- ה מ ש ך -



מאמר שלישי פרק כה

[טענות הנוצרים נגד שלמות התורה]
הקשה אלי חכם מחכמי הנוצרים ואמר, כי הדבר יבחן מצד סיבותיו:
אם מצד החומר,
ואם מצד הצורה,
ואם מצד הפועל,
ואם מצד התכלית,
ואמר, כשתבחן תורת משה תמצא חסרה בכולן.

וזה כי היא חסרה מצד החומר, שיש בה סיפורים ועניינים אחרים שאינם תורה כלומר הנהגה והישרה.
ותורת ישו אין בה דבר שאינו תורה.

ומצד הפועל כי היא תניח הסודות האלוהיות הרומזות על השילוש נעלמות מאד, עד שאי אפשר שיובן מתוכה שלמות הפועל ותאריו כלל.
ואמר כי זה יובן מתורת ישו הנוצרי שבארה בפירוש שהאלוה אב בן ורוח הקודש ושכולם דבר אחד.

ומצד התכלית כי היא לא תניח ההצלחה הנפשית שהוא התכלית האנושי, אבל תניח הצלחות גשמיות בלבד.
ואולם תורת ישו תניח ההצלחה הנפשית ולא ההצלחות הגשמיות.

ומצד הצורה כי התורה ראוי שתהיה מקפת על שלושה דברים:
על מה שבין אדם למקום, והם מצוות עבודיות נקראות בלשונם צירימוניאלי"ש, והם המצוות שאדם עושה מצד עבודת האל, כי צירי בלשון יון אלוה.

ועל מצוות שבין אדם לחברו, והם המשפטים נקראים יודיציאלי"ש, והם המצוות המתחדשות על האדם מצד משאו ומתנו עם זולתו, והם המתחייבות מצד הקיבוץ המדיני.

ועל המצוות שבינו לבין עצמו, נקרא מוראלי"ש, והם המצוות שאדם עושה אותם לקנות תכונה טובה בנפשו, מיראת חטא וענווה וכיוצא בהן, שהן מקנות בנפש תכונה טובה.

ואמר כי כשתבחן תורת משה בשלוש מיני המצוות הללו - תִּמָּצֵא חסרה בכולן.

כי במה שבין אדם למקום, שהן מצוות עבודיות, רוצה לומר בהוראת דרכי העבודה. הנה היא חסרה, כי היא תצווה בהריגת הבעלי חיים ושרפת הבשר והחלב והזאת הדמים וזריקתן שהן עבודות מזוהמות.
מה שאין כן בהוראת ישו, כי עבודתה נקיה בלחם וביין.

ואם במה שבין אדם לחברו, שהן המשפטים והם המצוות המדיניות, הנה היא חסרה גם כן, לפי שהיא תתיר הריבית, שאמרה לנכרי תשיך (דברים כ"ג). וזה דבר משחית הקיבוץ המדיני. וציוותה גם כן שרוצח בשגגה יגלה עד מות הכהן הגדול, וזה עונש בלתי שווה, כי פעמים יחיה הרבה ופעמים יחיה מעט. ועוד שהרוצח בשגגה אין לו משפט מוות מן הדין, ותורת משה התירה דמו לגואל הדם, ואם הרגו גואל הדם פטור, ונמצא לפי זה ההורג במזיד פטור, וההורג בשגגה נהרג.
מה שאין כן בתורת ישו, שהכל תלוי בדעת השופטים.

ואם במה שבין אדם לעצמו, כי לא תצווה תורת משה רק בכשרון המעשה לא בטהרת הלב.
ותורת ישו תצווה בטהרת הלב, ומתוך כך תציל את האדם מדינה של גיהינום.

זה העולה מכלל דברי הנוצרי.

[תשובה לנוצרים]
וזאת הייתה תשובתי אליו. כי כל הדברים הללו הם בהפך האמת מבלי הבנה ועיון וידיעה בדרכי התורה.

וקודם שאשיב על דבריו אציע הצעה אחת שאין ספק בה אצל כל בעלי שכל.

[הצעה: באלו דברים תתכן אמונה?]
והוא שהדבר שתבוא האמונה בו, ראוי שיהיה אפשר לשכל לצייר מציאותו, אף אם יהיה נמנע מצד הטבע.
כמו שהתבאר במאמר ראשון פרק כ"ב.

כי הנמנעות מצד הטבע, כקריעת ים סוף, והתהפך המטה לנחש, ושאר האותות והמופתים שבאו בתורה או נזכרו בדברי הנביאים, אחר שאפשר לשכל לצייר מציאותם, כבר תבוא האמונה בהם, בשיש יכולת ביד האל להמציאם ולחדשם.

אבל מה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו:
- כהיות הדבר נמצא ובלתי נמצא יחד בבת אחת,
- או היות הגשם האחד בשני מקומות מתחלפים בעת אחד,
- והיות המספר האחד בעצמו זוג ונפרד יחד,
כל זה וכיוצא בו ממה שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו - אי אפשר שתבוא האמונה בו, ולא יתואר האל ביכולת עליו.

כמו שלא יתואר האל בשהוא יכול לברוא אחר כמוהו מכל צד,
- ולא להמציא מרובע שיהיה קוטרו שווה לצלעו,
- ושמה שכבר עבר לא עבר -
כי זה אחר שאין השכל יכול לצייר מציאותו, לא יתואר האל ביכולת עליו, לפי שהוא נמנע בעצמו, ועל כן אי אפשר שתבוא האמונה בו.

כי אין האמונה בנמנעות ממה שיתן שלמות בנפש. שאם הייתה האמונה בנמנעות בעצמן נותנות שלמות בנפש, היה השכל ניתן באדם לבטלה, ולא היה יתרון לאדם על הבעלי חיים אחר שאין לשכל מבוא בהאמנת מה שתבוא האמונה בו.

[שלמות התורה מצד החומר]
ואחר הצעה זו אומר, כי מה שאמר שתורת משה היא חסרה מצד החומר, זה יורה על חסרון ידיעתו בתורת משה.
כי אין דבר בתורת משה, ולא שום סיפור שאינו הכרחי לתורה, אם ללימוד איזה דעת או מוסר או לבאר איזו מצווה ממצוות התורה.
כי אף ותמנע הייתה פילגש לאליפז בן עשו (בראשית ל"ו) היה צריך לכתבו, כדי להבדיל בין עמלק שציוותה התורה להחרימו, ובין שאר בני עשו שנאמר עליהם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (דברים כ"ג).

וכן כל שאר הסיפורים הם ליודעים חן, וכבר האריכו מפרשי תורתנו בכל פרט ופרט מהם.

ומה שאמר שאין כן בתורת ישו, הנה אנחנו לא נמצא שנתן ישו תורה, אבל הוא בעצמו ציווה לשמור תורת משה. והאיואנגיליוש אינה תורה, אלא סיפור תולדות ישו.

והאותות שהם אומרים שעשה בחייו, הם וכיוצא בהם נמצא נעשים על ידי נביאים שלא היו נותנים תורה.

ומה שבא באונגיליוש מן המוסרים ולימוד דעת את העם לתקן מעשיהם, הכל בא במשלים וחידות, ואין מדרך התורה להיות כן. לפי שהדבר הנאמר על דבר חידה ומשל, אי אפשר לעמוד על הכוונה אלא בקושי, ולזה הוא שביאר הכתוב בנבואת משה שלא הייתה בחידות, כי בעבור שהייתה התורה ניתנת על ידו, לא היה ראוי שידבר בחידות, שמדרך הנביאים שאין מדרגתם גדולה בנבואה לדבר כן. כי הדבור הנאמר על דרך חידה או משל בנבואות זכריה, אין לו שלמותו הראוי לו, כי יצטרך לפירוש, ואפשר שיסבול פירושים רבים מתחלפים. ולזה היה יחזקאל מתרעם על שהייתה נבואתו במשלים, אמר: אהה ה' אלוקים המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא, שיראה שיהיה זה חסרון בנבואתו. ולזה חזר לדבר עמו בפירוש.

והוא מבואר שאין ראוי מחוק התורה שתהיה אלא מן המעולה שבמדרגות הנבואה, שעל זה הוא ששיבח הכתוב בנבואת משה ואמר בו: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות.
נמצא שהדיבור התורי הבא בחידות יש בו חסרון מצד החומר, והנה זה הפך מה שחשב הנוצרי.

[שלמות התורה מצד הפועל]
וכן מה שאמר שהיא חסרה מצד הפועל שלא כתבה תוארי האלוהות, הנה הדבר בהפך, כי היא כתבה בפירוש שורש האחדות והרחקת הגשמות, וביארה שהשם יתברך נמנע ההשגה. אמר הכתוב: כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג), וכתבה שמה שיושג ממנו יתברך הוא מצד המידות שהוא מנהיג בהן בריותיו, כמו שביאר זה למשה כשאמר: הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך (שם), שהודיעו יתברך כי הי"ג מידות שבהן הוא מנהיג את בריותיו הן דרכיו, שאפשר לאדם הידיעה בהן בין רב למעט כפי התחלפות מדרגות המשיגים, אבל תוארי עצמו אי אפשר שיושגו.

ומה שלא כתבה תורת משה השילוש להיותו דעת בלתי מסכים אל האמת כפי העיון השכלי, והתורה לא תנחיל דעת בלתי אמיתי, שיאמר שהאחד הוא שלוש ושהשלוש הם אחד, עם היותם נמצאים נבדלים בעצמם לפי מה שהם אומרים.

כי מה שיאמרו הפילוסופים שהוא שכל משכיל ומושכל עם היותו אחד, אינו על זה הדרך, כי הם לא יאמרו שיש בו שלושה דברים נבדלים בעצמם, חלילה. אבל יאמרו כי הדבר האחד יקרא באלו השלושה שמות בשלוש בחינות.

כי הוא יתברך שכל פשוט בלי שום הרכבה. אולם אחר שהוא שכל בהכרח שישכיל. ואם כן הוא משכיל, ולא ישכיל דבר חוץ מעצמותו, כי מן השקר שיהיה שלמותו תלוי בזולתו, ושיהיה זולתו מוציאו מן הכוח אל הפועל, ובזאת הבחינה הוא מושכל בפועל תמיד. ועם כל זה לא ירבה אחדותו כלל.

אבל שיהיו בו שלושה דברים נבדלים, נמצאים כל אחד עומד בעצמו, כמו שהם אומרים: "דישטינטו"ש אי"ן פירשונא"ש" ושיהיו אחד, זה אי אפשר אם לא יצדקו שני הסותרים יחד, שהוא דבר כנגד המושכלות הראשונות, שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו.

ולזה בעצמו הכחישה גם כן הגשמות, והזהירה מלהאמין בו אמר: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו' פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל (דברים ד').

[שלמות התורה מצד התכלית]
ואולם מה שאמר שהיא חסרה מצד התכלית, שלא הזכירה ההצלחה הנפשית זה אינו, כי כבר הזכירה לחכמים ברמז כמו שנזכיר במאמר הרביעי בעזרת השם יתברך.

ומה שלא ביארה זה ביאור רחב, לפי שהתורה לא ניתנה לחכמים ולמשכילים בלבד, אבל לכל העם מקצה, גדולים וקטנים חכמים וטיפשים. וראוי שיבואו בה דברים מוכנים לכל וראויים שתבוא האמונה בהם.

והדברים המושגים בהרגש לכל, יותן בהם האמנה גדולה; והדברים המושכלים הבלתי מושגים בהרגש ובלתי מובנים אלא לחכמים, לא יותן בהם האמנה כלל. אבל יאמרו ההמון כי מה שהוא בלתי מושג לחוש הוא דבר רחוק ושקר.

ולזה יעדה תורת משה דברים גשמיים בפירוש, נראים לעין ומושגים לחוש לכל העם מקצה, ודברים שכליים בלתי מושגים אלא למשכילים - ברמז, כדי שיכירו כולם איש ואיש כפי מדרגתו, שעל ידי התורה יושגו כל ההצלחות, הגשמיות והנפשיות, כל זמן שלא יגרום החטא. ויהיה השגת הגשמיות שאין מדרך הטבע שיושגו - ראיה על הנפשיות.

וכבר העיד על זה בלעם, שלא היה מאומות ישראל והיה חכם גדול ונביא, ואמר: תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו (במדבר כ"ג). שיראה שמצד חכמתו או נבואתו השיג שיהיה לישראל אחרית ותקווה אחר המוות, עד שהיה כוסף שאחר שימות תהיה לו אחרית ותקווה כישראל. לפי שהבין שההשגחה בעולם הזה ראיה על הצלחתו בעולם הבא.

וכל שכן כי בהיות נסים מתמידים באומה שלא כדרך מנהגו של עולם שהיא ראיה על הצלחת הנפש בעולם הבא: כמו שכל זמן בית ראשון הייתה הנבואה נמצאת בישראל תמיד, ואף בבית שני שלא הייתה שם נבואה, היו נענים פעמים בבת קול.

והיו נסים אחרים מתמידים באומה, כמו שתעשה הארץ בכל שנה שישית בשמיטה התבואה לשלוש השנים, כמו שאמר: וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כ"ה),
וכמו שבכל שנת השמיטה שאמר הכתוב: הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו' (דברים ל"א), היו כולם עולים בחג הסכות לשמוע את התורה, ואמר הכתוב: ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך וגו' (שמות ל"ד).

ונסים אחרים מתמידים שהיו במקדש, כמו שמנו אותם במסכת אבות. ובמסכת יומא אמרו שהיה לשון של זהורית מלבין בכל שנה ביום הכפורים. ונסים אחרים שמנו אותם שם שהיו מתמידים באומה, מה שלא נמצא באומת הנוצרים אות מתמיד מורה על אמיתת אמונתם.

[הצלחת אמונה אינה ראייה לצדקתה]
(עיין כוזרי א קיג; ד כא)

ומה שיביאו ראיה מהצלחת המאמינים באמונתם, אינה ראיה כלל, אחר שמצאנו קודם שנתנה תורת משה יותר מאלפים שנה שהיו כל האומות עובדים עבודה זרה, זולתי יחידי סגולות כאבות ודומיהן, ואעפ"כ היו כל האומות מצליחות כל אחת ואחת במלכותה המיוחדת לה, והיו עומדות בשלווה והשקט. ואף משנתנה תורה היו כל האומות עובדי עבודה זרה זולתי ישראל, והיו מצליחות כל אחת במלכותה.

ואין הצלחת סנחריב ונבוכדנצר ואלכסנדר והיותם מושלים על ישראל ראיה שתהיה אמונתם טובה מאמונת ישראל.

והן עוד היום הנוצרים מודים שדת הישמעאלים היא נימוסית הנחית ואינה אלוהית, ועם כל זה הם מצליחים ומושלים בחלק גדול מן העולם. ואם כן יראה שאין הצלחת האומה ראיה על טוב אמונתה.

ואמנם הראיה על אמיתת האמונה היא התמדת הנסים כמו שהיו מתמידים בישראל בהיותם יושבים על אדמתם, מה שלא נמצא כן למאמינים באמונת הנוצרים ולא באמונת הישמעאלים, ומה שאמרו בהצלחת הנפש בעולם הבא על זה אנו דנין אם הוא כן אם לאו ומה הראיה עליו.

[שלמות התורה מצד הצורה]
ואולם מה שאמר שהיא חסרה מצד הצורה, הנה זה שקר גמור הפך האמת. כי בכל השלושה חלקים שזכר שתקיף התורה בהן היא שלמה בתכלית השלמות:


[שלמות התורה בחלק המצוות שבין אדם למקום]
אם בחלק המצוות שבין אדם למקום והן שנקראות צירימונאלי"ש, רוצה לומר מצוות עבודיות הנה היא שלמה מאוד, כי היא תצווה בתפילה כמו שאמרו: ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימך (שם כ"ג), שהעבודה הזאת היא התפילה בהכרח, כמו שביארו רבותינו ז"ל (ב"ק כ"ב ב), וכמו שנבאר במאמר הרביעי (פרק כ') בעזרת האל.

ותזהיר על אהבת השם ויראתו. אמרה:
ואהבת את ה' אלוהיך (דברים ו' וי"א)
ויראת מאלוהיך (ויקרא י"ט)
את ה' אלוהיך תירא אותו תעבוד (שם כ"ח).

[קרבנות]
ומה שאמר שהעבודות הם מזוהמות משרפת הבשר והחלב והדם, הנה אם נאמר שלא נצטוו ישראל בקורבנות אלא על הכוונה השנית, כדי להרחיקם מתקרובת עבודה זרה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל -
אין זו קושיא כלל, כי לא הייתה הכוונה בקורבנות אלא לטהר כוונת הלב ולהרחיקם מתקרובת עבודה זרה, אמר ירמיה: כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו' (ירמיה ז').

אבל אף אם נאמר שהיה בקורבנות חלק מהם שהיו נעשים על הכוונה הראשונה -

אם כדי להעיר לב החוטא או האדם, כי הכבש או הבעל חיים ההוא שיעשה ממנו קורבן כבר היה חי וניזון כמותו, והוא נשרף וכלה, ולא נותר ממנו דבר אם לא במה שהיה בו נחת רוח לפני השם, כן האדם יכלה על זה הדרך, ולא יישאר ממנו דבר אם לא מצד הפועל שיעשה במה שיהיה בו נחת רוח לפני השם שאמר ונעשה רצונו, שהוא היתרון שיש באדם על הבעלי חיים, ובזה ייתן אל לבו לעשות הטוב והישר בעיני השם, כדי שיהיה סיבה אל קיום הנפש שהיא עיקר שלמות האדם;

ואם שיהיה הקורבן כדי לקרב ולקשר הכוחות העליונים עם התחתונים, כמו שהוא דעת חכמי הקבלה;

מכל מקום אי אפשר לומר שלא תהיינה העבודות הגונות, אחר שהחוש היה מעיד שהדברים ההם היו נרצים אצל השם, שהרי האש היה יורד מן השמים ואוכלת על המזבח את העולה ואת החלבים. שהרי ירדה אש למשה באהל מועד, ולשלמה בבית המקדש, ולדוד בגורן ארונה היבוסי, ולאליהו בהר הכרמל, והייתה השכינה או רוח הקודש שורה בישראל על ידי הקורבנות והיה הכהן מגיד העתידות באורים ותומים, כמו שהעיד החוש על זה.

מה שאין כן בכל קורבנותיהם, כי לא נראה בהם מעולם אות אמת מתמיד וניכר ומפורסם לכל כמו שהיה בקורבנות.
ומה שאומרים שיועיל לנפש, הוא דבר שאין החוש מעיד עליו ולא השכל מורה על כך, ועל כיוצא בזה אמרו: הרוצה לשקר ירחיק עדיו.

[קרבן הלחם והיין]
ועוד כי מה שאומרים מקורבן הלחם והיין שהוא קורבן נקי אין הדבר כן, כי הלחם והיין אינם קורבן אלוהיהם. לפי מה שהם אומרים הוא גוף אלוהיהם, כי יאמרו שגוף ישו אשר בשמים גדול יותר מאוד בשיעור, וגודלו בא אל הבמה ומתלבש בלחם וביין עם כלות המאמר מפי הכומר. אי זה כומר שיהיה, כצדיק וכרשע.
ונעשה הכל גוף אחד עם גופו של משיח היורד מן השמים בבלתי זמן. ואחר כלות האכילה והשתייה יעלה אל השמים אל מקומו. וכן יעשה בכל במה ובמה. זהו דעתם בקורבן הזה.

[האמונה בקרבן הלחם והיין נוגדת את המושכלות]
וכמה יש בזאת האמונה מן ההרחקה אצל שכל האדם, ודבר שאי אפשר לשכל האנושי לקבלו ולא לציירו, לפי שכל זה חולק על המושכלות הראשונות ועל המוחשות.

ראשונה, כי צריך שיאמין שתמצא תנועה בבלתי זמן מן המרחק אשר משמי השמי העליונים ומכסא הכבוד עד לארץ.

ועוד, שימצא גוף אחד בשני מקומות או במקומות רבים מתחלפים, כי גוף המשיח ימצא בבמות רבות מתחלפות בעת אחד.

ועוד, שיעלה וירד גוף המשיח מבלי שיקרע גוף השמים, אחר שהשמים אינם מקבלים גוף הקריעה.

ועוד, כי יאמרו שהבשר והדם אשר נתחדש עתה מעצם הלחם והיין הבעל תכלית מוגבל הוא בעצמו גוף המשיח אשר היה מימי קדם, ולא יוסיף בזה ולא יגרע מכמות שהיה. ויביא זה אל האמנת כניסת הגשמים זה בזה.

וכל אלו הדברים, מלבד שהם מכחישים המושכלות הראשונות, הם מכחישים המוחש.

כי יאמרו שהלחם והיין הנראה לעין אינו מזון, ולא יזון את הבעל חי, ולא האדם האוכלו. ואנחנו נראה שאם היה הלחם הנאכל והיין שיעור גדול, יזון את האדם האוכלו, ויעשה ממנו חלק אבר כמו שהוא בשאר לחם ויין.

ועוד, כי יאמרו שעצם הלחם והיין נהפך לגוף המשיח, ונשארו המקרים עומדים בעצמם לא בנושא, ושהטעם המראה והריח והמישוש והכבדות והקלות והרכות והקושי אשר נרגיש בלחם אינם בלחם, כי הגשם הלך חלף לו בגוף המשיח.

וכל אלו הדברים מה שאין השכל יכול לצייר אותם, ולא הפה יכולה לדבר, ולא האוזן יכולה לשמוע. ואם כן איך אפשר שתבוא האמונה בזה וכיוצא בו שירחיקהו השכל ויכחישהו החוש?!

ובעבור זה היהודי שהוא מורגל בדעות אמיתיות בלתי מכחישות המוחשות, ולא חולקות על המושכלות הראשונות, מתורת משה שהכל מודים בה שהיא אלוהית, ונתנה בפרסום גדול משישים ריבוא, יקשה עליו להכריח שכלו להאמין דברים בלתי מובנים אצל השכל. כי איך יאמין אדם מה שלא יבין ולא ידע ציור מציאותו.

[טענת הנוצרים שישו היה משיח בן דוד]
וכל שכן שיקשה עליו להאמין בדברים שבאו בתורת ישו, בראותו הדבר אשר שמוהו שורש ועיקר לאמונתם והוא שישו היה משיח בן דוד, אינו ידוע אצלם אם היה בן דוד אם לאו.

כי פרק א' מאונגיליו מאטיב מייחס את יוסף בעלה של מרים, או ארוסה לפי דבריהם, לשלמה ודוד ואומר עליו שהיה מזרע המלוכה.

ובפרק ג' מהאונגיליו לוק אומר עליו שלא היה מזרע המלוכה, ומייחס אותו לנתן בן דוד.

ושני היחסים ההם אינם אלא יוסף, והם אומרים שמעולם לא ידע יוסף את מרים לא קודם לדת ישו ולא אחר כן.
ואף על פי שנמצא שם באונגיליו מאטיב, כי יוסף לא ידע את מרים עד אשר ילדה את ישו, שיראה שאחר הלידה ידעה.
ונמצא גם כן כי ישו היו לו אחים שיורה על זה גם כן.

הם מפרשים אחים רוצה לומר קרובים. וכן מה שאמר כי לא ידע יוסף את מרים עד אשר ילדה את ישו, מפרשים אותו כמו: כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך, וכמו שאנו מפרשים: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים, שפירושו שאף אחר כך לא יסור. ולפי זה אין יחס יוסף מועיל לישו כלום, ומהיכן נודע יחס מרים?

[ראיות הנוצרים מהתנ"ך]
וכן היהודי שהוא בקיא בספרי הקודש, ורואה שהכתובים שהם מביאים באונגיליוש ובשאר ספריהם לראיה להם שאינם מורים על ראייתם כלל, איך יוכל להתאפק להאמין בדבריהם? כמו מה שנזכר בפרק א' למאטיב, שנולד ישו לבתולה לקיים מה שנאמר: הנה העלמה הרה,
והוא מפורסם וידוע לכל יודע ספר, ואפילו לתינוקות של בית רבן, שהפסוק הזה נאמר לאחז בכמו ת"ר שנה קודם ישו, לאות על אובדן מלכות ארם ומלכות ישראל וקיום מלכות יהודה ביד מלכי בית דוד. ואיך יהיה לדת ישו מבתולה אות לאחז?

וכן אמר שם פרק ב' למאטיב הרג כל הזכרים הקטנים הנקראים אינוצינטיש, לקיים מה שנאמר: "רחל מבכה על בניה". והדבר גלוי ומפורסם מעניין הפרשה שזה נאמר על גלות ישראל בבית ראשון, שאמר שם:
"ושבו מארץ אויב",
"ושבו בנים לגבולם",
"שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו",
"השיבני ואשובה"
וכן פסוקים אחרים הביאום באונגיליוש בחילוף מה שהם ובהפך הכוונה שנאמרו עליה במקומם. וכל זה ממה שירחיק את האדם מלהאמין שתורת ישו תהיה אלוהית.

אבל יאמרו שהיא הנחית מאנשים שלא היו בקיאים בספרי הקודש וכוונת הכתובים, ולא שמו לב לעיין בכוונת הכתובים כראוי, ובדרכי העבודה שבאו בתורת משה, והיאך היה השפע האלוהי נמצא לישראל על ידי הקורבנות בזמן בית המקדש, ושהעבודה השלמה לה' בכל זמן ובכל מקום הוא קיום מצוות ועשיתן בפועל.


[שלמות התורה במצוות שבין אדם לחברו]
ואולם בחלק מהמצוות שבין אדם לחברו, והם שקראום גודיציאלי"ש, הנה תורת משה שלמה מזולתה מן הדתות. כי היא תזהיר אהבת האנשים.
אמרה: (ויקרא י"ט) "ואהבת לרעך כמוך",
ותרחיק השנאה, - "לא תשנא את אחיך בלבבך", (שם)
ועל הגר אמרה: "ואהבתם את הגר", (דברים י')
והזהירה שלא להונות אותו אמרה: עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו (שם כ"ג).
ולא גר צדק בלבד, אלא אפילו על תושב שאינו עובד עבודה זרה.
וכן ציוותה התורה לההנותו, אמרה: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה (שם י"ד), וזהו גר תושב שמותר לאכול נבלות.

ולא תתיר הרבית אלא מן הנכרי העובד עבודה זרה, באמרה: "לנכרי תשיך", (שם כ"ג).
והעובד עבודה זרה שאינו רוצה לקיים ז' מצוות בני נח, כגר תושב, גופו מותר כפי הסכמת כל הדתות, ואפילו הפילוסופים מתירים דמו ואמרו: "הרגו למי שאין לו דת". וכן תזהיר התורה על עובדי עבודה זרה, "לא תחיה כל נשמה". ואם גופו מותר, כל שכן ממונו, כי העובד עבודה זרה ראוי להורגו ולא לחמול עליו.

[גלות רוצח בשוגג]
ובשאר המשפטים היא שלמה יותר משאר התורות, כי היא תשער העונשין הראויים כפי המרי כמו שכתבנו בפרק הקודם לזה בעונש הגונב ממון ובדיני רוצח בשוגג. לפי שיש שוגג קרוב למזיד, התירו דמו לגואל הדם כדי שיהיה האדם נזהר בזה יותר מדאי.

וראיה לדבר זה, שאם היה הרוצח אנוס בהריגתו, אפילו גלות אינו חייב, וגואל הדם נהרג עליו, כמו אם זרק אבן והוציא הלה ראשו וקבלה.

ומה שתלה הכתוב חזרתו במיתת הכהן הגדול, כבר פירשו רבותינו ז"ל (מכות י"א) טעם הדבר, ואמרו כי לכך נתלה דבר זה בחייו של כהן גדול, כדי שיהא זהיר לבקש רחמים על בני דורו שלא יארע תקלה בהם.

ועוד שדרך חכמים לסבול עונש וייסורין בעבור ההמון החטאים בנפשותם, שכן מצינו יחזקאל הנביא שאמר לו השם יתברך שישכב על צדו ויסבול ייסורין לשאת עליו עוון בית ישראל. ועל כן אין להפלא אם יהיה הכהן נענש בעוון העם.

[שיטות המשפט של הנוצרים]
אבל יש להפלא הפלא ופלא על האומר שהמשפטים שבאו בתורת משה עם היותה אלוהית הם חסרים ושיהיו נשלמים בתורת ישו, שהרי בתורת ישו אין בה משפטים בין אדם לחברו!
וכל הנוצרים מתנהגים במשפטיהם על פי מה שסידרו חכמיהם, אם במצוות הקיסר או האפיפיור, ואיך יעלה על הדעת שהמשפטים המונחים בשיקול הדעת מאנשים חכמים ישלימו חסרון המשפטים שבאו בתורת משה, אחר שאין זה תלוי באמונה.

[חוסר הידע של השליחים בתורת משה]
וכל שכן שאין ראוי לשום אדם לתקן אלא מה שהוא נודע אצלו. ולפי הנראה השלוחים הנזכרים לא היו בקיאים תורת משה, שהרי נזכר בפרק ז' מספר "אקטוש אפושטולורום" כי אשטיבן אמר כי יוסף הביא יעקב אבינו למצרים בשבעים וחמש נפשות, וימת יעקב ואבותיו ונקברו בשכם במערה אשר קנה אברהם בכסף מחמור בן שכם. וכל זה הפך מה שכתוב בתורה בפירוש. כי בספר בראשית בפרשת ויגש מונה בפרט כל הנפשות שבאו עם יעקב למצרים, ועם יוסף ובניו אינם יותר משבעים, כמו שהזכיר הכתוב "בשבעים נפשר ירדו אבותיך מצרימה". גם המערה אשר קנה אברהם בחברון היא ולא בשכם, ולא קנאה מבני חמור בן שכם אלא מאת עפרון החיתי, כמו שנזכר בפרוש.

וכן בפרק י"ג שם אמר פבלו כי ישראל שאלו מלך לשמואל, ונתן להם בן קיש איש ימיני שמלך מ' שנה.
והכתוב הוא בהפך, וזה שלא מלך אלא שלושה או ארבעה שנים.
ואין להם מענה בכל זה לומר שהיהודים זייפו הכתובים. כי אין בזה דבר מעלה ולא מוריד באמונה, ואם כן יראה שלא היו בקיאים בדברי התורה והנביאים.

[העברת השבת ליום ראשון]
ואף אם נניח כי כפי דבריהם היו האפושטולוש רשאים לשנות המשפטים, מי נתן רשות לאפיפיור לשנות מצוות השבת שאינה מן המשפטים?

ובירידת המן נראה אות אמת שיום השבת בעצמו קדוש בכוח אלוהי לא מצד המנוחה בלבד כהנחות הנימוסיות, ועל כן אמר הכתוב: ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו', כלומר כי בהיות המן יורד בששת ימי השבוע ולא ביום השבת, והיותו יורד בשישי לחם יומיים, הוא אות מורה על קדושת השבת בעצמו ושהוא מאת ה' מן השמים, ולזה אי אפשר לשום אדם לבטלו. וכל שכן שהיא אחת מעשרת הדברות והיא מצווה שקיימוה ישו וכל תלמידיו.

ואחר ישו כמו ת"ק שנה שינה אותה האפיפיור וציווה לשמור במקום השבת יום ראשון, והרי השבת היה בו אות ניכר במן שהורה על קדושתו ולא היה בו שום חסרון, ושהרי הוא מעשרת הדברות שהם מודים שאין בהם שום חסרון. אבל נראה שכוונת כולם היא לעקור תורת משה מסברת עצמם בלי שום טענה כלל, שהרי לא ציוו על זה לא ישו ולא תלמידיו.

ועל כן הוא מבואר שאין טענת החסרון שטען כנגד המשפטים האמיתיים שבאו בתורת משה מספקת לבטל אותם כלל.


[שלמות התורה בחלק המידות]
ואולם בחלק השלישי והוא חלק המצוות המידותיות והם שקראום מוראלי"ש, שאמר שהיא חסרה מצד שתורת משה לא הזהירה אלא על כשרון המעשה ולא על טהרת הלב, זהו הפך האמת.

שהרי אמרה:
"ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י')
ואמרה: "ויראת מאלוהיך" וגו' (ויקרא י"ט)
"לא תקום ולא תיטור את בני עמך" וגו' (שם)
"ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך" וגו'.

ומה שציוותה על כשרון המעשה, הוא לפי שאין טהרת הלב נחשב אם לא יסכים עמו המעשה. והעיקר כוונת הלב, אמר דוד: "לב טהור ברא לי אלוהים" (תהלים כ"ז) וכיוצא בזה הרבה משיסופר.

[תהלים י"ט בשבח התורה ושלמותה]
נמצא שתורת משה שלמה בכל מיני השלמות הפך מה שחשב הנוצרי, וכבר רמז דוד על זה בקצרה כששבח אותה מצד ארבע סיבותיה.
אמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש (שם י"ט). הנה באומרו "תורת" רמז על הסיבה החומרית, ואמר שהיא "תורה", כלומר שכל סיפור וסיפור שבה, כסיפורי שכרות נוח ולוט ודומיהן, כולם נכתבו בה לתת דת והישרה והנהגה מה לא זולת זה כלל.
ובאומרו "תורת ה'" רמז על שלמותה מצד הפועל, כלומר כי אחר שהפועל הוא השם יתברך אי אפשר שיהיה בה שום חסרון מן החסרונות שאפשר שיפלו בדת האנושית.
ובאומרו "תמימה" רמז אל השלמות אשר מצד צורתה.
ובאומרו "משיבת נפש" רמז אל השלמות אשר מצד התכלית שהיא ההצלחה הנפשית, "ומשיבת נפש" הוא כמאמר שלמה: והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה (קהלת י"ב)

ובכאן טעה גירונימו המעתיק לנוצרים שהעתיק "תמימה" - "בלתי בעלת מום", ועשה כן כדי שלא ייוחס לתורת משה שהיא שלמה, כדי שיאמר שהיא חסרה ושתורת ישו השלימה אותה.

וזה אינו! כי פירוש "תמימה" בהכרח שלמה, שהרי בפרה אדומה נאמר "תמימה" ואף על פי כן הוצרך לומר בה "אשר אין בה מום", שיראה כי "תמימה" דבר אחד, ו"אין בה מום" דבר אחר.

כבר פירשו רבותינו ז"ל כי "תמימה" בכל מקום, שלמה בתכלית השלמות שאפשר באותו המין.
ואחר שתיאר אותה בשהיא שלמה מצד הצורה, באומרו "תמימה", וזכר גם כן השלמות מצד התכלית, באומרו "משיבת נפש", וזכר גם כן שהפועל הוא השם יתברך שהוא פועל שלם, ושהחומר הוא התורה, רוצה לומר הנהגה והישרה מה, נתבאר שהיא מסולקת מכל החסרונות, ושהיא שלמה בכל מיני השלמויות.

והנה נשלמה כוונת הפרק הזה.