|
[למה הנביאים והחכמים מתרעמים על בעיית הצדק?] כששאל, הודיעני נא את דרכך ואדעך (שמות ל"ג), ואיוב היה מתלונן על זה כמו שאמרנו. ואסף גם הוא אמר: ואני כמעט נטיו רגלי וגו' כי קנאתי בהוללים שלום רשעים וגו' (תהילים ע"ג), וזו שאלת רשע וטוב לו. ואמר עוד: אך ריק זכיתי לבבי וגו', כוזה שאלת צדיק ורע לו. וירמיה גם כן אמר: מדוע דרך רשעים צלחה? (ירמיה י"ב). וחבקוק אמר: למה תביט בוגדים, תחריש כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א'). ואמר עוד: כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל (שם א'). ומלאכי אמר: הוגעתם ה' בדבריכם ואמרתם במה הוגענו באומרכם כל עושה רע טוב בעיני ה' וגו' (מלאכי ב'). ואמר: גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלוהים וימלטו (שם ג'). וקהלת אמר: יש הבל אשר נעשה על הארץ; אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. וזולת זה הרבה בדברי הנביאים. ודבר זה צריך ביאור בלי ספק. [תהלים ע"ג: תשובת לשאלת הצדק האלוהי] - התחיל: אך טוב לישראל, כלומר: הוי יודע שכל רע שיבוא אל הצדיק אין תכליתו אלא לטוב. ולזה תפש לשון אך, כלומר: שאף אם בתחילת המחשבה לא יראה שיהיה הרע המגיע לישראל, שהם צדיקים, טוב, איננו רק טוב. ואמנם ההכרה שהוא טוב אינה מסורה לכל, אלא לברי לבב, שכל אדם זולתם מוכן אל שיכשל בזה, ויחשוב שאין הרע ההוא המגיע לישראל לתכלית טוב. וזה: שאני כמעט נטיו רגלי וגו'. ויבאר הטעם למה, כי קנאתי בהוללים ובהצלחתם ששלום רשעים אראה תמיד, ושלוותם מתמדת כל ימיהם, עד שהם מתים בלי צער וייסורין, כי אין חרצובות למותם, שכוחם בריא וחזק בעת מותם, וגם בחייהם בעמל אנוש אינמו וגו', לכן עֲנָקַתְמו גאווה וגו'. והמשיך העניין למנות הצלחתם, יאמר: יצא מחלב עינימו, כלומר שהם נאים במראה ובתמונה, במראה שהעין שלהם יותר לבן מהחלב, או יאמר שהם שמנים מאוד עד שעיניהם בולטים מרוב השומן. וכדי שלא יחשב שהשומן מגנה אותם ומביא אותם לידי כיעור התואר והתמונה, אמר: עברו משכיות לבב כלומר שהם נאים יותר מכל המשכיות שאפשר לאדם שיחשוב בלבו, ויאמר עוד שהם רעים לבריות, כי תמיד ימיקו אותם וידברו ברע עושק, והם רעים לשמים גם כן, שממרום ידברו ושתו בשמים פיהם, בהיותם לשונם מתהלך בארץ. המשיך אל זה לבאר הרע הנמשך מהצלחת אלו הרשעים, ואמר: לכן ישוב עמו הלום וגו'. כלומר: שכשעם בני ישראל רואים הצלחת הרשע על זה הדרך, ישובו הלומים ומדוכאים לביתם, ומי מלא ימצו למו, רוצה לומר שהם מוצצים רוח מינות מן המים הרעים הללו מן האיש המלא, שבסיבת זה מכחישים ההשגחה, ואומרים איכה ידע אל וגו'. הנה אני רואה אלה הרשעים והם שלווי עולם מרבים חיל, אם כן שווא עבוד אלוהים, ולריק זכיתי לבבי, ואני רוחץ תמיד בנקיון כפי מן העברות, ועם כל זה אני נגוע כל היום וסובל ייסורין דבר יום ביומו ותוכחתי לבקרים. ואמר המשורר: אם אמרתי לספר כמו אלה הספקות, הייתי יוצא מכלל הצדיקים ובוגד בדור בניך, וכשאחשוב לדעת מה זה ועל מה זה, עמל הוא בעיני, עד אבוא אל מקדשי אל וגו', והוא המקום המזומן ומוכן לכל אדם באחריתו להתקשר בו הנשמות. וקראו מקדשי אל לפי שהוא תחת כסא הכבוד, והוא מתחלף המדרגות. ואבינה באחרית אלה הרשעים אם יוכלו להיות נדבקים ונקשרים במקום הקדוש ההוא. ואני רואה שאי אפשר שידבקו בו, לפי שכל דבר יקרב אל דומהו ויברח מן ההפך, ובלי ספק שהרשעים לא יוכלו להידבק במקום ההוא, להיותו הפכי לטבעם שיחליקו ממנו, ויפלו בשאול תחתית. וזהו אך בחלקות תשית למו, ומתוך כך הפלתם למשואות. או נאמר שאך בחלקות תשית למו, רומז שהצלחת הרשעים בעולם הזה איננה רק [=בגלל] בעבור שהקדוש ברוך הוא מחליק להם, ומסביר להם פנים, כדי שלא ישובו בתשובה, ויאכלו מעט זכויות שבידם בעולם הזה, ותפילם בעולם הבא למשואות נצח, ואז יהיו לשמה כרגע וגו'. וכשיעור החלום שיחלום האדם כשישן בהקיץ, כלומר ביום ההוא דבר מועט, באותו שיעור תבזה צלמם, שהוא הנפש, כמו שפירש הרב ז"ל בשיתוף צלם. ועד כאן השיב תשובת רשע וטוב לו על דרך שכתבנו בסיבה השנית. ואחר כך שב להתיר הספק בצדיק ורע לו על דרך אחרת, ואמר, שאין הרע הבא על הצדיק רע בצרוף אל הטוב הנצחיי המוכן לו. ואמר כי יתחמץ לבבי וגו', כלומר: אף על פי שאמרתי טעם לרשע וטוב לו, עדיין קושיית צדיק ורע לו במקומה עומדת, ויתחמץ לבבי עליה, וכליותי אשתונן, עם כל זה אני בער ולא אדע טעם על צדיק ורע לו, אלא שאני רואה ומרגיש בעצמי כי כשאני תמיד עמך, ומחשבתי דבקה בך, אתה אוחז ביד ימיני לעזרני ולהצילני מן המקרים הבאים עלי בדרך מנהג הטבע ומנהגו של עולם. כעניין שאמר דוד: דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך, (תהילים פ"ג). רוצה לומר: כשנפשי דבקה בך ונמשכתי אחריך לעבדך בלב שלם, מיד היא תומכת ביד ימינך, שהיא ההשגחה האלוהית העוזרת אותי, כאילו אתה אוחז ביד ימיני לשמרני מן הפגעים. ואני רואה כי באלו החיים הגשמיים בעצתך תנחני, כלומר בהערות אלוהיות, כמו שנזכר בפרק י"א מזה המאמר, תנחני ותנהלני להינצל מכף רע. ואחר אלו החיים אל כבוד תקחני, ובזה אני מחשב בגודל הכבוד והמעלה המוכן לי, ואני אומר בלבי מי לי בשמים וגו', שזהו כבודך החופף עלי ומשגיח בי מן השמים, ועמך שיש לי בשמים לא חפצתי בדבר מן הארץ, שאני יודע כי כשיכלה הגוף וכוחותיו שהוא שארי ולבבי, שהם הכוחות הנפשיות אותם שיש להם התלות בגוף. ואם כל זה אינני כלה בכלותם, שעדיין יישאר דבר קיים בי והוא שקרא צור לבבי, שהוא החלק השכלי שהוא קיים כצור החזק, וחלקי במציאות הוא היותי נדבק באלוהים לעולם שהוא דבר נצחיי, ולא אפחד מן ההפסד אחר שאני דבק בדבר נצחיי . אבל המתרחקים ממך יאבדו בלי ספק, שאתה תצמית כל זונה ממך, כלומר: הנפרד ממך ומתדבק בדבר אחר זולתך, ואני קרבת אלוהים לי טוב, רוצה לומר כל טובי הוא היותי מתקרב אל השם ודבק בו ושאשית בה' אלוהים מחסי לספר כל מלאכותיך, רוצה לומר השליחויות והנפלאות שנעשו ע"י הנביאים. וזהו הדרך שהלך אסף בהיתר אלו הספקות, והוא נכון מאוד ומסכים אל האמת. |
|
[מדוע שואלים הנביאים את השאלה שאסף ענה עליה?] [ראיית אי צדק מצערת גם אם יודעים תשובה] הלא תראה משה רבנו ע"ה, נאמר לו מפי השם בהר: לך רד וגו', (שמות ל"ב) ולא היה הדבר אצלו בספק כלל, אחר שנאמר לו מפי השם, ועם כל זה לא נמנע מלהוריד הלוחות ולא הסכים להניחם בהר ושלא להורידם. וכשקרב אל המחנה וראה את העגל בחוש, חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. הרי שנתפעל מן הנראה לעיניים ונצטער וחרה אפו יותר ממה שנתפעל מן הנשמע, ואף על פי שהיה יודע שהנאמר לו מפי השי"ת אמת גמור בלי ספק. ועל דרך זה היה אפשר לומר שהנביאים בראותם בעיניהם צדיק ורע לו רשע וטוב לו היו מצטערים מאוד על זה, ובעבור זה היו מתלוננים על הדבר הזה כחולה המצטער על חוליו בעת חוליו, אף על פי שידע סיבת חוליו קודם לכן, וידע שיחלה בהכרח, אינו מניח מהתלונן על חוליו בשעת החולי. ויורה על זה מאמר ירמיה שאמר: צדיק אתה ה' כי אריב אליך (ירמיה י"ב). כלומר: יודע אני שצדיק אתה ה' וישר משפטיך כשאריב אליך, רוצה לומר כשאני מתרעם מן המידה הזאת, אבל מכל מקום אני זוכר צערי מדוע דרך רשעים צלחה (שם). וכן נאמר שהייתה כוונת כל הנביאים, אלא שאין זה מספיק מכל וכל, ולא מסכים עם הכתוב יפה. [שאלת הנביאים: מדוע הרשע מביא רעה לצדיק?] ויורה על זה לשון תלונת חבקוק, שאמר: כי רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל, (חבקוק א') כי אף על פי שהיה יודע שישראל חוטאין וחייבין עונש, היה מתרעם על היות הגעת העונש לישראל ע"י נבוכדנצר הרשע, כי היה ראוי שיגיעם עונש ע"י השם, אם במגפה או ברעב או בתחלואים רעים, כמו שחלו באיוב; או שתהיה ירושלים הפוכה כמו רגע כסדום. לא שיהיה הרשע מכתיר את הצדיק. ולהראות שזו הייתה כוונתו בתלונתו אמר: למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, שלא אמר צדיק סתם אלא צדיק ממנו. כלומר: שאף על פי שלא היו ישראל צדיקים גמורים, מכל מקום היו יותר צדיקים מנבוכדנצר הרשע שהיה מבלע אותם. ומזה היה מתרעם למה היה מתנהג במידה הזאת שיגיע הרע על יד הרשע לצדיק ממנו, אף על פי שאינו צדיק גמור. וכן תרעומת ירמיה היה על דרך זה גם כן, שהיה מתרעם על אנשי ענתות שהיו רשעים והיו רודפין אותו ומבקשין את נפשו, והיו רוצים להשקותו סם המות והוא לא היה יודע, אמר: ואני ככבש אלוף לטבוח ולא ידעתי, כי עלי חשבו מחשבות, נשחיתה עץ בלחמו ונכריתנו מארץ חיים ושמו לא יזכר עוד (ירמיה י"א), ולולא ההשגחה האלוהית היה נופל בידם כמו שאמר: וה' הודיעני ואדעה, אז הראיתני מעלליהם (שם). וסיבת התרעומות הזה לא לפי שאינו משפט ישר שיעשה השם מן הרשע כלי לקחת נקמתו מן הרשעים - כמו שביארתי בסיבה השלישית מרשע וטוב לו - אלא לפי שמביא את האנשים לחשוד את משפטי השי"ת. והוא שאמר חבקוק: על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט וגו' (חבקוק א'). וזהו על דרך מה שאמר שלמה: מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע וגו' (משלי כ"ה). רוצה לומר, שכמו שהמעין הנרפש והמקור המשחת אין הרע וההזק למעין ולא למקור אלא לרואים ולמסתפקים ממנו, להיות מצטערים על היות מעיינם נרפש ומקורם נשחת, כן כשהצדיק מט לפני רשע, אין ההזק לצדיק, שהוא יודע שהייסורין הבאין עליו הן לטובתו למרק מיעוט עוונות שבידו, ויודע גם כן שהרבה דרכים למקום כשיקח נקמתו מעוברי רצונו, ואין הבדל אצלו בין שיפרע השם חטאו לצדיק ע"י נחש או אריה או בעל חי אחר או על ידי הרשע. ואולם ההזק והצער הוא לאנשים הרואים, לפי שהם באים להטיל חשד במשפטי ה' ולומר, הנה פלוני רשע גמור והוא מזיק את פלוני שהוא צדיק ממנו, אף על פי שאינו צדיק גמור. ונראה לאנשים שאין זה משפט ישר. לא שיהיה כן לפי האמת, שהנה חבקוק עצמו ביאר זה שאמר: ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו (חבקוק כא'), רוצה לומר שהרשע אינו רק כלי שיעשה השי"ת על ידו משפט ברשעים, ושיוכיח השם הצדיקים על ידו במכאוב וצער, כדי למרק מיעוט עוונות שבידם, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, ושיאבד הרשע אבדון נצחיי כרגע, כמו שנאבד כל זרע נבוכדנצר, וישראל עלו מגלות בבל והצליחו. והעולה מזה, שכל ייסורי הצדיקים תכליתן לטוב, והצלחת הרשע תכליתן לרע, וכל דבר יבחן טובתו או רעתו כפי התכלית. ובזה הדרך יובנו כל דברי הנביאים והחכמים אחד לאחד, שיש מהם שדברו על דרך אסף או איוב, ויש שדברו על דרך חבקוק וירמיה. ויספיק הדבור בהשגחה במה שכתבנו. |
|
[התפילה - עדות לאמונה בהשגחה] לפי שהתפילה, אף על פי שאינה עיקר מן עיקרי התורה, הנה היא ענף מסתעף מן ההשגחה. שקבלת התפילה יורה בהכרח על ההשגחה כמו שביארנו, והוא דבר ראוי ומחויב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפילה תועיל לו להצילו מרעתו. כי מי שלא יתפלל בעת צרתו, הנה הוא: - אם מפני שלא יאמין בהשגחה, - ואם שיאמין בה, אבל יספק ביכולת השם על הצלתו. ושתיהן כפירה. - ואם שיאמין בהשגחה, ולא יספק ביכולת השם יתברך על הצלתו, שהאל יכול על כל דבר, אבל יספק אם הוא ראוי לכמו זו ההטבה שתשמע תפילתו. וזה דבר ראוי ומחויב על כל האדם שלא להיות צדיק בעיניו, אבל מכל מקום אין ראוי שימנע בעבור זה מלהתפלל לאל על המצטרך לו. כי עושה זה, הלא הוא לפי שהוא מאמין שהטוב המגיע לאדם מהשם הוא גמול מעשיו הטובים, לא חסד ה' ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון. שהרי הכתוב אומר: לא על צדקותינו אנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים (דניאל ט'), לפי שחסדי השם יתברך ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור לא על צד הגמול. הוא שאמר השם לאיוב: מי הקדימני ואשלם (איוב מ"א). ואמרו רבותינו ז"ל: |
כולם עשה אדם מזוזה ולא נתתי לו בית,
תלה ציצית בבגדו ולא נתתי לו טלית?! |
|
[התפילה כגורם להשפעת חסד] וזה לפי שכל הכוחות העליונות הם מוגבלות, ולא יגיעו אלא על צד המוכן: כי כמו שכוח האש לחמם, והמים לקרר, כן כוח מאדים - על דרך משל - להשמיד להרוג ולאבד, ואין בידו לשנות ולהשפיע ההפך על המקבל, או לשנות אם יהיה המקבל מוכן, כמו שאין כוח ביד האש לקרר. וכן כוח צדק להצליח ולהעשיר, ואין בידו לשנות ההוראה ההיא ולהשפיע ההפך על המקבל. כמו שאין כוח ביד המים לחמם אלא במקרה. ועל זה הדרך כל שאר הכוחות העליונות. וזה הדבר ביארו אותו רבותינו ז"ל בפרק ערבי פסחים (קי"ח) אמרו שם: |
בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש,
עמד ירוקמי, שר של ברד, לפני הקב"ה ואמר לפניו: ריבונו של עולם! ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים! עמד גבריאל לפני הקב"ה ואמר: אין כבודו של הקב"ה בכך. אלא אני שר של אש, אלך ואקדיר מבחוץ ואצנן מבפנים, כדי שיהיה נס בתוך נס, |
|
הנה מבואר שאין כוחו של ירוקמי אלא לקרר, וכוחו של גבריאל אלא לחמם, זולתי ברצון השם יתברך. וכן אי אפשר לכוחות העליונות לחול על המקבלים בזולת ההכנה, הן שיהיה השפע ההוא חל על המקבל מצד טבע נגלה או מצד טבע נסתר. כמו שהסמים יפעלו במקבלים אם מצד טבעם ואם מצד סגולותיהם, שהוא הטבע הנסתר, כפי הכנת המקבלים לקבל הטבע ההוא או הסגולה ההיא. [השפע מתקבל מן הכוכבים לפי מידת ההכנה של האדם] אבל כשיכין המקבל עצמו לקבל שפע הכוכב על יד איזו פעולה מן הפעולות שסיבתם נסתרת, דומה אל הפעולה הנמשכת מהסמים מצד סגולותיהם, יביא את האנשים לטעות ולחשוב שהפועל ההוא מגיע מצד הפקת רצון הכוכב. ואינו כן. אלא כמו ששפע המלמד יחול על המוכן מהמתלמדים יותר ממה שיחול על הבלתי מוכן מבלי שיכווין המלמד לאחד מהם יותר ממה שיכווין לאחר, כן שפע הכוכב יגיע על המוכן יותר מעל הבלתי מוכן מבלתי כוונה ורצון ממנו. [טעות עבודה זרה] [לכוכבים אין יכולת ואין רצון] ולזה מה שקרא הכתוב לעבודה ההיא זבחי מתים, אמר: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים (תהילים ק"ו). כלומר: כמו שאין ביד המת כוח לרצות ושלא לרצות, כן אין ביד הכוכבים לרצות ושלא לרצות, כמו שאין יכולת ביד האש שלא לשרוף בגד הצדיק כשיקרב אליו, או לשרוף בגד הרשע כשירחק ממנו, או כשלא תהיה בו הכנה כלל לקבל השרפה, כן אין כוח ביד הכוכב להרע או להיטיב אלא כפי מה שיגזור טבעו וכפי הכנת המקבל. ולזה לא תהיה התפילה ראויה אליו כלל, אחר שאין פעולתו על צד הרצון, אלא להשם יתברך שהפעולות המגיעות ממנו הן מגיעות על צד הרצון, ויש בידו כוח לרצות ושלא לרצות, ולעשות דבר והפכו, ולעשות חסד חנם, הן שיהיה המקבל ראוי לכך או בלתי ראוי, אלא כשיכין עצמו על ידי התפילה בלבד. [תפילת השבים] האחד שאף אם יהיה המתפלל בתכלית הרוע כמנשה יוכן לקבל החסד על ידי התפילה, והשני שהתפילה היא נשמעת אף מתוך הצרה, כמו שהעיד הכתוב ובהצר לו וגו'. וזה מורה על גודל הפלגת חסד השם יתברך על ברואיו, שמדרך האנשים לומר: ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם? אבל השם יתברך הוא חפץ חסד וימינו פשוטה לקבל שבים בכל עת ועת. אמר המשורר: ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' (תהילים ק"ז), ואמר יונה: קראתי מצרה לי אל ה' ויענני (יונה ב'), כלומר: אף אם לא היה ראוי שתקובל תפילתי מתוך הצרה אחר שברחתי מלפניו, לא בעבור זה נמנע מלענות אותי וזהו קראתי מצרה לי אל ה' ויענני. |
|
[תנאי המשפיע "חסד גמור"] [1. בלתי משתנה] [2. עצמאי] ואין נמצא בעולם שלא יצטרך אל עזר זולתו, אלא השם יתברך. כמאמר הכתוב: אני ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיה מ"ד). [3. בידו לעשות דבר והיפוכו] ואין בעולם שיהיה יכול על זה אלא השם יתברך. אמר הכתוב: יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע וגו' (שם מ"ה). [4. אין מעכב בידו] והוא מבואר שכל נמצא זולת השם, יכול השם לעכב על ידו, ואין מי שיעכב ביד השם שלא יעשה רצונו. אמר הכתוב: הן יחטוף ומי ישיבנו, מי יאמר אליו מה תעשה? (איוב ט'). ובהתחבר אלו התארים במשפיע, יהיה בטוח מקבל החסד שיתקיים בידו החסד המגיע או שיגיע החסד המבוקש. ואחר שאין נמצא זולת השם שימצאו בו יחד אלו הד' תנאים, הוא מבואר שאין ראוי שיבוקש או שיקווה חסד משום נמצא זולתו. וזה הדבר ביאר אותו הכתוב בפרשת האזינו: ראו עתה כי אני אני הוא וגו' (דברים ל"ב), וביאורו, שלפי שההגויים המצרין לישראל חושבין שהשם יתברך אין בו יכולת להצילם, ואמרו: איה אלוהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו. והדברים הללו מורים שהם חושבין שאלוהי ישראל הוא כשאר הכוחות העליונות, שהוא מקבל שינוי, או שהוא צריך עזר אלוה אחר עמו, או שאינו יכול על כל דבר, שאין לו כוח על השני הפכים בשווה, או שיש נמצא אחר זולתו שמעכב על ידו. ולזה ביאר שאין השם שהוא אלוהי ישראל כשאר הכוחות העליונות כאשר חשבו, אבל העניין הוא בהפך, שהוא יתברך קיים בלתי משתנה. וזהו אמרו: ראו עתה כי אני אני הוא, כלומר שאין נמצא בעולם שיכול לומר על עצמו אני אני הוא אלא השם. ואמר: אל מי תדמיוני ואשווה, יאמר קדוש (ישעיה מ'). רוצה לומר שיהיה לו השיווי שיאמר קדוש, שכל נמצא זולתו הוא משתנה מיום אל יום, ואינו היום אותו שהיה אתמול, שכבר נשתנה. ולזה לא ייפול עליו לשון אני אני הוא, שאינו בכל פעם על תואר אחד קיים. אבל השם להיותו בלתי משתנה, יכול לומר על עצמו אני אני הוא. וכן יאמר הנביא אנכי אנכי ה' (שם מ"ג), שלא ייפול זה הכפל אלא עליו יתברך, שהוא היום אותו שהיה אתמול מבלי שינוי. וזה רומז על התואר הראשון. ואמר אחר כך ואין אלוהים עמדי (דברים ל"ב), כלומר שאיני צריך בפעולותי עזר מזולתי, לרמוז על התואר השני. ואמר אחר זה: אני אמית ואחיה (שם), כלומר: יש לי כוח על הב' הפכים בשווה, לרמוז על התואר השלישי. וסיים ואין מידי מציל, לרמוז על התואר הרביעי. כלומר שאין שום נמצא זולתי שיוכל לעכב על ידי מלעשות רצוני. ואחר שאין נמצא זולתו שימצאו בו אלו הד' תנאים, אי אפשר שימשך החסד מזולתו אלא ממנו בלבד. ולזה אמר המשורר: יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד וגו' (תהילים ק"ל). כלומר: קווה אל ה', שמה שאתה מבקש אינו על צד הגמול, אלא על צד החסד, ואין שום נמצא זולתו שיוכל לעשות חסד, שהוא לבדו מקור החסדים והטובות כולם. וזהו כי עם ה' החסד, רוצה לומר ולא עם זולתו. [תפילה לה'] והתעוררות התפילה הוא מצד הכוח השכלי, וזה שאף אם נמצא הכתוב אומר: תאות ענוים שמעת ה', (תהילים ה') שיראה שהתפילה היא מהתעוררות הכוח התאווני, אינו כן, אלא כי כשיתחיל הכוח התאווני להתאוות, יתעורר הכוח השכלי לחשוב מחשבות לבקש דרך שתושג בו התאווה ההיא, וכשישפוט שזה לא יושג אלא ע"י השם, שהוא יכול על כל דבר ומשפיע חסד אפילו על הבלתי ראויים, אז יגזור שראוי להתפלל אליו יתברך. ולפי שההתחלה הראשונה היא מצד הכוח התאווני יְיַחֵס הכתוב שמיעת התפילה אל הכוח המתאווה. ולזה הוא מה שאמר הכתוב: תאוות ענווים שמעת ה', כאילו התפילה היא מצד הכוח המתאווה. ואינו כן, אלא מצד הכוח השכלי המעורר את האדם אל הטוב ולאהבה את ה'. והכוח המתאווה בהפך. ולזה סיים הכתוב: תכין לבם תקשיב אוזניך, לבאר ששמיעת תאוות הענווים אינה אלא אחר שיוכן הכוח השכלי אל התפילה להידבק בשם, וזהו תכין לבם ואז תקשיב אזנך. [הכנות לתפילה] |
מכאן שאפילו קבלת התענית קודם שיתענו
תועיל לקבלת התפילה מצד הכנת הלב. |
|
וזהו שאמר הכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה, (ישעיה ס"ה). כלומר, כשיכין הכוח השכלי עצמו להתפלל או להיכנע ולהתענות, טרם שיעשו התפילה והתענית בפועל אני אענה, ובעוד הם מדברים לעשות התפילה והתענית, אני אשמע, ואפילו קודם שיתפללו בפועל.
ובלבד אחר שיגזור הכוח השכלי שראוי להתפלל על הדבר הזה, ושהדבר ההוא אפשר ההשגה לא מצד הנותן בלבד, שהאל יכול על כל דבר, אבל שיבחן האפשרות גם כן מצד המקבל, אם יש בו הכנה לקבל החסד ההוא. שאם אין בכוח המקבל שיקבל חסד גדול כזה, שהוא דבר שאין בחוקו לקבלו, אין ראוי לבקש עליו רחמים. שמי שיתפלל לשם שימליכו על כל העולם כאלכסנדר, אף על פי שהדבר אפשר מצד הנותן, שהאל יכול על כל דבר, אחר שאין מחוק המקבל שיקבל חסד גדול כזה והדומה לו, אין ראוי להתפלל עליו. כי אין כל אדם ראוי למשול על כל יושבי הארץ, שאפשר שיהיה בהם איש יותר מוכן לזה ממנו, ולא ימנע השם טוב מן האחר בעבור זה, שחסדי השם יתברך ימשכו מצד התפילה על המקבלים כפי מה שיהיה בכוחם לקבלם. ועל זה אמר המשורר: גול על ה' דרכך וגו', (תהילים ל"ו) כלומר שבחינת הדברים המועילים אל האדם וראויות המקבלים תלוי בחכמת השם, ולא בזולתו. |
