- ה מ ש ך -



מאמר שלישי פרק כב

[התורה שבידינו היא שנתנה בסיני]
התורה שהיא בידינו היום, לפי משך הקבלה מאבות לבנים, היא שניתנה למשה בסיני בלי שינוי כלל.

וזה כי בזמן בית ראשון, שהיו הכוהנים ומורי התורה בבית המקדש, והתורה מפורסמת בפי הכל, אי אפשר לה שתקבל שינוי. ואף על פי שהיו בהם מלכים עובדי עבודה זרה, כן גם כן היו נמצאים עימהם נביאים כל אותן הימים עד החורבן, ומזהירים את ישראל על שמירת התורה.

[ספר התורה שמצא יאשיהו]
ומה שמצינו ביאשיהו שחרד חרדה גדולה על ספר התורה שמצא חלקיהו הכהן בית ה', לא שלא היה נמצא בידם ספר תורה או פתשגן כתב הדת, שהרי ירמיה הנביא היה קיים.

אלא לפי שאמון ומנשה היו עובדי עבודה זרה ומכעיסים את השם, עד שאמרו רבותינו כי מנשה היה קודר את האזכרות וכותב שם עבודה זרה תחתיהם, (סנהדרין ס"ג), לפיכך חשש אחד מן הכוהנים שאם יבוא ליד המלך ספר התורה שכתב משה, שיקדור את האזכרות שבו, ובעבור זה גנזו בין שורות הבניין.

ואח"כ בימי יאשיהו, אשר שב אל השם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה, חפשו אחר הספר הזה ולא מצאוהו. וכשחיזקו את בדק הבית, מצאו חלקיה בין שורות הבניין והיה בעיניו כמוצא שלל רב, שלח אל המלך לאמור ספר התורה מצאתי, כלומר ספר התורה הידוע, שעשה משה, ולא אמר ספר תורה מצאתי.

ומה שחרד המלך יאשיהו על כך, וקרע את בגדיו כששמע את דברי הספר, כבר פירשו רבותינו ז"ל בירושלמי (יומא דף נ"ה) טעם הדבר הזה, לפי שספר תורה שעשה משה לתחילתו הוא נגלל, ואותה שעה מצאוהו נגלל בפסוק: יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן (דברים כ"ח). ולפיכך חרד המלך אותה חרדה שחרד. לא בעבור שהייתה התורה נשכחת מהם חלילה.

וכן כשגלו לבבל אי אפשר שתשתנה, לפי שבתחילת גלות יהויכין קודם שחרב הבית גלו החרש והמסגר וגדולי חכמי ישראל, שהרי היה בהם דניאל, והיה שם יחזקאל הנביא, אמר הכתוב: בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר (יחזקאל ל"ג).
וכל גלות ישראל שהיו מפוזרים בכל ארץ אשור היה נמצא בידם פתשגן כתב הדת, שהרי אפילו אצל הכותים שהושיב מלך אשור בערי שומרון הייתה התורה נמצאת.

וכשחרב הבית כבר הייתה התורה מתפשטת בבבל ואי אפשר לה שתקבל שינוי מפני חורבן הבית.

[תקופת עזרא]
וכשעלה עזרא מבבל, לא עלו עמו אלא מתי מספר, והגדולים שבישראל והחכמים והמיוחסים שבהם כולם נשארו בבבל, אמרו רבותינו ז"ל:
לא עלה עזרא מבבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה (קדושין ס"ט).

כלומר, שהניח הכשדים והעלה עמו כל הפסולים, לפי שבארץ ישראל יהיה בידו כוח למחות שלא יתערבו בהם. תדע, שהרי לא עלו עמו משבט לוי כלל, אמר הכתוב: ואבינה בעם ובכוהנים ומבני לוי לא מצאתי שם (עזרא ח'). עד ששלח בעדם לבבל ושלחו לו מבני מחלי י"ח. ואחר שנשארו שם כל הגדולים ויודעי התורה, לא היה רשאי לשנות דבר בתורה, כי לא תהיה תורתו מסכמת עם תורת כל הנשארים בבבל והנמצאים בערי שומרון ובארץ אשור ובמקומות אחרים שלא הסכימו לעלות עמו.

ואף על פי ששינה הכתב, כמו שאמרנו למעלה, זכר לגאולה השנית, מכל מקום לא היה רשאי לשנות דבר בתורה. ומה ששינה מניין החודשים מניסן לתשרי, כמו שאמרנו, לא חשב זה לשינוי, אחר שבמשפטי התורה היו מונין לשמיטין וליובלות מתשרי. ואולי שכך היו מקובלים מירמיה, שהייתה קבלה בידו מן הנביאים עד משה, שראוי לעשות זכר לגאולה השנית אחר שנשארה מצוות פסח שהיה זכר ליציאת מצרים במקומה. אבל לא שינה דבר מן הכתוב בתורה כלל.

[הבדלי נוסח בתרגומי התורה]
ואם נמצאת התורה באומות אחרות על זולת הנוסח אשר בידינו, או באיזה שינוי בקצת דברים, הנה השינוי ההוא נפל מצד המעתיקים לאומות ההן שלא היו בקיאין בה.

וזה כי היהודים מדקדקים בתורה ובאותיותיה במלא וחסר, ומתפארים בידיעת מניין האותיות ופיסוקי הטעמים, עד שהם כותבים זה בגליוני ספריהם, וקורין אותו מסורת. מה שלא עשו כן שאר האומות.
וכן אמרו: למה נקרא שמם סופרים? שהיו סופרים כל אותיות שבתורה (קדושין ל'). וזה לאות כי היא שמורה בידם כמו שנתנה למשה בלי שינוי.

והראיה, שהיא נמצאת היום ביד כל ישראל המפוזרים בכל העולם מקצה מזרח עד סוף המערב על נוסח אחד בלי שינוי.

[תיקון סופרים]
מה שאמרו רבותינו ז"ל על קצת תיבות שבתורה תיקון סופרים הוא זה, כמו שאמרו: ואברהם עודנו עומד לפני ה' (בראשית י"ח) וה' עודנו עומד לפני אברהם, היה לו לומר, אלא תיקון סופרים הוא זה.

וכן: אל אראה ברעתי (במדבר י"א) - ברעתך היה לו לומר, אלא תיקון סופרים הוא זה.

וכן בזולת זה ממה שאמרו רבותינו ז"ל שהוא תיקון סופרים, אין הכוונה לומר ששינה שום אדם דבר ממה שבתורה, חלילה! שאין אדם בעולם שיזייף ספר, שיאמר אני זייפתי או תיקנתי כך וכך. ואיך יאמרו הם תיקון סופרים הוא זה?!

אבל הכוונה לומר, כי לפי עניין משך הפרשה, היה ראוי שיאמר ואל אראה ברעתך. ומה ששינה הכתוב ואמר ואל אראה ברעתי, לא היה אלא כסופר המתקן דבריו דרך כבוד כלפי מעלה. כי משה לא היה מדבר על עצמו, אלא כלפי מעלה היה מדבר. ותיקן משה הלשון מפי השם, כסופר המתקן הכתב דרך כבוד. וכן כל כיוצא בזה.

וכן הנקודות על תיבת ואהרן בפסוק: כל פקודי הלוויים אשר פקד משה ואהרן (במדבר ה') ועל לנו ולבנינו (דברים כ"ט) וכיוצא בהם, הטעם בזה הוא, כי הנקודה על התיבה, עם שתישאר כתובה, הנה היא באמצעות בין כתיבת התיבה והעדרה. כאילו יאמר כי אף על פי שכתוב: אשר פקד משה ואהרן היה המונה משה, ואהרן היה טפל לו, אלא שנכתב דרך כבוד, כי משה בלבד היה העיקר.
וכן לנו ולבנינו, להורות כי אין חיוב הבנים על פי האבות על עצמם אף על פי שהבנים מתחייבים על פי האבות. וכן כולם על זה הדרך:



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק כג

[תורה שבעל-פה נחוצה להבנת התורה]
הדבר השלם הוא אשר לא ידומה עליו תוספת ולא חסרון. ואחר שנמצא דוד יתאר תורת השם בשהיא תמימה, הנה אי אפשר שיהיה בה שום חסרון להגעת שלמותה ותכליתה.

ומאשר כל דבר הנכתב מאיזה מין שיהיה, כבר אפשר שיובן בשתי הבנות מתחלפות, עד שאפשר שתהיה הבנה האחת מסכמת לכוונת האומר, והשנית מתחלפת לה מכל וכל, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל באגרת תחיית המתים, כי שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד (דברים ו'), העברים יבינו ממנו האחדות הגמורה, והנוצרים יפרשו אותו על כוונה השילוש; בעבור זה היה מחויב, כדי שתהיה תורת השם יתברך תמימה ותובן על הכוונה הראויה, שבתת השם יתברך אותה אל משה בכתב, יפרש אותה לו על הכוונה הראויה.

וכן משה ליהושע, וכן יהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, וכן דור אחר דור, כדי שלא ייפול שום ספק בהבנת הכתב כפי מה שראוי.

ולפירוש הזה מהתורה שבכתב, שמסר משה ליהושע ויהושע לבאים אחריו, הוא שקראו תורה שבעל פה.

ולפי שאי אפשר שיבוא הפירוש הזה בכתב, כי בכתב ההוא ייפול גם כן הספק שאמרנו שייפול במכתב הראשון, ויצטרך פירוש לפירוש וכן לבלתי תכלית.
כמו שקרה לחיבור המשניות שהוא פירש תורה שבכתב, שנפל בו מן הספק והמבוכה עד שהוצרך לפירוש אחר, והוא חיבור התלמוד שעשה רב אשי לפרש המשניות;
וכן התלמוד שהוא פירוש המשניות הוצרך לפירוש גם כן, ורבו עליו הפירושים וחילוקי הסברות.
וכן על הפירושים גם כן;
ולזה הוא מבואר שאי אפשר שתהיה התורה שבכתב שלמה אם לא בהימצא עמה הפירוש הזה על פה. וזהו הנקרא תורה שבעל פה.

ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ.

וזה, לפי שאין מציאות להבנת התורה שבכתב אלא עם תורה שבע"פ,
ועוד לפי שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים, במשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאוד משיכללם ספר- על כן נתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים.

[י"ג מידות]
והם הדברים שנזכרו בתורת כוהנים בתחילתו באותה ברייתא המתחלת ר' ישמעאל אומר:
בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת - מקל וחומר ומגזרה שווה וכו'
ועל ידי אותן הדרכים, או אחד מהן, יוודע כל מה שלא נמצא בתורה בפירוש.

אבל מה שנמצא בתורה בפירוש או בקבלה, אין היוצא באותן הדרכים מועיל ולא מעלה ולא מוריד לבטל הכתוב או הקבלה.

ובעבור זה תמצא פעמים הרבה בתלמוד שיאמרו: זו מניין לך?
ויאמר המשיב: הלכה למשה מסיני.
וכן יאמר המקשה: אם קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה.

[אחרי רבים להטות]
ולפי שאפשר שייפול מחלוקת בין חכמי ישראל בדבר שלא בא הקבלה בו אלא שיוצא באחת מהי"ג מידות או באחת משאר דרכי ההבנה, הסכימה החכמה האלוהית כדי שתהיה תורת השם יתברך תמימה לסלק המחלוקת במה שאפשר וזה בשנתנה ההכרעה בכל דור ודור לרוב החכמים ואמרה: אחרי רבים להטות (שמות כ"ג) ואמר גם כן :לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים י"ז).
וביארו רבותינו ז"ל:
אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל
ועל שמאל שהוא ימין.
וכוונתם בזה לומר, כי לפי שכל אדם מדרכו לחשוב מחשבות וליחס לעצמו ההתבוננות והסברא וההשכל יותר מכל מה שזולתו, עד שתמצא כמה פתאים ונשים ועמי הארץ מדברים תועה על החכמים ויחשבו עצמם משכילים יותר מהם, אמר הכתוב כי אף אם יראה לחולק שהחכמים אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, לא יזוז מדבריהם לעולם, אבל תהיה ההכרעה מסורה תמיד אל רוב החכמים.

ואף אם אפשר שיהיה היחיד יותר חכם מכל אחד מהם ויהיה יותר מסכים אל האמת מכולם - תהיה ההלכה כהכרעת הרוב, ואין היחיד רשאי לחלוק עליהם לעשות מעשה כדבריו כלל.

[מחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר בתנור של עכנאי]
וזהו עניין ר' יהושע עם ר' אליעזר בבבא מציעא (נ"ט ב). כי אף על פי שר' אליעזר היה מופלג בחכמה יותר מכולם, עד שיצתה בת קול ואמרה:
מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום -
עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
שאף על פי שהאמת יהיה כדברי ר' אליעזר, אין ראוי שנניח דברי המרובין לעשות כדברי היחיד, כי כבר ניתנה תורה על הר סיני, שכתוב בה אחרי רבים להטות.

ואם בדבר אחד נעשה כדברי היחיד ונניח דברי המרובין, יתחדש מחלוקת גדול בישראל בכל דור ודור, כי כל יחיד יבוא לחשוב שהאמת אתו, ויעשה כדבריו הלכה למעשה, ובזה תיפול התורה בכללה.

ועל כן ראוי שלא נניח הדרך הכולל, שהוא ללכת אחר הרוב, להניח דברי היחיד או המעטים. ובלבד שיהיו הרוב דעת החכמים, לא רוב דעות עמי הארץ.
לפי שההמון ועמי הארץ נפתים לדבר שאינו, עד שיבואו להעיד עליו ולומר שהוא כן.

[הסכמת ההמון אינה מחייבת]
וכבר הזהיר שלמה על זה ואמר, שאין ראוי להימשך אחר הסכמת ההמון, שהרי אנו רואים אותם מסכימים בכמה דברים בחילוף האמת.

וזהו שהרי ההמון, לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב (משלי ו'). וזהו מוסכם אצלם ובלתי מגונה, ואינו כן לפי האמת. אבל אם, נמצא ישלם שבעתים ואת כל הון ביתו ייתן (שם), לפי משפטי התורה שאמרה אם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כ"ב).

וכן יסכימו ההמון כי הנואף אינו ראוי לעונש, אבל יאמרו כי נואף אשה חסר לב (משלי ו'), וראוי לחמול עליו, כי הוא מזיק לעצמו ומשחית לנפשו, והוא יעשה העבירה והרע לעצמו, ואין שום בן דעת מזיק לעצמו. ועל כן יאמרו ההמון שהוא חסר לב, ואינו ראוי לעונש.
ואינו כן לפי האמת, כי נגע וקלון ימצא הנואף. ואומר: כי קנאה חמת גבר, ולא יחמול ביום נקם, לא ישא פני כל כופר, ולא יאבה כי תרבה שחד.

ועל כן אין ראוי להביא ראיה מהסכמת ההמון, כי פעמים יסכימו ההמון על חילוף האמת. שהרי בימי אחאב ומנשה ודומיהם, היו מסכימים כולם לעבוד עבודה זרה, זולתי הנביאים ותלמידיהם. ועל כן ראוי שתהיה ההכרעה מסורה ללב החכמים בלבד, כי החכמה מתת אלוהים היא, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (שם ב').

ובזה תהיה תורת ה' תמימה בכל דור ודור ובלתי חסרה דבר.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר שלישי פרק כד

[חלקי התורה]
תורת משה האלוהית הזאת תקיף בכלל על שלושה חלקים יורו על שלשה עניינים חלוקים, שהם: החכמה והרצון והיכולת.

[1. דעות]
החלק האחד הוא החלק המקיף בדעות אמיתיות. ויקרא זה החלק דברים כמו שאמר הכתוב: ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים (שמות ל"ד).
ואמר גם כן: את הדברים האלה דבר ה' אל קהלכם (דברים ה'), בעבור החלק המדעי אשר בהם:
ממציאות השם יתברך,
ותורה מן השמים,
וההשגחה ושאינו גוף,
וחידוש העולם
וזולת זה.
וזה החלק הוא המושפע מחכמתו יתברך, רוצה לומר מצד היותו חכם.

[2. חוקים]
והשני הוא החלק המקיף על הדברים הנרצים אצל השם יתברך, והם המושפעים מרצונו, המורים על היותו רוצה.

ויקרא זה החלק 'חוקים', והוא כלל המצוות אשר אין טעמם נודע, כאכילת חזיר ולבישת שעטנז וזריעת כלאים ופרה אדומה ודומיהם, שהם גזרת מלך, והם דברים הנרצים לו יתברך אחר שציווה בהם. אמרו רבותינו ז"ל:
וכי מה איכפת להקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף,
אלא נחת רוח לפניו, שאמר ונעשה רצונו.
וכן אמרו על הקורבנות:
אישה ריח ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

[3. משפטים - מוסר]
והשלישי הוא החלק המקיף על עשית היושר והרחקת העול בין האנשים ויקרא משפטים והם מושפעים מיכולתו.

[בדת נימוסית - משפטים]
והוא מבואר, כי הדת הנימוסית לא תוכל להקיף על החלק הראשון שהם הדעות האמיתיות, כי כמו שכתבנו במאמר הזה עדיין המחלוקת במקומה עומדת על הדרושים הנכבדים שהדעות תלויים בהם.

ועל החלק השני גם כן, שהוא ידיעת החוקים והדברים הנרצים אצל השם יתברך לא תוכל להקיף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים כנרצים אצל השם יתברך, אם לא מצד הנבואה, כמו שביארנו (מאמר ג פרק ז).

ועיקר הקפתה הוא על החלק השלישי שהם המשפטים, כי היא תשתדל להרחיק העוול מבין האנשים ולהעמיד היושר, והיא קובעת דין ומשפט בין האנשים כדי שישלם הקיבוץ המדיני.

[טיפול הדת הנימוסית במשפטים - פגום]
וכשיעיין בה היטב תמצא, שאפילו בחלק השלישי אי אפשר לה לשפוט על נכון, כי לא תספיק לשער היושר בכל הדברים על דרך האמת.

[דוגמה: עונשו של גנב]
כי איזה דעת אנושי יספיק לשער כמה ישלם הגנב: אם שני כפלים או שלושה כפלים או ארבעה או שבעתים?
כי תמצא במניחי הנימוסים האנושיים, מי שהניח הגונב ממון בין רב למעט יומת, וזה דבר ימאן אותו השכל האנושי, כי למה יומת האיש על גניבת ממון ואפילו פעמים הרבה?!
ובעבור זה הסכימה התורה האלוהית לשער גניבת ממון בעונשים מתחלפים:
כי הכופר בפיקדון וכיוצא בו, שהוא מין גנבה קלה ישלם שנים לרעהו,
והגונב שה ישלם ארבע צאן תחת השה,
והגונב שור ישלם חמישה בקר, כי ההיזק שהזיק בגניבת שור שבטלו ממלאכה הוא גדול ממה שהוא בגניבת השה.
ואולם בעבור שיש בגניבת הצאן הפסד מרובה יותר מבשאר מיטלטלין, חלב וגיזה וולדות, אמר ארבע צאן תחת השה.
ועל כולם אמר: אם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כ"ב).
וזהו דין ישר ושיווי אמיתי שהבא להפסיד ממון חברו ישלם ממון, ואם אין לו ונמכר בגנבתו כדי שישתלם אפילו מגופו.

אבל שימות האיש על גניבת ממון, אין זה יושר אמיתי. אלא על גניבת נפשות, כמו שאמר הכתוב: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל וגו' ומת הגנב ההוא (דברים כ"ד).
כלומר ולא זולתו.

וכן ברוב המשפטים לא תספיק הדת הנימוסית לשער היושר והשיווי האמיתי. ועל כן היה ראוי, שכמו שהתורה האלוהית תקיף על שני החלקים הראשונים, כן גם כן תקיף על המשפטים, להורות שאין יכולת ביד שום אדם לשער היושר האמיתי לעשות משפט ישר אלא הקב"ה.

ועל כן נחלקו כל דברי התורה אל אלו השלושה חלקים, להורות על חכמתו ורצונו ויכולתו כאשר אמרנו.

[תהלים קמ"ז מתאר את היות ה' חכם, רוצה ויכול]
וכן תמצא המשורר אומר במזמור: הללויה כי טוב זמרה אלוהינו וגו' (תהלים קמ"ז), שהיה משבח השם על היות מושפעים ממנו עניינים מורים על היותו חכם ורוצה ויכול, צרף עימהם היותו יתברך חונן ונותן לישראל מאתו אלו השלושה חלקים שהם דברים וחוקים ומשפטים, שהם מורים גם כן על היותו חכם ורוצה ויכול.

ועל כן אמר:
כי טוב זמרה אלוהינו כי נעים נאוה תהילה. כלומר נעים וטוב ויאות להללו ולזמר לו על כל העניינים הנמשכים מחכמתו ורצונו ויכולתו המורים על השגחתו.

והתחיל:
בונה ירושלים ה' נידחי ישראל יכנס - כי זה יורה על היותו יתברך רוצה, כמלך הבונה מדינה ברצונו, ומכנס בתוכו אי זה עם שירצה שאין מי שיעכב על ידו, לפי שהוא גדול מכל בני מלכותו, ומצד גדולתו עושה כרצונו.

ואח"כ אמר:
הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, להורות על יכולתו, וזה כי שבירת הלב, שהוא פירוק חיבורו, לא יקבל רפואה כלל בדרך הטבע כמו שכתבו חכמי הרפואה. אבל פרוק חיבור שאר האברים, כבר אפשר שיקבלו רפואה. ולזה ייחס אל השם יתברך שהוא רופא שברי הלב, שהוא פירוק חיבורו, אף על פי שאין מדרכו שיקבל רפואה. וזה ממה שיורה על תוקף יכולתו להציל עשוק מיד עושקו, כמאמר דוד: קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע (שם ל"ד). כלומר: כמו שלנשברי לב שאין בטבעם לחיות הוא קרוב לרפואתם, כן הוא מושיע לדכאי רוח, שאין להם מושיע מצד הטבע.
כמאמר שלמה: רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה (משלי י"א). רוצה לומר: כשאדם חולה, והרוח החיוני חזק, הוא יכלכל המחלה. אבל כשהרוח הוא חולה, שהיא נכאה, מי ישאנה? רוצה לומר מי יכלכל אותה, כי אין בטבעה לחיות.

ואח"כ אמר:
מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, להורות על חכמתו יתברך.

והמשיך אל זה:
גדול אדונינו ורב כוח ולתבונתו אין מספר, להורות על שלושתן:
כי אמר גדול אדונינו להורות על הרצון, כי הוא גדול לעשות מה שירצה ואין מי שיעכב על ידו, וזה כנגד מה שאמר בונה ירושלים ה',
ואמר רב כוח, לרמוז על יכולתו לחבוש לנשברי לב, כנגד מה שאמר הרופא לשבורי לב.
ואמר ולתבונתו אין מספר, להורות על היותו חכם לדעת מספר הכוכבים וכוח כל אחד מהם והתמזג כוחותיהם זה בזה.
וזה כנגד מה שאמר מונה מספר לכוכבים, כלומר אחר שחכמתו בלתי בעלת תכלית, יכול להקיף אפילו בדבר בלתי בעל תכלית, כל שכן מספר הכוכבים שהוא בעל תכלית בהכרח, כי אי אפשר שימצא גשמיים בלתי בעלי תכלית במספר.
אבל להפלגת ריבוי כוחותיהם בהתמזגם זה עם זה, ייחס ידיעת מספרם והפלגת ריבוי כוחותיהם בהתמזגם זה עם זה אל החכמה הבלתי בעל תכלית.

ומה שאמרו חכמי החקירה כי הכוכבים בעלי מספר ידוע, ושהן אלף ושנים ועשרים ומאה, לא אמרו זה אלא על הכוכבים הנראים אלינו, אבל הכוכבים הבלתי נראים אלינו הם רבים מאוד מאוד, אמר הכתוב: והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (דברים א'). וזולת זה הרבה, ולחולשת ראותנו לא נשיג מהם אלא מעט מהרבה.
ואין ראוי לומר שהבלתי מושג אלינו אינו נמצא, כי העטלף שלא ישיג אור השמש אינו ראיה על היותו בלתי נמצא.
ועל כן לקח ראיה על היותו חכם מהיותו מונה מספר לכוכבים, להורות על הפלגת הריבוי ההווה מצד הרכבת כוחותיהם, והיותם נכנעים לפניו לבטל הוראתם כפי מה שתגזור חכמתו יתברך, וזהו לכולם שמות יקרא, כאדון שקורא אל העבד לעשות רצונו וכו'.

והמשיך כל המזמור על זה הדרך להראות חכמתו רצונו ויכולתו.

כי אמר:
מעודד ענווים ה' וגו' להורות על היכולת,
והמכסה שמים בעבים להורות על החכמה. כי אליהוא הביא ראיה מפלאות המטר להורות על חכמתו יתברך.

ואמר עוד:
לא בגבורת הסוס יחפץ, להורות על הרצון, לומר שאין רצונו בבעלי הסוסים ולא בבעלי הזרוע והקומה, אבל, רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו, כי לא בחיל ולא בכוח יושיע ה'.

ואמר:
שבחי ירושלים את ה', כנגד מה שאמר בתחילה בונה ירושלים ה' וכו' להורות על הרצון, והמשיך זה גם כן בירידת המטר ובשאר דברים הנמשכים בעולם, לומר שכולם נמשכים מאתו ומורים על חכמתו ורצונו ויכולתו.

ועל כן אמר בסוף המזמור:
מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, להורות כי גם אלו השלושה חלקים שהתורה מקפת בהם, שהם דברים חוקים ומשפטים, יורו על היותו חכם ורוצה ויכול כמו שאמרנו. וראוי לשבח לשם על היות אלו השלושה חלקים מגיעים מאתו לכלל האומה, ועל כן קראם דבריו וחוקיו ומשפטיו.

ומה שאמר אח"כ:
לא עשה כן לכל גוי, בא לפרסם רב החסד שעשה השם יתברך לישראל, לתת להם דברים חוקים ומשפטים, שיהיו מתנהגים על פיהם לקנות שלמותם האנושי, מה שלא עשה כן לכל גוי, שיודיע להם דבריו וחוקיו.

ואפילו המשפטים שמדרך הדת הנימוסית לדבר בהם ולהגבילם, לא ידעום שאר האומות, כי לא הייתה ידיעתם מספקת לשער היושר והשיווי האמיתי כמו שביארנו. וזהו: ומשפטים בל ידעום.

וסיים:
הללויה, לומר שראוי לשבח השם יתברך על החסד המופלג הזה שעשה עם ישראל, להשגיח בהם זה המין מן ההשגחה הנפלאה, להשפיע להם דברים וחוקים ומשפטים, מחכמתו ורצונו ויכולתו במה שיושג התכלית האנושי.