|
[1. הִגָּלוּת היבשה ראיה לרצון הבורא]
בראיות הלקוחות מהעניינים הכוללים.
הראיה הראשונה היא הלקוחה מהגלות היבשה, וזה שלפי שהמכחיש ההשגחה חושב שהעולם נוהג כפי מנהג הטבע הנמצא היום, ואין שם רצון רוצה יכריח הדברים לצאת מטבעם, הנה מהגלות היבשה יש להביא ראיה שהעולם נברא ברצון רוצה.
וזה, שכפי טבע היסודות היה ראוי שתהיה הארץ מכוסה ביסוד המים, שלא ימצאו צמחים ולא בעלי חיים, וְהִגָּלוּת היבשה היא ראיה על רצון רוצה מכריח הטבע לעשות רצונו. וזו הראיה היא הראשונה שזכר השם יתברך לאיוב בתחילת דבריו, אמר לו: איפה היית ביוסדי ארץ הגד אם ידעת בינה (שם ל"ח). וביאור זה, שהחושב שהעולם קדמון אמר כן, לפי שהוא מביא ראיה ממה שהוא רואה היום בנמצאים החלקיים על היצירה הכוללת. ואינו כן, שאם היה העולם קדמון ומתנהג תמיד כפי הטבע הנוהג היום, ולא היה שם מכריח על צד הרצון, הנה הדבר שהוא בטבע ראוי שימצא בפועל בעת מן העתים, והדבר שהוא בטבע אל יסוד המים הוא שתהיה הארץ מכוסה בו. ואם העולם נוהג כפי מנהג הטבע, למה לא יצא אל המציאות מעולם שתהיה הארץ מכוסה בו?! ולפי זה יהיה יסוד המים תמיד מוכרח בזולת מקומו הטבעי, וזה אי אפשר לפי דרך הטבע. שראוי היה שיהיה טבע היסוד יוצא אל המציאות בעת מה, ובעת ההיא אי אפשר שימצא אדם ולא בעלי חיים ולא צמחים. ואם היה כן בעת מן העתים, מי הוא שהכריח היסוד המימיי לצאת מטבעו, כדי שימצאו הצמחים והבעלי חיים הנמצאים בעבור מין האדם. וזו ראיה מכרחת שהמציאות נעשה ברצון רוצה, ושלא היה העולם תמיד נוהג במנהג הטבע שהוא נוהג היום, אבל נתחדש ברצון רוצה. וזהו שאמר לו השם יתברך לאיוב איפה היית ביסדי ארץ וגו', כלומר: אתה, איוב, החושב שאין העולם מחודש ברצון רוצה, רק נוהג תמיד במנהג הטבעי, הגד אם ידעת בינה איפה היית אתה או מין האדם, כשהיה היסוד הארצי יסוד לכל היסודות, רוצה לומר מכוסה מן המים ומוקף מכל היסודות כמו שהוא בטבעו להיות יסוד לכל. הנה בהכרח יש לך להודות שנתגלה ברצון רוצה. וכשנתגלה הארץ, מי שם ממדיה כי תדע? או מי נאה עליה קו? כלומר: מי שיער יסוד הארץ שיגלה ממנו אותה מידה הראויה לא פחות ולא יותר?! ואמר עוד: על מה אדניה הטבעו? כלומר: איזה טבע חייב שתעמוד הארץ על המים, או מי ירה אבן פנתה? רוצה לומר לפי שמדרך הבניינים הגדולים שהאבן הראשה, ישים אותה במקומה אי זה מלך או שר במנענעים ובצלצלים ובמנגנים, או בתוף וכינור כדי שתתקיים. לזה אמר דרך צחות מי הוא השר שֶׁיָּרָהּ אבן פנתה, שיהיו הכוכבים המנגנים והמרננים וכל בני אלוהים מריעים תרועה גדולה, כלומר: שהארץ נעשית יסוד בזה האופן ברן-יחד כוכבי בוקר. וסמך לזה ויסך בדלתיים ים, כלומר: ומי הוא השר שסגר הים בדלתיים שלא ישוב לכסות הארץ, כמו שעשיתי אני. וביאר העניין ואמר: ואשבור עליו חוקי, כלומר: שניתי בו מנהג חוק הטבע, ואשים בריח ודלתים, ואומר עד פה תבא ולא תוסף וגו'. וגמר כל העניין הזה לומר שהגלות היבשה והתמדתה בזה האופן, לראיה על רצון רוצה, מעמיד תמיד העולם ומקיימו שלא על דרך מנהג הטבע. [בריאת העולם בדברי ירמיהו] |
שמעו נא זאת עם סכל ואין לב
עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנו וגו' (ירמיה ה'), |
|
הנה גלה בזה שזה דבר מכריח השכל להודות שהגלות היבשה מורה על שהעולם נעשה ברצון רוצה ואינו עניין נוהג במנהג הטבעי.
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בב"ר: (פ' ג') |
בשעה שאמר הקב"ה יקוו המים עמד שר של ים לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבש"ע! והלא כל העולם כולו אני מלא, מיד בעט בו והרגו שנאמר בכוחו רגע הים וגו' (איוב כ"ו). |
|
הנה הם קראו שר של ים לטבע המים, ואמרו עליו שהוא ממלא כל העולם, שטבעו לכסות הארץ. אלא שנתגלית ברצונו של הקב"ה. ועל כן אמר ועתיד הקב"ה להחזירן למקומן, להורות שֶׁהִגָּלוּת היבשה אינו מדרך טבע, אלא ברצון רוצה, שהוא מעמיד העולם ומקיימו כן. ולפי שהדבר שהוא בטבע ראוי שיהיה כן בפועל בעת מן העתים, אמרו שעתיד הקב"ה להחזירן למקומן, וזו ראיה מכרחת שהעולם עומד תמיד ברצון רוצה, ולא בטבע, והוא המשגיח בו להנהיגו בצדק ובמשפט. [בריאת העולם בתהלים ל"ג] והביא ראיה לזה מהגלות היבשה, ואמר: כונס כנד מי הים וגו' והמשיך לזה: ייראו מה' כל הארץ וגו' כי הוא אמר ויהי, לומר שהעולם נתהווה ועומד תמיד במאמר ובציווי רצון רוצה ולא בטבע. ושמוה ראיה גדולה על ההשגחה שכל המזמור מיוסד על כך, כמו שאמר אחר זה, משמים הביט ה' וגו' ממכון שבתו וגו' המבין אל כל מעשיהם. ורוצה לומר שאחר שהגלות היבשה כדי שימצאו הצמחים והבעלי חיים שהם לצורך האדם נעשה ברצון רוצה, יש ליקח מזה ראיה שהשם יתברך משגיח במין האדם יותר ממה שישגיח במיני שאר הבעלי חיים, שההשגחה בהם היא מינית, וההשגחה במין האדם היא אישית, ועניין נמשך על צד הרצון ולא בטבע. שהרי אנו רואים שאין המלך נושע ברוב חיל וגו', כמו שהוא בשאר הבעלי חיים, וכמו שהעניין נותן, ואחר שזה כן, יורה שאף על פי שבכל הבעלי חיים ההשגחה בהן מינית, ההשגחה במין האדם היא אישית. [2. המטר] ונאמר שהוא מבואר שאי אפשר שיתקיים זה המציאות השפל בזולת המטר, וזה אם להצמיח הצמחים למזון הבעלי חיים, ואם ללחלח גופות הבעלי חיים שלא יתייבשו ויהיו קודרים מרוב חימום השמש. כבר זכר אליפז שתי אלו התועלות, אמר: אולם אני אדרוש אל אל וגו' הנותן מטר על פני ארץ וגו' לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע (איוב ד'). אמר כי במטר שתי תועלות: האחת שבנתינת המטר על פני הארץ התועלת הוא לשום הצמחים השפלים למרום, כלומר: שיגביהו בצמיחתם על הארץ; והתועלת השני הוא ושולח מים על פני חוצות, בישוב מן האנשים, וזה בעבור שהאנשים הקודרים מחימום השמש יתלחלח גופם ויוכלו להתקיים. וזהו וקודרים שגבו ישע. ואליהוא גם כן רמז זה באומרו: אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב (שם ל"ו), והשלים שם עניין פלאות המטר. ועם היות המטר מציאותו הכרחי לקיום כל בעלי חיים בכלל, אחר שמציאות כל בעלי חיים הם לצורך האדם, ואי אפשר ליחס הויתו אל הטבע, לפי שאינו דבר מתמיד על אופן אחד בכל שנה ושנה בזמן אחד, כמו שהוא העניין בדברים הטבעיים, אבל בא בזמנים מתחלפים ובפנים שונים, ובדרך פלא שאינו נוהג תמיד מנהג אחד ולא בדרך טבעי: שאחר שנפסק זמן רב וגבר היובש, לא היה ראוי שיחזור האוויר להתלחלח פעם אחרת ולהעלות אדים, הנה זה ממה שיורה שאין הווית המטר בזמנים מתחלפים מפעולות הטבע, אלא ברצון רוצה. [דבר ה' לאיוב: המטר אינו טבעי] על כן השיבו השם יתברך: היש למטר אב? או מי הוליד אגלי טל? (שם ל"ח) כלומר: האם יש למטר חוק טבעי כמו שאתה אומר, שיהיה כְּאָב המוליד אותו להצמיח הצמחים באופן המסודר מספיק לזון כל הבעלי חיים, או מי הוא הטבע המחייב להוליד אגלי טל תמיד בזמן שאין שם מטר, ללחלח גופות הבעלי חיים במקומות הישוב, שזה אי אפשר לך להכחישו שאינו מצד המנהג הטבעי. גם אי אפשר לייחס הויתו אל המקרה, שהדברים המקריים אינם תמידיים באופן שישלם בהם קיום המציאות בזה האופן השלם הנראה לחוש, ואחר שאינו ממנהג הטבע ולא על צד המקרה, הנה נשאר שיהיה ברצון רוצה, הוא האל יתברך, המשגיח במין האדם ומקיים הצמחים והבעלי חיים בזה האופן לצורך מין האדם. ואף על פי שזו ההשגחה מינית, מכל מקום כשנראה המטר מתחדש לפעמים על ידי האנשים השלמים כאליהו וחוני המעגל, הנה זה ממה שיורה בלי ספק על ההשגחה הפרטית באיש ההוא ושאינו עניין טבעי. ולזה תמצא רבותינו ז"ל אומרים: |
שלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח,
של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים (סנהדרין קי"ג ב). |
|
רוצה לומר שאין באלו עניין טבעי כלל, כי של חיה פירוש להוליד עקרות. [דברי הנביאים על היות המטר סימן להשגחה] ואמר המשורר: המכסה שמים בעבים וגו' (תהילים קמ"ז). וזה שירידת המטר אי אפשר שיושלם בזולת נשיבת רוחות לכסות שמים בעבים ולהוליכם ממקום למקום אל אשר יהיה שמה רצון השם להוליכם. אמר הנביא מוכיח לישראל על שהיו מכחישים ההשגחה: (עמוס ד') וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חודשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר וגו'. כלומר: ומזה היה לכם לקחת ראיה על המטר ברצון רוצה. ואמרו חז"ל: |
גדול יום הגשמים מיום תחיית המתים
שתחיית המתים לצדיקים בלבד וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים (תענית ט'). |
|
כאילו רצו בזה לומר שכמו שתחיית המתים איננו עניין טבעי, כן עניין המטר לא ירוץ מרוצת הדברים הטבעיים, אבל הוא עניין תלוי ברצון רוצה מורה על ההשגחה המתחדשת מדי שנה בשנה כפי הרצון האלוהי. ולפי שהיה אפשר לומר שזה ממה שיורה על ההשגחה המינית, כמו שאמרו: גבורות גשמים לצדיקים ולרשעים, אמר הנביא: שאלו מה' מטר בעת מלקוש (זכריה י'). כי מירידת המטר בעבור התפילה יש ראיה גדולה על ההשגחה. ועל כן הביא אליהוא ראיה מירידת המטר בעבור תפילת הרבים, כמו שאמר: אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב (איוב ל"ו), שזה יורה שאין ירידתו בטבע אלא מצד ההשגחה בתפילת הרבים. וכן יש ראיה גדולה על ההשגחה מן המטר היורד בתפילת הצדיקים והחסידים שבכל דור ודור, ומצד ההשגחה האלוהית שהיא דבקה בהם בכל איש ואיש כפי שלמותו או ברבים כפי שלמותו. וכן אמר דוד: ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עוז (תהילים קל"ח), כלומר: אות חזק על ההשגחה. וכן משה רבנו ע"ה הביא ראיה על ההשגחה מקבלת תפילת הרבים, ואמר: כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו (דברים ד'). |
|
ואולם הראיות הלקוחות מהעניינים החלקיים והפרטיים הנמצאים במין האדם הן שלושה. 1. ההשגחה: השתדלות שאינה מועילה] כמו שקרה לאחי יוסף שהסיבות בעצמן שחשבו להגיע בהן הרע אל יוסף הנה היו סיבות להצלחתו. וכן שאול: הסיבות בעצמן שחשב להפיל בהן את דוד הן הנה היו סיבות הצלחתו. אמר הכתוב: ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים, וזה היה סיבה אל שתתפרסם מציאותו לכל ישראל שהיה גיבור ואיש מלחמה ומצליח במלחמותיו. וזה וכיוצא בו אות גדול מורה על ההשגחה, ובייחוד שהיא תימצא בחלושים ובמי שאין לו עזר. ואמר המשורר: עושה משפט לעשוקים. |
ואמרו רבותינו ז"ל: שאל מין אחד את ר' יהושע בן חנניא:
גדולה כבשה שעומדת בין שבעים זאבים? ואמר לו: גדול הרועה שמצילה. |
|
הנה המין היה תמה, איך אפשר שעם היות כוונת כל האומות להרע לישראל כזאבים העומדים על כבשה איך לא תשלם כוונתם. והשיב הוא, שזה מצד הרועה שמצילה, והוא ההשגחה האלוהית שהיא דבקה בהם. וזה העניין ממה שיורה שהרע המגיע לאנשים הוא מגיע על צד ההשגחה, אחר שאנחנו נראה כמה רשעים ישתדלו בהגעת הרע לכמה פתאים ולא יעלה בידם. וזו הראיה שהפתאים הם נשמרים מצד ההשגחה ולא מצד חכמתם. כמאמר דוד: שומר פתאים ה'. וזו הראיה זכרה אליפז אמר: מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה, לוכד חכמים בערמם ועצת נפתלים נמהרה, יומם ייפגשו חושך ובלילה ימששו בצהרים, ויושע חרב מפיהם ומיד חזק אביון, ותהי לדל תקווה. וקיים אותה ה' יתברך במענהו הראשון, אמר: וימנע מרשעים אורם וגו', רוצה לומר שימנע מהרשעים שתגיע מחשבתם לפועל, שזהו שקרא אורם. והיה ראוי אם ה' יתברך בלתי משגיח שתגיע מחשבת הרשעים לפועל, וכמו שנראה במלאכות המחשביות, שאמנם יגיעו לפועל מצד היותן נעשות בסיבות הנאותות, ואחר שנראה שלא תגיע המחשבה של הרשעים לפועל, יש מזה ראיה מורה על ההשגחה. [2. מידה כנגד מידה - ראיה שיש שופט צדק] וזה, שכשנראה המזיק את חברו בממון הוא ניזוק בממונו; והמזיקו בגוף כאילו תאמר שקיצץ ידו או סימא את עינו תקצץ ידו ותכהה עינו; וההורג את חברו נהרג; וכן בכל העונשים שיגיע מידה כנגד מידה; כמצרים שדנו את ישראל במים: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ונידונו במים שטבעו בים; וכן כשלקקו הכלבים את דם נבות נאמר: ילוקו הכלבים את דמך אתה, שנאמר לאחאב. וכן דוד ששכב עם בת שבע נאמר לו: ושכב עם נשיך. וכן אמר התנא: על דאטפת אטפוך וכו'. וזו ראיה שה' יתברך דן את האדם כפי מעשיו מידה כנגד מידה. ואמר ירמיה: גדול העצה ורב העליליה וגו', קרא ה' יתברך גדול העצה, להיותו מסבב סיבות ומביא עצות מרחוק להעניש החוטא כפי שיעור החטא שחטא ובדרכים ההם שחטא בהן. וזהו כדרכיו. גם אמר כדרכיו, לרמוז על ההולך בדרך לא טוב, ועושה כל השתדלות להרע לחברו, שאף אם לא עשו מעשיו פרי ולא הגיע לחברו נזק, אחר שלא נמנע הגעת הרע מצדו אלא מצד ההשגחה האלוהית השומרת פתאים שהצילה לחברו מן הרע ההוא, הנה ה' יתברך מענישו על שהלך בדרך לא טוב, אף על פי שלא נגמרה מחשבתו להרע לחברו. ואמר כפרי מעלליו, לרמוז שה' יתברך מעניש לאדם כפי הפרי שיצא ממעשיו מהגעת הרע לחברו. ואפילו הגיע מאתו בזולת השתדלות גדול אלא בדיבור קל, כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, הנה ה' יתברך מענישו על הפרי הרע שהגיע מאתו לחברו, בין בהשתדלות גדול בין בזולת השתדלות גדול. ומזה ילקח ראיה על שה' יתברך משגיח ועושה משפט ברשעים שאחר שהוא דן אותם לפי דרכיהם. וזהו שאמר המשורר: נודע ה' משפט עשה וגו', רוצה לומר כי נודע שה' יתברך עושה משפט כשהרשע נכשל במעשה הרע שעשה והזיק לאחרים. כמו שאמר: ברשת זו טמנו - נלכדה רגלם. ונתבאר זה במקומות רבים בספר תהילים: אמר: חרף פתחו רשעים חרבם תבוא בלבם. וכבר הפליגו רבותינו ז"ל בזה, עד שאמרו במדרש קהלת: |
והאלוהים יבקש את הנרדף -
אפילו צדיק רודף את הרשע, יבקש את נרדף מכל מקום. |
|
וכן נמצא הנביא מעיד על זה, אמר: על שלושה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו, על שורפו (את) עצמות מלך אדום לשיד, ולא אמר לַחֲסִידוּת מלך אדום, אלא להיותו נרדף בלבד.
וכן נמצא זה הרבה בספרי הנביאים, שהם מייעדים העונש לרשעים מידה כנגד מידה. אמר ישעיה הנביא: ותאמרו לא כי על סוס ננוס - על כן תנוסון; ועל קל נרכב - על כן יקלו רודפיכם (ישעיה ל'). ואמר יואל: ואל עמי ידו גורל ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וגו', הנני מעירם מן המקום וגו' ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם ביד בני יהודה ומכרום לשבאים (יואל ג'). וכן אמרו רבותינו ז"ל: |
במידה שאדם מודד בה מודדין לו.
|
|
וזו ראיה גדולה על ההשגחה, קורעת לב קטני אמנה. [3. התגלות בחלום] אמר: בחלום חזיון לילה וגו', אז יגלה אזן אנשים וגו' (איוב ל"ג). ופירש הטעם למה, ואמר: לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֵׂה וְגֵוָהּ מִגֶּבֶר יְכַסֶּה. רוצה לומר להסיר האדם מהמעשה הרע שנסתבך בו, שיכסה ממנו העניינים הגופיים והמידות המגונות ויפרד מהם. וביאר התועלת הנמשך מזה שהוא בעולם הזה ובבא, ואמר: יחשוך נפשו מני שחת - בעולם הבא, וחיתו מעבור בשלח - בעולם הזה. או אפשר ששניהם בעולם הזה, ויחשוך נפשו מני שחת ירמוז על המיתה הטבעית, וחיתו מעבור בשלח על המיתה המקרית. וההודעה הזאת, שתבוא על האדם במראות הלילה, ראיה גדולה על ההשגחה האישית במין האדם, שהרי אין זו השגחה מינית, אחר שהיא תבוא בדברים חלקיים אישיים, ונראה כל המינין מתקיימים זולתה. ואם הייתה השגחה מינית, היה ראוי שתמצא גם כן בזולת מין האדם, ושלא תמצא בדברים הפרטיים. |
|
אולם הראיות הלקוחות מצד השכל הם שנים: האחד מצד המקבל, והשנית מצד הנותן. [1. מצד המקבל: השכל המייחד את האדם - ראיה להשגחה] [איוב על השגחה פרטית הנובעת מהכוח השכלי שבאדם] ואמר זה לבאר לו שהחסד הזה הניתן באדם בלי ספק היה להשגת תכלית מה, נכבד יותר משאר בעלי החיים. וזה היתרון הנמצא בו, יורה שהוא נחשב בעיני השם יותר מכל אחד מהם. ואחר שכן הוא, ראוי שתדבק בו ההשגחה האלוהית כפי שיעור יתרון שכלו יותר מהם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל, כי ששיעור ההשגחה תהיה כפי שלמות הכוח השכלי שבאדם. ואם כן, מי שהשלים נפשו כפי הכוח הניתן בו, יותר ראוי שתדבק בו ההשגחה האלוהית יותר; ומי שלא ישלים נפשו, ויאבד הכוח השכלי שנתן בו, הנה הוא שב במדרגת הבעלי חיים, וראוי שתסלק מעליו ההשגחה האלוהית. ומכאן ראיה חזקה על שההשגחה האלוהית דבקה בבעל שכל כפי שלמותו, כמו שנדבקה בתחילת יצירת המין האנושי השגחה יתירה בו על זולתו מן המינים לתת לו ההכנה ההיא. [תהלים ח' על השגחה פרטית הנובעת מהכוח השכלי שבאדם] במזמור ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהילים ח'), ומילת מה במקום הזה הוא למעט, כמו ונחנו מה וגו' (שמות ט"ז). ואמר כמתמיה: מה מעלה וְאַדִּירוּת יכול להיות לשמך בכל הארץ, אחר אשר נתת הודך על השמים שהם חזקים כראי מוצק וקיימים ובהירים בלי ספק. איני רואה שיהיה ביצירות הארץ מי שראוי שיוודע ביצירתו מעלתך ואדירות שמך. אבל כשאני מעיין בזה היטב, אני מוצא שמפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו', רוצה לומר הקדמות חזקות שהם באדם בטבע, ולא באו לו על צד הלימוד וההרגל, והם המושכלות הראשונות שבפי עוללים ויונקים, או המוחשות, שכל אלו הן יסודות עוז לידיעה וּלְאַמֵּת ההשגחה למען צורריך. והם אומרים: עזב ה' את הארץ. ולהשבית אויב ומתנקם, המענה עני ורש, ועושה כרצונו, בהיותו מכחיש ההשגחה. וחזר אחר זה לבאר בארוכה העניין הזה שזכר בקצרה, ואמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו, רוצה לומר: כשאני רואה השמים ומעלתם, והירח והכוכבים ותכונתם שכוננת, אני אומר בלבי: מה אנוש כי תזכרנו,. כי האדם הבל בערך אל מעלתם, ואין ראוי שתדבק ההשגחה האלוהית בבן אדם, שהוא יצירה שפלה מחומר עכור וטיפה סרוחה, לפקוד אותו. ואחר שב לסתור זה הדעת ואמר: ותחסרהו מעט מאלוהים, כלומר: אבל כשאני מעיין ביצירת האדם, ורואה אני השלמות שביצירתו, שיש בו כוח שכלי שהוא קרוב למלאכי השרת, שאיננו חסר מהם אלא מעט - שהם שכל בפועל והאדם שכל בכוח, וזהו ותחסרהו מעט מאלוהים וגו', והוא הוד והדר ועטרת תפארת אלוהי שעטרת אותו, עד שע"י הכוח זה שבו תמשילהו במעשי ידיך וגו'. שבזולתו לא היה אפשר לו, ולא היה ראוי לכבוש כל הבעלי חיים שהם חזקים ותקיפים ממנו, להיות כולם תחת רגליו, וגם לא לתת בים דרך ובמים עזים נתיבה. וכל זה ממה שיורה שהכוח האלוהי מעורב בו על ידי שכלו ויש בו מדעת קונו. ואחר שכן הוא, אני אומר שמיצירת הארץ ילקח ראיה על אדירות שמך ומעלתך, שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ כוח שכלי על חומר עכור כזה. ומזה יוכר מעלת שלמותך, שמעלת הפועל יוכר בתתו שלמות בחומר נבזה ורחוק מן השלמות, כמו שביארתי בפרק ראשון מהמאמר השני. וזהו שסיים ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ולשון מה במקום הזה הוא להגדלת הדבר כמו: מה רבו מעשיך ה'; מה גדלו מעשיך ה' וגו'. ורוצה לומר, אף אם השמים מחומר נכבד יותר מן היצירות השפלות, הנה מן הכוח השכלי הנמצא באדם, שהוא מעט מאלוהים, נוכל לקחת ראיה על היות אדיר שמך בכל הארץ, והיות השגחתך דבקה במין האדם בעולם השפל. [2. ראיה להשגחה מצד הנותן] האחד מצד חכמת האל ויכולתו והשני מצד היות האדם מעשה ידיו. [2.1 ה' בגדולתו לא יניח עוול בעולם] מושכל ראשון הוא, שהשם יתברך ראוי שייוחסו אליו כל מיני השלמות, ויסולקו ממנו כל מיני החסרונות. ומאשר נראה שהוא שלמות אל האדם שישגיח במעשה ידיו באופן שיגיענו אל תכלית שלמותם, ואל האדון גם כן, שישגיח במונהגים מאתו להנהיגם בצדק ובמשפט, ואם לא יעשה כן יהיה זה חסרון בחוק האדם ובחוק האדון. והחסרון הזה יגיע אל האדם אם מצד היותו בלתי יודע, או היותו בלתי יכול ובלתי מספיק לעשות כך; או אל האדון המספיק לעשות כך אם מצד היותו רשע ועול, או על צד המיאוס. ואחר שהוא יתעלה חכם לבב ואמיץ כוח, כמו שאמר איוב בעצמו, הנה הוא בעל היכולת הגמור, ואי אפשר אם כן שיהיה בלתי משגיח להיותו לואה ובלתי מספיק להשלים חוק המונהגים מאתו. וכן אחר שהוא חכם לבב, אי אפשר שיקצר בזה לחסרון ידיעה. וגם כן אי אפשר שלא ישגיח במונהגים מאתו מצד רשע או מצד עוול, כמו שהיה איוב טוען, ואמר שהאל יתברך להיותו יחיד ואין מי שימחה בידו הוא עושה כרצונו עוול למונהגים מאתו. כמו שאמר: והוא באחד ומי ישיבנו וגו' (איוב כ"ג). ואמר עוד (שם ט') לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו, שאליהוא השיב על זה כשאמר: (שם ל"ד) חלילה לאל מרשע ושדי מעול וגו'. אמר חלילה לאל לרמוז על שהוא בעל היכולת הגמור, כי אל מורה על היכולת. ואחר שיש לו יכולת גמור, לא יעשה עוול ורשע שלא לייסר עושי רשעה. גם אי אפשר שלא ישגיח במעשה ידיו לגמול את הצדיק טוב מצד שלא יספיק לתת צורכיהם, שהוא שדי, שיש די במציאותו להשפיע על כל דבר תכלית שלמותו. ואחר שהוא מספיק לתת לכל אחד חוקו, אם לא יעשה כן היה זה עוול. וזהו אמרו: ושדי מעוול. וסמך לזה כי פועל אדם ישלם לו, לרמוז על הגמול הטוב. וכאורח איש ימציאנו, לרמוז על העונש המגיע אל הרשע. וחזר עוד לחזק דבריו בטענת היכולת, ואמר: אף אמנם אל ירשיע ושדי לא יעוות משפט, רוצה לומר, שאחר שהיה האל יתברך בעל היכולת הגמור, הנרמז במלת אל, והוא מספיק לתת לכל נמצא השלמות שאפשר לו, והוא הנרמז במלת שדי, וזה בלתי אפשר אם לא בהיותו משגיח בפרטי מעשה בני אדם, כדי שיושלם לכל אחד כפועלו וימציאנו כפי דרכיו. ואם לא יעשה כן לשלם אל הרשע כפי רשעו, יהיה זה רֶשַׁע, והאל לא ירשיע. ואם לא ימציא אל הצדיק טוב כפי דרכיו - יהיה זה עיוות משפט, ושדי לא יעוות משפט. ראוי אם כן שנאמר שהוא יתברך משגיח במעשה בני אדם לתת לאיש כדרכיו. והביא ראיה על שהוא בעל היכולת הגמור, ואמר: מי פקד עליו ארצה? רוצה לומר מי הוא הפקיד שציווה לו לעשות הארץ, שיהיה יכול יותר ממנו? ומי שם תבל כולה, שיהיה נדיב יותר ממנו. אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף, יגווע כל בשר יחד. כלומר: ומי הוא הפקיד שיש לו יכולת יותר ממנו, שאם ישים אליו לבו, רוצה לומר אל המציאות, שיגווע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב? אין בכאן נמצא אחר שיספיק לעשות זה זולתו. ואם כן יתבאר שהוא בעל היכולת הגמור. ואחר שנתבאר זה, אי אפשר שיעשה זה להיותו רשע או עוול ושונא משפט. ועל כן אמר: ואם בינה שמעה זאת, האזינה לקול מלי, האף שונא משפט יחבוש, ואם צדיק כביר תרשיע, הַאֲמר למלך בליעל רשע אל נדיבים, אשר לא נשא פני שרים ולא ניכר שוע לפני דל כי-מעשה ידיו כֻּלָּם. רוצה לומר: אחר שביארנו שהוא בעל היכולת, והוא המלך על הכל, אי אפשר לומר שהאדון שיהיה שונא משפט יהיה חובש - כלומר: מולך. ומי שהוא צדיק גמור, אי אפשר לך להרשיעו, שאין ראוי לומר למלך שהוא בעל היכולת בליעל שיעשה עוול ויבחר שֶׁיִּקָּרֵא עַוָּל; ולא שיאמרו רשע אל מי שהוא נדיב ויכול לתת מה שירצה. שלא יבחר שיקרא רשע ועוול בשיגרע חוק מי שהוא ראוי לקבל טוב מה שלא יגמלהו כצדקתו. ואם תאמר שיעשה זה בעבור שיצטרך לעשות משוא פנים לגדולים אשר בארץ המה - אינו כן, כי הוא יתברך אינו נושא פנים לשום נמצא, כמו שאמר: אשר לא נשא פני שרים וגו', כי מעשה ידיו כולם. וראוי לעשות להם משפט שווה בכולם, אחר שיש יכולת בידו לעשות ואין מי שיעכב על ידו. כי רגע ימותו וחצות לילה יְגעֲשׁוּ עם ויעברו על יד שלוחיו, ויסירו האבירים החזקים בלי שיגעו בהם ביד, וזה מה שיורה שעיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, ושאין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. וזה דרך כל המענה השנית שטען אליהוא להביא ראיה על ההשגחה מצד היכולת. [2.2 מענה אליהוא הרביעי: האדם הוא יציר ה' - ולא ייעזב] שלפי הטענה היותר חזקה שהיה איוב טוען נגד כל זה, היא טענת המיאוס. כמו שאמר: מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך, ותפקדהו לבקרים לרגעים תבחננו (איוב ז'). והיה חושב שלהיות האדם מאוס ונבזה בעיני השם, לא ישגיח בפרטי מעשיו, כמו שלא ישגיח בפרטי פעולות החזיר על צד המיאוס. והיה מיחס זה לעושק אל השם, שיעשוק ממין האדם את חוקו, אחר שהוא מעשה ידיו ויש בו כוח שכלי. ולזה קראו יגיע כפיו, לפי שלא נשלמה הוויתו מן הטבע בלבד, כשאר הבעלי חיים, אבל מן הטבע ומן הכוח האלוהי שהיא כוח השכלי שנתן בו. כמו שאמר: נעשה אדם וגו', ובעבור זה היה איוב אומר שהיה זה עושק, שהיה השם יתברך עושק למין האדם. ושאין ראוי שיעשה כן למנוע השגחתו ממנו לגודל מעלת השם, ומיעוט מעלת האדם, שאין זה מחוק השלם שימאס יגיע כפיו על צד המיאוס. וזהו שאמר: הטוב לך כי תעשוק, כי תמאס יגיע כפיך, ועל עצת רשעים הופעת. (שם י"ג) יאמר הטוב לך, שלפי שאתה שלם בתכלית השלמות והמעלה, והאדם פחות ונבזה בערך מעלתך, שתעשוק ממנו חוקו, ושלא ישיג השלמות שאפשר לו כפי כוחו השכלי שנתת בו, ותעזבהו על צד המיאוס ותמאס יגיע כפיך?! ואמר: על עצת רשעים הופעת, כלומר: כאילו אתה מסכים בזה עם הרשעים, האומרים שאין כשרון המעשה מועיל. ולפיכך חזר אליהוא במענה הרביעית להתיר טענת והוא שאמר: הן אל כביר ולא ימאס כביר כוח לב (שם ל"ו), יאמר שאי אפשר שיעזוב השם את מין האדם על צד המיאוס, שאין מחוק שום פועל חכם שיעזוב מעשה ידיו על צד המיאוס בהיותו יכול לתקן אותם. וזה הוא שאמר: הן אל כביר וגו', כלומר: אחר שהוא אל ובעל היכולת, וכביר ההשכלה בפועל, והוא אפשר להגיע את מין האדם אל השלמות, שהוא כוחני עליו לגודל יכולתו, הנה אי אפשר לו שימאס את האדם שהוא כביר כוחניות הלב, והוא יכול על ההשכלה. ואחר שיש בו שכל בכוח, ראוי שיעזור אותו השם יתברך להוציאו אל הפועל, ולא יעשוק ממין האדם השלמות שאפשר לו להשיג, שזה היה חסרון בחוק השם יתברך אחר שהוא יכול על כך. ובעבור שאמר איוב בסוף הטענה הזאת ועל עצת רשעים הופעת, אמר אליהוא עתה שאין הדבר כך אבל הוא בהפך, כי לא יחיה רשע, ומשפט עניים ייתן. ואמר עוד לא יגרע מצדיק עינו וגו', ואם אסורים בזיקים וגו', ויגד להם פועלם ופשעיהם כי יתגברו, ויגל אזנם למוסר, ויאמר כי ישובון מאון (שם). להורות כי כל רע המגיע לצדיקים הוא על צד ההשגחה. [המטר והרעם מוכיחים חכמה ויכולת] וטענות החכמה והיכולת חזקות מאוד, קיים אותם השם יתברך בשני מַעֲנָיו: שבמענהו האחד הביא ראיה על החכמה וההשגחה, מן החכמה הנראית ביצירת בעלי חיים וההשגחה הנראית בשמירת כל מין ומין מהם בשמירה הראויה לו, ונתינת שלמות מיוחד לכל מין מהם המורה על החכמה, וזה כוונת כל המענה ההוא. ובמענה השנית הביא ראיה על היכולת. ואמר לו: האף תפר משפטי תרשיעני למען תצדק? (שם מ'). כלומר: תבטל השגחתי לומר שאיני עושה משפט בנמצאים כאילו אין לי יכולת על כך? ואם זרוע כאל לך, ובקול כמוהו תרעם, עדה נא גאון וגובה וגו' וראה כל גאה והשפילהו, ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם. וכל המענה ההוא הולך על זה הדרך, להראות גודל יכולת השם לברוא בריות גדולות שייבהל האדם לראות אותן וייפול מלא קומתו ארצה, וזה שאמר: הגם אל מראיו יוטל (שם מ"א). וכל זה להורות שאחרי שהוא בעל היכולת הגמור, אי אפשר ליחס אליו שום ליאות בשום דבר, וגם לא העדר ידיעה, אחר ראותנו החכמה הגדולה שיש בכל היצירות שברא. ובזה נתפייס איוב והודה לשתי הטענות: לטענת היכולת אמר: ידעתי כי כל תוכל (שם מ"ב). ולטענת הידיעה אמר ולא יבצר ממך מזימה. |
