רבי יוסף אלבו / ספר העיקרים

- ה מ ש ך -

מאמר שלישי פרק כט

[האם התורה תיתן שלמות גם בחלקיה?]
וראוי שנחקור בכאן חקירה גדולת התועלת מאוד, והוא: אם התורה הזאת האלוהית נותנת שלמות בכללה או בחלקיה?

ונאמר שהדבר הזה נחלקו בו רבן שמעון בן לקיש ורבי יוחנן בפרק חלק (סנהדרין קי"א) אמרו שם:

לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק (ישעיה ה').
אמר רבי שמעון בן לקיש: למי שמשייר אפילו חוק אחד מן התורה,
אמר רבי יוחנן: לא ניחא ליה למריהו דאמרת עליהו הכי, אלא למי שלא קיים אפילו חוק אחד מן התורה.

והיה נראה שהוא ראוי שתהיה נותנת השלמות בכללה ולא בחלקיה, כדברי רבי שמעון בן לקיש. לפי שאם היה חלק ממנה מספיק להקנות השלמות האנושי, למה יעמיס השם יתברך עלינו ריבוי המצוות והאזהרות? כי מה שאפשר שיושג בפועל אחד, יראה שיהיה פועל בטל שיעשה בהשגתו פעולות רבות. כי מי שיוכל לרפאות חולי אחד בסם אחד פשוט קל ההשגה, שיעשה הרכבת רבת הסמים קשי ההשגה - היא פעולת שווא בלי ספק.

כמאמר החכם:

לשווא יעשו בפעולות רבות מה שאפשר לעשות בפעולה אחת.

ולזה יראה שכל המצוות והאזהרות שבאו בתורה הם הכרחיות להקנאת השלמות האנושי, שאם לא היה השם יתברך מצווה אותנו בהם.

אבל שנאמר שכל המצוות והאזהרות שבאו בתורה הם הכרחיות בהקנאת השלמות האנושי דבר זר וקשה מאוד, שאם הדבר כן, אי אפשר לשום אדם שיקנה השלמות ההוא, לפי שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם יחסר לו אחת מן המצוות לפי זה הדעת אי אפשר לו לקנות השלמות האנושי, ויהיה אם כן התורה שנתנה לישראל דרך חסד להביאם כולם לחיי העולם הבא היא בעצמה המונעת אותם משיזכו לנועם ההוא.

וזה הפך מה שכוון ממנה, כי אין צריך לומר שלא ישיגהו כולם, שאפילו יחיד בדור לא יוכל להקיף על כלל הדעות שבאו בתורה, ולא לעשות כל החוקים, ולא לקיים כל המשפטים שבאו בה, ויהיו כלל ישראל לפי זה יורדין לבאר שחת. חלילה לאל מרשע ושדי מעוול, עם שהמקובל באומה הוא הפך כל זה.
שהרי אמרו במשנה (סנהדרין צ'):

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

וזה ספק חזק ראוי שנשתדל בהתרתו.

[ריבוי המצוות נותן סיכוי לכל אחד]
ודרך הבנת זה העניין הוא, כי כמו שנמצא בדברים הטבעיים דברים הרבה ימצאו על צד היותר טוב ולא על צד ההכרח, כמו כפילת החושים וזולתם, שהיה אפשר המצא והתקיים הבעלי חיים בזולת ההכפל ההוא, ואולם נמצאו בבעלי חיים על צד היותר טוב, ולא על צד ההכרח, כן השם יתברך, להיותו חפץ להביא את האדם אל השלמות האנושי, וראה כמה מונעים יש לו שהם מטרידים מהשגת השלמות ההוא, חתר דרך בשישיגהו.

וזה בשהרבה לו דרכים ואופנים, אינם הכרחיים כולם להשגת השלמות, ואמנם נמצאו על צד היותר טוב, כדי שיושג השלמות האנושי או חלק ממנו על יד כל אחד מהם, כדי שלא ימלט שום אחד מישראל בפרט, או מן האנשים בכלל, שלא ישיג השלמות ההוא אם ישתדל להשיגו באחת מן הדרכים ההם.

וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל בסוף מכות (כ"ג ב) :

רבי חנניא בן עקשיא אומר:
רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ"ב),

הנה ביארו, שלכך נצטוו ישראל רוב המצוות כדי לצדקם ולזכותם. והוא מתואר שאם היו כולם הכרחיים לקניית השלמות, לא היה זה זכות אלא חובה.

ולזה הוא שאמר רבי יוחנן:

לא ניחא ליה למריהו דאמרת עליהו הכי
אלא למי שלא קיים אפילו חוק אחד מן התורה.

[ריבוי המצוות כדי לתת אפשרות לקיים חלק מהם]
וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה, וזה לשונו על אותה משנה:

מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים האדם מצווה מתרי"ג מצוות כסדר וכהוגן, שלא ישתף עמה דבר מכוונת העולם בשום פנים. אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, כמו שביארתי לך.

הנה זה יזכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר כי בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה, בעשותו אותה מצווה תחיה נפשו באותו מעשה.

וממה שיורה על העיקר הזה: רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה י"ז) ששאל את רבי יוסי בן קסמא:

מה אני לחיי העולם הבא?
והשיב: כלום בא מעשה לידך?
כלומר נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן?
והשיבו כי נזדמנה לו מצוות צדקה על דרך שלמות בכל מה שאפשר
וזכה בה לחיי העולם הבא.

עד כאן לשונו שם.

ונתבאר לפי מה שאמרנו, כי מצווה אחת בלבד תספיק לתת השלמות האנושי.

ואולם מה שנמצאו בתורה מצוות רבות, לא היה זה על צד ההכרח, אבל על צד היותר טוב, כדי שלא ימלט אדם מישראל שלא יזכה לעולם הבא על יד אחת מהן אי זו מהן שתהיה.

ותא חזי מאן גברא רבה מסהיד עלה, הרמב"ם ז"ל, שאמר כי דעת רבותינו ז"ל הוא, כי ריבוי המצוות לא היה להעמיס עלינו משא כבד אשר לא נוכל שאתו, אבל היה חסד מהשם יתברך לזכות את ישראל ולהצדיקם, כי הגדיל את התורה והרבה מצוותיה, כדי שיהיה להם דרכים מתחלפים כדי שיקנו על ידם השלמות האנושי. ואף על פי שהם לא ישערו בזה, כי להיותם עם בזוז ושסוי, יחשבו שיהיה ריבוי המצוות להעמיס על העם משא כבד.
וזהו שסמך אל פסוק: ה' חפץ למען צדקו וגו' והוא עם בזוז ושסוי וגו'.
רוצה לומר: כי יחשבו, כי לפי שאין מצווה אחת בלבד מספקת אל שתדבק בהם השגחה האלוהית בכל פרטי מעשיהם להצילם מצרתם, יאמרו כי בעבור זה לא תספיק להקנות שום שלמות לנפש.
ואין הדבר כן, כי אפילו מצווה אחת עשויה כהלכתה, כמו שביארנו, תספיק אל שיקנה האדם בה חיי העולם הבא.

ובעבור זה אמרו רבותינו ז"ל:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

כי אי אפשר שלא יעשה כל אחד מהם מצווה ממצוות התורה, שעל ידה יזכה למדרגה מה ממדרגות העולם הבא.

ואולם כפי ריבוי המצוות שיעשה, כן תגדל מדרגתו שם.
ולזה היה משה כוסף ותאב להיכנס לארץ, כדי שעל ידי קיום המצוות התלויות בארץ יזכה בלי ספק למדרגה יותר גדולה בעולם הבא.

[השגחה פרטית למקיימי מצוות רבות]
ופעמים יגיע ריבוי המצוות המקוימות על יד איש אחד אל שיהיה במדרגה שיושגח בעולם הזה בכל פרטי ענייניו, כרבי חנינא בן דוסא וזולתי מן החסידים. וכבר אפשר שימצאו ריבוי המצוות או כללותם באישים מתחלפים, ויהיה כלל האישים ההם מושגח יותר מן האיש האחד. וזה, כי הכלל ההוא ישוב במדרגת האיש האחד שימצאו בו ריבוי המצוות.

וזאת היא סיבה שיהיה הכלל לעולם יותר מושגח מהפרט, להימצא בכלל ריבוי המצוות או כלל מצוות התורה יותר ממה שימצאו באיש האחד. ולזה יהיה הכלל לעולם נענים בתפילתם ומושגחים ומנוצלים מהמקרים יותר מהפרט.

[השכר בעולם הבא לפי רוב המצוות והכוונה]
וזה אמנם יהיה בהצלחת העולם הזה, אבל בעולם הבא מדרגת כל אחד ואחד לפי מעשיו ורוב המצוות שיעשה. וגדולה מזו נמצא לרבותינו ז"ל במקומות הרבה, שאפילו בעשיית פועל אחד שאינו מצווה ואינו אזהרה, אם יכווין העושה בעשייתו לשם שמים ולכבוד השם יתברך או כבוד תורתו, יזכה בה לחיי העולם הבא, כלומר למדרגה מה ממדרגות העולם הבא.

ואמרו בכתובות על ההוא כובס דהוה בשבבותיה דרבי וסליק לאגרא ונפל ומית שיצאה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחיי העולם הבא.
שיראה מזה שאפילו מי שנצטער על שלא כיבד החכם במותו, ומת מתוך הצער ההוא, בכוונה ההיא זוכה לחיי העולם הבא, אחר שצערו ומיתתו הייתה לשם שמים.

כן במסכת עבודה זרה אמרו על השוטר שהיה ממונה להמית את רבי חנינא בן תרדיון, כי לפי שקרב מיתתו כדי שלא יצטער רבי חנינא ביותר, שהיה מזומן לחיי העולם הבא.

וכן במסכת תענית בפ' סדר תעניות בתרא, מביא הרבה מעשים מאנשים שאמר אליהו עליהם שהיו מזומנין לחיי העולם הבא, ואף על פי שלא היו עושים מעשים שיהיו מצוות או אזהרה, אלא פעולות טובות. כמו שומר בית הסוהר שהיה מפריש הנשים מהאנשים כדי שלא יבואו לידי הרגל עבירה, וזולת זה שם הרבה.

וכבר ביארו רבותינו ז"ל כלל הפעולות הטובות המביאות האדם להשגת חיי העולם הבא מזולת המצוות המפורשות בתורה, אמרו:

והלכת בדרכיו (דברים כח),
מה הוא רחום אף אתה רחום,
מה הוא חנון אף אתה חנון,
מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים,
מה הוא קובר מתים אף אתה קובר מתים. וכו'.

וכלל הדברים הוא, כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים זוכה בה לחיי העולם הבא, ואף אם הפועל ההוא יחשב בו שהוא רע, אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ס"ג):

בכל דרכיך דעהו,
ואפילו לדבר עבירה.

ואמרו עוד:

גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה.

והבן זה העיקר ודעהו, כי הוא הכרחי לתורת משה. שאם לא כן, לא יהיו כלל ישראל זוכים לחיי העולם הבא על ידי התורה, אלא אחד מעיר או יחיד בדורו.
ותהיה החיבה יתרה שחיבב הקב"ה את ישראל לתת להם התורה, כמו שאמרו: חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה וכו' (אבות פ"ג) - לנקמה מהם, שלא יוכלו לקיים את כולה ויהיו נענשים על כך.

אלא שהאמת הוא מה שאמרנו, שזה עיקר פרטי לתורת משה, שאליו כיוונו רבותינו ז"ל באומרם:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

כלומר: שכולם ישיגו מדרגה מה ממדרגות העולם הבא.

ואף על פי שיש מן החכמים חולקים על זה, ואומרים כי צריך ריבוי גדול מן המצוות כדי שיזכה האדם לחיי העולם הבא, אין הדבר כן. אלא לפי ריבוי המצוות תגדל מדרגתו בו כמו שאמרנו, אבל במצווה אחת בלבד ישיג מדרגה מה ממנו.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת מכות (כ"ד):

אמר רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני וכו'
בא דוד והעמידן על י"א וכו'
בא ישעיה והעמידן על שש וכו'

שיראה מזה שצריך כל המצוות כדי לקנות השלמות, אלא שדוד העמידן על י"א, וישעיה על שש, וכן השאר עוד - תדע פירוש המאמר הזה בפרק הבא אחר זה בעזרת השם יתברך.