[בין הוכחה למציאות דבר לברור מהותו] והוא, שההדרכה על מציאות הדבר תהיה אפילו באמצעות מקריו 3, ואפילו בפעולותיו, ואפילו בדברים 4 רחוקים מאוד ממנו, שיש בינו לבין זולתו. |
המשל בזה, אם רצית להודיע מלך של ארץ 5 מסוימת לאחד מבני ארצו שאינו יודעו, הרי יתכן שתהיה הודעתך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים:
מהם שתאמר הוא האדם הארוך אשר מראהו לבן ושיבה זרקה בו 6 נמצא שהודעתו במקריו 7. ואפשר שתאמר הוא אשר תראה סביבו קהל רב מבני אדם רוכבים והולכי רגל וחרבות שלופות סביבו ודגלים נשאים מעליו ובחצוצרות תוקעים לפניו. או הוא השוכן בארמון אשר בעיר פלונית שבארץ הזו. או הוא אשר צווה לבנות את החומה הזו. או לעשות את הגשר הזה, וכיוצא בכך מפעולותיו ויחסו לזולתו. ופעמים תורה על מציאותו בדברים שהם יותר נעלמים מאלה, כגון אם ישאלך אדם: היש למדינה הזו מלך, ותאמר לו כן בלי ספק. ומה הראיה על כך? תאמר לו שהשולחני הזה, כפי שאתה רואהו אדם חלש בעל גוף קטן, ולפניו הכמות הגדולה הזו מן הדינרים, והאדם השני הזה, בעל הגוף הגדול והחזק העני, עומד לפניו ומבקש ממנו שיתנדב לו גרה אחת. ולא נתן, ואף גער בו ודחהו מעליו בדברים. ואלמלי מורא המלך, היה הורגו 8 מיד, או דוחפו ולוקח ממון שברשותו. הנה זו הוכחה שיש מלך למדינה זו. נמצא שהוכחת את מציאותו בתקינות מצב המדינה, אשר סיבתן מורא המלך והחשש מעונשו 9. ואין בכל מה שהדגמנו בו מה שמורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך. |
[ההודעה על ה' - מציאותו ולא מהותו] לפיכך הודרכו המחשבות על שהוא מצוי - בדימויי הגשמות; ושהוא חי - בדימויי התנועה. כי לא יבין ההמון דבר שמציאותו ודאית אמת שאין בו פקפוק כי אם הגוף, וכל שאינו גוף, אלא שהוא בגוף, הרי הוא מצוי, 14 אלא שהוא גרוע במציאות מן הגוף, מחמת שהוא זקוק במציאותו לגוף. אבל מה שאינו גוף וגם לא בגוף, 15 אינו דבר מצוי כלל בשום אופן בראשית עיונו של אדם 16, ובפרט בדמיונו 17. [תפיסת ההמון את האלוהים] [תיאור האלוהים כבעל תכונות] וכן תארו לנו שהוא מדבר, עניינו שמגיעים עניינים מאתו יתעלה אל הנביאים, וזהו עניין הנבואה, ועוד יתבאר זה בתכלית הביאור 23. ולפי שאין אנו מבינים המצאתנו את זולתינו 24 כי אם בעשותנו אותו בפועל 25, לפיכך תיארוהו שהוא עושה 26. וכך גם כיון שאין ההמון מכיר דבר חי כי אם בעל נפש, תארוהו לנו גם שהוא בעל נפש, ואם כי שם נפש משותף כמו שנתבאר 27 העניין שהוא חי. וכיון שאין כל הפעולות הללו נישגים בנו 28 כי אם בכלים 29 גופניים, לפיכך הושאלו לו כל אותם הכלים אשר בהם תהיה התנועה המקומית, כלומר: הרגלים וכפותיהן 30; והכלים אשר בהן יהיה השמע והראות והריח, והם האוזן והעין והאף; והכלים אשר בהן יהיה הדבור וחומר הדבור והם הפה והלשון והקול 31; והכלים אשר בהן יעשה העושה האנושי כל מה שיעשה, והם הידיים והאצבעות והכף והזרוע. כללו של דבר, שהוא יתעלה מכל חסרון, הושאלו לו הכלים הגופניים להורות בהן על מעשיו, והושאלו לו אותם המעשים להורות בהן על שלמות מה שאינו עצם אותה הפעולה 32. המשל בזה, הושאלו לו העין והאוזן והיד והפה והלשון, להורות בהן על הראיה והשמע והמעשה והדבור, והושאלו לו הראיה והשמע, להורות 33 על ההשגה באופן כללי. ולפיכך תמצא הלשון העברי משתמש בהשגת חוש מסוים במקום השגת חוש אחר, אמר: |
ראו דבר ה' 34,
|
במקום שמעו, כי המטרה השיגו עניין דבריו 35, וכן: |
ראה ריח בני 36,
|
כאלו אמר הריח ריח בני, כי המטרה השגת ריחו. ועל פי זה נאמר: |
וכל העם ראים את הקולות 37,
|
עם היות אותו המעמד 38 גם מראה נבואה כפי שהדבר ידוע ומפורסם באומה 39. [סז]
והושאלו לו המעשה והדבור להורות בהם על שפע מסוים השופע מאתו כמו שיתבאר 40. נמצא שכל כלי גופני שתמצא בכל ספרי הנבואה 41 הוא או כלי תנועה מקומית להורות על החיות, או כלי תחושה להורות על ההשגה, או כלי פעולה 42 להורות על המעשה, או כלי דבור להורות על שפע השכלים על הנביאים כמו שיתבאר 40. ונמצא תדריך כל אותן ההשאלות לקבוע אצלנו שיש שם מצוי חי עושה לכל מה שזולתו וגם משיג מעשיו 43. ונבאר כאשר נעסוק בשלילת התארים, 44 היאך מוסב כל זה לעניין אחד, והוא עצמו יתעלה בלבד, לפי שאין מטרת פרק זה כי אם לבאר עניני הכלים הגופניים הללו המיוחסים לו, יתרומם על כל חסרון, ושהם כולם להורות על פעולות אותם הכלים אשר אותם הפעולות שלמות אצלנו 45, כדי להורות 46 על היותו שלם בכל אופני השלמות 47. כמו שהעירו לנו באמרם: |
דברה תורה כלשון בני אדם 48.
|
אבל כלי התנועה המקומית המיוחסים לו יתעלה הם כגון אמרו: |
הדום רגלי 49,
ואת מקום כפות רגלי 50. |
אבל כלי הפעולה המיוחסים לו: |
יד ה 51,
באצבע אלוהים 52, מעשה אצבעותיך 53, ותשת עלי כפך 54, וזרוע ה' על מי נגלתה 55, ימינך ה' 56. |
אבל כלי הדבור המיוחסים לו: |
פי ה' דבר 57,
ויפתח שפתיו עמך 58, קול ה' בכוח 59, ולשונו כאש אוכלת 60. |
אבל כלי התחושה המיוחסים לו: |
עיניו יחזו עפעפי יבחנו בני אדם 61,
עיני ה' משוטטות 62, הטה ה' אזנך ושמע 63, קדחתם באפי 64. |
ולא הושאל לו מן האברים הפנימים, כי אם הלב, מפני שהוא שם משותף 65 והוא גם שם השכל, והוא מוצא 66 חיי החי. כי אמרו: |
המו מעי לו 67,
המון מעיך 68, |
הכוונה גם בהם על הלב 69, כי 'מעי' שם הנאמר באופן כללי ופרטי, והרי הוא שם המעיים 70 בפרט והוא שם כל אבר פנימי בכלל 71, ונמצא שהוא גם שם הלב, והראיה לכך אמרו: |
ותורתך בתוך מעי 72,
|
כאלו אמר בתוך לבי, ולפיכך אמר בפסוק זה המו מעי, המון מעיך, ולשון המיה לא נאמר אלא בלב מכל שאר האברים: |
הומה לי לבי 73.
|
וכן לא הושאל לו הכתף, מפני שהוא כלי משא 74 בידוע 75, וגם לפי שפוגע בו הדבר הנשוא. וכל שכן שלא הושאלו לו כלי ההזנה, כי באלו גילוי החסרון בעיון ראשון 76. ודין כל האברים באמת שווה, החיצונים מהם והפנימים, כולם כלים לפעולות הנפש השונות 77, מהם כלים הכרחיים לקיום האדם זמן מסוים, כגון כל האברים הפנימים 78; ומהם כלים הכרחיים לקיום המין, כאברי הזרע; ומהם כלים לתקינות מצב האדם ושלמות מעשיו כגון הידיים והרגלים והעיניים, כולם לשלמות התנועה והמעשה וההשגה, הכרח התנועה לחי היא להשגת הנאות 79 [סח] ולהתרחק מהפכו. והכרח החושים - להבחין בין המתאים להפכו. וצורך האדם לפעולות המעשיות, לתכנן מזונותיו ומלבושיו ומדורו כי זה הכרחי לטבעו, כלומר: שהוא זקוק לתכנן 80 את הראוי לו 81. ויש שימצאו מקצת הפעולות גם למקצת בעלי החיים, מפני שהוא זקוק לאותה העשייה 82. ואיני סבור שיסתפק אדם בכך שה' יתעלה בלתי זקוק למאומה 83 להמשך 84 מציאותו ולא לתקון מצבו, אם כן אין לו כלים 85, כלומר: שאינו גוף. אלא מעשיו בעצמו לא בכלים, והכוחות בלי ספק מכלל הכלים 86, נמצא שאינו בעל כוח, כלומר: שיהא בו עניין זולת עצמותו, בו הוא עושה או יודע או רוצה 87, כי התארים אינם אלא כוחות בעלי שמות שונים לא יותר, ואין זה מטרת הפרק. [תיאורי ה' אצל חז"ל] |
גדול כחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם 94.
|
הנה ביארו בפירוש כי כל אותן הצורות שמשיגים כל הנביאים במראה הנבואה, הם צורות ברואות, ה' בוראם והוא הנכון, כי כל צורה מדומה היא ברואה 95. וכמה נפלא אמרם "גדול כחן", כאלו הם ע"ה היה חמור בעיניהם עניין זה, לפי שכך אומרים תמיד בכל דבר חמור שנאמר או שנעשה שיש בפשטו זרות, 96, כמו שאמרו: ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי, ובלילה אמר ר' פלוני כמה רב גובריה דעביד ביחידאה 97. ורב גובריה הוא 'גדול כחו', וכאלו הם אומרים, כמה חמור מה שהוזקקו [סט] הנביאים לעשות, במה שהם מורים על עצמותו יתעלה בדברים הנבראים שהוא בראם 98, והבן את זה היטב. הנה בארו ובררו על עצמם ניקיונם מלהאמין בגשמות, ושכל תאר ותבנית הנראים במראה הנבואה הם דברים נבראים, אלא שדימו את הצורה ליוצרה, כמו שאמרו ז"ל בפירוש. וכל הרוצה לחשוב עליהם רע אחר האמרות הללו מתוך רשעות 99, ולהשפיל את מי שלא ראה ולא ידע את מעמדו 100, אין עליהם ז"ל נזק בכך. [ע] |
הערות: 1. לעיל פרק לג. 2. "ארשאד" כאשר אנו רוצים להחדיר ללב השומע ולקבוע בתודעתו מציאות דבר מסוים. ולא מצאתי מלה מקבילה בעברית, ולפיכך תרגמתיה כאן בשתי מלים. ובר"ש "ההישרה" וברי"ח "הוראת המורה". 3. לבן או שחור וכדומה כדלקמן. 4. "נסב" דברים המתיחסים אליו כדלקמן הוא שצוה לבנות חומה פלונית, וכדומה. ובר"ש "ביחסים". 5. "אקלים" מלה זרה שהוכנסה לערבית, והוראתה חבל ארץ. 6. אפשר לתרגם: ושערו מלבין. 7. והשוה גם "מלות ההגיון" לרבנו שער עשירי. 8. בר"ש "היה מתחיל בהריגתו". 9. כעין "אלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו" אבות פ"ג מ"ב. 10. ראה לעיל הערה 2. 11. בר"ש "חכם". 12. "יעתקד" להיות בדעה, לקבוע בתודעתנו. ומשום מה תרגמתי "להאמין" אף שאינה מדוייקת. 13. להלן בפרק זה. 14. כגון החלק החש מחלקי הנפש, כח התחושה שבכל הגוף. וראה לקמן הקדמת ח"ב הקדמה יא-יב. 15. ואפילו לא כח בגוף. ובר"ש הוסיף מלת "כח" אע"פ שאינה צריכה, כי מה שאנו משתמשים ב"כח" לתכונות ותכנים מסוימים שבאדם באה מתרגום הערבית "קוה". 16. כלומר: בראשית כניסת האדם לעולם המחקר והחשיבה, עולם השפיטה השכלית, בטרם ישתחרר מהדיקותו ואדיקותו בדימוים המציאותיים המגושמים. וראה לקמן ח"א פרק מט. 17. שהוא מוגבל להקלטות [סו] רשמים מציאותיים בלבד, אם כי עלול הוא להרכיב מהם מה שאינו במציאות, אך לעולם הרכבותיו מהם ובהם. וראה הקדמת רבנו לפירושו לאבות פ"א. 18. כלומר: הנע כרצונו וכחפצו ממקום למקום. 19. כלומר: שהתנועה מקרה חיובי לחי, אחרת במה מתבטאת חיותו. ובר"ש ורי"ח "דבק בו" וטעו בהבנת "לאזמא" ודמו "מלאזמא". 20. כלומר: כאשר אדם מסביר את רעיונותיו ומחשבותיו לחברו אינו יכול לעשותם אלא באמצעות הדבור. 21. הגרון החיך והשיניים. 22. תרגמתי "מגיעים" בעקבות רבנו בהלכות תשובה פ"ג הלכה ח. 23. לקמן ח"ב פרקים לב-מח. 24. כלומר: שאין אנו יכולים לתאר לעצמנו שאנו יכולים להמציא חפץ או כלי, כי אם על ידי עשייה בפועל. 25. בר"ש "בנגיעה" ולא דק. 26. אם כי לפניו עצם הרצון שאין בכוח השגתנו לדעת היאך הוא, בו היא העשייה והמעבר מן האין אל היש, ומן ההעדר אל ההוויה המציאותית. 27. לעיל פרק מא. ובר"ש "שיתבאר" וט"ס הוא. וכל קטע זה נמצא בכל כתבי היד העתיקים, ואין אמת בפי האומר שהוא תוספת מאוחרת. 28. כלומר: מבחינתנו אנו, ביחס אלינו. 29. יתכן שכל "כלי" "כלים" האמורים בעניין זה צריך הייתי לתרגם "אבר" "אברים". 30. להלן מפרט רבנו את כולן אחת אחת. 31. הפה והלשון והגרון והחיך והשיניים כלי הדבור, והקול חומר הדבור. שאותו מגוונים ומחתכים הכלים השונים. 32. כלומר: הידיים והאצבעות וכו' הושאלו לו כדי להחדיר לתודעתנו שהוא עושה, עצם מושג העשייה השתמשנו בו כדי להחדיר לתודעתנו שהכל נמצא מעצם מציאותו מחיוב מציאותו, אם כי הנמצא עצמו אינו מחויב המציאות, ולא בא מונח העשייה להורות על עצם עשייה. ובר"ש אין התרגום ברור לדעתי. 33. בר"ש "לראיה" ולא דק. 34. ירמיה ב לא. 35. כלומר: שגם שמעו היא מן העניין השלישי, וכדלעיל פרק מה. 36. בראשית כז כז. 37. שמות כ יח. 38. בר"ש "המאמר" וטעות הוא. 39. סווג הקולות במעמד הר סיני ראה לקמן ח"ב פרק לג. 40. לקמן ח"ב פרק יב. 41. ביחס לה'. [סז] 42. בר"ש "המשוש". 43. שכל מעשה הברואים גלוים וצפוים לפניו. 44. לקמן ח"א פרק כג. 45. מחמת זקיקותנו להם בדי למלא עת החסר לנו. 46. בר"ש "בעבור שנודה" וטעות הוא. 47. ראה לעיל פרק כו ופרק לג. 48. ברכות לא ב. וראה בהלכות יסודי התורה פ"א הלכה ט. 49. ישעיה סו א. 50. יחזקאל מג ז. 51. שמות ט ג. 52. שם לא יח. 53. תהלים ח ד. 54. שם קלט ג 55. ישעיה נג א. 56. שמות טו ו. 57. ישעיה א כ. 58. איוב יא ה. 59. תהלים כט ד. 60. ישעיה ל כז. 61. תהלים יא ד. 62. זכריה ד י. ורצה לעיל פרק מד הערה 8. 63. מלכים ב, יט טז. 64. ירמיה יז ד. 65. ראה לעיל סוף פרק כט, ופרק לט. 66. המקור אשר ממנו מתפשטת חיות כל חי. ובר"ש "התחילת". וראה גם רס"ג באמונות ודעות מהדורתי במאמר הששי פרק ג. 67. ירמיה לא יט. 68. ישעיה סג טו. 69. כי ההמיה שייכה רק ללב וכדלקמן. 70. הכוונה על המעיים הדקין. 71. על שם המשמש לכלל וגם לחלק מסוים מן הכלל, ראה לעיל פרק ח והערה 1 שם. 72. תהלים מ ט. וראה פירוש רס"ג מהדורתי שם, ואמונות ודעות מהדורותי מאמר ב פ"י. 73. ירמיה ד יט. 74. אפשר לתרגם: אבר סבילה. 75. באופן רגיל וטבעי, כעניין שנאמר: בכתף ישאו. במדבר ז ט. 76. כי הזקיקות לצורך זה והפעילות בו חרפת האדם. וראה לקמן ח"ג פרק ח. 77. ראה הקדמת רבנו לפירוש אבות פ"א. 78. כלי העכול ותעלות המזון שהם גורמי קיומו במשך ימי חייו. 79. אפשר לתרגם : המתאים. 80. אפשר לתרגם : [סח] לעתד. 81. שאין האדם יכול להלך ערום בלי לבוש כאחד חיות השדה ולגור בכפים ובנקיקי הסלעים, ולא לאכול קורמי דאגמא ללא עתוד תכון תיקון וטגון. 82. כגון העכביש בארגו את הקורים, וה"בונה" שבונה לתולדותיו תאי רביה בני כמה קומות, וכן הדבורים והצרעין, וכדומה. וראה הקדמת רבנו למשנה סדר זרעים ד"ה וכאשר ידענו, מהדורתי עמ' מא. 83. לא יעלה על הדעת שיהא למי שהוא ספק בדבר זה כלומר: שאין הקב"ה זקוק ונצרך למאומה. 84. "ימד" לשמש ולהיות חומר ומקור להתמדת והמשכת קיומו, כמיני המזון לאדם, ולא לתקון מצבו כהכנת הלבוש והמדור לנו. 85. אברים. 86. הכוונה תכונות ועיתודים שבאדם בכוח, וראה לעיל הערה 15. 87. וראה גם בהלכות יסודי התורה פ"ב הלכה י. 88. כלומר: ההגשמה לא הייתה בעיניהם דבר שאפשר שיעלה על הדמיון התועה או השוגה, כי זוהי עבודה זרה מוחלטת, וכמו שכתב לעיל בסוף פרק לו, וראה שם בהערה. 89. כדי להחדיר למחשבה. 90. כאשר הונח המשל והתקבל אצל הכל להמשיל את הקב"ה למלך, לא נמנעו ולא הססו למצות את המשל עד סופו, עם כל הגשמויות והגסויות שבו. 91. הנביאים. 92. כי אף הפתי ביותר אינו עלול לטעות בהגשמה. 93. פרשה כז א. 94. יחזקאל א כו. וראה ראש השנה כד ב, בדרש לא תעשון אותי. וראה לקמן ח"ג סוף פרק ב, ופרק ה. 95. ועצם הדבר שהרואה אותה בעיני רוחו, ואפילו בדרגה הגבוהה של הנבואה, עדיין הרוח החוזה שבו שכל בגוף, ואם כן לא יתכן ואין בכחו לדמיין בלתי ברוא, ולו בדימוי המופשט ביותר. 96. בר"ש "גנות" וכנראה שראה פרש"י, ואין צורך לכך. 97. יבמות קד א. ושם איתא "כיחידאה" וכ"ה בכא ק. [סט] ואף נוס' זו "ביחידאה" אפשר לפרשה. אך אין זה המקום. 98. מחלוקת גדולה אירעה בין מפרשי רבנו על הבנתו מאמר חז"ל זה. ראה נרבוני, כספי, אפודי, שם טוב, אברבנאל. ואת אשר הבינותי כבר כתבתי. 99. כלומר: הרוצה מתוך רשעותו וכוונתו הרעה להבזות את החכמים ולחשוד בהם שהאמינו בגשמות, הרי אינו מזיק להם במאומה בחשד זה, ורק מזיק לעצמו. וכתב רבנו "מתוך רשעות" כי אחרי אמירה ברורה כזו לא ייתכן שאדם יחשוב כן על חז"ל מתוך תום, או תמימות. 100. רמת חז"ל המחשבתית והמוסרית. [ע] |
[אין לדמות לה' תכונות שליליות] ולכן ראוי לפי הנחה זו, שנבאר מדוע הושאל לו יתעלה השמע והראות והריח, ולא הושאל לו הטעם והמישוש 2, ומשפט רוממותו יתעלה מכל חמשת החושים שווה 3, וכל החושים מגרעת מבחינת ההשגה 4, ואפילו למי שאינו משיג אלא על ידם 5, מפני שהם מתפעלים ומתרשמים 6 מתפסקים 7 ונכאבים 8 כשאר האברים. ועניין מה שאנו אומרים שהוא יתעלה רואה כלומר: משיג הנראים 9, ושומע משיג הנשמעים, 10 כך היו מתארים אותו בטעם ובמשוש, ולבאר בו שהוא משיג הנטעמים והנמששים, כי משפט השגת כולם שווה. ואם נשלל ממנו השגת אחד מהם, ראוי לשלול השגת כולם, כלומר: חמשת החושים, ואם חייבנו לו השגת אחד מהם כלומר: השגת מה שמשיג חוש מהם, ראוי שישיג כל חמשת מושגיהם. ומצאנו ספרינו אומרים: |
וירא ה' 11,
וישמע ה' 12, וירח ה' 13, |
ואינם אומרים 'ויטעם ה'', ולא אמרו 'וימשש ה''.
והטעם לכך, מה שכבר הונח בדמיון 14 כל אדם, שאין ה' נפגש עם הגופות במפגש גוף בגוף שהרי אינם רואים אותו, ושני החושים הללו כלומר: הטעם והמשוש, אין תחושתם מושגת כי אם על ידי מגע. אבל חוש הראות והשמע והריח, תחושתם מושגת כאשר אותם הגופים נושאי אותן האיכויות רחוקים מהם. ולפיכך נעשה זה מתקבל על דעת ההמון. ועוד, כי המטרה והכוונה בהשאלת חושים אלה לו, כדי להורות על השגתו מעשינו, והשמע והראות מספיקים לכך, כלומר: שהוא משיג בהם כל מה שיעשה הזולת, או יאמר אותו 15. כמו שאמרו על דרך הגערה והאזהרה אגב תוכחת: |
דע מה [ע] למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת 16.
|
ואתה יודע כי באמת משפט הכל משפט אחד, וכי מאותה הבחינה שנשללה ממנו השגת המשוש והטעם מאותה הבחינה עצמה ישללו הראות והשמע והריח, כי הכל מושגים גופניים והתפעלויות ומצבים משתנים, אלא שמקצתם ניכרת מגרעתם, ומקצתם חושבים בהם שלמות, כמו שניכרת מגרעת הדמיון 17 ואינה ניכרת מגרעת המחשבה וההתבוננות, ולפיכך לא הושאל לו רעיון שהוא הדמיון 18, והושאלו מחשבה ותבונה שהם "אלפכרה ואלפהם" 19 ונאמר: |
אשר חשב ה' 20,
ובתבונתו נטה שמים 21. |
וכך הדבר נוהג גם בהשגות הפנימיות, כפי שהוא נוהג בהשגות החושיות הגלויות, שמקצתן הושאל ומקצתן לא הושאל.
וכל זה כלשון בני אדם 22, מה שחשבו בו שלמות תואר בו, ומה שמגרעתו ניכרת לא תואר בו. אבל באמת אין לו תאר עצמי אמתי נוסף על עצמותו כפי שיוכח 23. [עא] |
הערות: 1. לעיל פרקים כו, מו. 2. כי גם הם שלמות מסוימת מבחינתנו אנו. 3. שהוא יתעלה מרומם ונעלה מכל דימוי של השגת חוש כל שהוא. 4. ההשגה השכלית. 5. האדם. 6. "מתאת'רה" ובר"ש הושמט, כדרכו להשמיט כל מה שנדמה לו כפילות מיותרת. 7. כלומר שאין השגתם תדירית ורצופה, שכל זמן שהאיכות המפיחה ריח דרך משל מצויה, הריח קיים, והוא נפסק בהעדרו, וכן כל היתר. 8. שיש שהם חולים ופעולתם נפסקת על אף מציאות האיכות המפעילה אותם. 9. לעיל פ"ד. 10. לעיל פרק מה. 11. בראשית ו ה. כט לא. שמות ג ד. ישעיה נט טו. 12. במדבר יא א. כא ג. דברים א לד. ה כה. ט יט. י י. כו ז. מלכים ב, יג ד. דברי הימים ב, ל כ. 13. בראשית ח כא. 14. נקבע בלבו של כל אדם וחדר לתודעתו. 15. הנעשה בראיה והנאמר בשמיעה. 16. אבות [ע] פ"ב מ"א. 17. בר"ש "הרעיון והדמיון" ולא דק. 18. וכבר שאלו המפרשים, והרי כתוב 'אם לא כאשר דמיתי' (ישעיה יד כד) 'אם לא כאשר דמיתי' (במדבר לג נו). ותירץ האפודי שאלה פעל יוצא, כאשר דמיתי בידי הנביאים, כעין וביד הנביאים אדמה. והאברבנאל הבדיל בין עצם הדמיון לבין הפעולה. 19. בר"ש "ההשתכלות וההתבוננות" ושיבוש הוא. והראב"ע בפירושו לשמות לא ג מתרגם "תכ'ייל" דעת. "פכרה" תבונה. "חכמה" חכמה. וברור שאין כן דעת רבנו. 20. על דרך הכתוב - ירמיה מט כ. 21. שם י יב. 22. דברה תורה כלשון בני אדם, ראה לעיל פרק כו. וראה גם בהלכות יסודי התורה פרק א הלכה ט. 23. לקמן ח"א פרק נ. [עא] |