- ה מ ש ך -



מאמר שלישי פרק לב

[מהי יראת ה'?]
עניין היראה בכל דבר הוא הסוג הנפש אחור והתקבץ כוחותיה אליה כשתשער איזה דבר מחרידה, וזה על שני פנים:
אם שתשער איזה דבר מזיק ותחרד ממנו מיראת היזק שתשער שאפשר שיגיע ממנו,
ואם שתשער איזה דבר גדול ורם ונשא וגבה מאוד ותחרד ממנו כשתתבונן דלות ושפלות ערכה בערך אל הדבר הגדול ההוא, אף אם לא תשער שיגיע נזק מן הדבר ההוא ולא תירא ממנו.

[יראת העונש]
וכשאדם מקיים המצוות בעבור היראה שהיא על דרך הראשון, כלומר מיראת העונש או מאהבת השכר יקרא בלשון רבותינו ז"ל עובד מיראה שלא לשמה. אמרו רבותינו ז"ל במסכת סוטה פרק נוטל (כ"ב) שבעה פרושין הם וכו'. כלומר שהן שלא לשמה, ומנו בכללם:
פרוש מאהבה פרוש מיראה.
ואמרין לה רבנן לתנא: לא תתני פרוש מאהבה, פרוש מיראה,
דאמר רב יהודה, אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה.

ופרש רש"י ז"ל:
מאהבה ומיראה - מאהבת שכר ומיראת עונש.

[יראת הרוממות]
ואולם המקיים המצוות ליראת השם ואהבתו, והיותו נכנע למצוותיו, הוא שקראוהו רבותינו ז"ל: עוסק בתורה לשמה. רוצה לומר שאינו מקיים המצוות ליראת העונש ואהבת השכר, אלא מאשר יצייר בלבבו רוממות השם ומעלתו, בעבור זה נכנע לעשות רצונו שהוא היראה על הדרך השני שאמרנו, והיא היראה האמיתית שנשתבח בה אברהם אבינו עליו השלום שנאמר לו: עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה (בראשית כ"ב), והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה.

כי כשיתבונן האדם וישכיל וידע שהשם יתברך משקיף על נסתרו ועל נגלהו, ויבחין פחיתותו ודלות שכלו וגודל רוממות השם ומעלתו, יחרד מפניו חרדה גדולה ויבוש מלעבור על מצוותיו ושלא לעשות רצונו, כמו שיתבייש אדם מעשות דבר בלתי הגון לפני שר ונכבד זקן ונשוא פנים וחכם חרשים מוסכם בשלמות בחכמה והמידות והמעלה. כי אף על פי שישער האדם שלא יגיענו נזק בעברו על מצוותו, הנה הוא בלי ספק יבוש ויכלם ויחרד חרדה גדולה עד מאוד מלמרות עיני כבודו לפניו.

וזה המין מן היראה המשובחת היא אשר טבע השכל יכסוף אליה, לפי שכל דבר ישתוקק אל מה שהוא בטבעו ודומה לו. וכמו שישתוקק כל אדם להשלים חפצי האדם השלם החסיד, ולעבוד עבודתו בלב שלם ובנפש חפצה מבלי תקוות גמול ויראת עונש, כן השכל ישתוקק לעשות להשלים רצון השם יתברך, כי זה דבר טבעי אליו.

[יש צורך בשני סוגי יראה]
ובעבור זה היה החכם אומר:
רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך.
ומי מעכב? - שאור שבעיסה וכו',

רוצה לומר כי זה דבר נכון מצד טבע השכל, כי השכל יגזור השתעבד הפחות לנכבד, כי מזה הצד נשתעבדו הבעלי חיים למין האדם, ואולם טבע החומר ויצר הרע, שהוא שעור שבעיסה, מנגד לזה, ומחשב להרע ולמרוד תמיד ולזלזל בכבוד הגדול.

ובעבור זה הונחו בתורה העונשים כדי להכריח טבע החומר והכוחות החומריות לעבוד את השם יתברך מיראת העונש. לא שיהיה מצטרך זה להכריח השכל, כי דבר טבעי הוא אליו לעבוד השם יתברך ולהיכנע אליו מזולת יראת העונש ואהבת השכר.

ולזה היו שני מיני היראה הללו הכרחיים אל האדם כדי שישיג שלמותו האחד מצד החומר והאחד מצד השכל.

[איוב על שני סוגי היראה]
ותמצא איוב משבח עצמו בשני מיני היראה הללו, ואומר שהיה נזהר מעשות הרע בעיני השם יתברך מיראת העונש, ושהיה פועל הדברים הנרצים אצל השם יתברך מצד ההיכנע אליו לרוממותו והתנשאותו ומעלתו. אמר: כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל (איוב ל"א).
אמר:
כי פחד אלי איד אל לרמוז על יראת העונש,
ומשאתו לא אוכל לרמוז על יראת הרוממות וההתנשאות הבלתי בעל תכלית.

כלומר כשאני משער התנשאותו, לא אוכל לעבור על דבריו שלא לעשות רצונו, שאני בוש מפניו לעשות הרע בעיניו מזולת הפחד שאני מפחד מעונשו שרמז אליו בראשונה, באומרו: איד אל.

וכן תמצא גם כן את איוב כשהיה מוכיח את חבריו, ואמר להם שהיו מדברים אחד בפה ואחד בלב, ושהיו מחניפים את השם יתברך בדברי שקר, אמר להם:
הלאל תדברו עוולה ולו תדברו רמייה?
הפניו תישאון?
אם לאל תריבון?
הטוב כי יחקור אתכם?
אם כהתל באנוש תהתלו בו הוכח יוכיח אתכם?
אם בסתר פנים תישאון?
הלא שאתו תבעת אתכם ופחדו ייפול עליכם (איוב י"ג).

אמר: שאתו תבעת אתכם על היראה המגעת לאדם מצד התנשאות השם ורוממותו ושהוא משקיף על נסתרו ונגלהו כי זה יבעת את האדם מלדבר עוולה או רמייה.
ואמר: ופחדו ייפול עליכם בבחינת החרדה והיראה המגעת לאדם מפחד העונש שזהו מצד החומר.
ולזה סמך אל זה: זכרוניכם משלי-אפר, לגבי חומר גביכם כלומר כשתזכרו שאתם משולים לאפר ושאתם בעלי חומר, יש לכם לירא מהשם מהשני פנים הללו שאמרנו, וזהו עניין ציור היראה שראוי לאדם לירא מהשם שעליה יקרא האדם ירא אלוהים.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק לג

[השמחה - מציאת השלמות]
הדבר הנותן שלמות אל המצווה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה היא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפועל האחד בעצמו בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעיצבון יקרא פחיתות.

וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המידות לאריסטו. כי הנדיב כשיעשה פועל הנדיבות והוא שמח בפועל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעיצבון יקרא פחיתות.

וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשיית הצדקה בשמחה, אמר: נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך (דברים ט"ו).
תלה הברכה ב'ולא ירע לבבך' ולא ב'נתון תתן לו'.

[העונש הגדול לעובד מתוך עצבות]
ויתבאר זה ביאור יותר שלם על זה הדרך:
אין ספק כי הפועל היותר נכבד והיותר מעולה ראוי שיקבל עליו שכר מהשם על עשייתו, והעונש על הפכו, לפי הדרך התורי.
ואין בעולם פועל יותר נכבד ויותר מעולה שראוי שיקבל עליו שכר, כפי האמת בעצמו, וכפי הסכמת כל האנשים, אלא עבודת השם יתברך.
ונמצא הכתוב מייעד העונש הגדול על מי שאינו עובד השם יתברך בשמחה, אמר משה במשנה תורה:
תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך וגו' (שם כ"ח)
תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה על שלא עבדו במוחלט.

ועניין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע אליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה. שאם כן, יתחייב שלא יהיה האדם מחויב לעבוד את השם יתברך בשלא יהיה בשמחה וברוב כל, ומזה יראה שקיום המצווה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצווה.

ולזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר: עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה וגו' (תהלים ק').

[איך אפשר לשלב שמחה ויראה?]
ולפי זה ראוי שנשאל אם עבודת השם יתברך אי אפשר שתושג על השלמות אלא אם כן היא בשמחה ובטוב לבב, ונתבאר בפרק שעבר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה, והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו, ואיך אפשר שתהיה עבודת השם יתברך מושגת בעיצבון ושמחה ביחד, עם היותם הפכיים?

והיתר זה הספק הוא על זה הדרך, כי כל כוח מכוחות האדם, כשיעשה פעולתו כראוי, יורה זה על שלמות הכוח ההוא.וכשלא יעשה פעולתו כפי מה שראוי, יורה זה על חסרון הכוח ההוא או על חסרון בריאתו.

וכאשר הוא שלמות באדם שלא יפחד ממה שאין ראוי לפחד ממנו. כן הוא שלמות אליו שיפחד ממה שראוי לפחד ממנו. ואם לא יפחד ממה שראוי שיפחד ממנו הוא חסרון אליו, כי מי שלא יפחד מהכניס ידו באש, יורה זה על ערבוב שכלו ואם על ביטול חוש ידו, כפי שאמר איפוקרט במאמר השני מספר הפרקים:
מי שיכאב דבר מגופו ולא ירגיש בכאבו ברוב ענייניו הנה שכלו מעורבב.
וכן הנפש, בהיותה יראה וחרדה ממה שראוי שתחרד ממנו, יורה זה על בריאותה ושלמות שכלה. וכאשר תגדל מעלת הנפש ושלמות שכלה, כן תשער יותר התנשאות השם יתברך ורוממותו ותחרד ממנו יותר ותירא מלעבור על דבריו.

[היראה הטובה - עדות לבריאות הנפש]
וכשימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה, ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההיא, לפי שזה יורה על בריאות נפשו ושלמות שכלו.
ולהעיר על זה ביאר דוד במקום אחר, כי מה שאמר עבדו את ה' בשמחה, לא שתהיה העבודה בשחוק וקלות ראש ודרך הדיוטות, אבל ראוי שתהיה העבודה ביראה, אמר: עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה (שם כ').
כלומר: שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה, כשתשער הנפש רוממות ה' והתנשאותו ותירא ממנו, בהיותה מבחנת שפלות עצמה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה, בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו. שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה.
ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה.
ועל כן אמר: וגילו ברעדה להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה.

[השמחה - שלמות וקיום דבר]
וכן השמחה תתן שלמות וקיום אל הדבר, אמר דוד:
נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה, (שם קי"ט),
רוצה לומר כי לפי שהתורה נחלקת לג' חלקים:
למשפטים,
ועדות,
וחוקים.
ועל המשפטים אמר: נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (שם),

[המשפטים מתקבלים בשמחה]
להורות כי המשפטים שלמותם הוא מצד היותם דברים נמצאים בפועל ועל כן אמר בהם ואקיימה אמר עתה כי העדות שהם העדות והדברים שבאו בתורה מסכימים למושכל או למורגש לפי שהשכל מקבל אותם בשמחה והשמחה היא סיבת קיומם בנפש, ועל כן אמר: נחלתי עדותיך לעולם וגו'.

[החוקים - צריך כניעת השכל שיתקבלו בשמחה]
אבל החוקים שהם הדברים שבאו בתורה שאין השכל מסכים בהם, כאכילת חזיר ולבישת כלאים וזולתם ממה שאין להם טעם ידוע בעבור שאין השכל מקבלם בשמחה, וצריך להכניע השכל כדי שיסכים בעשייתם בשמחה, על כן אמר:
נטיתי לבי לעשות חוקיך לעולם עקב,
כלומר הטיתי והכרחתי שכלי בעל כורחו לעשותם, וזה מצד תקוות השכר הנצחי המקווה בעשייתם וזהו , ומצד השכר ישמח בהם ומצד השמחה ימשך הקיום אל הנפש בהם. ועל זה היה דוד משבח עצמו ואומר:
שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (תהלים קי"ט),
כלומר כי השמחה בחוקים שאינם מצד עצמם אלא מצד שהם אמרתך אני שמח בקיומם שמחה גדולה כמוצא שלל רב.

[השמחה בעדות]
אבל כדי להבדיל בין השמחה אשר בחוקים שהוא מצד השכר המקווה בלבד ובין השמחה שאדם משיג בעדות שהם הדברים שהשכל מסכים בהם, אמר במקום אחר:
בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון (שם קי"ט),
כלומר שמחה בלתי בעל תכלית, כי לשון כל הון יכלול כל ממון שבעולם שאי אפשר שישוער יותר ממנו.

וכל זה יורה שהשמחה סיבת קיום הדבר בנפש ונותנת גמר ושלמות אל המעשה אי זה פועל שיהיה, עד שאף הפועל הרע כדי שיגיע אל שלמות תכליתו ראוי שיעשה בשמחה.

אמר הכתוב מייעד הרע על שונאי ישראל על עברם על דברי התורה:
והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם
כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וגו' (דברים כ"ח),
כלומר שיסבב השם יתברך שפועל הרע יהיה שש ושמח בעשיית הרע ההוא כדי שיעשה בשלמות.

אבל כדי שלא יובן שהשם יתברך שהוא טוב ישמח בעשיית הרע, אמר הכתוב: כן ישיש שהוא מבניין הפעיל, והוא פועל יוצא ורוצה לומר שהשם יתברך יסבב שפועל הרע יהיה שמח, אבל הוא יתברך לא ישמח בעשיית הרע חלילה.
וכבר הזהיר שלמה על זה: בנפול אויבך אל תשמח (משלי כ"ד)
ואמר הנביא: אל תשמח לבני יהודה ביום אבדם (עובדיה א'),
שיראה שהוא חסרון לשמוח בפועל הרע.

ואולם בפועל הטוב תלה השמחה בו יתברך. ולא אמר ישיש שהוא פועל יוצא אבל אמר: כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך, שהוא מן הקל, והוא פועל עומד.

ולהורות שהשמחה נותנת שלמות אל הפועל אמר שלמה: שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און (משלי כ"א).
רוצה לומר: כי הצדיק לפי שהוא שמח בעשיית המשפט יצא המשפט מתוקן מתחת ידו, אבל פועלי פועל און, לפי שהם עצבים בעשיית המשפט, כי היא מחיתה להם, בהכרח יצא מתחת ידם משפט מעוקל, אחר שאינם שמחים בעשייתו.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק לד

[איך אפשר לשלב יראה ושמחה?]
לפי שעניין יראת השם יתברך היא עיקר עבודה שיעבוד האדם את השם יתברך בעשיית המצווה כמו שאמרנו, וביארנו שעיקר העבודה ראוי שתהיה בשמחה, וציור היראה עם השמחה דבר קשה מאוד, ראוי שנרחיב הדיבור כדי שיובן העניין הבנה טובה אל העובד איך אפשר שיהיה הירא שש ושמח עם היות היראה והרעדה ישברו הלב ויעציבוהו.

ונאמר, שאין ספק כי כל אדם ישפוט שכלו שראוי לו לסבול עמל וטורח גדול זמן מה כדי שישיג מעלה מה או כבוד גדול. ואף על פי שבהיותו סובל הטורח ההוא יצטער ויתעצב בלי ספק, אבל כשישער בנפשו הכבוד הגדול או המעלה ההיא המקווה להשיג על ידי הטורח ההוא, ישים כל הטורח ההוא והעמל כאין, לעומת הטוב ההוא המקווה.

וכן הוא העניין בעצמו ביראת השם יתברך שאמרנו, כי בהיות האדם משער גודל המדרגה המושגת על ידי היראה, שהיא כשתשער נפשו גודל רוממות השם יתברך ומעלתו עד שיירא ויחרד ממנו, לא יחוש לכל הטורח והעיצבון והחרדה המגיעים אליו על ידי היראה.

ונמצא שלמה ממשל לזה משל נכבד מאוד ומסכים למה שאמרנו, אמר: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה' וגו' (משלי ב').

וביארו, כי למה שיש בהוצאת הכסף ממחצבו טורח גדול עד מאוד, לפי שיוצא מעורב עם המים, וכן אדם שנאמר שיש בביתו מטמון גדול, הנה הוא חופר אותו בשמחה גדולה עד מאוד והוא מחפש אחריו בזריזות, אף על פי שבחפרו המטמון או מוצא הכסף הוא סובל טורח גדול ועמל רב, ופעמים הוא נקף באצבעו או ברגלו או בשוקו ומצטער עד מאוד.
ואין ספק כי אף על פי שהוא מצטער עד מאוד בניקוף ההוא ומתעצב, הנה כשהוא משער התכלית המושג, שהוא המטמון או הכסף, הוא שמח בלבו וסובל כל הצער והטורח בסבר פנים יפות ובשמחה גדולה -
כן על דרך זה ראוי שיובן העמל והיראה והחרדה והרעדה שאדם משיג ביראת השם יתברך, שראוי שישמח בה שמחה גדולה, בהיותו משער גודל מעלת התכלית המושג, שהוא ההיכנע אל השם יתברך והעבודה אליו, שזו היא תכלית היראה.

וזהו שאמר: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה'.
כלומר: כשתסבול כל הטורח בסבר פנים יפות כחופר המטמון וכמוציא הכסף אז תבין יראת ה' יתברך.

[עובד מאהבה]
ולפי שאין כל אדם יכול להשיג המדרגה הזאת, המגיע אליה יקרא עובד מאהבה ולא ירא אלוהים בלבד, שהרי אברהם נאמר לו בסוף ניסיונותיו: אתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה,
וקראו הכתוב אוהב, ואמר על ישראל זרע אברהם אוהבי, ואמרו רבותינו ז"ל:
עושין מאהבה ושמחין בייסורין
עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו,

כי מי שהוא אוהב ה' יתברך, לא יחוש לכל הטורח והעמל והייסורין שיגיעוהו מעבודתו יתברך.

וכן תמצא כי כשנתגלה להם ראשונה אמר לו: לך-לך מארצך וממולדתך וגו',
לנסותו ולהרגילו לסבול בעדו הטורח והעמל הגדול שיש בטלטול. ולפי שעמד בניסיונותיו בשמחה ובטוב לבב, קראו הכתוב אוהב.

וכל זה ממה שיורה כי סבול הטורח והעמל בעבודת ה' יתברך נותן שלמות אל העבודה והיראה.

[יראת ה' אינה סיבה למורך לב]
וזה כי אין יראת השם כיראת בשר ודם. כי מי שהוא ירא משום אדם או מלך או שר, עומד תמיד בפחד ורעדה, וזה סיבת קיצור ימיו. אבל הירא מהשם, לא די שהחרדה לא תקצר ימיו, אבל תוסיף ימים.
אמר שלמה: יראת ה' תוסיף ימים (משלי י').
והרשעים שאין להם יראת השם לא די שלא יאריכון ימים אבל שנות רשעים תקצרנה.

וכן אף על פי שמדרך הירא ורך הלבב להוליד בנים רכי לבב כמוהו, ושלא יעשר ולא יקום חילו, כי בהיותו מפחד תמיד לא יעשה חפצו כראוי, אמר דוד:
אשרי איש ירא ה' במצוותיו חפץ מאוד גבור בארץ יהיה זרעו וגו' (תהלים קי"ב).
כלומר: אשריו הירא השם, כי לא תקנהו תכונת היראה ההיא רכות הלבב אלא גבורה, עד שגבור בארץ יהיה זרעו וגו'.

וגם מי שהוא חפץ במצוותיו ואף על פי שיוציא הוצאות בקיום המצוות, לא יחסר הונו,
כי הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד (שם קי"ב)
וזה להורות כי יראת השם אינה מקצרת ואינה ממעטת הממון, ואינה מסבכת המקרים הרעים כיראת בשר ודם.

אמר שלמה: יראת ה' לחיים ושבע ילין בל יפקד רע (משלי י"ט).
רוצה לומר: יראת השם יתברך לא תסבב המוות, אבל היא לחיים.
וכן אין הירא חסר כל טוב, כי שבע ילין.
וכן לא יירא מהמקרים, כי לא יפקד רע.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק לה

[אהבת ה']
אהבת השם יתברך היא מדרגה גדולה שאין למעלה הימנה, ולא יגיע אליה האדם אם לא אחר הגיעו למדרגה האחרונה מן היראה כמו שביארנו.

כי אברהם שנאמר עליו אוהבי לא הגיע למדרגה הזאת אלא בסוף ימיו ואחר העקידה,
שנאמר לו: עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה (בראשית כ"ב).
ולפיכך צריך שנבאר עניין האהבה ומיניה.

[שלוש סיבות לאהבה]
ונאמר כי האהבה על שלושה פנים:
אם אהבת הטוב,
ואם אהבת המועיל,
ואם אהבת הערב.

ואהבת הטוב הוא, שיאהב האדם הדבר הנאהב מצד שהוא טוב גמור, מבלתי שיתערב באהבה ההיא קבלת התועלת ולא קבלת ערבות כלל. אבל יאהב הטוב מצד מה שהוא טוב בלבד.

ואהבת המועיל הוא, שיאהב הדבר הנאהב מצד התועלת שיקבל ממנו בלבד.

ואהבת הערב הוא, שיאהב הדבר הנאהב מצד הערבות המגיע לו ממנו, לא בעבור שהוא טוב ולא מועיל אלא שהוא ערב בלבד.

ואהבת המועיל והערב ישתנו ויתחלפו בפחות ויתר, כפי רוב קבלת התועלת או התענוג, ואפשר שיפסדו.

ואולם האהבה אשר תהיה בעבור הטוב בעצמו, הנה זאת האהבה לא תיפסד ולא תשתנה, לפי שהאוהב לא יאהב האהוב בעבור שהוא טוב אליו, כלומר בצרוף אל האוהב, אבל למה שהתבאר לו שזה האהוב טוב בעצמו. והאהוב הוא הידוע אצל האוהב, והוא הדבר הנאהב בלבד החקוק בלבו, עד שיצדק עליהם יחד גדר האהבה.
כי האהבה היא התאחד דבר הנאהב עם האוהב והתדבקם יחד דבוק שכלי בשלמות.

ואולם במועיל והערב, הנה אין האהוב הוא הידוע, אבל התועלת המגיע אל האוהב, והוא התענוג המגיע אליו. ולזה אי אפשר שיתאחד האוהב עם האהוב.
ומזה הצד תשתנה בהשתנות קבלת התועלת או התענוג, או תיפסד.

ואולם אהבת הטוב אי אפשר לה שתשתנה כלל כי אין לאוהב לקבל שום תועלת מן האהוב אלא הידיעה בו לבד. ועל כן הייתה האהבה אל הטוב מצד שהוא טוב, היותר מעולה שבמיני האהבות.

[סיבות לאהבת ה']
ולהיות השם יתברך הוא הטוב הגמור שאין בו רע כלל, אחר שאין בו העדר ולא אפשרות, תהיה האהבה אליו אהבת הטוב מצד מה שהוא טוב, ותתוסף האהבה הזאת כפי שיעור הידיעה בו יתברך, אחרי שאמרנו כי אהבת הטוב תהיה מצד הידיעה בו לבד.

ואמנם, אחר שהוא יתברך יוצר הכל וחונן ונותן המציאות לכל נמצא, ונותן נשמה לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו, הנה הוא מועיל וראוי שיהיה נאהב מצד מה שהוא מועיל גם כן.

וכאשר נבחין הדרך אשר בו מכין מזון לכל אשר ברא, כי לא ברא הדברים ההכרחיים לבעל חי או לאדם לצורך היותם בלבד, אבל גם הדברים המענגים שאינם הכרחיים להם מצד היותם, כאילו תאמר כי האדם אפשר שיתקיים במזון הלחם בלבד, ואולם נבראו התאנים וענבים והרימונים וזולתם מן הפירות, שהם מענגים אף אם אינם הכרחיים לו לקיום מציאותו.
והנה מזה הצד ראוי שיהיה נאהב גם כן מצד הערב, כלומר מצד שברא הדברים הערבים והמענגים.

ובעבור זה עם היותו אחד אחדות גמורה, יאותו אליו כל מיני האהבה, אם אהבת הטוב ואם אהבת המועיל ואם אהבת הערב. וראוי לפי זה שיהיה נאהב בתכלית מה שאפשר בכל מיני האהבה, כי לא ידומה שאפשר שימצא יותר טוב ויותר מועיל ולא יותר מענג ממנו.

ולזה תמצא, כי משה רבנו ע"ה, כשהיה מזהיר את ישראל לאהוב השם יתברך בכל מיני האהבה כמו שנבאר, כמה שאמר (דברים ו') : ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך,
הקדים ואמר: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.
כלומר: עם היותו אחד, יאותו לו כל מיני האהבה המתחלפים: אם אהבת הטוב ואם אהבת המועיל ואם אהבת הערב.
לפי שהוא יתברך טוב גמור, והוא הנותן התועלת ונותן התענוג, ואין לך לאהוב זולתו אף אם תהיה אהבתך מאי זה מין שתהיה, כי כל סיבות האהבה נמצאת בו.
ולזה ראוי לאהוב אותו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי אין שם מונע שלא תהיה האהבה אליו שלמה בתכלית מה שאפשר.

[אהבה שלמה ואהבה מחולקת]
וזה כי אי אפשר לאדם לאהוב שני דברים או שני אנשים אהבה שלמה בתכלית. לפי שאם יאהב את שניהם על השווי, אין האהבה אל האחד שלמה בתכלית, אחר שהיא מתחלקת בין שניהם.
ואי אפשר שיתאחד האוהב באהוב התאחדות גמורה כמו שהוא מגדר האהבה, אלא אם כן היה האהוב אחד.
ולזה אמר ה' אחד. כלומר: אחר שהשם יתברך אחד, אין האהבה מתחלקת. ואפשר שתהיה אהבתך אליו גמורה, כי לא תתחלק האהבה לשנים.
ואף אם תהיה האהבה ממינים מתחלפים, רוצה לומר מצד הטוב או מצד המועיל או מצד הערב, להיות השם יתברך אחד, והיות נמצאות בו כל סיבות האהבה המתחלפות, ראוי שתהיה האהבה אליו שלמה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, באיזה בחינה שתהיה מן הבחינות.

[האהבות לה' לפי גיל האדם]
וגם כן אין שם מונע מצד השתנות זמני חיי האדם.
כי כשיבחנו חיי האדם נמצא אותם נחלקים לשלושה חלקים, שהם:
שני העלייה,
ושני העמידה,
ושני הירידה
והתחלפות האהבה בהם הוא כפי התחלף מיני האהבה, שהם הטוב והמועיל והערב.

כי בשני העלייה, שהם עד שלושים או קרוב להם, יאהב האדם הערב וימשך אחריו מאוד.
ולזה תמצא האהבה בנערים ובנשים ובאשר הם במדרגת הנערים, כמי שימשך אחר תאוות המשגל, לפי שהוא ערב אליו מבלתי שיביט על ההזק הנמשך ממנו לגוף ולנפש.
הנה דומה אל הנערים הנמשכים אחר תאוות המאכל, ולא יבחנו ההיזק הנמשך מריבוי המאכל, ולא יאהבו דבר אחר, אלא מי שיעניקם ככר לחם אחת או משאר התענוגים הערבים.

ובשני העמידה, שהם משלושים ועד חמישים או קרוב להם, תגבר על האדם אהבת המועיל.
עד שיש מן האנשים מי שיניח האכילה והשתייה ושאר התענוגים הערבים, להמשכו אחר השחוק. להיותו מדמה התועלת הגדול הנמשך לו מהרווח הגדול בזמן מעט.
וכן מי שירכב על הספינות, וייתן בים דרך, ויסכן עצמו במים עזים, וייתן בהם נתיבה לתקוות הרווח והתועלת, ולא יחוש לתענוג אחר כלל.

ובשני הירידה, שהם שני הזקנה מנ' שנים ואילך, לא יחוש האדם למועיל ולא לערב.
אבל אהבתו בלבד תהיה אל הטוב מצד מה שהוא טוב. ולזה ימצאו הזקנים נמשכים לעבודת השם ונבדלים מהתאוות יותר מזולתם. כי אחר שיראו שהאהבה אשר מצד הערב או מצד המועיל בלתי קיימות, לא יחושו רק לאהבת הטוב מצד מה שהוא טוב, שהיא אהבה קיימת ובלתי משתנת, בהימצא האהוב שהוא השם כמו שביארנו. וזו היא סיבת ישועת הנפש.

ולפי שהבחור מצד רתיחת הדם, והיותו שטוף בתאוות, לא ישער גמול הנפש וישועתה.
כי להיותו שקוע במוחשות, ידמה שיתקיימו תמיד, ולא יאמין תשועת הנפש והישארותה שהוא דבר בלתי מוחש. ולזה אמר הכתוב על הבוטח בה': אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי (תהלים צ"א).
כלומר: כי מתוך אריכות הימים והגיעו לימי הזקנה שיחלשו התאוות, יוכל לשער ישועת הנפש והישארותה, ויכיר שזה יושג מצד אהבת השם.
ולזה יהיה נמשך לעבודתו ולאהבה אותו, שזה דרך הזקנים להמשך לעבודת השם יותר מזולתם, וזהו הדרך הנוהג בכלל האנשים.

ואולם יש מן הזקנים מי שהוא נמשך אחר התענוגים כנערים, או אחר המועיל ואחרי השררה כבן ארבעים, ויש בחורים נמשכים אחר אהבת הטוב כזקנים. וכן יתחלפו האנשים בזה כפי מזגם ומנהגיהם והנימוסים שגדלו בהם.

ומכל מקום חיי האדם בכלל יתחלקו לשלושה מיני האהבה על הדרך שזכרנו.

ונראה שהתחלפות האהבה בשלושת הזמנים, ימשך להתחלפות ממשלת כוחות הנפש על האדם.

כי בזמן הנערות ובשני העלייה, תגבר הנפש המתאווה על האדם ולזה ימשך אחר התענוגים.

ובזמן הבחרות ובשני העמידה, שתגבר עליו הנפש החיונית אשר ממנה הכוח המתעורר וזולתו מן הכוחות, יימשך אחר השררה והניצוח ואהבת הממון והתועלת המדומה.

ובשני הזקנה, לפי שתיחלש התאווה ושאר הכוחות מלרדוף אחר השררה והניצוח, יגבר עליו אז הכוח השכלי, ישכיל וידע שכל שאר הדברים אובדים, ושאין דבר שיוכל להיות קיים ולא לתת לו קיום זולתי ההמשך לעבודת השם יתברך, וממה שבטבע השכל להמשך אחריו. ימאס התאוות וימשך אחרי מה שתגזור נפשו המשכלת, כאהבת ה' יתברך ויראתו, ובכלל אל אהבת הטוב, שהוא ה' יתברך מצד מה שהוא טוב, לא מצד המועיל ולא מצד הערב.

[שכל, נפש ורוח באהבת ה']
וידמה שהכוח השכלי הזה יקרא בלשוננו לבב.
כי לב יאמר על האבר מן הבעלי חיים אשר בו הכוח החיוני, אבל לבב לא יאמר זולתי על כוח השכלי בלבד:
ואיש נבוב ילבב וגו' (איוב י"א),
גם לי לבב כמוכם (שם י"ב),
ונפש - שם נאמר בכללות ויחוד, יאמר על כל כוחות הנפש בכלל וזה הרוב, ויאמר על הנפש החיוניות בפרט.
אמר איוב: אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (שם י"ב).
כי אמר נפש כל חי, על כלל הנפש החיונית,
ורוח כל בשר איש, על הכוח השכלי אשר באדם.

ולפי שהנפש המתאווה הומה תמיד על השגת התאוות והגעת הממונות, יכנה אותה הכתוב בלשון מאודך.

[ואהבת את ה' אלוהיך]
ולרמוז אל אהבת שלושת הכוחות האלה אל השם יתברך, כפי התחלקם בחיי האדם על הדרך שביארנו אמר משה:
ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'),
אמר לבבך, לרמוז על אהבת הכוח השכלי,
ואמר בכל, להעיר שראוי שכל המחשבות השכליות יכוונו לזה.
ונפשך, לרמוז על אהבת הכוח החיוני,
ומאודך, על אהבת הכוח המתאווה.

וביאורו על זה הדרך: כי בא להזהיר את האדם שיאהב את השם יתברך תכלית האהבה בכל כוחות גופו בכל הזמנים.

אם מצד שהאהוב טוב, שזאת היא האהבה שיגזור אותה הכוח השכלי אמר: בכל לבבך.

ואם מצד המועיל אמר: בכל נפשך. כי הוא יתברך הנותן באדם נשמת רוח חיים באפיו ומקיימו. כי נפשך ירמוז אל הכוח החיוני.
ובכל ירמוז לכל הכוחות החיוניים, כמאמר ז"ל: בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך.

ואם מצד הערב אמר: בכל מאודך לרמוז אל הכוח המתאווה ואהבה הנמשכת ממנו, שהיא מינים מתחלפים, כמו אהבת הממונות והקניינים והתענוגים.

וכל זה להורות כי הוא השם יתברך הטוב הגמור, והוא המועיל ויוצר האדם וחנון ונותן נשמת רוח חיים באפיו, והוא נותן הממונות והקניינים והמענג האדם כל ימי חייו. ולזה ראוי לאהוב אותו בכל מיני האהבה ובכל הזמנים.

ולפי שאהבת השם יתברך ראוי שתהיה לעבוד עבודתו ולשמור מצוותיו בכל מה שאפשר בכל הזמנים:
אם במחשבה,
אם בדיבור,
ואם במעשה,

המשיך אל זה:
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוד היום על לבבך- לרמוז על המחשבה.
ושיננתם לבניך ודברת בם - לרמוז אל הדיבור.
וזה בכל הזמנים: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.
וראוי שתהיה גם כן במעשה - וקשרתם לאות על ידך.
ולפי שהמעשה ממנו שיהיה בעוד האדם קיים, וממנו שיישאר גם אחרי מות האדם,
אמר: וכתבתם על מזוזות ביתך.
וזה להורות כי אהבת השם יתברך ראוי שתהיה בכל מיני האהבה ובכל כוחות הגוף, ומתוך האהבה יעבוד עבודתו בכל מה שאפשר, במחשבה בדיבור ובמעשה, וזה בכל הזמנים.