב והרע, יאמרו שההתחלות שתים: האחת התחלת הטוב והאחת התחלת הרע. וזה היה דעת איש אחד שמו מאני, ועל כן נקראו הנמשכים אחריו מינים, כמו שנקראו הנמשכים אחר דעת החכם אפיקורוס, שהיה חושב שאין לעולם מנהיג ומכחיש מציאות השם - אפיקורסים. [דחיית שיטת השניות] והיותר מיוחד ויותר מבואר שבהם לפי כוונת זה הספר הוא, שכאשר יעויינו הנמצאות, נראה שהם כולם בכללם יגיעו לתכלית אחת, והוא הסידור הנמצא בעולם, כסידור הנמצא במחנה מפני שר הצבא, והסידור הנמצא במדינות מפני מנהיגי המדינות, שעם היות הריבוי הנמצא בהם בפנים רבים ממלאכות רבות ופעולות רבות מתחלפות וראשיות מתחלפות, אחר שכולם לתכלית אחד, והוא קיום וסידור המדינה או המחנה באופן מתאחד. כן נאמר שאמנם ימצא העולם בזה התואר ממציאות הטוב והרע, בעבור מציאות הטוב בכל המציאות בכללו, והרע אינו מכוון כוונה ראשונה, אבל אמנם יתחדש במקרה. כמו העונש או המוסר המגיע מן האב אל הבן, כי הוא רע מגיע בעבור הטוב, לא על הכוונה הראשונה. וזה, כי אחר שהיו במציאות טובות אי אפשר שימצאו מבלתי שימצא בהם רע מעט מעורב, כמציאות האדם אשר הוא מורכב מנפש מדברת ונפש בהמית שהם יצר טוב ויצר הרע, והושם בו היצר הטוב להישארות האיש במה שאפשר שזהו הישארות הנפש, ויצר הרע הושם להישארות המין אשר אי אפשר שימצא האדם זולתו, גזרה החכמה העליונה שראוי שימצא הטוב הרב ואף אם יעורב בו רע מעט, כי הדעת נותנת שמציאות הטוב הרב עם הרע המועט יותר נבחר מהעדר הטוב הרב בעבור הרע המועט. [יתכן שדבר יהיה טוב ורע] [יש רע שהוא טוב נסתר] וימצאו בו דברים מזיקים לגוף מפני הכרח החומר אי אפשר זולתם. ועל כן הסכימו קדומי הפילוסופים, כמו שיאמר אבן רש"ד, שההתחלה - אחת, אחדות גמורה, ושממנה סודרו סידור ראשון כל הנמצאות המשתנות והמתחלפות לתכלית אחת, שהוא קיום כל המציאות, והקשרו קצתו בקצתו עד שיתאחד המציאות אחדות גמורה. כמו שהראש במדינה ימנה קצת אנשים שיעשו מלאכה מה ולא זולתה, כדי שתהיה המלאכה ההיא יותר שלמה, וימנה אחרים שיעשו מלאכה אחרת ולא זולתה, וכן בכל המלאכות המתחלפות, ועל זה הדרך יעשה קצתם תופרים וקצתם אורגים וקצתם בונים, וישלמו בזה האופן כל המלאכות המצטרכות למדינה, עד שישלם בזה תיקון המדינה, ויהיו כל ריבוי המלאכות מושפע מהראש הראשון עם היותו אחד אחדות גמורה. [ה' האחד בורא את הריבוי] כמו שהנפש המדברת אשר באדם עם היותה אחת תפעל פעולות מתחלפות לתכלית אחת, והוא קיום האדם. ועל זה הדרך לא יסודר ממנו יתברך אלא פועל אחד שהוא הסידור הכולל, וימצאו בו ריבוי עניינים כדי לקשר כל חלקי המציאות זה בזה. ויאמרו, כי אף אם הנמצאים הפשוטים אשר אין להם התלות בחומר כולם הם סיבה קצתם לקצת, יעלו אל סיבה אחת פשוטה, הנה ריבוי הגשמים אמנם נמצאו מריבוי אלה ההתחלות, כדי לקשר כל חלקי המציאות זה בזה. שאם לא נמצא זה הריבוי, היה המציאות חסר, ולא היה מגיע ממנו התכלית האחת השלם אשר הוא מגיע עתה. ובעבור זה ימצא בגלגלים התחלפות התנועות, בעבור התחלפות התחלותיהם. וימצא בכולם התנועה הכוללת הכל, והיא התנועה היומית, להורות על שהתחלתם אחת, ושכולם יעלו אל סיבה אחת. ושכל התחלפות תנועותיהם הוא לתכלית אחת. |
אמר אבן רש"ד, שהאל ציווה אל ההתחלות שיצוו אל הגלגלים שיתנועעו אלה התנועות, ושבמצוות המצווה עמדו השמים והארץ, כמו שבמצוות המלך הראשון במדינה עמדו המצווים המסודרים ממי ששם אותו המלך מושל על עניין מענייני המדינה ועל מי שבא ממיני האנשים.
וזאת המצווה והאמונה הוא השורש במצווה והאמונה שיחויבו על האדם להיותו חי מדבר. זה תורף דברי אבן רש"ד בזה בספר הפלת ההפלה. |
|
והנך רואה, כי אחר כל אלה הדברים הוצרך להודות כי קיום השמים והארץ הוא על צד המצווה והאזהרה, לא על צד החיוב. כי לעולם לא יצויר המצא הדבר החומרי מן השכל הנקי מחומר, הפשוט בתכלית הפשיטות, על צד החיוב, אלא על צד המצווה. וזה יורה על החידוש בהכרח, רצה לומר: היות העולם נמצא ומתקיים ברצון רוצה, כמו שכתבנו בפרק שלישי מזה המאמר, וכאילו טבע האמת הכריחו להודות זה. [סיכום] ולזה הוא שציוונו בכתוב: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד (דברים ו'), כלומר שנאמין שעם שהוא אלוהינו, רצה לומר שהוא סיבת הריבוי, הנה הוא אחד אחדות גמורה. ויספיק זה בהבנת שורש האחדות. ומה שיתלה בו מן הדברים באופן שלא יחייבו ריבוי בעצמות האלוה יתברך. ונתחיל עתה לדבר בשורש השני, שהוא שאינו גוף ולא כוח בגוף. |
|
[דברי הנביאים על תכונות ה'] אמר נחום: אל קנא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חמה נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו (נחום א'), ואלו כולן הם הפועלויות גשמיות, ומלבד זה מידות מגונות שראוי שלא ליחסם לשום שלם אף לשם יתעלה ברוך הוא. ונמצא הכתוב ייחס אליו הגאווה: ה' מלך גאות לבש (תהלים צ"ג). וכן נמצא שייחס אליו הכמרת הרחמים, אמר: יחד נכמרו נחומי (הושע י"א). וייחס אליו העצב: ויתעצב אל לבו (בראשית ו'). וייחס אליו קוצר הנפש: ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י'). [דיבור בלשון בני אדם] ולפי שבלשון בני אדם כשהמלך עושה משפט במורדים בו ונותנים המלכות לזולתו, יאמר עליו שהוא קנוא ונוקם, ושהוא בעל חמה, כן יאמרו הנביאים על ה' יתברך, כשיעשה דין בעוברי רצונו, שהוא אל קנוא ונוקם ושהוא בעל חמה, להיות הפועל הנמשך ממנו על עוברי רצונו פועל הנוקם והנוטר והמקנא. וכן ייחס אליו העצב על זה הדרך, כי כמו שבני אדם עצבים כשמביא ההכרח אל שיהיו מעשי ידיהם נשחתים, כן אמר הכתוב: ויתעצב אל לבו. וסמך לו: ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגו' כי נחמתי כי עשיתים, לפי שהיה עושה פועל מי שהוא מתנחם על מה שעשה ורוצה להשחיתו. וכמו שהאדם כשמביאו ההכרח להשחית מעשה ידיו מצד הדין, מבקש דרך לבלתי השחית הכל, ולזה סיים: ונח מצא חן בעיני ה', כלומר שהשם יתברך סיבב שיתקיים העולם ע"י נח ובניו. ועל זה הדרך הוא מה שאמר הכתוב ותקצר נפשו בעמל ישראל, שעשה פועל כאדם המצטער ונפשו קצרה בעמל חברו ומכניס עצמו בדוחק להושיעו, כן השם יתברך אף על פי שישראל חטאו, ולא היו ראויים באותה שעה לאותה הצלה גדולה, הושיעם מצד עצמו כאילו התפעל מצרתם ועמלם, על דרך: ראה ראיתי את עני עמי אשר וגו' וארד להצילו מיד מצרים וגו'(שמות ג') וכן יחד נכמרו נחומי. ויתר ההתפעלויות הגשמיים ראוי שיובנו על זה הדרך, שהם לתת הבנה אל בני אדם מן הפועל הנמשך ממנו כדי לשכך את האוזן. כמו שנמצא הכתוב אמר בפירוש: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי ללא ראיתם כל תמונה (דברים ד'), ואף על פי כן ייחס אליו הכלים הגשמיים. אמר הכתוב על הלוחות: כתובים באצבע אלוהים (שמות ל"א), כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח'), וכן ימינך ה' נאדרי בכוח (שמות ט"ו), ידיך עשוני ויכוננוני (תהלים קי"ט), וכן רבים. כי להיות הכתיבה באדם נעשית באצבע - ייחס אליו האצבע. ולהיות הגבורה באדם נמשכת מן הימין - ייחס אליו הימין. ולהיות הפעולות האנושיות נעשות בידים והאצבעות - ייחס אליו הידיים והאצבעות. ולהיות קבלת הדברים באדם נמשכת אל שמיעת האוזניים - אמר תהיינה אוזניך קשובות (תהלים ק"ל). ועל זה הדרך הוא מה שאמר השם (מ"א ט'): והיו עיני ולבי שם כל הימים שנאמר על ביהמ"ק, רצה לומר: השגחתי ורצוני, שזהו הוראה על היותו רוצה בקיומו. וכן מה שתארו הנביאים את השם כמלך יושב על כסא באומרו: ואראה את ה' יושב על כסא (ישעיה ו'), ושם נאמר: כי את המלך ה' צבאות ראו עיני. ויתארוהו בגיבור: ה' כגיבור יצא (שם מ"ב), ה' גיבור מלחמה, (תהלים כ"ד). כל זה הוא לתת הבנה אל האנשים מעוצם כבודו והדרו. וזהו שאמר דוד: כבוד מלכותם יאמרו וגו' להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו (שם קמ"ה). כלומר: אינם מתארים אותך בכך, אלא להודיע לבני האדם, אבל לא שידמה מלכותך למלכות בשר ודם, כי מלכותך הוא נצחי, כי הוא מלכות כל עולמים. ואמנם נאמר כדי לתת הבנה אל בני אדם, לא זולת זה. [גאווה אצל ה'] על החכמה אמר הכתוב: כי ה' יתן חכמה (שם ב'), ואמר: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, (ישעיה מ"ד) הרי שביאר שאין חכמת אדם כלום, וכי החכמה באה מהשם ולא מזולתו. וכן העושר אין ראוי לאדם שיתגאה בו כי אינו שלו, אמר דוד כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה"א כ"ט). וכן המלכות וכל התנשאות ומעלה הוא ממנו יתברך, אמר הכתוב לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. ואמרו רז"ל: (בתרא נ"א ב) ואפילו ריש גדגותא משמיא מוקמי ליה. וסיים דבריו: והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל וגו', כלומר: אחר שהכל בא מאתו יתברך, ואין מיד האדם דבר אלא מצד השם וברצונו, כי בידו לגדל ולחזק לכל, אין ראוי שיתגאה במה שאינו שלו ואינו בידו, ועל כן הגאווה לא תאות אלא לשם, שהכל בא מאתו, ולא מזולתו. ולזה ייחס אותה הכתוב אליו ואמר: ה' מלך גאות לבש (תהלים צ"ג). ואמר משה: אשירה לה' כי גאה גאה (שמות ט"ו), ותרגם אונקלוס ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה היא. ועל כן המתגאה במה שאינו שלו ראוי שתוסר ממנו אותה מעלה, להורות שאין הכבוד והמעלה אליו מצד עצמו אלא מהשם וברצונו, וכן נמצא הכתוב אומר על נבוכדנאצר שהיה מתגאה בכבוד ומלכות; וכדי רם לבביה ורוחיה תקפת להזדה הנחת מן כרסא מלכותיה ויקרה העדיו מניה ונאמר: עד די תנדע די שליט עליה במלכות אנשא ולמן די יצבא יתננה ושפל אדם יקים עלה. (דניאל ה') וכן בנגיד צור על שהיה מתגאה שהוא אל אמר הכתוב: יען גבה לבך ותאמר אל אני וגו' האמור תאמר אלוהים אני לפני הורגך ואתה אדם ולא אל ביד מחללך (יחזקאל כ"ח), שיראה מזה שהשם פוקד על המתגאים במה שאינו שלהם. כי המתגאה במלכות השם מסיר המלכות מהם ונותנו לשפל אנשים, כדי שיוכר לכל שאין המלכות של אדם ולא בידו. וכן המתגאה באלוהות, שעושה עצמו אלוה, השם פוקד עליו לתיתו ביד הורג, שזהו הגמול האמיתי למתגאה בשהוא אל, להראות חרפתו שאין בו יכולת להציל את עצמו. וזה - כי מדרך האלוה להחיות המתים ולהציל לקוחים למוות ולחשוך מטים להרג, ולהיות נצחי, וזה בהפך, שה' מסגירו ביד הורג, להורות שאינו אל, אחר שיש לאדם יכולת עליו להורגו ואין לאל ידו להציל עצמו ולחשוך נפשו מיני שחת. אבל השם יתברך, אשר בידו נפש כל חי, הוא ממית ומחיה, והוא הנותן שלמות לכל נמצא, ואין שום שלמות בא לו מזולתו, כמלכים ששלמותם בא להם מזולתם. כי המלכים אין מלכותם מתעלית אלא מצד הכבוד הנעשה להם מזולתם, שאם לא מצד הכבוד לא יוכר שהוא מלך ושיש לו יתרון על זולתו, ולזה הם כאילו הכבוד מושל עליהם, אבל השם יתברך אינו כן, כי הוא מושל על כל הכבוד, ולזה נקרא מלך הכבוד. וזה, כי הדרת המלך ברוב עם כדי שיהיה כבודו מתרבה, והשם יתברך לפי שהוא מלך על הכבוד, אין מלכותו מתעלת בזולתו, ולא משתנה בהשתנות הנמלכים ובהתמעטם. אמר המשורר: קול ה' יחולל איילות ויחשוף יערות ובהיכלו כולו אומו כבוד (תהלים כ"ט). כלומר, שאפילו כשהקב"ה עושה דין, ומשחית היערות והבעלי חיים, אין מלכותו וכבודו מתמעטת בזה, כי בהיכלו - רצה לומר: במדרגתו - הכל הוא כבוד. והביא ראיה לזה, כי ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם, רוצה לומר: כי השם היה בזמן המבול, שהיה העולם מלא קודם המבול מאנשים ומבעלי חיים, ונשחת הכל, ולא נשאר רק נח ואשר אתו בתיבה, ואעפ"כ לא נשתנית מלכותו מכמות שהיה. וזהו וישב ה' מלך לעולם ואמר וישב ולא אמר ויהי, בעבור כי תואר הישיבה הוא יותר קיים, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשיתוף ישב (פרק י"א מחלק א' למורה), ועל כן ייחס אליו הנביא תואר הישיבה יותר מזולתו מן התארים. אמר: ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא (ישעיה ו') ולא אמר ואראה את ה' על כסא רם ונשא. כי לפי שתואר הישיבה מורה על תואר היותר קיים מבלי שינוי, ייחסוהו אליו יתברך. אף על פי שלא ייפול עליו לא עמידה ולא ישיבה, אמרו רבותינו ז"ל במסכת חגיגה (דף ט"ו ע"א) שאין למעלה לא עמידה ולא ישיבה וכו'. ועל זה הדרך ראוי שיובן בכל ההתפעלויות הגשמיים הבאים בכתובים המיוחסים לו יתברך, שהם אמנם נאמרים כדי לתת הבנת העניין אל האנשים, לא שיהיה העניין כן באמת. וכלל גדול אמרו רז"ל בזה: דברה תורה כלשון בני אדם (סנהדרין ס"ג א). |
|
[השמחה אצל ה'] ואנשי כנסת הגדולה תקנו במטבע הברכות שהשמחה במעונו. ונראה כי השמחה תיוחס אליו על הפך העניין שיוחס אליו העצב. שאם ייוחס אליו העצב שהוא תואר הפחיתות, כל שכן שראוי שתיוחס אליו השמחה שהוא התואר החשוב, כי ידיעת ההפכים אחת. וכמו שהעצב נאמר בלשון בני אדם על ההתפעלות המגיע מן הדבר הנעשה הפך הרצון, כן השמחה תאמר על ערבות הפקת רצון האדם והגמר כוונתו בקיום מעשיו. ועל זה הדרך יאמר בהעברה אל ה' השמחה, על הפך העניין שיאמר עליו העצב, כמו שפירשנו למעלה. ואמר הכתוב: ישמח ה' במעשיו כלומר שרצה בקיומם. וכן שהשמחה במעונו רוצה לומר שעיקר הקיום הוא בעליונים שהם קיימים באיש, ולא בתחתונים שאינם קיימים אלא במין, ועל כן אומרים אותה בשעת הזיווג, לפי שהשמחה בכל דבר תהיה מצד ההתמדה והקיום, והעצב בהפסד וההעדר. [ביאור שהשמחה במעונו] וביאור זה, שאין שמחתו יתברך תלויה במה שזולתו מן הנמצאים, לא הנפסדים ולא הקיימים, אבל שמחתו היא בעצמותו בלבד, וזהו שהשמחה במעונו כמו עוז וחדווה במקומו (ד"ה א' ט"ז כ"ז) שרוצה לומר: במדרגתו, או בעצמותו. כמו ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג') כמו שיבוא. וזה, כי כמו שיש אל החכם שמחה במה שהוא מרגיש בעצמו משלמות החכמה, עד שכל שאר החכמים צריכים אליו ומושפעים ממנו והוא אינו צריך אליהם, כן השם יתברך שש ושמח במה שאין מציאותו תלוי בזולתו, ושמציאות הכל תלוי בו. עם היות שאין יחס שתי הערבויות כלל, כי ערבות החכם הוא מצד מה שישיג מזולתו, רוצה לומר: מהשם ומשאר הנמצאים המושפעים ממנו. והוא יתברך שמחתו בעצמותו מבלי הבטה אל הזולת; וכן ערבות החכם היא בעל תכלית בהכרח, למה שהשגתו בעלת תכלית, ולזה תהיה שמחתו וערבותו מוגבלת, ואף על פי שהיא תתוסף תמיד. לפי שכל מבקש איזה דבר כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו. וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית, יכלה הכוסף כשישיגנו השמחה או תיפסק, אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסק ההשגה. ולזה תתמיד השמחה, עם שהיא תמיד מוגבלת, כמו שההשגה מוגבלת תמיד. [שמחת האדם מול שמחת ה'] ובעבור זה אמר המשורר: דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד. כלומר, כי השמחה במה שתשיגו ממנו לא תפסק עוד, כי תמיד תוסיפו שמחה מצד היותו יתברך בלתי בעל תכלית, וכל מה שיושג ממנו מדרגה מה ימצא בו דרוש נכסף בלתי מושג. וזהו שרמז באומרו ועוזו בשחקים (שם ס"ח). ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשיך (שם מ'), רוצה לומר: כי מצד היותו יתברך בלתי בעל תכלית, תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד; וזהו שאמר: ויאמרו תמיד יגדל ה',. כלומר, כי כל מה שישיגו יותר יכירו כי הוא יותר גדול, ותמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית, ותמיד יאמרו: יגדל ה' ותגדל השמחה יותר, ואף על פי שמה שישיגו תמיד הוא דבר מוגבל. אבל שמחתו יתברך בעצמותו בלתי מוגבלת ומתמדת, להיות כל שלמות שהוא משער מעצמו בלתי בעל תכלית. והיות נמצאים בעצמותו שלמויות בלתי בעלי תכלית קיימים בלתי משתנים, אינם ממין שום שלמות מן השלמויות המושגות אצלנו. ואולם בחסד אלוהי ישיג האדם מדרגה מה ממעלתם, וזהו מה שאמר הכתוב: מה יקר חסדך אלוהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו). רוצה לומר כמה גדול ויקר חסדך שאי אפשר שתושג מדרגתו, ועם היוקר והחשיבות הזה, הוא מן הפלא היות בני אדם חוסים בצל כנפיך. וכנף במקום הזה מורה על הסתר והעלם, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל בשיתוף כנף מן ולא כנף עוד מוריך (ישעיה ל'), ויהיה פירושו כי הדבר שהוא בלתי בעלת תכלית, אי אפשר שתושג מדרגתו, אבל הוא נסתר ונעלם, ועם כל זה בני אדם חוסים בצל ההסתר ההוא שהוא סתר עצמותו וחסדו ושאר התארים הנמשכים מאתו. ואמר כי מן ההשגה שמשיגים מצד ההסתר ההוא, שהיא השגה שכל הנמצאות משתלשלות ממנו, והשגת הפעולות הנמשכות מחסדו ומיתר התארים המתייחסים אליו, הם מתענגים תענוג נפלא, והם שבעים ממנו. וזה בעולם הנשמות, וזה הוא אמרו בלשון עתיד: ירוויון מדשן ביתך ונחל עדניך וגו (תהלים ל"ו). רוצה לומר: כי במה שישיגו משאר הנמצאות המשתלשלות ממך הנקראים אחוריים, הרמוז אליהם במה שנאמר למשה וראית את אחורי (שמות ל"ג), והם הנקראים דשן ביתך, יהיו דשנים ורעננים ושבעים כל טוב. אבל נחל עדניך, רוצה לומר: מאותו הנחל הנמשך ממה שאתה מתעדן ממנו , אין דרך ומבוא להשיג ולשתות ממנו מעצמם, רוצה לומר: מצד השגתם, אלא כן תשקם אתה ממנו דרך חסד. ולזה אמר תשקם ולא אמר ישתו, לפי שאינן מושגות לאדם אלא דרך חסד. וקרא אותם עדניך, לשון רבים, להיות השלמויות אשר בו יתברך רבים או בלתי בעלי תכלית כמו שיבוא (פרק כ"א). [השגת ה'] גם אין מניעות מצד שאין בכוחם לקבל עוצם התענוג ההוא, כי כוחך הגדול יכול לתת להם הכנה וכוח לקבלו, כי באורך נראה אור. כלומר, כי אפילו ההשגות החושיות לא נשיגם ולא יגיעו אלינו אלא מצד החסד הנמשך מאתך. וזה כי האור אין בנו כוח להשיגו, אבל הוא מכהה ראותנו, אם לא מצד האור האלוהי הנותן בנו כוח להשיג קצתו, ומוציא ראותנו מן הכוח אל הפועל. וזהו אמרו נראה אור, ולא אמר האור, כי קצתו נשיג ולא כולו. ואפשר כי באורך נראה אור ירמוז אל ההשגה השכלית, לומר כי מצד השכל המושפע ממך, שהוא אורך, נשיג איזו השגה בו שהוא אור לאור באור החיים הנצחיים. ובעבור זה הוא שנבקש ממך שימשך ממקור השלמויות אשר בך קצת תענוג אלינו על צד החסד. ומה שאמר משוך חסדך ליודעך (שם ל"ו), לבאר כי חסד ההשגות ההן ראוי שיהיה נמשך ליודעך יותר מזולתם. אבל לישרי לב, והם המון המאמינים, ראוי שימשך אליהם השכר המיועד מצד התורה דרך צדקה, וזהו אמרו: וצדקתך לישרי לב. כי הצדק האלוהי יגזור שישיגו המאמינים מדרגת החיים הנצחיים המיועדים מצד התורה, מצד היותם בוטחים בשם ומאמינים בתורתו, אף על פי שלא יספיק להשיג השגה שכלית. כמאמר הנביא: וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב'). הרי שייעודי השגת החיים הנצחיים מצד האמונה, כי לא ירמוז בזה אל החיים הגופיים, שאין הצדיקים המאמינים חיים בהם יותר מן הרשעים הבלתי מאמינים. אבל הנביא ירמוז בזה אל החיים הנצחיים, כמו שיתבאר בעזרת ה' במאמר ג' פרק שלשים. |
