יעוד האדם, לפי תפיסתו של ריה"ל, הוא מימוש הפוטנציאל הקיים בפרט, והוצאתו אל הפועל. תפקיד המורה הוא לעודד את האדם לגלות בכוחות עצמו את האמת, ולפתח יכולת לבקר את האמיתות המתחרות עם האמת האחת ולמצוא את תורפתן.
מהו הפוטנציאל הגנוז באדם? לפי אילו קני מידה ישפוט את התורות המתחרות על לבו? בפנותו אל היהודי - הוא הקורא - מציב ריה"ל את חווית סיני ואת המסורת כדרך לאמת את דרכו. ואילו למלך, המתחיל את דרכו ממקום אחר, מציע ריה"ל את חוויותיו האישיות והרגשתו הטבעית ככלי שיוכל להגיע באמצעותו אל האמת.
יסודה של האמונה היהודית היא חוויה. ריה"ל אינו מציע השקפה פילוסופית מגובשת, אלא דווקא חוויה של עם, המגיעה אל הפרט באמצעות המסורת. האימות ההיסטורי לחוויות אלה הוא באמצעות מצוות הזיכרון, המחיות את החוויה בלב כל יחיד, ומביאות אותו להזדהות עם חווית היסוד: מתן תורה.
"מצוות אלה [זכר ליציאת מצרים] מיישבות בנפשות בני ישראל את אמיתת יציאת מצרים על ידי מעשים מתמידים, אשר לא יתכן כי באה עליהם הסכמה באחת השנים בלי אשר יקום לה מתנגד"1.
וכן:
"תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, או יוצאת מן המקום אשר יבחר ה'.. . ולא יתכן כי אנשים כאלה עשו בזה קנוניה, או באו מדעתם ליד הסכמה על כל אלה"2.
חווית סיני נקבעת בלבו של המאמין, בזכות שני אלמנטים אלה:
החגים החוזרים ומחיים בלבו את החוויה.
והידיעה כי העדויות על חוויה מקורית זו הגיעו אליו באמצעות אנשים רבים ונאמנים.
המוטיב של רציפות המסורת ומהימנותה מופיע בהדגשה רבה במקומות שונים בספר:
"האנשים אשר מסרו לנו בקבלה את המצוות ההן, לא יחידים היו, כי אם קהל רב, כולם חכמים גדולים, אשר קבלו מן הנביאים... ומימי משה לא הופסקה הקבלה בישראל מעולם"
8.
חווית סיני נמסרת באמצעות המסורת, וכמוה גם עקרי האמונה.
"שיעור המעשים שהאומה החיה צריכה לעשותם למען יחול בה העניין האלוהי אינו כי אם בידי האלוה, ואת השיעור והערך הזה אין ללמוד כי אם מפיו... אין דרך להגיע לזה כי אם על ידי מסירת דברי התורה ומעשי מצוותיה, ובתנאי שימצא אחד נאמן בעיני בני דורו, שימסור דברים ומעשים אלו לדור אחר ולקהל רב, מסורת אשר לא תתכן בה הסכמת רמאות",
4
האמונה בבריאת עולם נמסרת גם היא בדרך של:
"קבלה מאדם, מנוח וממשה, עדות הנבואה שהיא נאמנה מעדות ההיקש ההגיוני",
בשאלות המהות - פועל היחיד על יסוד חווית סיני. היהודי יכול להפעיל את שכלו ולחקור בתחומים המשניים של האמונה, בשאלת ה
"איך", אבל לא בשאלות ה
"מה". השכל מסוגל להכיר את המקרים, אך לא את המהות
8; הוא מסוגל להבין את שם "אלוהים", המתאר שלטון אלוקים בעולם, אך לא את שם "ה", המתאר את מהותו
7. לעניינים המרכזיים של האמונה מגיע היהודי באמצעות ההיסטוריה ומוסריה הנאמנים.
הדרך בה פועל החבר על המלך הכוזרי תואמת את מטרתו. הוא שואף ליצור חוויה רגשית ויחס חיובי אל האמונה ואל המצוות הנובעות מאמונה זה לא הניתוח הפילוסופי בראש מעייניו, אלא הזדהות עם החוויה הבסיסית של היהודי - חווית סיני.
באמצעות דבריו אל המלך הנכרי מדבר ריה"ל אל הקורא היהודי. סוף דרכו של המלך הוא הזדהות עם ההיסטוריה היהודית והמסורת הנבואית. תחילת דרכו מבוססת על חוויה אישית, על חלום, העומד במקום חווית סיני של העם היהודי. מן החלום מוליך החבר את המלך להכרה, כי האדם נדרש לפעול בעולם, ולא רק להתבונן בו. יתירה מזו: כאשר על המלך להחליט בראשית הספר אם לקבל את הפילוסוף או לדחות את עמדתו, הדבר היחיד על פיו שופט המלך, הוא חווית החלום, ועל פיו הוא דוחה את דברי הפילוסוף:
"יודע אני כי נפשי זכה וכל רצוני להפיק רצון מהאלוה, ובכל זאת הלא הוגד לי כי מעשי אינו רצוי, אם כי כוונתי רצויה, יש, אפוא, בלא ספק, מעשה הרצוי מצד עצמו... "
המלך מאמין בחלום, ובשלב זה הוא מחליט לדחות על פיו את הפילוסוף.
נקודת המוצא של המלך. היא, אפוא, חוויה שחווה: חלום, הרגשה אינטואיטיבית לגבי חובות האדם, לגבי האמת והשקר; נטייה פנימית לחקור ולחפש את האמת. פיתוחן של נקודות מוצא אלה הן הן המימוש העצמי של המלך, המוציא מן הכוח אל הפועל את נטיית לבו בחיפוש האמת. תפקידו של החבר הוא להציב בפני המלך אתגרים, שבפתרונם יוכל לממש את הפוטנציאל שבו, ולהפוך ממבקש אמת - לאדם החי בדרכי אמת.
האדם מגיע לשלמותו כאשר הוא מסיר את המיסוך המפריד בינו לבין האמת שבלבו. היהודי מורחק מן האמת, בגלל הגלות המשפילה אותו, ובגלל עצמתן של הדתות ויופייה של הפילוסופיה. כדי להביא את היהודי - שהוא הקורא של ספר הכוזרי - אל תכלית חייו, צריך לעורר בו שנית את החוויות הטמונות בלבו: את ההזדהות עם ההיסטוריה היהודית, את ההרגשות והחוויות ושנטבעו בלב העם מאז התגלות סיני. רגשות אלה מתעוררים באמצעות מצוות המחדשות חוויות אלה שוב ושוב. חינוך היהודי הוא חידוש הקשר שבינו לבין עמו - קשר הקיים בכוח, אך ניכר במעומעם.
האדם, באשר הוא אדם, מורחק מן האמת משום שמעולם לא פגש אותה. הנטייה לגלות את האמת קיימת בחובו, ותפקיד המחנך הוא להוציאה אל הפועל. המחנך מגרה את החניך לחשוף את האמת שהוא נוטה אליה; מעורר אותו לתת לעצמו דין וחשבון מדויק על ההתאמה שבין רצונו הפנימי לבין מעשיו; מסייע בידו לשפוט את התורות שהוא בוחן, ולקבוע את מידת התאמתן להגיון הפנימי שהאדם כפוף לו, ולנטיית לבו.
תפקיד האדם הוא להגיע למימוש עצמי. נקודות המוצא משתנות, בהתאם למצבו בשעת התחלת לימודו. החניך של ספר הכוזרי - הלא הוא המלך בסיפור המעשה, והקורא אליו נכתב הספר - שניהם מתחילים את דרכם כאשר הם מוטעים:
הקורא מושפל ונחות;
המלך מקבל את סמכות הפילוסופיה.
ריה"ל מתמודד עם שני אלה, ויוצר התייחסות חדשה אל האמת ובדיקת האמת,
בפנותו אל הקורא היהודי באמצעות המלך הנכרי השיג ריה"ל אפקט רב עוצמה. היהודי שהוא מדבר אליו חש עצמו מושפל ונחות; הוא כל כך נחות, עד כי בדיון פילוסופי אין טורחים להזמין אותו
8. הקורא היהודי, אליו מכוון הספר, חש את השפלות של החבר המתואר בספר, ומזדהה עם מעמדו הנחות. הוא זקוק לספר שבו
"תשובות לטענות נגד הדת המושפלת והבאת ראיות להגנה עליה"."1
משמע: הוא מסכים כי הדת מושפלת, וכי הוא, כבן הדת היהודית, מושפל עמה.
אל קורא זה מדבר ריה"ל. אין הוא פונה אליו ישירות, אלא באמצעות מלך; ולא מלך רגיל, אלא מלך חסיד, המושל במדינתו ובכוחותיו הנפשיים: מלך המסוגל להתווכח עם פילוסוף ועם נוצרי ומוסלמי. ומלך זה, שהוא גבוה וחזק ומרומם - בוחר מבין כל האפשרויות העומדות לפניו את דתו של היהודי!
אפקט זה לא היה מושג אם סיפור המסגרת של ספר הכוזרי היה דמיוני, פרי רוחו של הלוי. אך לא: ריה"ל בחר במכוון סיפור מסגרת הבנוי על אירוע היסטורי
11. צאצאי הכוזרים המתגיירים היו בעירו של ריה"ל, טולידו, והוא בחר בהם כנושאו של ויכוח עיוני, שתכליתו לרומם את הדת המושפלת, ואת עובדי הדת הזאת, שאבדו את גאוותם העצמית. תלמידי חכמים אלה, צאצאי הכוזרים, מהווים עדות חיה לכוח החיים של היהדות, ולארעיות מצבה השפל.
הניצחון בעבר מחזק את התקווה לניצחון בעתיד. תפארת העבר הנה סימן דרך לכך שתשוקה אמיתית תביא לחידוש חיי העם במלא זהרם
12.
אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות
אורך ויבקעו עליו שחריך
לראות בטובת בחיריך ולעלוז בשמחתך
בשובך אלי קדמת נעוריך13.
הערות:
1. כוזרי ג, לא.
2. כוזרי ג, לט. ריה"ל אף טוען בחובתם של הקראים לקבל את המסורת: "הקבלה חובה עלינו ועל הקראים כאחד, וכן על כל המודה כי זאת התורה המצויה עתה בידינו ובדרך הקריאה אשר אנו קוראים בה, היא תורת משה" (ג, לג).
3. כוזרי ג, נג. המוטיב של ריבוי מקבלים כמקור סמכות, חוזר בספר במקומות רבים. למשל: "כל אשר התירו חכמינו, ולא הלכו בזה אחר טעמו של יחיד, ולא לפי מה שנראה להם בעיון מרפרף, כי אם לפי מסקנות החכמה שהגיעה אליהם בירושה ובקבלה" (ג, מט).
4. כוזרי ג, בג-כד. גם רעיון זה חוזר במקומות נוספים, וראה למשל א, מח-מט לעניין המסורת במניין השנים לבריאת העולם.
5. כוזרי א, סז.
6. כוזרי ד, ג.
7. כוזרי ד, טו.
8. כוזרי א, ב.
9. כוזרי א, ד; א, יב.
10. שם הלואי של הספר, לפי תרגומו של אבן שמואל.
11. ראה למעלה, פרק 1 הערה 5.
12. כוזרי ה, כז.
13. שירי יהודה הלוי, ערך שמעון ברנשטיין, ע' 234.
