|
[הסיבות לפקפוק בתפילה] - אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה - או לא נגזר. ואם נגזר - אין צריך תפילה; - ואם לא נגזר - איך תועיל התפילה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון. ובעבור זה יאמרו שלא יועיל כשרון המעשה אל שיגיע לאדם מהשם בעבורו טוב מה. וכן יאמרו שלא תועיל התפילה להשיג טוב מה, או להינצל מרע שנגזר עליו. [איוב מפקפק בתועלת התפילה] אמר כמתמיה על השם: אם הוא המשגיח במעשה בני אדם, מדוע לא יענוש הרשעים על היותם מאמינים על הדעת הזה. אמר: מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל? זרעם נכון לפניהם עמם וגו' ויאמרו לאל: סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו? (איוב כ"א). הנה יבאר שדעתם היה שאין כשרון המעשה מועיל, וזהו אמרו: מה שדי כי נעבדנו? ושאין התפילה מועילה, וזהו אמרו: ומה נועיל כי נפגע בו? וזה להיותם חושבים אחר שנגזר על האדם דבר מה, אי אפשר שיתבטל בשום צד. ונראה שנטה איוב לזה הדעת שסמך לזה: הן לא בידם טובם עצת רשעים רחקה מני, (שם כ"א). כלומר: הנה אני רואה כי לא בידם טובם, שלא ע"י כשרון המעשה ירבו טובותיהם, ולא יזיק רוע מעשיהם להסיר מהם הטובות המגיעות אליהם. ועל כן אני אומר: כי עצת רשעים רחקה מני. כלומר: העצה האלוהית הייעוצה על אלה הרשעים שיבלו בטוב ימיהם, היא רחוקה מידיעתי. ועל כן אני אומר שהכל בגזרה. שאם לא יהיה הכל בגזרה, והיה כשרון המעשה מועיל, היה ראוי שיגיע הרע אל הרשעים בעבור מעשיהם. ואיננו כן, כי: כמה נר רשעים ידעך ויבוא עלימו אידם, חבלים יחלק באפו באפו (שם). רוצה לומר: כמה רשעים נראה שידעך נרם ויבוא עלימו אידם, כלומר: גמול מעשיהם הרעים, ושיחלק להם השם חבלים באפו על מעשיהם הרעים?! ומזה יראה שנטה איוב לדעת הרשעים האומרים שהגזרה אמת, ושלא יועיל כשרון המעשה או התפילה לבטל הגזרה. [גזרות ה' תלויות במעשה האדם] שאם נגזר על איש מה על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה פלונית, והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההיא, אף אם ימטיר השם מטרות עוזו על פני תבל ארצה, לא תצלחנה תבואותיו, אחר שלא חרש וזרע, והוא המונע מעצמו הטוב ההוא בשלא הכין עצמו לקבלו. ולפי זה נאמר, שכשנגזר על האדם טוב מה, הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל ייעודי התורה. וכן כשנגזר עליו רע מה, הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא, או ההכנה ההיא, תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע. וזה כמלך שגזר על כל הערלים שבמדינה פלונית שיהרגו, או שינתן לכל אחד כסף וזהב. ועמד אחד מהם ונימול, שתשתנה בלי ספק הגזרה ההיא, ותבטל מעליו לרע או לטוב, כפי הכנה שנתחדשה באיש ההוא. ולזה היה ההשתדלות בעשיית הטוב וכשרון המעשה טוב והכרחי בכל דבר, שהוא הכנה לקיבול השפע האלוהי או לבטל מעליו הגזרה. וזה מסכים למאמר רבותינו ז"ל: |
רבא איקלע למימלא חזנהו שחורי ראש.
אמר: מאי האי? אמרו ליה: מדבית עלי קאתינא, דכתיב ביה: וכל מרבית ביתך ימותו אנשים (ש"א ב') אמר להו: זילו איעסקו בתורה. דכתיב: כי היא חייך ואורך ימיך, |
|
שיראה מדבריהם שהגזרות האלוהיות הן הנה בהיות המקבל בהכנה ומדרגה ידועה, ואם תשתנה המדרגה ההיא תשתנה הגזרה ההיא, ובעבור זה הוא שאמרו: ששינוי השם יועיל לבטל הגזרה וכן שינוי המעשה. [איך מועלה התשובה?] שהרי אחאב שנאמר עליו: רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני השם, (מלכים א' י"ז) ואחר שנגזרה עליו גזרה, לפי שצם ונתכסה בשק ונכנע לפני ה', נאמר לאליהו: יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו, (שם כ"א). וזה יורה שהגזרה הנגזרת על הרשע הוא בהיותו בתואר ההוא מן הרוע, וכשישתנה מן התואר ההוא על ידי התשובה, הנה הוא כאילו נהפך לאיש אחר, שלא נגזרה עליו אותה גזרה. ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפילה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב, או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה. [תשובת צופר לאיוב] וזה שאמר לו: אם אתה הכינות לבך, ופרשת אליו כפיך - אם און בידך הרחיקהו... כי אז תשא פניך ממום וגו', (איוב י"א). כלומר: אם תכין ללבך להתפלל ולתקן מעשיך, אין ספק שעל ידי התפילה וכשרון המעשה תמלט מן הצרות הללו. ומזה יתבאר שהתפילה וכשרון המעשה מועיל לבטל הגזרה בכל עת. וכן אמרו רבותינו ז"ל: |
יפה צעקה לאדם,
בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. (ראש השנה י"ז). |
|
ואין להקשות ולומר איך ישתנה רצון השם יתברך על ידי התפילה?
שכך היה רצון השם יתברך מתחלה, שתקיים הגזירה בהיותו באותה מדרגה ואותה הכנה. ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזרה. [השתנות רצון ה' ע"י תפילה דומה לשאלת ידיעה ובחירה] אבל נאמין, שכמו שלא תשתנה ידיעתו עם מציאות טבע האפשר, כן לא תשתנה עם התפילה. ועם כל זה נאמין היות טבע האפשר נמצא, אחר שהעיד עליו החוש. וכן נאמין היות התפילה מועלת לבטל הגזרה, אחר שהעיד על זה החוש כמו שיבוא. ואף אם לא נדע איך תסכים ידיעתו מבלי שינוי, עם קבלת התפילה; כמו שלא נדע איך תסכים עם מציאות טבע האפשר. לא מפני זה נכחיש מה שהעיד החוש, שהשם יתברך יהיה נעתר אל המתפלל לתת את שאלתו מאיזה מין שיהיה. [תשובת אליפז לאיוב] אמר לו ומשיב על דבריו: ואמרת מה ידע אל, הבעד ערפל ישפוט, עבים סתר לו ולא יראה וגו', (שם). כלומר: אחר שאתה נוטה לדעת הרשעים האומרים מה נועיל כי נפגע בו, לבטל התפילה כדי שלא תשתנה ידיעתו, הנה בזה הדעת אתה בא לבטל ידיעת השם יתברך עם טבע האפשר כדי שלא תשתנה ידיעתו. וזהו שאמר: ואמרת מה ידע אל. ונראה בזה שדעתך לומר עולם כמנהגו נוהג, וזהו שקרא אורח עולם. ואמר לו: האורח עולם תשמור אשר דרכו מתי און... האומרים לאל סור ממנו ומה יפעל שדי למו, (שם כ"ב). הנה קרא מתי און האומרים עולם כמנהגו נוהג, לפי שהם מבטלין כשרון המעשה והתפילה. וזה שסיים בדבריו: אם תשוב עד שדי תבנה... תעתיר אליו וישמעך וגו'. כאילו ירמוז בזה, שסיבת ייסוריו הייתה בעבור שלא היה מאמין שהצלחתו הייתה מהשם יתברך כי אם ממנהג הטבע, וכן יאמין בייסוריו, ועל כן לא היה מתפלל להשם עליהם. ויאמר אליפז, שאם ישוב אל השם יתברך ויתפלל לפניו ויודה לו שהכל בא ממנו, ישמע תפילתו וינצל מייסוריו ויצליחו נכסיו. ולזה אמר: תעתיר אליו וישמעך וגו', והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך. כלומר: שע"י התפילה יהיו נכסיך מצליחין. וכן העיד הכתוב: וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו (שם מ"ב). כי כשהאמין שהתפילה להשם תועיל ובעבור זה התפלל לפניו, ומיד שב שבותו. |
|
[ברכות מהן?] וזה שהם אמרו לא ימלט הדבר מחלוקה: - אם שיהיו הברכות תפילה - או הגדת העתידות. ואם הם תפילה למה חרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד על שברך לזולת עשו, ואמר: מי אפוא הוא הצד ציד וגו', (בראשית כ"ז). ואמר: ואברכהו גם ברוך יהיה (שם)? יחזור ויתפלל על עשו כמו שהתפלל בתחילה על יעקב, שבלי ספק יותר ראוי שתהיה תפילתו נשמעת באחרונה על עשו שתעשה ברצון יותר, ממה שנתקבלה על יעקב שהייתה במרמה. ואם הברכות הן הגדת עתידות, למה נתרעם עשו על זה ואמר: את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי (שם). ואיך אמר לו יצחק: הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים (שם). הרי לא עשה דבר מעצמו, אלא שהיה מגיד בנבואה העתידות לבוא על המתברך, ומה תרעומות יש בזה ליצחק ולא לעשו? [תשובה: הברכות מורכבות מנבואה ומתפילה] על דרך זה שהנביא יראה בנבואה העתיד לבוא על המתברך, ויתפלל בעדו להרבות הטוב ההוא. כאילו תאמר שיראה בנבואה שהאיש ההוא יצליח בעבודת האדמה, ויברכהו הנביא שירבה תבואותיו מאה שערים. או אם יראה שהאיש ההוא יצליח במקנה, יברכהו שירבה מקנהו שעור גדול: תפלט פרתו ולא תשכל. ועל זה הדרך אמרו שהוא בכל שאר ההצלחות. וכשיקשה הדבר מצד התפילה, יאמרו שהוא הגדת העתידות; ואם יקשה עליהן מצד הגדת העתידות, יאמרו שהוא תפילה. ולזה הדרך יצטרכו לחלק בין הברכות הנאמרות על פי הנביא, לנאמרות מפי הצדיקים והחסידים שאינן נביאים. [ברכת כוהנים] ושל יצחק, לפי שהיה נביא, היה בהם הגדת העתידות. ולפיכך חרד יצחק כל החרדה ההיא מן העיצבון, שהיה עצב על מה שראה בנבואה מן הטוב העתיד לבא על יעקב, ורוב הצלחתו על עשו שהיה חביב לו. ויש לתמוה: אחר שהתפילה מועילה בברכות, למה לא התפלל יצחק על עשו שיצליח יותר מיעקב, כמו שיתפללו הצדיקים על המתברך על ידם? ולמה לא אמר לעשו שהברכות היו הגדת העתידות, ושלא הפסיד דבר בברכו את יעקב? וזה היה יותר ראוי, כדי שלא ישטום עשיו את יעקב על הברכות שברכו אביו. [הברכות תפילה והכנה למקבל] וזה שהשפעים העליונים ישתלשלו ויושפעו על המקבלים בהדרגות ואמצעיים, ובתנאים שיהיו המקבלים ראויים, ועל יחס וסדר שמור, ושיהיו עם זה מוכנים לקיבול השפע ההוא. ואם יפסק ההשתלשלות מאיזה מהאמצעיים, ולא יהיה היחס שמור או הסדר, או יהיה המקבל בלתי מוכן, יתבלבל השפע או היחס, ולא יחול השפע האלוהי בהשתנות הסדר. ולזה צריך שיהיה במקבל הכנה כדי שיחול בו השפע ההוא. וכשלא יהיה המקבל מוכן לקבל השפע האלוהי, יוכן על ידי הנביא או על ידי הצדיק או החסיד, ויהיה המברך אמצעי בהורדת השפע ההוא. וזהו עניין סמיכת היד שהיו סומכין ידיהם המברכים על המתברכין, לתת הכנה אל המתברך שיקבל השפע או הטוב ההוא, וכאילו החסיד או הצדיק המברך הוא צינור להמשיך השפע האלוהי על ידו. כמו שמצינו בעניין הנבואה שהייתה שורה על ידי הנביא על הבלתי ראויים אליה, ובלבד שיהיה בהם קצת הכנה. אמר השם יתברך למשה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו, (במדבר כ"ז). [עניין אליהו ואלישע] והשיב אלישע: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. ואמר לו אליהו: הקשית לשאול, שאי אפשר לאדם לתת הכנה אל המקבל יותר מהנמצא אצלו. ולזה אמר לו, שאם יראה אותו אחר שיהיה לוקח ממנו יהיה לו כן, שבלי ספק יהיה אליהו אחר הלקיחה במדרגה יותר גדולה ממה שהיה קודם לכן, ויהיה אז אפשר לו להשפיע עליו פי שנים ממה שהיה באליהו טרם הלקיחה, מה שלא היה אפשר לו להשפיע קודם שיילקח. ולשון הקשית לשאול יורה, שאין פירוש פי שנים ברוחך כמו יכיר לתת לו פי שנים (דברים כ"א) האמור בבכור, כמו שכתבו קצת המפרשים, שאם כן לא היה אומר לו הקשית לשאול, שהרי אלישע היה ראוי לנבואה מעצמו יותר משאר בני הנביאים, אף על פי שהם שמשו את אליהו קודם אלישע, והיו מכינים עצמן לנבואה יותר ממנו. שכבר נאמר לאליהו בהר הכרמל: (מלכים א' י"ט) ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך. ולמה הקשה לשאול כשיהיה הוא הבכור בכל בני הנביאים לקחת פי שנים כאחד מהם? אבל האמת הוא ששאל לו פי שנים ברוח אליהו במה שהיה קודם הלקיחה, וכן היה לו, שנסי אליהו היו שמונה, ונסי אלישע שישה-עשר. וכן הסכימו רבותינו ז"ל בזה בראשון ממסכת חולין, וכן יראה מלשון הכתוב, שאליהו היה נראה לאלישע אחר הלקיחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהיה נראה לקצת החסידים מחכמי הגמרא. אמר הכתוב: וירם את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו, ויבוא ויעמוד על שפת הירדן, ויאמר איה אלוהי אליהו. אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעבור אלישע (מלכים ב' ב'). שאחר שכתב ויעבור אלישע, ולא כתוב ויעבור בלבד, נראה שהמכה לא היה אלישע לבדו, אלא אליהו היה עמו, שנראה לו באותה שעה, ועליו נאמר: אף הוא ויכה את המים. וכן מצאתי כתוב בשם קדומי המפרשים, שאליהו נראה לאלישע באותה שעה, ואז נחה רוח אליהו על אלישע ונתקיים בו שהיה לו פי שנים ברוחו, לפי שראה אותו אחר שלוקח מעמו. וכן מצינו שאחר הלקיחה כתוב על יהורם בן יהושפט מלך יהודה: ויבוא אליו מכתב מאליהו הנביא (ד"ה ב' כ"א), שנראה שהיה אז נמצא בין האנשים ומתקן מעשיהם. [סמיכת היד] ולכן שם יעקב יד ימינו על ראש אפרים שיש בו הכנה גדולה יותר מבמנשה, ולזה רצה שתחול הברכה על ידו עליו בעין יפה כפי גודל הכנתו אליה, אבל במנשה למיעוט הכנתו לקבל השפע, הספיק לו שישית לו יד שמאל עליו, כדי שיחול עליו בברכת יעקב השפע שהיה אפשר לו לקבל. [ברכת כוהנים] והייתה ברכת הכוהנים לכלל ישראל או לצבור, לפי שהרבים יותר מוכנים לקבל השפע מן היחיד. וזה שאי אפשר שלא יהיה בהם מי שיהיה בו הכנה לקבל איזה שפע אלוהי באמצעות הכוהנים. ועל זה הדרך הן ברכות הצדיקים או החסידים למתברכים על ידם, כדי שיחול השפע באמצעותן על המתברך, על דרך שפירשנו בנבואה בפרק י"א מהמאמר השלישי. ואל תקשה עלי איך אפשר שיהיה הצדיק או החסיד כלי להגיע הברכה אל המתברך, והוא יהיה עני ומצטרך לבריות? שכבר ביארו רבותינו ז"ל בפרק כיסוי הדם ואמרו: |
שאהני להו זכותא דצדיקי לאחריני
לדידהו לא מהני להו זכותייהו (חולין ע"ו). |
|
[המברך אינו יכול להפסיק את הברכה] וזה כאדם שהמשיך מי מעיין המתגבר אל גינה זרועיה תצמיח, שאף על פי שיסתלק האיש הממשיך, לא יפסק הנחל הנמשך מהשקות הגינה. וכן מי שעשה חלונות בבית אופל כדי שיכנס בו אור השמש, שאף אם יסתלק האומן לא יסתלק או השמש מלהאיר הבית ההוא האפל. וזה הוא שאמר יצחק כשחרד חרדה גדולה עד מאוד: ואברכהו גם ברוך יהיה (בראשית כ"ז). כלומר: על כורחי יהיה ברוך, אחר שברכתי אותו. שגם ברוך יהיה הוא מכלל החרדה, כאילו אמר אין בידי להפסיק בשפע ההוא שנמשך אליו על ידי. שזה כמי שציווה את הצורף לעשות כלים נאים מזהב מצויירים ציור נאה עד מאוד לאוהבו של צורף, והאומן בהיותו מדמה שהכלים ההם היו לאוהבו, ציר אותם ציור נאה עד מאד בשמחה ובטוב לבב, ואחר כך נודע שלא היו הכלים ההם לאוהבו של צורף, שבלי ספק הצורף ההוא יתעצב על זה ויחרד חרדה גדולה, אבל אין בידו למנוע הציור הנאה ההוא שלא יהיה עשוי בכלים ההם, ואף על פי שנודע שהם לשונאו של אומן. ובעבור זה אמר יצחק לעשו: הן גביר שמתיו לך וגו', (שם) כלומר: כבר הגיע לו על ידי באמצעות הכנתו כל השפע הזה, ואין בידי להפסיק אותו אחר שכבר נמשך, ולכה אפוא מה אעשה בני? עד שאמר לו עשו: הברכה אחת היא לך אבי? כלומר שיברכהו ברכה אחרת, שלא תהיה נגד הברכה שברך. וכן עשה יצחק, שבכלל ברכת עשו אמר לו: ואת אחיך תעבוד, שבזולת זה אי אפשר. וזה מה שרצינו לבאר מעניין הברכות. |
|
[ערך התפילה ביחס לשאר המצוות] |
ולעבדו בכל לבבכם - (דברים י"א) זו תפילה
|
|
ואמרו גם כן: |
הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. (אבות ב'). |
|
לא מפני זה נאמר שיהיה מתן שכרן של מצוות שווה, ושלא תהיה אחד מהן גדולת הערך וגדולת השכר יותר מאחרת. אבל זה כמי שאמר על סמי הרפואה, הוי זהיר בסם שאינו יקר הערך כמו בסם שהוא יקר הערך, שכולם מועילים תועלת גדול לגוף. שלא בעבור זה נאמר שלא יהיה לקצת הסמים יתרון על קצת, אבל יאמר זה בעבור זה שהראונד דרך משל, שהוא סם יקר הערך מאוד, והסרנגאן שאינו יקר הערך כל כך, שראוי שיהיה זהיר בשניהם, אף על פי שאין ערכם שווה, לפי שכל אחד מהם יש לו סגולה בפני עצמו מועילה לגוף האדם בכלל. שכמו שהראונד יש לו סגולה לרפאות תחלואי הכבד, כן הסרנגאן יש לו סגולה לרפאות תחלואי הרגליים והשוקיים והברכיים, שגם זה מועיל לגוף האנושי. ומכל מקום יש לכל אחד ואחד מהם עניין ותועלת בפני עצמו, לפי מקומו שאין ערכם שווה, כשהראונד יש לו סגולה לרפאות אבר ראשי, והסרנגאן אף על פי שיש לו סגולה ותועלת כללי בפני עצמו, אינו מרפא אבר ראשי. וכן המצוות אף על פי שכל אחת מהם יש לה סגולה ותועלת כללי מצד היותה מצוות השם, שזה תועלת כולל כל המצוות, וראוי שנזהר לפי זה במצווה קלה כבמצווה חמורה, מכל מקום אין ערכם שווה, כי כל אחת יש לה סגולה מיוחדת בפני עצמה ותועלת מיוחד מצד היותה המצווה ההיא המיוחדת, וראוי שיהיה יתרון לקצתם על קצת מזה הצד. [התפילה מועילה לכל נושא] כמו שתמצא בצדקה: למען יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך (דברים ט"ז). ובשילוח הקן, למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב). ומצוות התפילה הסגולה המיוחדת אשר לה מצד עצמה הוא עניין כולל שהוא תועיל לכל הדברים, שהרי נמצא אותה: שתועיל לרפאות החולים, כמו שהועילה לחזקיה, שמעתי את תפילתך וגו' הנני רופא לך: ביום השלישי תעלה בית ה', (מלכים ב' כ'), ותועיל להציל ממות, שהרי כשחטאו ישראל בעגל נאמר למשה: הרף ממני ואשמידם וגו', (דברים ט') וניצולו בתפילת משה, וכן יונה ניצול בתפילתו ממעי הדגה. ותועיל לפיקוד עקרות, ויעתר יצחק וגו' ויעתר לו ה' וגו', (בראשית כ"ה), וכן נפקדה חנה בתפילתה. ותועיל לרעב, ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים, ויעתר דוד אל ה'. ותועיל למלחמה אמר הכתוב במלחמת סנחריב: ויתפלל יחזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויזעקו השמים, וישלח ה' מלא,ך ויכחד כל גיבור חיל ושר ונגיד במחנה מלך אשור וגו' (חד"ה ב' ל"ב). ואם כן התפילה היא כמו הצרי הכולל, שהוא מועיל לכל הארסים הן חם והן קר, לא כשאר מיני היתריא"ק שהם מועילים לחולאים פרטיים בלבד: יש מהם לארס חס ויש מהם לארס קר בלבד, ולא נמצא אחד מהם מועיל לסם החם והקר ולחוליים הפכיים אלא היתריא"ק הגדול בלבד. וכן התפילה תועיל לכל הדברים ואפילו לדברים הפכיים. שהרי משה אמר בתפילתו: זכור לאברהם וגו' (שמות ל"ב). ואסף אמר: אל תזכור לנו עונות ראשונים וגו' (תהילים ע"ט). נמצא שתועיל אל הזכירה ואל השכחה. ולא נמצא מצווה שתועיל לכל הדברים אלא התפילה. [ועבדתם את ה' אלוהיכם - זו תפילה] ואי אפשר גם כן שתהיה כעבודת העבד לאדון, שהשם יתברך אינו מצטרך אל עבודת זולתו. ולזה תהיה העבודה הזאת בהכרח שיהיה האדם מזכיר שבחיו בכל מקום, ומכיר שהכל בא מאתו, ומבקש צרכיו ממנו בהיותו מתחנן לפניו ומודה שאין לו עוזר וסומך מבלעדיו, וזו היא העבודה אליו. ולפי שמצאו בפסוק ההוא ובבא אחריו ארבעה דברים כוללים מושגים ע"י התפילה, ולא נמצא זולתה מן המצוות ומן העבודות שתועיל לכך, לפיכך ביארו שהעבודה הזאת היא התפילה, שהיא העבודה שבלב. שאנחנו נמצא שנאמר בעבודה הזאת: וברך את לחמך ואת מימיך. ונמצא בימי דוד שהועילה לרעב כמו שאמרנו. וכן והסירותי מחלה מקרבך - בחזקיה; ולא תהיה משכלה ועקרה בארצך - בְּחַנָּה; ואת מספר ימיך אמלא - בחזקיהו ובישראל בעגל; את אימתי אשלח לפניך וגו' - בחזקיה, עם סנחריב מלך אשור ומחנהו. ונמצא גם כן תועיל התפילה לכל הצרות, שנראה מתפילת שלמה: דבר כי יהיה, רעב כי יהיה, שידפון, ארבה וירקון, כל נגע כל מחלה, (מ"א ח'). ותועיל גם כן להינצל מצרה ומהגלות: נאמר בישראל בהיותם במצרים: ויצעקו ותעל שוועתם אל האלוהים וגו', וישמע אלוהים את נאקתם וגו', (שמות ב'). וכן דניאל ועזרא בתפילתם עלו ישראל מן הגלות. נמצא אם כן, שהתפילה היא כמו הצרי הכולל רפואת כל מיני התחלואים, ומועיל לכל הגופים, ועל כן תועיל לכל מיני האנשים. אמר שלמה: וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו' ובא והתפלל וגו', (מלכים א' ח'). ותועיל גם כן אפילו לרשעים גמורים, כמו שנזכר בפרק שישה עשר מזה המאמר מעניין תפילת מנשה. |
