מורה נבוכים / יוסף בכה"ר דוד קאפח

תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון

- המשך -

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון - פרק [סג]

[ואמרו לי מה שמו]
נקדים הצעה ¹ ונאמר, כי זה אשר אמר ² ע"ה:

ואמרו לי מה שמו, מה אמר אליהם ³,

היאך נעשת שאלה זו הכרחית לאותו העניין ⁴ עד ששאל במה ישיב עליה. והנה אמרו:

והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה' ⁵

הוא ברור מאוד, שכך ראוי לומר לכל מי שטוען את הנבואה, עד שיביא ראיה ⁶.

ועוד: אם היה הדבר כפי הפשט שהוא סתם שם שאומרים אותו, הרי לא יבצר הדבר ⁷, או שהיו ישראל יודעים מכבר אותו השם, או שלא שמעוהו מעולם כלל.
- אם היה ידוע להם הרי אין לו הוכחה במה שהודיעם אותה כי ידיעתו אותו כידיעתם,
- ואם היה שלא נשמע אצלם, מה הראיה שזה שם ה', אם הייתה ידיעת שמו ראיה ⁸.

ועוד: שאחרי אשר הודיע לו ⁹ יתעלה שם זה אמר לו:

לך ואספת את זקני ישראל ¹⁰, ושמעו לקולך ¹¹

ואחר זה ענה הוא ע"ה ואמר:

והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי ¹²,

וכבר קדם אמרו יתעלה לו "ושמעו לקולך", ואז אמר לו יתעלה אחרי כן:

מה זה בידך, ויאמר מטה ¹³.

ואשר צריך אתה לדעת, ואז יתבאר לך כל הקושי הזה, ¹⁴ הוא מה שאומר לך.

[דרכי הנבואה וההתגלות בזמן האבות]
כבר ידעת פרסום שטות ה"צאבה" ¹⁵ באותם הזמנים, ושכל בני אדם פרט לאחדים היו עובדי עבודה זרה, כלומר: מאמיני הרוחניות והאצילויות ¹⁶ ועשיית הטלסמאות ¹⁷. והייתה טענת כל טוען בכל הדורות:
- או שיטען שהגיע לכלל דעה, והראיות הורוהו כי יש שם אלוה לעולם כולו, כמו אברהם אבינו ¹⁸;
- או שיטען ששרתה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בכך.

אבל אדם שיטען את הנבואה שה' דבר עמו ושלח אותו - לא נשמע זה כלל לפני משה רבנו ¹⁹. ואל יטעך מה שנאמר באבות שנזכר שם שדבר ה' עימהם ונגלה להם, לפי שלא תמצא כעין נבואה זו לקרוא לבני אדם ²⁰ או להדריך זולתם, עד שאמר אברהם או יצחק או יעקב, או מי שקדם להם ²¹, לבני אדם: אמר לי ה' עשו או אל תעשו, או שלחני אליכם. זה לא היה כלל, אלא היה הדיבור להם במה ששייך להם, לא יותר. כלומר: בשלמותם והדרכתם למה שיעשו, ובישר אותם ²² [קה] במה שעתיד להיות בעניין זרעם, ולא יותר.
והם היו קוראים לבני אדם בעיון ובלמוד, ²³ כפי שנתברר אצלנו באמרו:

ואת הנפש אשר עשו בחרן ²⁴.

[אהיה אשר אהיה]
וכאשר נגלה יתהדר ויתרומם למשה רבנו, וצווהו לקרוא לבני אדם ויביא אליהם אותה השליחות, אמר: הרי ישאלוני תחילה לאמת להם שיש שם ²⁵ אלוה לעולם מצוי ²⁶, ואחר כך אטען שהוא שלחני. לפי שהיו כל בני אדם אז, פרט ליחידים, לא עלתה על לבם ²⁷ מציאות ה', וכל עיונם לא עבר את הגלגל וכוחותיו ופעולותיו, כי לא נפרדו מן המוחש ולא שלמו שלמות שכלית.

לפיכך הודיעו ה' אז מדע שיביאהו אליהם לאמת אצלם מציאות ה', והוא אהיה אשר אהיה. ושם זה נגזר מן 'היה', והיא המציאות ²⁸. כי 'היה' מורה על עניין "כאן" ²⁹, ואין הבדל בין אמרך "כאן" ²⁹ או "וג'ד" ³⁰ בלשון העברי. וכל הסוד הוא בכפילתו הביטוי עצמו, המורה על המציאות כאלו הוא תואר. כי 'אשר' משמשת להזכרת התואר הסמוך לה, לפי שהיא שם חסר, ³¹ וזקוק לסמיכות, כעניין "אלד'י" ³² ו"אלתי" ³³ בערבית.

ולפיכך עשה את השם הראשון, והוא המתואר, 'אהיה'; והשם השני, שהוא מתארו בו, 'אהיה', והוא הוא עצמו. וכאלו ביאר כי המתואר הוא התואר עצמו ³⁴.

והנה זה ביאור עניין שהוא מצוי שלא במציאות ³⁵.
נמצא תמצית אותו העניין ופירושו כך: 'המצוי אשר הוא המצוי', כלומר: מחויב המציאות., וזה הוא אשר הביא עליו ההוכחה בהחלט, שיש שם דבר מחויב המציאות, לא נעדר ולא יעדר, כמו שאבאר ההוכחות לכך ³⁶. וכאשר הודיעו יתעלה את הראיות אשר בהם יאמת מציאותו אצל חכמיהם, לפי שאחר זה נאמר:

לך ואספת את זקני ישראל ¹⁰,

והבטיחו שהם יבינו מה שמסרתי לך וישמעו והוא אמרו:

ושמעו לקולך -

לפיכך חזר ע"ה ואמר: אמנם הם יקבלו שיש שם ²⁵ אלוה מצוי בהוכחות הללו השכליות³⁷, אך מה תהא הראיה שלי שהאלוה הזה המצוי שלחני? לפיכך נמסר לו האות ³⁸.

הנה נתבאר כי עניין אמרו 'מה שמו' אין עניינו אלא מי הוא זה אשר אתה חושב שהוא שלחך. ואמר 'מה שמו', דרך הידור ורוממות בדיבור. כאלו יאמר, כי עצמותך ואמיתתך לא נעלמה לשום אדם, אך אם ישאלוני על שמך, מה הוא העניין אשר אפשר להורות עליו בשם?

אלא שהיה קשה בעיניו שידבר ויאמר שיש שם ²⁵ מי שנעלם ממנו המצוי הזה, ועשה אי ידיעתם רק את שמו לא את בעל השם ^*38.

[השמות יה, שדי, חסין, צור]
וכן שם יה הוא מעניין קדמות ³⁹ המציאות. [קו]
ושדי יש בו גזרה מן 'די' שהוא הספק:

והמלאכה הייתה דים ⁴⁰,

והשין - בעניין 'אשר', כמו "שכבר" ⁴¹. ויהיה עניינו 'אשר די'. הכוונה בכך שאינו זקוק בהמצאת מה שהמציא, ולא בהתמדת קיומו לזולתו ⁴², אלא מציאותו יתעלה די בכך ⁴³.

וכן שם חסין ⁴⁴ נגזר מן הכוח:

וחסן הוא כאלונים ⁴⁵.

וכן צור הוא שם משותף כמו שביארנו ⁴⁶.

הנה נתבאר לך כי כל השמות גזורים או נאמרים בשיתוף, כגון 'צור' ודומיו ⁴⁷, ואין שם ²⁵ שם לו יתעלה שאינו גזור, פרט לשם בן ארבע אותות, והוא השם המפורש, מפני שאינו מורה על תואר, אלא על עצם מציאות לא יותר. ובכלל המציאות המוחלטת שהוא נצחי, כלומר: מחויב המציאות.

והבן מה שנסתיים בו הדיבור. [קז]

הערות:

1. "תוטיה" - דברי הסבר שיקלו על המעיין הבנת הדברים שהם המטרה שאנו רוצים להגיע אליה.
2. משה רבנו.
3. שמות ג יג.
4. מה הן הנסיבות ומצבם הרוחני מחשבתי של בני ישראל במצרים, שגרמו שיעלה בדעתו של משה שעלולה להתעורר שאלה כזו, ובשל כך רצה להתכונן לה.
5. שמות ד א.
6. וכתב רבנו בהלכות יסודי התורה פ"י הל' א: "כל נביא שיעמוד ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אליהו ואלישע, שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו" וכו' ע"ש.
7. מאחת משתי הנחות אלו.
8. אם הייתה ידיעת ביטוי השם ראיה על שליחותו.
9. בר"ש: אחר שלמדו.
10. שמות ג טז.
11. שם ג יח.
12. שם ד א.
13. שם ד ב.
14. בר"ש: כל זה הספק.
15. תערובת עמים עובדי אלילים, שמרכזם היה בבבל של אותם הזמנים, על תורתם והשקפותיהם כתב רבנו בהרחבה לקמן ח"ג פרק כט. וראה גם בהלכות עבודה זרה פ"א הל' א-ב. ובפירוש המשנה עבודה זרה פ"ד מ"ז. ועיקר שמם בשפה הכשדית הייתה הוראתו "בעלי הדעה הנכונה והצודקת" ותורגם לערבית "צאבה" שיש בו שתי הוראות מן "צוהב" וכפי הוראת עיקר השם בכשדית, ומן "מציבה" שהוראתה אסון. וגם מי שנפגע בשכלו עד שהוא קרוב למשוגע נקרא כן.
16. שנאצל עליו מרוחו וכוחו של כוכב או רוח כל שהוא, הפועל במרומים לפי דמיונם.
17. "טלסם" כתב או שרטוט, או צורה, או עקרין, שמדמים ההוזים והשוטים שיש להן השפעה למעלה מן הטבע. ובר"ש "הטלסמאות", פירוש צורות המדברות, והבל המה מעשה תעתועים.
18. ראה גם בהלכות עבודה זרה פ"א הל' ג.
19. ראה גם לעיל פרק כט והערה 13. ומה שקבלנו ממשה כי שש מצוות נצטווה אדם הראשון, ונוסף לנח אבר מן החי, נצטוו בהן לעצמם, והנהיגו בהן את הדורות הבאים אחריהן, אם כי יקשה לפי זה מה שבן נח נהרג על שבע מצות אם אינן אלא הנהגה. וראה דברי רבנו בהלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ח הל' ט-יא, ופ"ט הל' א. וראה גם לקמן ח"ב פרק טל.
20. כעין נבואה זו של משה לקרוא לבני אדם לעבודת ה'.
21. כגון חנוך ומתושלח ונח ושם ועבר וכדומה.
22. לבשר אותם ולהודיע להם. [קה]
23. לא כשליחי ה' ובמצותו.
24. בראשית יב ה. וכתרגום אנקלוס וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן. וראה גם סנהדרין צד ב. ובראשית רבה פרשה לט כד לפסוק ויבן שם מזבח לה'.
25. ברור כי המלה "שם" לפי משפט השפה הערבית, אלא שהרמב"ם אמצה לעברית בהרבה מקומות, והואיל ויצאו עליה עסיקין חביבה היא עלי. ור"ש השמיטה בכל מקום כתוצאה מביקורת. ואלו הטפיל עצמו ללשון רבנו בחיבורו לא היה שומע לקול מלחשים.
26. וכעין זה כתב בהלכות עבודה זרה פ"א הל' ג: "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותם חוץ משבט לוי" ע"ש. וראה קרשקש שהאריך להקשות מאגדות שונות, שאין בהן כדי להאריך, ומה שהקשה מן המילה ראה מכילתא בא פרשה ה, דמשמע שמלו ביום שחיטת הפסח. וכ"כ רבנו לקמן ח"ג פרק מו. וכ"כ להדיא ר"י אבוהב במנורת המאור פרק קמא.
27. בר"ש "מרגישים" ולא דק.
28. ואין כן שם המפורש וכדלעיל פרק מא. ושלא כדברי הרשב"ם שכתב בפירושו לשמות ג טו "צפת דפגת זהיף תצמץ פתטף דפגמי תפאף מצפץ, פמף שידפי מפק, ליף לם יץ צפץ כתקי". אלא שהמדפיסים שבשו כמה אותיות מפני שלא הבינום.
29. היה, נמצא באותו מצב.
30. נמצא, ולדוגמא ראה פירושי רס"ג מהדורתי בראשית ג א והערה 1.
31. כלומר: שם תואר חסר וצריך לסמיכות תואר אחר.
32. שהוא.
33. שהיא.
34. שאין לו תואר נוסף על עצמותו.
35. ראה גם לעיל פרק נז, שם ביאר רבנו דברים הללו בהרחבה.
36. לקמן ח"ב בפתיחה הקדמה כ, ושם פרק א.
37. כי שמיעה האמורה כאן היא קבלת הדברים. וכך תרגמה רס"ג, אלא שפירש את העניין באופן אחר ראה שם מהדורתי.
38. הפיכת המטה לתנין, והיד ללבנה.
*38 ומה שמשמע שכאלו נשתכחה מציאות ה' מידיעתם, הוא רק אצל ההמונים, אבל החכמים, אף חכמי עע"ז לא נשתכחה ולא נעלמה מציאות ה' מהם, וכמ"ש רבנו בהל' עבודה זרה פ"א [קו] הל' א הוא שירמיהו אומר מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך כלומר: הכל יודעים שאתה הוא לבדך. ע"ש.
39. "אזליה" ראשון שאין ראשית לראשיתו, נצחיות לפנים, אם אפשר להתבטא כך. וכך מתרגם רס"ג בכל מקום "יה" או "אהיה" "אזלי". ובהלכות יסודי התורה פ"ו הל' ד כתב: מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא.
40. שמות לו ז.
41. ראה קהלת ד ב.
42. כלומר: שאינו זקוק לעזר זולתו בהמצאת כל מה שהמציא ולא בהתמדת קיומה ומציאותה של כל הבריאה.
43. וכך הם דבריו בהלכות יסודי התורה פ"א הל' ב-ג. ובבראשית רבה פ' מו ב דיו לעולמי שאני פטרונו. ובחגיגה יב א פירשו אמנם שם זה מגזרת די, אך בכוון אחר לגמרי.
44. תהלים פט ט. וראה פירוש רס"ג שם מהדורתי כי מעניין הוא.
45. עמוס ב ט.
46. לעיל פרק טז, וראה גם פרק נג.
47. "ואמת'אלה" ובר"ש נמחקה לפניו חצי המלה, וטעה וכתב "כגון צור ואמת". כי אמת אינו שם בשום מקום, ואינו אלא מידה מכלל שלוש עשרה מידות של רחמים, וכדלעיל פרק נד. ואף אמרו חותמו של הקב"ה אמת, ראה שבת נה א, סנהדרין סד א. [קז]

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון - פרק [סד]

[שם ה']
דע כי שם ה' ¹, פעמים הכוונה בכך עצם השם ², כגון אמרו:

לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא ³,
ונוקב שם ה' ⁴,

וזה רב מלמנות.

ופעמים הכוונה בכך עצמו יתעלה ואמיתתו, כגון:

ואמרו לי מה שמו ⁵.

ופעמים הכוונה בכך צוויו יתעלה, עד שיהא אמרנו 'שם ה'' כאלו אמרנו 'דבר ה'' או 'מאמר ה'' כמו שאמר:

כי שמי בקרבו ⁶,

עניינו דברי בקרבו, או מאמרי בקרבו. העניין שהוא כלי לחפצי ורצוני ⁷.
ואבאר את הדברים בשיתוף מלאך ⁸.

[כבוד ה']
וכן כבוד ה', יש שהכוונה בו האור הנברא ⁹ אשר ה' משרה אותו במקום לכבוד ¹⁰ על דרך הנס:

וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו וכו' ¹¹,
וכבוד ה' מלא את המשכן ¹².

ויש שהכוונה בכך עצמו יתעלה ואמיתתו, כמו שאמר:

הראני נא את כבודך ¹³,

ובאה התשובה:

כי לא יראני האדם וחי ¹⁴,

מלמד שהכבוד האמור כאן - עצמו, ואמרו כבודך לרוממות, כדרך שביארנו באמרו: ואמרו לי מה שמו ¹⁵.

ויש שהכוונה במלת כבוד מה שכל בני אדם [קז] מרוממים את ה', ואף כל זולתו יתעלה ¹⁶ מרוממים אותו, כי רוממותו האמיתית היא הכרת גדולתו, וכל מי שהשיג גדולתו ושלמותו הרי כבר רוממו כפי ערך השגתו ¹⁷.
והאדם בלבד מרומם בדברים לבטא ¹⁸ את מה שהשיג בשכלו ומודיע אותו לזולתו. ואשר אין לו השגה, כגון הדוממים, הרי גם הם כאלו מרוממים בהיותם מורים בטבעם על יכולת ממציאם וחכמתו, ויהיה זה גורם למתבונן בהם לרומם: ¹⁹ ידבר בלשונו -או שלא ידבר אם היה ממה שאין שייך בו דיבור.

וכבר הרחיב הלשון העברי ²⁰ בכך, עד שמניחים ²¹ על עניין זה לשון 'אמירה', ואומרים על מה שאין לו השגה שהוא שבח. ואמר ²²:

כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך ²³,

המשיל את היותם מחייבים דעה זו כאלו אמרוה, הואיל וגם מחמתם נודע זה ²⁴.

ובהתאם לקריאת ²⁵ עניין זה כבוד, נאמר:

מלא כל הארץ כבודו ²⁶,

דומה לאמרו:

ותהלתו מלאה הארץ ²⁷,

כי ההלל נקרא כבוד.
וכבר נאמר:

תנו לה' אלוהיכם כבוד ²⁸,

ובהיכלו כלו אומר כבוד ²⁹,

ומזה נאמר הרבה.

והבן גם שתוף זה במלת 'כבוד', והבינהו בכל מקום כפי עניינו, ותנצל משיבושים ³⁰ גדולים. [קח]

הערות:

1. פרק זה בא לבאר מה שהניח בפרק הקודם, כי מה שאמר משה 'ואמרו לי מה שמו', הכוונה שיבקשו ממנו להוכיח מציאותו יתעלה, ולכן בא לבאר כי "שם ה'" נאמר על עצמותו.
2. שם ה' המתבטא באמירה.
3. שמות כ.
4. ויקרא כד טז, וראה בהלכות עבודה זרה פ"ד הל' ז.
5. שמות ג יג. וכפי שנתבאר בפרק הקודם.
6. שמות כג כא.
7. ראה בפרק דלקמן.
8. לקמן ח"ב פרק ז ופרק לד. ולכנויי הרצון ראה גם לעיל פרק מא.
9. ראה רס"ג בספרו האמונות והדעות מאמר ב פרק ח ופרק י, ראה שם מהדורתי. וראה לעיל סוף ס"ה, ופרק יט, ופרק כה.
10. לכבד המקום שנתייחד לשמו אם זה הר, משכן, או מקדש. ולדעתי טעה שייער בהערתו לתרגום הרי"ח שפירש כבוד לה'.
11. שמות כד טז.
12. שם מ לה.
13. שם לג יח. וכפי שנתבאר בהרחבה לעיל פרק נד. ובהקדמה לפירוש אבות פרק ז. ובהלכות יסודי התורה פ"א הל' י.
14. שמות לג כ.
15. לעיל פרק סג. [קז]
16. כל זולתו, כלומר: עצם מציאות הבריאה והיצירה בתכלית התקינות השכלול והחכמה הם המהללים אותו, בהביעם לעיני רוחו של כל מסתכל את גדולת בוראם-יוצרם ורוממותו. וכל זה ביחס לדומם, אבל ביחס לגרמי השמים לא רק בכך, אלא אף הכרה, רימום, הידור וגידול בפועל, לפי השיטה שהחזיק בה רבנו שגם השמים בעלי דעה ומהללים ומרוממים בפועל. וכדלקמן ח"ב פרק ה. וזה שאמרנו "מה שכל בני אדם מרוממים" - צמצום וקטנות, כי בעצם מי לא מרומם ומהדר?
17. וכדלעיל פרק נד.
18. בריש "להורות" ואפשר כי יותר נכון הוא.
19. ובאופן זה מפרש רס"ג השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע (תהלים יט ב) ראה שם מהדורתי. וראה פירוש רבנו לקמן ח"ב פרק ה.
20. כתבתי לשון זכר בעקבות חז"ל בבבא קמא פג א וכלשון רבנו בפירושו למגלה פ"ב מ"א, וכנוס' רבנו במשנה בנגעים פ"י מ"א, ושלא כמתמיהים החדשים המתעקשים לנקוב לשונם דווקא.
21. "יסלקון" מניחים בסתם כדבר הפשוט. ובר"ש "שהתירו על זה".
22. בר"ש "שבח ואמר כך כמו שאמר" וטעה בפסוק הקריאה ונזקק להוסיף משלו ללא צורך.
23. תהלים לה י.
24. מהסתכלות והתבוננות במבנה גוף האדם ותפקוד אבריו השונים. ואפשר שכוונת רבנו, עצמותי עצם ישותי ואדמיותי שהוא השכל, וכמו שכתב בפירושו לחגיגה ח"ב פ"א "כל שלא חס על כבוד קונו" הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו כי השכל הוא כבוד ה'.
25. בר"ש "ולפיכך קרא זה העניין" ולא דק.
26. ישעיה ו ג, כלומר: שכל הבריאה מביעה גדולתו ורוממותו.
27. חבקוק ג ג.
28. ירמיה יג טז.
29. תהלים כט ט.
30. בר"ש "מספיקות גדולות" ואינו נכון. [קח]

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון - פרק [סה]

[דיבור ואמירה]
איני סבור אחרי שהגעת לדרגה זו, שהתאמת אצלך שהוא יתעלה מצוי לא במציאות, ואחד לא באחדות ¹, שצריך לבאר לך שלילת תואר הדיבור ממנו ². ובפרט עם הסכמת אומתנו שהתורה ברואה ³, הכוונה בכך כי דיברו המיוחס לו נברא ⁴. ויוחס אליו, מפני שאותו הדיבור ⁵ אשר שמעו משה, ה' בראו וחידשו, כמו שברא כל בריאתו וחידשה, ויבואו בנבואה [קח] דברים רבים ⁶.

ואין הכוונה כאן אלא שתיאורו בדיבור, כתיאורו בפעולות הדומות לפעלינו ⁷. ולפיכך הודרכו המחשבות שיש שם מדע אלוהי, משיגים אותו הנביאים, כי ה' ⁸ דיבר עימהם ואמר להם, כדי שנדע כי העניינים האלה שהם מוסרים לנו, מאת ה' הם, לא מהכרע דעתם ורעיונם, כמו שיתבאר ⁶.
וכבר הזכרנו לעיל עניין זה ⁹.

ומטרת פרק זה כי הדיבור והאמירה - לשון משותף.
נאמר על הדיבור בלשון, כגון אמרו:

משה ידבר ¹⁰,
ויאמר פרעה ¹¹.

וייאמר על העניין המצטייר בשכל ¹² בלי שידובר בו נאמר:

ואמרתי אני בלבי ¹³,
ודברתי בלבי ¹⁴,
ולבך ידבר ¹⁵,
לך אמר לבי ¹⁶,
ויאמר עשו בלבו ¹⁷

ואלה רבים.

וייאמר גם על הרצון ¹⁸:

ויאמר להכות את דוד ¹⁹,

כאלו אמר ורצה להרגו, כלומר: זמם לו.

הלהרגני אתה אומר ²⁰,

פירושו ועניינו האם רצונך להרגני.

ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים ²¹

וגם אלה רבים.

והרי כל אמירה ודיבור שנאמרו מיוחסים לה' הם משני העניינים האחרונים, כלומר: שהם או כנוי לרצון ולחפץ, או כנוי על העניין המובן מאת ה' ²², בין שנודע ²³ בקול נברא, או שנודע בדרך מדרכי הנבואה אשר נבארם ⁶.

לא שהוא יתעלה דיבר באותות ²⁴ וקול, ולא שהוא יתעלה בעל נפש שיחקקו העניינים בנפשו ויהיו בעצמותו עניין נוסף על עצמותו. אלא הקשר אותם העניינים בו ויחסם אליו, כיחס כל הפעולות ²⁵.

אבל הכינוי על החפץ והרצון באמירה ודיבור, הרי כפי שביארנו מענייני שיתוף לשון זה, וגם על דרך הדימוי לנו, כפי שהערנו במה שקדם ²⁶, שלא יבין האדם בראשית המחשבה היאך ייעשה הדבר שיש רצון לעשותו בעצם הרצון בלבד, אלא הכרחי הוא בראשית המחשבה שיעשה הרוצה אותו הדבר אשר הוא רוצה מציאותו או יצווה לזולתו לעשותו.

ולפיכך ²⁷ הושאל לה' הצווי בהויית מה שרצה שיהיה, ונאמר שהוא צווה שיהיה כך ויהי כך, על דרך הדמיון בפעולותינו, נוסף על היות מלה זו מורה גם על עניין 'רצה' כמו שביארנו.

[הביטוי "ויאמר" במעשה בראשית]
והנה כל מה שנאמר במעשה בראשית 'ויאמר' 'ויאמר' - עניינו רצה או חפץ. וכבר אמר את זאת זולתנו, ונתפרסם מאוד ²⁸. וההוכחה לכך, כלומר: שהמאמרות הללו הם רצונות לא דיבורים, כי הדיבורים ²⁹ לא יהיו אלא למצוי ³⁰ שיקבל אותו הצווי, כך אמרו:

בדבר ה' שמים נעשו כמו וברוח פיו כל צבאם ³¹,

כשם ש'פיו' ו'רוח פיו' השאלה, כך דברו ומאמרו השאלה, והכוונה שהם נמצאו בחפצו ³² ורצונו. וזה ממה שלא נעלם מאף אחד מחכמינו המפורסמים.

ואיני צריך לבאר שהאמירה והדיבור בלשון העברי הם בעניין אחד:

כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דבר ³³. [קט]

הערות:

1. לעיל פרק נז, ועוד.
2. שלא כדעת התועים לומר שהדיבור קדמון ובו נברא העולם, או כלשון פילון אלכסנדרוני "לוגוס".
3. ראה שבת פח ב המידה גנוזה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם. וראה בראשית רבה פרשה א ה.
4. וראה גם רס"ג בספרו האמונות ודעות מאמר ב פרק יב. ראה שם מהדורתי. וכיון שהמשיג אינו משיג אלא באמצעות השכל הכרחי שיהא מושנו נברא. ושים לב להמשך דברי רבנו "בראו וחדשו כמו שברא כל בריאתו וחדשה".
5. "אלקול" מסופקני אם מלה זו ערבית והקוף פתוחה והוו שרוקה וכפי שתרגמתי, וכך הבינה גם הר"ש שתרגם "המאמר", או שהיא מלה עברית אלא שהא הידיעה ערבית כרגיל אצל רבנו וחכמי ישראל שכתבו ערבית, ואם כן צריך [קח] לתרגם "הקול".
6. בעניין זה, והם לקמן ח"ב פרקים לה-לו.
7. וכדלעיל פרק מו.
8. הוחדר לתודעת ההמון שיש מדע מגיע מאת הבורא ללב הנביאים בביטוי זה כלומר: שה' דבר עימהם, כי אין בפינו מלים אחרות מעודנות יותר.
9. לעיל פרק מו.
10. שמות יט יט. ובחר רבנו מקרא זה דווקא הסובל פירושים ובאורים כדי לסלק מדיבור זה הנחות אליגוריות.
11. בראשית מא טו.
12. הנחשב ומתרקם.
13. קהלת ב טו.
14. שם.
15. משלי כג לג.
16. תהלים כז ח.
17. בראשית כז מח. ובכל אלה ראה גם לעיל פרק כט.
18. רצון תוך יזמת פעולה ופעילות.
19. שמואל ב, כא טז.
20. שמות ב יד.
21. במדבר יד י.
22. הנבואה.
23. בר"ש "והוא אחד אם נודע".
24. ריבוי אות - אותות, ולא אותיות. ראה משנה ברכות מהדורתי פ"ב מ"ג ובהערה.
25. וכדלעיל פרק נד.
26. לעיל פרק מו.
27. כיון שהאדם הפשוט מבין שאין שייך כלפי ה' עשייה במובנה הפשוט של המלה הושאל לה' וכו'.
28. כוונת הרמב"ם בלי ספק על רס"ג שתרגם כל ויאמר "שא". וראה פירושיו לתורה מהדורתי בראשית א והערה 5.
29. "אלאקאויל" ובר"ש "מאמרי הצווי" ואין צורך לכך.
30. והרי מעשה בראשית טרם היו כדי שיצווה להם, ואף לשיטת בעלי ההיולי ועצי הלבנון אין צווי אלא למצוי בעל דעה, כי אין צווי לעצים ולאבנים.
31. תהלים לג ו.
32. בר"ש "בדעתנו" וט"ס הוא.
33. יהושע כד כז. פתח ב"אמרי" וסיים ב"דבר". [קט]

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון - פרק [סו]

[מעשה אלוהים]

והלוחות מעשה אלוהים המה ¹,

רוצה לומר שמציאותם טבעית לא על ידי מלאכה ², לפי שכל הדברים הטבעיים נקראים מעשה ה':

המה ראו מעשי ה' ³,

וכאשר הזכיר את כל העניינים הטבעיים צומח ובעלי חיים ורוחות וגשמים וכיוצא בהן אמר:

מה רבו מעשיך ה' ⁴.

ומן היחס הזה ⁵ בבהירות יתר אמרו:

ארזי לבנון אשר נטע ⁶,

כיון שהייתה מציאותם טבעית לא מלאכותית ⁷ אמר כי ה' נטעם. וכך אמרו 'מכתב אלוהים' ¹ כבר ביאר היאך יחסו לה' ואמר:

כתובים באצבע אלוהים ⁸,

ואמרו באצבע אלוהים כמו שאמר על השמים:

מעשה אצבעותיך ⁹

אשר ביאר שהם נעשו באמירה:

בדבר ה' שמים נעשו ¹⁰.

הנה נתבאר לך שהכתובים שואלים למציאות הדבר לשון אמירה ודיבור, ושאותו הדבר עצמו אשר נאמר עליו שהוא נעשה בדיבור, נאמר עליו מעשה אצבע. כך אמרו "כתובים באצבע אלוהים", שווה לאמרו "בדבר אלוהים". ושאמרו אילו אמר 'בדבר אלוהים', שווה לאמרו כתובים 'בחפץ אלוהים' כלומר: ברצונו וחפצו.

[פירוש אונקלוס ל"אצבע"]
אבל אנקלוס הרי הלך בעניין זה לביאור מופלא ואמר:

כתיבין באצבעא דה' ⁸,

לפי שהוא עשה 'אצבע' דבר מסוים, נספח לה', ובאר 'אצבע אלוהים' כמו הר ה' ¹¹, ומטה ה' ¹², כוונתו בכך שהיא כלי נברא, חרט את הלוחות ברצון ה'. ואיני יודע מה הכריחו לכך, והיה קל יותר מזה "כתיבין במימרא דה"', כמו שאמר:

בדבר ה' שמים נעשו ¹⁰.

האם נראה לך ¹³ מציאות הכתב בלוחות מופלא יותר ממציאות הכוכבים בגלגלים? כשם שזה ברצון הראשון, לא בכלי שעשאם, כך יהיה אותו הכתב הכתוב ברצון הראשון, לא בכלי.

וכבר ידעת לשון המשנה כי עשרה דברים נבראו בין השמשות, ומכללן הכתב והמכתב ¹⁴, ראיה כי הדבר המוסכם אצל הרבים כי מכתב הלוחות כשאר כל מעשה בראשית, כמו שביארנו בפירוש המשנה ¹⁵.

הערות:

1. שמות לב טז.
2. נמנעתי כאן מלכתוב "מלאכותית", כדי שלא יקראו את האלף נעה. וכוונת רבנו כנראה שלא נפסלו וחוטבו בידי אדם כלוחות שניות, שנאמר בהן פסל לך שני לחת אבנים (שמות לד א), ועדיין אין רבנו מדבר על הכתב כלל, אלא על עצם הלחות, שלא נבראו עתה מעשה נס, כי אם בששת ימי בראשית וכדלקמן.
3. תהלים קז כד.
4. שם קד כד.
5. כלומר: ליחס דברים הטבעיים למעשה ה'.
6. תהלים קד טז.
7. אלף נחה.
8. שמות לא יח. דברים ט י.
9. תהלים ח ד.
10. שם לג ו, והרי אנו כבר יודעים מה היא האמירה, ושאינה אלא הרצון המופשט וכדלקמן, אשר גם הוא אין אנו יודעים היאך הוא.
11. ישעיה ב ג. מיכה ד ב.
12. שמות ד כ, ושם ומטה האלוהים.
13. רבנו פונה אל המעיין ומשתף אותו בפליאתו.
14. אבות פ"ה מ"ח.
15. שם כתב רבנו: "'וכתב' - היא התורה הכתובה לפניו, יתעלה כמו שאמר, ואין אנחנו יודעים היאך, והוא אמרו ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם. ו'מכתב' - הוא הכתב אשר על הלוחות, כמו שנאמר "והמכתב מכתב אלוהים הוא". ושמא תאמר אם כל המופתים נתנו בטבע, אותן הדברים מששת ימי בראשית מדוע ייחדו אלו העשרה? דע שלא יחדום לעניין שאין שם מופת שניתן בטבע הדברים מששת ימי בראשית זולת אלו, אלא אמר שאילו הייתה עשייתן בין השמשות בלבד, ושאר המופתים ניתנו בטבע הדבר שנעשו בו בעת עשייתו בתחילה. ע"ש. וראה גם בהקדמת אבות פ"ח מהדורתי עמ' שצט ד"ה אבל הדבר. וכן לקמן ח"ב פרק כט. וכן גם בסוף מאמר תחית המתים. [קי]