- ה מ ש ך -



מאמר שלישי פרק כו

[עשרת הדברות]
למה שהייתה התורה האלוהית הנהגה והישרה מה למין האדם מושפעת מהשם יתברך, הנה היא תורה בהכרח על קשר ודיבוק בין האלוה יתברך שהוא הַמְּצַוֶּה, ובין האדם שהוא הַמְּצֻוֶּה.

ובעבור זה הוא מבואר, כי מן הצד הזה, בשמיעת איזה ציווי מפי השם, יורה בהכרח על מציאות הנבואה ותורה מן השמים ומציאות השם המצווה בדת והמשגיח, וכל שכן בשמיעת "אנכי" "ולא יהיה לך" שהם יורו בעצם על שלושה העיקרים הללו כמו שביארנו.

אבל עם כל זה רצה השם יתברך להשמיע לישראל מפיו את עשרת הדברים, כדי שיורו על הדברים הכוללים שיחויב האדם בהם מצד הקשר הזה אשר בין יתברך ובינו, וזה אם מצד האדון המצווה ואם מצד העבד הַמְּצֻוֶּה, ולזה באו שני לוחות נבדלות, להורות על ששני אלו העניינים נבדלים זה מזה.

ובאו החמישה מהם שהם כנגד השם שהוא האדון בלוח אחד, והחמישה שהם כנגד האדם שהוא העבד בלוח אחר, להורות ששניהם הכרחיים בהגעת השלמות האנושי.

והיו אלה העשרה הם כללים כוללים השני מינים מן המצוות על זה הדרך:

[הלוח הראשון]
כי בלוח האחד היו החמישה דברות הראשונות שאדם מחויב בעשייתן מצד קבלת אלוהותו יתברך בזה הדרך.

[אנכי]
כי כמו מלך אחד שבנה מדינה, והלך ולקח עבדים, והוציאם לחירות והושיבם בתוכה, ואח"כ בא אליה לדבר עימהם כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותו, כי מה שראוי שיודיעם תחילה שהוא האדון אשר השגיח עליהם להוציאם לחירות מבית עבדים, וזהו דיבור "אנכי ה' אלוהיך" וגו' (שמות כ). כלומר ראוי לכם שתקבלו עליכם את עול מלכותי כי אני הוא שהוצאתי אתכם לחרות.

[לא יהיה]
ואח"כ יצווה אותם שלא יתנו הממשלה לזולתו, וזהו: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".
וכן יצווה אותם שלא ימרדו להקים עליהם מלך אחר, וזהו: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

[לא תשא]
ואחר זה ראוי שיצווה אותם שינהגו בו מנהג כבוד, ושלא ינהגו בו מנהג בזיון, כמו להישבע בשמו לשקר וזהו: "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא".

[זכור את יום השבת]
ואחר זה ראוי שיקבע להם זכר ליום שבנה המדינה, ומתוך כך יזכרו שיש להם אדון שבנה המדינה, ויזכרו איך הייתה ישיבתם בתוכה שהיו עבדים והוציאם לחרות, ובעבור זה ציווה עליהם לשמור את יום השבת, להורות על חידוש העולם ועל יציאת ממצרים מעבדות לחרות.

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ') "זכור" "ושמור" בדיבור אחד נאמרו. כלומר: כי השבת לא בא להורות על מציאות הפועל המחדש העולם בלבד, הנזכר בדיבור "זכור", כי גם הפילוסוף יודה במציאות הַפּועֵל, ואין מי שיכחיש זה זולת כת אפיקורוס.

אבל עיקר השבת בא להורות על מציאות פועל ברצון תמיד, וגם אחר בריאת העולם, כמו שנזכר זה בדיבור "שמור" שנזכרה בו יציאת מצרים, שהוכר מתוכה שהשם יתברך עושה במציאות חפצו ורצונו.

ולא מתוך בריאת העולם בלבד, אבל גם אחר שנתחדש הוא משגיח ומשנה הטבע לעשות חפצו ורצונו בכל עת, כמו שעשה ביציאת מצרים. להוציא מלב האומרים אין כל חדש תחת השמש. ועל כן אמרו כי "זכור" המורה על מציאות הַפּועֵל, "ושמור" המורה על מציאות פּועֵל ברצון תמיד על צד ההשגחה, שניהם בדיבור אחד נאמרו, כלומר בדיבור מצוות השבת.
כי הכוונה בו להורות על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח, לא על מציאות הפועל בלבד.

והבן זה, כי הוא נפלא מאוד בפירוש המאמר הזה, שלא ראיתי לאחד מן המפרשים בו ביאור מספיק.

כי יש מי שאומר כי בעבור שלשון זכור יורה על מצוות עשה, ושמור על מצוות לא תעשה, כמו שכתב רבותינו ז"ל (ערובין צ"ו) "הישמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה, אמרו כי עשה ולא תעשה שניהם הכרחיים במצוות שבת: מצוות עשה להורות על חידוש העולם, ולא תעשה שהיא השביתה ממלאכה, זֵכֶר כי השם יתברך הוציאם מעבדות לחרות.
כי למה שהעבד אי אפשר לו לשבות ממלאכתו, הנה בשביתה ממלאכה הוא זכר ליציאת מצרים.

ולפי דבריו של זה המפרש לא היה ראוי שיזכור הכתוב: "לא תעשה כל מלאכה" בדיבור זכור. ואחר שנזכר בו "לא תעשה כל מלאכה" מה צורך שיאמרו: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"?

ויש מי שכתב כי במנוחה בשלוח יש זכר ליציאת מצרים. כי העבד אינו יכול לנוח, ואף אם תהיה המנוחה מעשרה לעשרה ימים, יהיה בו זכר ליציאת מצרים, ואולם בהיות המנוחה משבעה לשבעה ימים, יש בה זכר לחידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ועל זה אמר "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו".
ואין זה מתיישב יפה, למה לא תהיה הכל זכר לחידוש העולם.

ואם תאמר שבא לבאר שיש למצוות שבת טעמים מתחלפים, אין צורך אל שיאמרו בדיבור אחד, כי כמה מצוות יש להם טעמים מתחלפים ולא אמרו עליהם שנאמרו בדיבור אחד.

ואולם לפי מה שכתבתי צריך שיאמרו שתי הדברות בדיבור אחד:
האחד להורות על מציאות הפועל למציאות,
והשני על היותו פועל ברצון ומשגיח תמיד.
ואין אחד מספיק זולת האחר, ועל כן היה יום שבת מורה על שתי אלו הכוונות, לפי שהם הכרחיות מצד האדון.

ולפי דעת רבותינו ז"ל עוד יש במצוות השבת כוונה אחרת, והוא שאמרו במסכת שבת:
"הכל מודים כי בשבת נתנה תורה לישראל",
ולפי זה יוכללו במצוות שבת שלוש עיקרי הדת, הכוללים מציאות הפועל וההשגחה ותורה מן השמים.
ויהיה שבת גם כן זכר ליום שנגלה עליהם המלך במדינה, ושקבלו עליהם את עול מלכותו. אבל בעבור כי הכוונה הזאת אינה נִכֶּרֶת אלא פעם אחת בשנה, לא נזכרה בתורה בפירוש.

הרי שמצוות השבת מחויבת והכרחית מצד האדון באלו השלוש בחינות שזכרנו.

[כיבוד אב]
ואח"כ אמר "כבד את אביך ואת אמך".

לפי שהוא מן הידוע שאין המלך שבנה המדינה נגלה בכל יום לאנשי המדינה ההיא, ואם יזכרו אנשי הדור ההוא שראו ביאת המלך אל המדינה את קבלת עול מלכותו, ושהמלך בנה המדינה ושהוציאם מעבדות לחרות, הנה הבאים אחריהם שלא הרגישו בעבדות כלל, ושלא ראו כניסת המלך במדינה, יבואו למרוד ולחשוב שהמדינה הייתה שלהם תמיד, ושאין להם מושל עליהם. ואין דרך לצאת מן השטות הזה, אלא בהיותם נכנעים אל האבות ומקבלים המוסר מהם, כי הם יודיעו את בניהם איך היו עבדים, ושאדון אחד הוציאם לחרות, והוא שבנה המדינה והשכין אותם בתוכה. ולזה היה מן ההכרח, כדי שלא תשתכח ממשלת המלך מעל המדינה, והטובה שעשה עימהם שהוציאם מעבדות לחרות, שייכנעו הבנים בכל דור ודור אל האבות, ויקבלו דברי מוסרם עליהם.

ובעבור זה בא הדיבור החמישי שהוא: "כבד את אביך ואת אמך" להזהיר על הקבלה, רוצה לומר שימשך האדם לקבלת האבות, שזה העיקר כולל לכל הדתות, שלא יצויר מציאותם אם לא יהיה האדם נשמע לקבלת האבות וחכמי הדת.

ואולם לא מנינו אותו בעיקרים ולא בשורשים להיותה מצווה פרטית:
אם מן האבות: "כבד את אביך ואת אמך",
ואם מן החכמים: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
ונשלמו בזה הדיבור כל הדברים ההכרחיים אל האדם בבחינת מה שבינו לבין השם יתברך, והם הדברים המתחייבים על העבד לעשות בבחינת האדון.

[הלוח השני]
ואח"כ שב להזהיר על הדברים הכוללים שהם הכרחיים אל האנשים בבחינת היותם והתקימם במדינה כדי שישלם הקיבוץ המדיני.

[לא תרצח]
והדיבור הראשון מהם הוא שצריך שישמור את גוף חברו, וזהו "לא תרצח".

[לא תגנוב]
ושישמור ממונו וזהו "לא תגנוב" כפי פשט הכתוב.

[לא תנאף]
ושישמור הדבר שהוא ממוצע בין גופו וקניינו וזהו אשתו, כי הוא מצד מה כאילו היא גופו ומצד מה כאילו היא קניינו וזהו דיבור "לא תנאף"

[לא תענה]
ואח"כ שב להזהיר ולומר שלא יספיק לאדם שיזהר מלהזיק את חברו בפועל או בגופו או בממונו או באשתו, כי גם צריך שיזהר שלא יזיקנו אפילו בדיבור, וזהו "לא תענה ברעך עד שקר"

[לא תחמוד]
וגם לא במחשבה, וזהו: "לא תחמוד אשת רעך, שדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך".

ובזה נשלמו הדברים הכוללים ההכרחיים אל האדם בבחינת היותו באשר הוא הכרחי להשתתף עם זולתו, כמו שכתב במאמר הראשון (בפרק ז').

ולזה היו אלו העשרה בשתי לוחות, להורות שב' אלו העניינים, עם היותם נבדלים זה מזה, הנה הם הכרחיים לשלמות האנושי:
האחד בבחינת שלמות האדם מצד עצמו,
והשני בבחינת היותו חלק מדינה.

ולזה היו החמישה ראשונים בלוח אחד, להורות שאלו הם כלל אחד מיוחד בפני עצמו, ובשני אלו הכללים נכללים המצוות כשיעוין בהם.

ועל דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל בתורת כוהנים: (פי"ד דף מ"ה ע"ב)
ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) -
ר"ע אומר: זה כלל גדול בתורה,
בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם (בראשית ח') - זה כלל גדול מזה.
ועל הדרך שביארנו בפרק כ"ד מהמאמר הראשון.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק כז

[עיקר המצוות כוונת הלב]
כלל גדול יהיה בידך בעשיית המצוות, שהכל הולך אחר כוונת הלב. כמו שאמרו רבותינו ז"ל:
רחמנא לבוא בעי (סנהדרין ק"ו)

[מטרת המצוות - קניין השלמות]
ולפי זה יש מי שעושה מצוות הרבה ואינן עולות לו כלום, או בשיעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושי, ולא לחלק ממנו שיהיה מורגש.

ויש עושה מצווה אחת תספיק יותר ממצוות הרבה, כפי כוונת העושה אותה לקנות חלק גדול מהשלמות.

ואחר שהעניין הולך אחר הכוונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצוות שבתורה הן יהיו מצוות עשה או מצוות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושי או מדרגה מה ממנו, בהיותן נעשות על הכוונה הראויה. כי לא עשיית המעשים הטובים בלבד תביא את האדם לחיי העולם הבא, אבל גם ההימנע מעשות המעשים הרעים מפני יראת ה' יתן שלמות בנפש.

וזה כי לפי מה שבא מפורש בתורה "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח) נראה שההליכה בדרכי השם היא עיקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם.

[הימנעות מעשות רע - גם היא מוליכה לשלמות]
ונמצא המשורר מפרש שמי שהוא נמנע מעשות רע מפני יראת השם, נקרא הולך בדרכי ה', אמר: אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהלים קי"ט).
כלומר: אשריהם המון המאמינים הנקראים "תמימי דרך" שאינם מתחכמים על השם, אבל הולכים בתמימות בתורת השם יתברך.

ובאר שההולכים בתורת ה' הם השומרים מצוותיו בכוונת הלב, ולזה אמר: אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו (שם).
וכדי שלא ידומה שאין נקרא הלך בדרכי ה', ולא נוצר עדותיו, אלא השומר מצוות עשה, כי מצוות לא תעשה לא יצויר שיתן שלמות בנפש, לזה אמר אחר זה: אף לא פועלו עולה בדרכיו הלכו.
כלומר: אף הנמנע מלעשות עוולה בכוונת הלב, נקרא הולך בדרכי השם. וזהו שאמר "בדרכיו הלכו". וכן אמרו רבותינו ז"ל: ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצווה.

[איך קונים שלמות במצוות לא תעשה?]
ואף על פי שזה דבר מתמיה, איך אפשר שיקנה האדם שום שלמות בהיותו יושב ובטל ובלתי עושה שום פעולה והרי בפירוש אמרו רבותינו ז"ל:
"מי האיש החפץ חיים" וגו' "סור מרע ועשה טוב".
שמא תאמר אלך ואגרה בשינה?
תלמוד לומר: "ועשה טוב"

שיראה שצורך המעשה הטוב בפועל, כדי שיזכה לחיים נצחיים ולטוב הצפון ליראי השם, שעליו נאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" וגו' (שם ל"א). ועל הטוב ההוא אמר: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב".

והתשובה בזה היא, שהאדם היושב ובטל בלי ספק, אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות. אבל אם בא לידו דבר עבירה ונמנע ולא עשאה מפני יראת השם, הנה הוא זוכה בזה לחיי העולם הבא כאלו עשה מצווה.

ומזה הצד יתנו כל מצוות לא תעשה שבתורה שלמות בנפש, כי מי שישב ולא אכל בשר חזיר לפי שהיה לו מה יאכל, או שהייתה נפשר קצה בו, איננו ראוי לקבל שכר בזה. אבל אם היה מתאווה לאכול בשר חזיר, או שאין לו מה יאכל ונזדמן לפניו בשר חזיר ונמנע מלאוכלו מפני יראת השם, ולהשלים מצוותו שציווה שלא לאכול, אף על פי שהיה רעב ותאב אליו, הרי זה ודאי ראוי לקיבול שכר. וזהו שאמר הכתוב על הדם: לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה' (דברים י"ז).
וזה שאמרו רבותינו ז"ל:
לא יאמר אדם אי אפשר לאכול בשר חזיר אי אפשר ללבוש שעטנז
אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי.
הרי שגילו שהדרך שאדם זוכה בה על שאינו עובר על מצוות לא תעשה הוא שתזדמן העבירה לפניו וימנע מעשייתה לאהבת השם וליראתו ולא לשום סיבה אחרת.

וזה הדרך אף על פי שיראה קל ההשגה, אינו כן אבל הוא קשה מאוד. שהרי דוד המלך שאמר על עצמו: "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פ"ו), כשנזדמן לו עניין בת שבע שלא היה לו מונע אחר אלא יראת השם בלבד, לא היה בו יכולת לכבוש את יצרו לאהבת ה'.

כי ההימנע מעשות העבירה בעבור יראת ה' ואהבתו, הרי הוא כאילו עשה מצוות עשה כתקנה על הכוונה הראויה.

ועל זה הדרך יתנו מצוות לא תעשה שלמות בנפש בהיותן בלתי נעשות כמו שיתנו מצוות עשה שלמות בנפש בעשייתן.

וזה דבר פירשו רבותינו ז"ל במסכת מכות (כ"ד) אמרו:
דרש רבי שמלאי
תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני
שס"ה כנגד ימות החמה ורמ"ח כנגד אבריו של אדם וכו'

הנה ביארו בזה, שהתורה כיוונה בזה המספר, להראות איך יצויר שתהיה קניית השלמות במצוות לא תעשה כמו שבמצוות עשה, עם היותם הפכים. כי עשה ולא תעשה בלי ספק הפכיים.

וזה, כי בהיות מספר מצוות עשה רמ"ח כנגד אבריו של אדם היא הוראה, כי כמו שהאברים להיותם נמצאים בפועל יגיע בהם השלמות המכוון בהם לאדם במה שהוא בעל חי, כן המצוות שהן מצוות עשה יגיע מהם השלמות המכוון בהם לאדם במה שהוא אדם בהיותם נעשים בפועל לא על צד האמונה והידיעה בלבד.

ומצוות לא תעשה בהיותם שס"ה כמניין ימות החמה, יש בזה הוראה כי אלו המצוות אף אם הם דברים בלתי נמצאים בפועל, הן נותנות שלמות לנפש האדם.

כי כמו שהזמן הוא דבר בלתי נמצא בפועל, כי העבר אינו נמצא, והעתיד לא יצא עדיין אל הפועל, וההווה אינו אלא העתה הקושר בין העבר והעתיד, ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת שיקבל חלוקה להיות מהכמה המתדבק. אבל יחס העתה אל הזמן - יחס הנקודה אל הקו. ואם כן, אין הזמן נמצא בפועל. ואעפ"כ הוא נותן שלמות המציאות לכל הדברים הנמצאים בזמן.

כן מצוות לא תעשה, אף אם הם דברים בלתי נמצאים בפועל, נותנות שלמות אל הנפש האנושי מצד היותן דברים בלתי נמצאים. ולזה באו במספר שס"ה, להורות כי כמו הזמן בלתי נמצא, כך אלה המצוות ראוי שיהיו בלתי נמצאים בפועל.
ובהיותם בלתי נמצאים בפועל יתנו השלמות הנפשי, בהיות ההימנע מעשייתן על הכוונה הראויה, כמו הזמן שבהיותו בלתי נמצא בפועל נותן השלמות לדברים הנמצאים.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק כח

[בכל חלקי התורה מצוות עשה ולא תעשה]
ממה שביארנו בפרק העבר, יתחייב שהשלמות האנושי לא יתכן שיושג אלא במצוות עשה ומצוות לא תעשה.

וזה, כי כמו ששום שלמות אנושי אי אפשר שיושג אלא באמצעות האברים הנמצאים בפועל ובאמצעות הזמן הבלתי נמצא בפועל, כן השלמות הנפשי יושג במצוות עשה ובמצוות לא תעשה. ולזה היו השלושה חלקים שהתורה נחלקת עליהם, שהם דעות וחוקים ומשפטים, כמו שביארנו בפרק כ"ד מזה המאמר, כל אחד מהם מקיף על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה, כדי שיהיה בכל חלק מהם דרך להקנאת השלמות או חלק מהשלמות הנקנה אל האדם מצד מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

[דעות]
וזה כי בדעות יש מצוות עשה,
כאמונת מציאות השם,
ואחדותו,
ושאינו גוף.
ומצוות לא תעשה,
שלא להעלות במחשבה שיש אלוה מבלעדי ה',
ושלא לתור אחרי עבודה זרה וזולת זה.

[חוקים]
ובחוקים:
כלבישת ציצית,
ואיסורי מאכלות.

[משפטים]
ובמשפטים:
בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא י"ט)
ביומו תתן שכרו (דברים כ"ד)
העניק תעניק לו (שם ט"ו)
ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כ"ה)
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (שם י"ט)
וזולת אלה הרבה.

והדבר מבואר, כי החלק המדעי ראוי שיקנה השלמות, הן מצוות עשה שבו הן מצוות לא תעשה. וכן החלק החוקי, והוא המקיף בדברים הנרצים אצל השם יתברך והבלתי נרצים, ראוי שיקנה בו השלמות על הדרך שכתבנו למעלה.

[איך מביא העיסוק במשפטים שלמות?]
ואולם מה שצריך ביאור הוא, איך יהיה השלמות הנפשי נקנה בחלק השלישי שהוא המקיף במשפטים, כי לא יצויר שיתן שלמות בנפש שום חלק מחלקיו, לא מצוות עשה שבו ולא מצוות לא תעשה.

כי החלק ממצוות עשה שבו, כמו: לדון בנזקי השור והבור והאש, או החלק במצוות לא תעשה, כמו: לא תגנבו ולא תעשוק את רעך (שם י"ט) ולא תגזול וזולתם, עם שהם משפטים ישרים לקיים ישוב המדיני, מה יזכה ילוד אשה בהם שתקנה נפשו שום שלמות אנושי על ידם?

ואם בעבור שהם מבוא ודרך לתיקון המידות, שבזה היא הישרה לקנות השלמות האנושי בלבד לא זולת זה, יהיה אם כן השתדלות רוב חכמי ישראל ועסקם בתלמוד ובדיני השאלות התלמודיות דבר בלתי מועיל להקנאת השלמות, ויהיה יגיעם לריק חלילה, אם שאין ראוי שיהיה חלק גדול כזה מהתורה בלתי נותן שום שלמות אלא מצד היותו תיקון המידות ולא זולת זה.

[הבחינות במצווה: המעשה והכוונה]
והתר הספק הזה הוא על זה הדרך, כי בעשיית כל מצוות ומצווה יש שתי בחינות:
האחד מצד העשות מעשה המצווה והגיעה אל הפועל השלם;
והשנית מצד כוונת העושה אותה.

והשלמות הנמשך אל המצווה איננו מצד המעשה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל במסכת נזיר (כ"ג)
גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה.

ואמרו שם:
משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם.
אחד אכלו לשם פסח, ואחד אכלו לשם אכילה גסה,
זה שאכלו לשם פסח, עליו הכתוב אומר: (הושע י"ד) וצדיקים ילכו בם,
וזה שאכלו לשם אכילה גסה, עליו הכתוב אומר: (שם) ופושעים יכשלו בם,

הנה ביארו בפירוש שהמצווה בלא כוונה אינו עולה לשם מצווה.

[כוונה בלבד - אינה כלום]
וכן עניין הכוונה לבדה בזולת המעשה אינו מועיל כלל. שאם היה זה מועיל, היה ראוי שתעלה ידיעת המצווה ולימודה בכוונה במקום עשייתה. ואינו, כי קריאת הפרשיות שבתפילין אינה עולה בעבור הנחתן. ועוד כי בפירוש אמרו בקדושין (מ'), כשנחלקו אם התלמוד גדול או המעשה גדול, נמנו וגמרו שהלימוד גדול. ופירשו הטעם, לפי שהלימוד מביא לידי מעשה.

והוא מבואר אחר שהתלמוד גדול מצד שהוא מביא לידי מעשה, שהמעשה שהוא התכלית הוא העיקר.

כי כל שתי מלאכות, שהאחת קודמת לאחרת קדימה טבעית, כמלאכת הרסן למלאכת הפרשות, או כמלאכת האריגה למלאכת החייטות, שהמלאכה הקודמת היא פחותה במדרגה מן האחרת, כי הקודמת כמשרתת לאחרת.
כמו שמלאכת חציבת האבנים מן ההר היא פחותה במדרגה ממלאכת הבנאות, אחר שהיא משרתת אליה, אף על פי שאי אפשר למלאכת הבנאות שתשלם בזולת חציבת האבנים.

ולכן המעשה, אף על פי שאי אפשר שיגיע אלא עם התלמוד, כי לא עם הארץ חסיד, מכל מקום אחר שהתלמוד אינו אלא כדי שיבוא אל המעשה, הוא מבואר שהמעשה הוא העיקר.

[שילוב מעשה וכוונה]
ואחר שביארנו שאין המעשה לבדו הוא עיקר ולא הכוונה לבדה, ראוי שיהיה התחברות שניהם הוא העיקר בעשיית המצוות. כמו שהיה העניין בחלק המדעי עם החלק המעשי, כמו שביארנו בזה המאמר.

וכן הוא העניין בעשיית המצוות, כי המעשה שתצטרף אליו הכוונה הוא המעשה השלם שיתן שלמות בנפש, כי הכוונה נותנת שלמות אל המעשה, כמו שביארנו בפרק חמישי מזה המאמר.

ולפי זה אומר, כי החלק התורי המקיף במשפטים ראוי שיתן שלמות בנפש יותר ממה שיתן החלק המשפטי המונח בנימוסים.

[למשפטים בתורה תכלית נוספת מתיקון החברה]
וזה, כי כשיעשה היושר או המשפט האיש הנימוסי על איזה כוונה שיהיה, יגיע ממנו התכלית המכוון שהוא תיקון הקיבוץ המדיני. וזהו שלמותו בלבד, ואין בו תכלית אחר נוסף.

אבל המשפטים התוריים, עם שיש בעשייתם שלמות שעל ידם ישלם הישוב והקיבוץ המדיני, הנה בהצטרף אל עשייתם הכוונה, גם כן יגיע מעשייתם שלמות אחר נוסף, יותר נכבד מן הראשון.

כמו שהשיניים והלשון והשפתיים היו בבעלי חיים לצורך האכילה, ועם זה הם באדם לתכלית יותר נכבד מזה, שהם כלים אל הדיבור והמבטא לשבח השם יתברך ולספר תהילותיו, וכן במשפטים התוריים, יש בהם תכלית יותר נכבד מתיקון הקיבוץ המדיני, אף על פי שיראה לכאורה שאינו כן.

והתכלית ההוא הנה הוא, שיתכוון בעשיית אלו המשפטים מצד מה שציווה השם יתברך, והכוונה הזאת כשתצטרף אל המעשה, תקנה ותיתן שלמות בנפש העושה, אחר שעשיית פעולתו זו אינה מצד שהיא תיקון הקיבוץ המדיני בלבד, אבל מצד אהבת השם יתברך, רצוני לומר כדי להשלים מצוותיו שציווה בהם.

ונמצא לפי דרך זה, כי עשית דבר אחד בעצמו, כאילו תאמר נתינת הצדקה, או להלוות לעני בשעת דחקו, או שימנע האדם מלהונות את חברו או מלגנוב ממונו, אם יעשה זה המתנהג על פי הנימוס, לפי שאלו מדות טובות שישלם בהם הקיבוץ המדיני, לא ימשך אליו שום שלמות פרטי בזה, אלא השלמות הנמשך מצד תיקון הישוב המדיני.
וכשיעשה זה המתנהג על פי התורה מצד שציווה בהם השם יתברך, וכדי להיכנע אליו ולעשות רצונו ולהשלים מצוותיו שציווה בהם, הנה יגיע לו מזה תכלית אחר פרטי יותר נכבד ויותר חשוב, שזהו עבודת השם יתברך, שעל ידי הכוונה הזאת המתחברת אל המעשה יושג השלמות הנפשי, כמו שביארנו בפרק חמישי מזה המאמר.

וזהו שאמר הכתוב (ישעיה ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום וגו', כלומר עשיית הצדקה יגרום שלום בקיבוץ המדיני שלא יגזול העני את העשיר. אבל כוונת נתינת הצדקה, אם היא מצד שציווה בה השם יתברך, שזהו הנקרא עבודת הצדקה יגרום השקט ובטח עד עולם, שזהו ההשארות הנפשי הנצחי.

ועל זה אמרו:
גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה.
כי המצווה ועושה בעשיית המצווה כתקנה יעשה שני דברים:
האחד שיעשה הפועל הטוב או היושר באמת,
והשני הוא מכוון לעשות רצון אביו שבשמים.

ומי שאינו מצווה ועושה, יעשה הפועל הזה מצד שהוא יושר בלבד לא זולת זה. ועל זה הדרך יובן איך יקנה האדם השלמות וחיי העולם הבא על משפטי התורה על עשה ולא תעשה שבה, כשיהיו נעשים לאהבת השם יתברך וליראתו, ולהשלים מצוותו שציווה בהן.

[התועלת במצוות - הכניעה לה']
ויתבאר מזה שפועל עשית המצווה לבדו אינו מכוון להגיע השלמות האנושי מצד עצמו, אלא מצד ההוראה שיש בעשייתו המצווה על ההכנע אל השם יתברך לעשות רצונו ולאהבה אותו.

והרי זה כמדליק את הנר, שאין הכוונה בהדלקה בפועל המגיע מהדלקה בעצמה, רוצה לומר כדי לכלות את השמן ולשרוף את הפתילה שהוא הפועל המגיע ממעשה הדלקה, אבל כוונת הדלקת הנר הוא בעבור האור הנמשך מן המעשה ההוא.

וכן היא כוונת התורה להישיר את האדם בעבודת השם יתברך, ולהאיר לפניו את הדרך ילך בה לעבוד עבודתו, ואת המעשה אשר יעשה כדי שישיג אהבתו.

ולזה מה שדימה הכתוב המצווה לנר, באומרו: כי נר מצווה ותורה אור (משלי ו'), והתורה אל האור באומרו "ותורה אור", כאילו ביאר שהתורה מכוונת מצד עצמה כאור שהוא מכוון לעצמו.
אבל המצווה אינה מכוונת מצד עצמה, והמעשה אשר בה כנר שאינו מכוון מצד עצמו אלא מצד האור הנמשך ממנו. וכן המצווה, כוונת עשייתה מצד ההוראה הנמשכת מהמעשה ההוא שהיא העבודה אל ה' יתברך, שהוא האור הנמשך ממנו, והוא שקרא תורה באומרו "ותורה אור".

ולכן בהעדר הכוונה מפועל המצווה, הרי הוא כאדם המהלך באישון לילה ואפלה, שהוא נכשל בהכרח.

ובעבור זה כינו רבותינו העושה מצווה בזולת הכוונה הראויה פושע, ואמרו: כי העושה מצוות הפסח שלא כהלכתו, רוצה לומר שלא על הכוונה הראויה, עליו הכתוב אומר: ופושעים ייכשלו בם.

ואמר שלמה: דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה ייכשלו (שם ד').
ועל הכוונה הנקשרת במעשה כראוי אמרו: כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם.
ואמר שלמה: ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד').
כלומר. שאינו כבה לעולם.