רבי יוסף אלבו / ספר העיקרים

- ה מ ש ך -

מאמר שלישי פרק לו

[אהבת ה' - עינוג הנפש]
האהבה אל השם יתברך תענג הנפש ותשמחה. ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה ההשגה תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיגו הדבר הנאהב; מכל מקום האהבה אל השם יתברך, אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם תשמח הנפש ותגיל ותתענג תענוג נפלא.
כי כן דרך האוהב, שהמעט המושג אליו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו.

ולזה מה ששבח שלמה בספר שיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות.
ואמר עליה: מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שה"ש ז').
כלומר: כמה רב היופי והנעימות שיש לאהבת השם יתברך על זולתה מן האהבות.

כי זאת האהבה בתענוגים, רוצה לומר שיתענג בה האדם תענוג נפלא, ויש בה מיני תענוגים מתחלפים כמיני ההשגות המתחלפות אשר בו, ושאר מיני האהבות, יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב.
וכשישיג ממנו מעט, ישמח בו, אלא שיכפל הצער עד שישיגהו כולו, אחר שהוא אפשרי ההשגה אליו. וכשיושג כולו תפסק האהבה וישקוט החשק.

אבל אהבת השם יתברך, ישמח האדם במועט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג, ויתענג בו בלי שום תוספת צער, אחר היותו יודע שהוא יתברך נמנע ההשגה.
ולזה יתענג במעט המושג ממנו תענוג נפלא, וכל מה שתתוסף ההשגה תתוסף האהבה והתענוג.

ואי אפשר לאהבה הזאת שתשקוט ותפסק, להיות הדבר בלתי בעל תכלית, וכל מה שישיג ממנה מדרגה מה, יתענג בו ויגדל הכוסף להשיג יותר, וכן לבלתי תכלית.
ולזה אי אפשר שתפסק, אבל ישמח תמיד במעט המושג ממנה, כמו שביארנו בפרק ט"ו מהמאמר השני, כי כפי גודל מעלת הדבר המבוקש תגדל השמחה והתענוג יותר בדבר המושג ממנו.

ובעבור זה, אף אם יגיע אל האדם טורח גדול בדרישתו האהבה וההשגה הזאת, לא בעבור זה ימנע מלרדוף אחריה, בהיותו משער התכלית הגדול המושג.
וכל שכן כי העובד מאהבה אין לו לחוש לתועלת ולא לנזק יגיע לו בעבודתו, כי אין כוונתו אלא לעשות רצון האהוב בלבד, לא יחוש לטורח או נזק יגיע לו, ובלבד שיגיע התועלת אל האהוב.

הלא תראה יהונתן, כי באהבתו את דוד לא היה חושש להפסד המלוכה שהיה מפסיד בהיות דוד חי, כמו שאמר לו שאול:

כי כל הימים אשר בן ישיש חי על האדמה לא תיכון אתה ומלכותך (שמואל א' כ'),

אבל כוונתו הייתה להגיע התועלת אל דוד שהיה האהוב, ואף אם היה מזיק לעצמו.

[סוגי אהבה]
וזהו דרך האהבה הגמורה אשר מצד האהוב בלבד.

כי האהבה שהיא בעבור התועלת אל האוהב, תדמה אל האהבה שיאהב האדם הבהמות בעבור התועלת הגדול המגיע אליו מהן.

והאהבה שהיא בעבור השמירה מן הנזק תדמה אל האהבה שיאהב האדם הכלבים, כי האדם יאהב הכלבים בעבור שמירתם אותו מהנזק.

ואולם האהבה הגמורה, היא אשר יאהב האדם את האהוב מצד האהוב בלבד, ואין בלבו תכלית אחר רק לעשות רצון האהוב. כי לא יאהב את האהוב לסיבה אחרת זולתו.

לפי שהאהבה שהיא תלויה בסיבה אחרת, תשתנה ותפסק, כאומרם ז"ל (אבות ה'):

כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה.

אבל האהבה שהיא תלויה באהוב בלבד, מבלי סבה אחרת, תהיה קיימת כל זמן שיהיה האהוב קיים.
ולהיות השם יתברך קיים תמיד תהיה האהבה אליו קיימת ובלתי נפסקת.

והאהבה הזאת אשר היא מצד האהוב לא תהיה אלא בבעלי שכל ובינה, כי האהבה שיאהב האדם את חברו מצד עצמו אינה אלא מצד השכל אשר בו, ולזה אם ישתטה האהוב או ימות תפסק האהבה, כי הנפש תברח מן הגוף המת, לפי שאין שם הדבר האהוב.

ולהיות זאת האהבה המשובחת שבמיני האהבות, ולא תמצא אלא בבעלי שכל ובינה, ישובח האדם או יגונה עליה.
ועל כן צריך שלא יתערבב בה שום צד הכרח כלל, כי לא ישובח האדם או יגונה על הדבר המוכרח, אבל על הדבר שהוא בחירי עליו מכל וכל.

[אהבת ה' אצל אברהם]
ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו, עד שקראו הכתוב אברהם אוהבי, לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת, רק לעשות רצון השם יתברך האהוב, ולא הייתה שם סיבה אחרת תכריח אותו על כך. שהרי לא נתערב בפועל העקידה שום צד הכרח כלל, כי אפילו מצוות השי"ת לא הייתה מכרחת אותו.

וזה דבר ביארוהו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נ"ו) על פסוק ה' יראה וגו' (בראשית כ"ב):

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה, הייתי יכול לומר ולא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע?!
ולא אמרתי כן, אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מידותיך.

שידמה מזה מפורש, שאפילו מצד מצוות השי"ת לא היה אברהם מוכרח, אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמיתית אם רצה. ולא עשה כן, אבל כבש רחמי האב לאהבת ה'.

[עקדת יצחק]
ולזה הוא שנתייחס פועל העקדה אל אברהם ולא אל יצחק, עם היותו בן ל"ז שנה בשעת העקדה כפי דעת רבותינו ז"ל. לפי שאברהם היה יכול להתנצל על זה שלא לעקוד את בנו, ויצחק לא היה יכול להתנצל שלא למסור עצמו אם נצטווה על כך.

ומזה הטעם הוא שאנו מזכירים בתפילתנו תמיד עקדת אברהם את יצחק יותר מעקדת כל החסידים והקדושים שמסרו עצמם על קדושת השם יתברך, כגון רבי עקיבא וחבריו, וכל הקדושים אשר בכל דור ודור, לפי שכל אחד מהם אמנם מסר עצמו על קדושת השם יתברך לקיים מצוות ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב), אבל אברהם אפילו מצוות השם יתברך לא הייתה מכריחתו על כך, וידע והבחין מה שהיה עושה. כי יותר משלושה ימים היה משעה שנאמר לו קח נא את בנך עד שעת העקדה. שהרי כתוב:

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק (בראשית כ"ב).

[דבר שאינו בבחירה - אין לו ערך]
והפועל הבחירי הגמור הוא הפועל כשיעשה אותו האדם, יהיה יודע לעשות ההפך, ויכול לעשותו מבלי שום מעיק ולא שום מונע אחר, ויבחר לעשות הפועל ההוא על זולתו.

אבל אם לא ידע ויבחין לעשות ההפך, ויפעל מה שיפעל בזולת בחינה בין הדבר ההוא ובין הפכו אלא במקרה, או מפני ההרגל והמנהג, או מפני שאינו יכול לעשות ההפך, אין זה פועל בחירי שישובח האדם עליו אם הוא טוב או יגונה אם הוא רע.
אפילו הקורבן שהוא פועל טוב, כשיביא אותו האדם בזולת בחינה בין הטוב והרע, אלא מפני ההרגל והמנהג, אינו נחשב כלום.

וזהו שאמר שלמה בספר קהלת: שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוהים (קהלת ד').
רוצה לומר שמור שתהיה הליכתך שם בבחינה לא מפני ההרגל והמנהג.
ועל זה אמר: וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח, כי אינם יודעים לעשות רע (שם).
כלומר: כי היות האדם קרוב לשמוע דברי החכמים, יותר טוב מן הקורבן שמביאים אותו הכסילים, כי על ידי השמיעה לדברי החכמים יכיר האדם ויבחין הטוב מהרע, ויפעל הטוב בבחירה גמורה מצד שהוא טוב, ויתרחקו האנשים מן הרע מצד היותם יודעים שהוא רע;

מה שאין כן בפועל הכסילים. כי אפילו הקורבן שמביאין אינו נחשב להם לעבודה, כי מצד שאינם קרובים לשמוע דברי החכמים, אינם מבחינים בין הטוב ובין הרע, עד שאינם מבחינים ויודעים לעשות הרע בבחירה מהם.

ועל כן אין הפועל הטוב שהוא הקורבן נחשב להם לכלום, אחר שאינם עושים אותו בבחירה בין הטוב והרע, כי אינם יודעים לעשות רע, ולא יעשו הקורבן מצד שהם בוחרים אותו על הפכו שהוא רע, אלא מצד ההרגל והמנהג.

ולזה אין ראוי שישובחו עליו, כי לא ישובח האדם על הפועל הטוב, אלא כשהוא יודע לעשות הרע ויכול לעשותו ויבחר לעשות הטוב על זולתו. ועל כן לא ישובח העובד מאהבה אלא כשתהיה עבודתו מאהבה גמורה, מבלי שיתערב בה שום צד הכרח, ולא הרחקת נזק ולא קבלת תועלת כלל. וזאת היא האהבה המענגת שראוי לקבל עליה שכר נצחי בלתי בעל תכלית, ועליה אמר שלמה בספר שיר השירים:

אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שיר השירים ז').

כי הבלתי בעל תכלית אי אפשר שינתן חליפיו דבר בעל תכלית, שהוא כל הון ביתו.