תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני

- המשך -



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני - פרק [לא]

[השבת - עדות לבריאה וליציאת מצרים]
יתכן שכבר נתברר לך 1 הטעם בחומרת מצוות השבת ושהיא בסקילה 2, ואדון הנביאים הרג עליה 3, והיא שלישית למציאות ה' 4 ושלילת השניות, כי האזהרה מלעבוד זולתו אינה אלא להשרשת היחוד 5.

וכבר למדת מדברי 6 כי ההשקפות אם לא יהיו להם מעשים לבססם ולפרסמם ולהנציחם בהמון לא יתקיימו, ולפיכך נצטווינו בקידוש היום הזה כדי שיתבסס יסוד חידוש העולם, ויתפרסם במציאות כאשר ישבתו כל בני אדם ביום אחד, וכאשר ישאלו מה טעם הדבר, תהיה התשובה כי ששת ימים עשה ה'.

וכבר נאמרו במצווה זו שתי עילות שונות מפני שהן לשני עלולים שונים:
לפי שנאמר בטעם קידוש השבת בעשר הדברות הראשונות אמר כי ששת ימים עשה ה' וגו 7,
ואמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת 8, וזה נכון, כי העלול בדיבור הראשון הוא כבוד היום וקידושו, כמו שאמר על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, 7 זהו העלול השייך לעילה כי ששת ימים וגו'.
אבל מה שנתפקדנו בו ונצטווינו אנו לשמרו, הוא עלול השייך לעילת היותנו עבדים במצרים אשר לא היינו עובדים ברצוננו ומתי שאנו רוצים, ולא היינו יכולים לשבות.

לפיכך נצטווינו על השבת והמנוחה כדי לכלול שני הדברים, קביעת השקפה נכונה 9 והוא חידוש העולם, המורה על מציאות האלוה במחשבה ראשונה ובעיון קל 10, וזיכרון חסדי ה' עלינו שהניח לנו מתחת סבלות מצרים 11, וכאילו הוא חסד כללי, באמתת ההשקפה העיונית ותקינות המצב הגופני.

הערות:
1. כוונת רבנו בפתיחה זו שאחרי שדיברנו הרבה בעניין חידוש העולם ושהוא יסוד באמונה היהודית יש להניח שכבר קשרת בלבך עניין חומר השבת לעניין החידוש. וראה גם לקמן ח"ג תחילת פרק מג.
2. שמות לא יד-טו.
3. במדבר טו לה-לו.
4. בעשרת הדיברות, הדיברה הראשונה מציאות ה', אחריה לא יהיה לך ולא תשא באחדות ה', כי גם לא תשא קשורה עם הייחוד, וכאשר אדם נשבע בזולתו הרי הוא מייחס לו אלוהות, וכפי שכתב רבנו בספר המצוות עשין ז, ואם כן זכור ושמור היא המצווה השלישית. ולעיל בפרק יג מחלק זה סוף ההשקפה הראשונה כתב "והיא שניה ליסוד הייחוד" כלומר: שאחר לא יהיה ולא תשא שהן בייחוד באה שניה להן השבת. ודברי רבנו זהים כאן ושם. וראה גם בפירוש רבנו לסנהדרין פ"י מ"א ד"ה והיסוד הרביעי, ראה שם מהדורתי.
5. להחדרת הדעה ללב ההמונים וקביעתה בתודעתם שה' אחד. ובשל כך הקפידה תורה על עבודה זרה שאינה אלא מעשה שטות של שוא ככל מעשה שוא אחר, אלמלי שהתוצאה השחתה באמונת הייחוד. וראה לעיל ח"א פרק לו. ולקמן ח"ג פרק לז.
6. כנראה שכוונת רבנו מדבריו עם תלמידו יוסף בעל פה, כי טרם נאמר עניין זה כאן.
7. שמות כ. וראה גם תשובת ר' עקיבה בסנהדרין סה ב.
8. דברים ה.
9. בר"ש: האמנת דעת אמתי.
10. כלומר: שאין צורך לחשוב הרבה כדי לקשר שביתת יום השביעי עם חידוש העולם, כי הקשר ברור וגלוי.
11. שמות ו ז.



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני - פרק [לב]

[השקפות בני אדם בנבואה]
השקפות בני אדם בנבואה כהשקפותיהם בקדמות העולם וחידושו, כוונתי בכך כי כמו שאותם אשר נתברר אצלם מציאות ה' יש להם שלוש השקפות בקדמות העולם וחידושו כמו שביארנו 1, כך גם ההשקפות בנבואה שלוש.
ולא אתעכב על השקפת אפיקורוס מפני [רלט] שאינו סובר מציאות ה' כל שכן שיסבור נבואה 2, אלא מטרתי להזכיר השקפות מאמיני 3 ה' 4.

ההשקפה הראשונה היא השקפת המון העמים הקדמונים מאותם המאמינים בנבואה, וגם מקצת המוני אנשי תורתנו סבורים כן 5, והיא שה' יתעלה בוחר מי שירצה מבני אדם ומנבא אותו ושולחו, ואין הבדל אם היה אותו אדם לדעתם חכם או סכל, גדול בשנים או צעיר בשנים, אלא שהם מתנים בו גם הגינות מסוימת וכושר מידות לפי שבני אדם לא הגיעו עד כדי כך לומר כי ה' מנבא אדם רע, אלא שיעשהו הגון תחילה 6 כפי השקפה זו.

וההשקפה השניה השקפת הפילוסופים7, והיא, שהנבואה שלמות מסוימת בטבע האדם, ואותה השלמות לא תושג לאדם 8 אלא לאחר הכשרה להוציא מה שבכוח המין 9 אל הפועל אם לא יעצור בעדו מעצור מזגי או סיבה חיצונית כל שהיא 10, כמשפט כל שלמות שמציאותה אפשרית במין מסוים, אשר לא תתכן מציאות אותה השלמות במלואה ותכליתה בכל פרט מפרטי אותו המין, אלא בפרט מסוים בהחלט 11, ואם הייתה אותה השלמות ממה שדרוש בהשגתה למוציא הרי לא יתכן בלי מוציא 12.

ולפי השקפה זו אי אפשר שיתנבא הסכל, ולא שהאדם ילון בלתי נביא וישכים נביא 13 כמי שמוצא מציאה.
אלא יהיה הדבר כך, האדם החסיד השלם בהגיונו ובמידותיו, אם היה כוחו המדמה בתכלית השלמות האפשרית, והתכונן ההתכוננות אשר אשמיעך 14, הרי זה מתנבא בהכרח, לפי שזה שלמות הוא לנו באופן טבעי.
ולא יתכן לפי השקפה זו שיהא האדם ראוי לנבואה ויתכונן לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיאכל האדם הבריא במזגו מזונות חשובים ולא יתהווה מאותו המזון דם טוב, וכיוצא בזה. [רמ]

וההשקפה השלישית והיא השקפת תורתנו ויסוד שיטתנו, והיא בעצם דומה להשקפה הפילוסופיה הזו, זולתי בדבר אחד, והוא, שאנו סוברים כי הראוי לנבואה המתכונן לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלוהי, וזה לדעתי כעין כל הניסים ונוהג כמנהגם, והרי הדבר הטבעי שכל מי שראוי כפי טבעו והוכשר כפי חינוכו ולימודו יתנבא, והמנוע מכך הרי הוא כמי שנמנעה תנועת ידו כירבעם 15, או נמנע מלראות כחיל מלך ארם כאשר בקשו אלישע 16.

אבל היות היסוד אצלנו ההתכוננות והשלמות במידותיות ובהגיוניות בהכרח 17, הוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר 18, וכבר ביארנו את זה בפירוש המשנה19 ובחיבור הגדול 20, והודענו כי בני הנביאים 21 עוסקים תמיד בהתכוננות 22.

אבל מה שהמתכונן אפשר שימנע מלהנבא נלמד זה ממעשה ברוך בן נריה, לפי שהוא תלמיד ירמיה 23 והכשירו ולמדו והכינו, והייתה חשקת נפשו להנבא ונמנע, כמו שאמר יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי 24, ונאמר לו על ידי ירמיה כה תאמר אליו, כה אמר ה' וגו' ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש 25. וכבר היה אפשר לומר כי זה בפירוש 26 שהנבואה ביחס לברוך גדולות, וכך אפשר לומר באומרו גם נביאיה לא מצאו חזון מה' 27 מחמת היותם בגלות כמו שנבאר 28.

אבל מצאנו לשונות רבים, מהם פסוקי מקרא ומהם דברי חכמים, כולם הולכים לפי היסוד הזה, והוא שה' מנבא מי שירצה ומתי שירצה, ודווקא לשלם החסיד בתכלית, אבל הסכלים מן ההמון לא יתכן זה אצלנו כלומר: שיתנבא אחד מהם אלא כאפשרות שיתנבא חמור או צפרדע 29. זהו היסוד אצלנו שהכרחית על כל פנים ההכשרה וההשתלמות, ואז תהיה האפשרות שבה תלויה גזרת ה'.

ואל יטעך אמרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך 30, לפי שזה מצב כל נביא שהכרחית לו הכנה טבעית מעיקר יצירתו כמו שיתבאר 28. אבל אמרו נער אנכי 31, כבר ידעת שקראה העברית יוסף הצדיק נער 32 והוא בן שלושים שנה, ונקרא יהושע נער והוא בגבולות השישים, והוא אמרו בזמן מעשה העגל ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש וגו' 33, ומשה רבנו אז בן שמונים ואחת, וכל ימיו מאה ועשרים 34, והיה יהושע אחריו ארבע עשרה שנה, וימי חיי יהושע מאה ועשר 35, והנה נתבאר לך כי יהושע אז בן שבע וחמישים שנה לפחות וקראו נער.

וכן אל יטעך מה שנאמר בהבטחות באומרו אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם 36, לפי שכבר פירש את זה והודיע מה תהיה אותה הנבואה, ואמר, זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראות, לפי שכל מגיד נעלמות 37 בין שהיה זה מצד הקסם והרגש 38, [רמא] או שהיה מצד חזון אמת, הרי הוא נקרא נביא, ולפיכך נקראו נביאי הבעל ונביאי האשרה נביאים 39, הלא תראה אמרו יתעלה כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום 40.

אבל מעמד הר סיני אף על פי שהיו כולם רואים את האש הגדולה ושומעים את הקולות המבהילים המפחידים על דרך הנס 41, לא השיג דרגת הנבואה אלא מי שראוי, וגם לפי דירוג 42 הנך רואה אמרו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל 43, והוא ע"ה ברום המעלות, כמו שאמר וניגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו 44, ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר העם למטה מאלה כפי שלמויותיהם.

ולשון חכמים ז"ל: משה מחיצה בפני עצמה ואהרן מחיצה בפני עצמה 45.

והואיל ונתגלגל לנו זיכרון מעמד הר סיני, נעיר על מה שנראה מן הכתובים עם ההתבוננות המעמיקה, ומדברי חכמים על אותו מעמד היאך היה בפרק מיוחד.

הערות:
1. לעיל פרק יג מחלק זה. ראיתי אריסת דברים שכתבו כאן המפרשים, אברבנאל, קרשקש, וזולתם, אשר בהשוותם שלוש השקפות הללו לשלוש השקפות הקדמות האמורים לעיל ראו בדברי רבנו סתירה, [רלט] ואף הנרבוני מצא מקום להתמקם כדרכו. לא אביא דבריהם והרוצה יעיין עליהם במקומם, ואכתוב רק אשר נראה לי בדברי רבנו. אחרי אשר אקדים כי הדימוי והדמיון הוא לתוצאות אותן ההשקפות לאחר הבריאה ולא בעת הבריאה או ההוייה.
והנה ההשקפה הראשונה כאן היא בהתאם להשקפה השניה שם שיש חומר קדמון והוא בידו כחומר ביד היוצר, ברא בורא ויברא ממנו כל אשר יחפוץ, ואין טבע קבוע מאז כלל וכדברי רבנו שם שהוא "אשר יברא בו" אף כאן אין חוק יציב ואין טבע קבוע אלא ינבא את אשר ירצה, והקיבול מין חומר קדמון יחיל עליו את אשר ירצה חודשים לבקרים פרט לנמנעות כאמור שם.
וההשקפה השניה כאן היא השלישית שם שיש טבע קבוע, והטבע הזה הוחק על דרך החיוב ולא יחול בו שום שינוי ואין ניסים ואין מופתים וכל מי שהגיע לשלמות יתנבא ולא יעצור בעדו עוצר מחוץ לטבע ולחוקיו.
וההשקפה השלישית כאן היא הראשונה שם יש טבע בעולם חוק ומשטר יציבים שהטביע יוצר הכל מראשית הבריאה כחפצו ורצונו אך בידו לשנותו והוא משנה אותו לעתים על דרך הנס והמופת לשלילה ולחיוב כחפצו ורצונו. אף כאן כל מי שהגיע לשלמות ראוי שתשרה עליו נבואה כמו שכל אדם ראוי להושיט ידו או לפתוח עיניו ולראות וכדלקמן.
2. ראה הלכות תשובה פ"ג הל' ח שלושה הן הנקראין אפיקורסין האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם.
3. "מעתקד" ותרגמתי "מאמיני" מתוך קלישות, אם כי אינה אמונה סתמית אלא דעה בסיסית.
4. ר"ש הוסיף כאן "בנבואה".
5. נראה שכוונתו על סיפורי המוני העם, ולא על לשון מסוים. כי הנבואה אצל אלה כעין נס, וכשם שנהפך המטה לנחש כך ייהפך הסכל לנביא.
6. בר"ש "אלא כשיחזירהו למוטב תחילה" ותרגום נאה הוא. והואיל וכל השקפה זו מיוחסת לעמים הקדמונים ולהמונים לא חש רבנו להזכיר את התמוה שבה מצד אחר שהם מייחסים לה' השפעה והפעלה על הכשרת מעשה האדם והנהגותיו, שיש בה מערעור הבחירה החפשית של אדם.
7. כלומר: אף לדעת סוברי קדמות העולם. וכמו שכתב לעיל סוף פרק טז מחלק זה.
8. שמא יותר נכון: לאחד מבני אדם.
9. מה שבכוח מין האדם.
10. וכפי שיתבאר לקמן פרק לו.
11. שאף על פי שהנבואה לפי השקפה זו שלמות אנושית, לא כל אחד מבני המין האנושי מוכשר לכך, אבל בפרט מסוים כלומר: ביחידים מוכרחת היא להתבטא ולצאת מן הכוח אל הפועל ואין יכולת חלילה בידי ה' לעכבה.
12. הוא המורה המדריך והמחנך.
13. בטוי זה של רבנו כנראה נגד האימרה הערבית הידועה "אמסא חמאר ואצבת נבי" לן חמור והשכים נביא.
14. לקמן פרק לו.
15. מלכים א יג ד. [רמ]
16. מלכים ב ו יח.
17. כלומר: ובלעדי אלה לא תתכן נבואה אלא שטות. וראה בבא בתרא יב ב. וראה גם לקמן פמ"ח מחלק זה ויאמר ה' לדג. ולעיל פכ"ט.
18. שבת צב א. נדרים לח א.
19. בהקדמה למסכת אבות הפרק השביעי, מהדורתי עמ' שצג. וראה בהקדמת המשנה, ראה סדר זרעים מהדורתי עמ' ז.
20. בהלכות יסודי התורה פ"ז הל' א-ב.
21. מלכים ב ה כב. ושם ו א.
22. ראה יסודי התורה פ"ז הל' ה-ז.
23. ובהקדמת רבנו לספר היד החזקה: וברוך בן נריה קיבל מירמיה ובית דינו.
24. ירמיה מה ג.
25. שם מה ד-ה.
26. כלומר: למי שמעמיק בהבנת קשר המקראות יראה שזה כמעט בפירוש. וכוונת רבנו באומרו "שהנבואה ביחס לברוך גדולות" שאין ביכלתו המחשבתית היצירתית להגיע לרמה הדרושה לנבואה.
21. איכה ב ט.
28. לקמן בחלק זה פרק לו. כלומר: והיה אפשר להניח כפי ההשקפה השניה שאין העכוב על דרך הנס והמופת אלא טבעי, אך אין נכון להניח כן כי כבר מצאנו בכתובים ובדברי חז"ל שאין הדבר כן.
29. ראה גטין מה א. ושם טוב ואפודי כתבו שהוא רומז לאתון בלעם ודג יונה שאינם כפשוטם ושהכל היה במראה הנבואה. וראה לעיל בחלק זה פ"ו. ולקמן פמ"ב בעניין אתון בלעם, ובפרק כט4 ומח מחלק זה בעניין דג של יונה, ומה שציינתי מפנה לאפיק אחר.
30. ירמיה א ה.
31. שם א ו.
32. בראשית מא יב.
33. שמות לג יא. וראה גם ראב"ע שם.
34. דברים לד ז.
35. יהושע כד כט.
36. יואל ג א. וראה בספר המצוות סוף כלל יד ושם משמע נבואה גמורה, וכך באיגרת תימן מהדורתי סוף קטע ג [רמא] הע' יז. ושמא שם הושפע מדברי רס"ג בספרו האמונות ודעות במאמר השמיני, ראה שם מהדורתי עמ' רנא.
37. בר"ש "בעולם" וט"ס הוא.
38. "שיעור" הרגשה ותחושה נפשית. ובר"ש "המשער".
39. כגון מלכים א יח יט-כ.
40. דברים יג ב.
41. שים לב, הנס הוא לא רק לשלילה וכדלעיל אלא אף לחיוב, אך לא טבע. וברמה שבגבולות האפשר אך לא בגדר הנמנע כי לנמנע טבע קבוע.
42. וביתר פירוט בפרק דלקמן.
43. שמות כד א.
44. שם כד ב. וראה לעיל ח"א פרק יח. ולקמן ח"ג פרק נא.
45. מכילתא שמות יט כד.



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני - פרק [לג]

[מעמד סיני]
נראה לי כי במעמד הר סיני לא היה כל המגיע למשה, הוא כולו המגיע לכל ישראל, אלא הדיבור למשה לבדו, ולפיכך בא כל לשון עשרת הדברות בלשון היחיד הבודד, והוא ע"ה יורד לשיפולי ההר ומודיע לבני אדם מה ששמע.

אמרה תורה אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' 1, ואמר עוד משה ידבר והאלוהים יעננו בקול 2. ובפירוש במכילתא שכל דיבור ודיבור חוזר עליו 3 להם כמו ששמע 4.
ולשון התורה עוד בעבור ישמע העם בדברי עימך וגו' 5, משמע שהדיבור אליו והם שומעים את הקול העצום ללא חילוק מילים 6, ועל שמיעת אותו הקול העצום אמר כשמעכם את הקול 7, ואמר קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול 8, ולא אמר דברים אתם שומעים.
וכל שמיעת דברים שנאמרה כאן אין הכוונה בה אלא שמיעת הקול, ומשה הוא ששומע את הדברים ומוסרם להם, זהו הנראה מלשון התורה ומרוב דברי חכמים ז"ל.

אלא שיש להם גם אמרה שנאמרה במדרשות במקומות מספר 9, והיא גם בתלמוד 10, והיא אמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. כוונתם שהם הגיעו אליהם כמו 11 שהגיעו [רמב] למשה רבנו ולא היה משה רבנו המביאם להם, והוא ששני היסודות הללו כלומר: מציאות ה' והיותו אחד, אינו נישג אלא בעיון האנושי 12 וכל דבר הנודע בהוכחה הרי דין הנביא בו כדין כל מי שידעו ללא הבדל 13, ולא נודעו שני היסודות הללו מצד הנבואה בלבד14, אמרה תורה אתה הראת לדעת וגו' 15.
אבל שאר הדברות הם מסוג המפורסמות16 והמקובלות לא מסוג המושכלות.

גם עם כל מה שהזכירו מזה, הרי המסתבר מן הכתובים ודברי חכמים הוא זה, שלא שמעו כל ישראל באותו המעמד אלא קול אחד בלבד פעם אחת, והוא הקול אשר השיג משה וכל ישראל ממנו אנכי ולא יהיה לך 17, והשמיעם משה את זה במילים *17 בחיתוך אותות הנשמעות.

וכבר הזכירו חכמים את זה והסמיכוהו לאומרו אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי 18.
וביארו בתחילת מדרש חזית 19 שהם לא שמעו קול 20 אחר מאתו יתעלה.
ולשון התורה קול גדול ולא יסף. 21
ואחר שמיעת אותו הקול הראשון אירע מה שנזכר מפחדם מן הדבר *21 ויראתם העצומה ומה שנאמר מדבריהם, ותאמרו הן הראנו ה' וגו' ועתה למה נמות וגו' קרב אתה ושמע וגו' 22.

ואז ניגש הוא - המורם מכל ילוד - שנית, וקבל יתר הדברות אחת אחת, וירד לשיפולי ההר והשמיעם אותם באותו המעמד 23 העצום, והם רואים את האורות 24 ושומעים את הקולות כלומר: אותם הקולות אשר הם קולות וברקים כרעמים 25 וקול שופר חזק 26. וכל מקום שתמצא שנזכר שמיעת קולות רבים כמו שאמר וכל העם רואים את הקולות וגו' 27 אינו אלא קול שופר ורעמים וכיוצא בהם.

אבל קול ה', כלומר: הקול הנברא אשר ממנו הובן הדיבור, לא שמעוהו כי אם פעם אחת בלבד כפי האמור בתורה וכמו שבארו חכמים במקום שהעירותיך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתן בשמעו 28, והושגו בו שתי הדברות הראשונות.

ודע כי גם זה הקול לא הייתה דרגתם בו שווה לדרגת משה רבנו, ואני אעירך על סוד זה ואודיעך שהוא דבר מסור באומה ידוע אצל חכמיה, והוא שכל מקום שתמצא בו וידבר ה' אל משה לאמר מתרגם אותו אונקלוס ומלל ה', וכן וידבר אלוהים את כל הדברים 29 ומלל ה' ית כל פתגמיא, אבל מה שאמרו ישראל למשה ואל ידבר עמנו אלוהים 30 תרגמו ולא יתמלל עמנא מן קדם ה'. הנה באר31 לך עליו השלום את הכללות כפי שחילקנוה, והעניינים המופלאים הנעלים הללו.

כבר ידעת כי אונקלוס קבל אותם מפי ר' אליעזר ור' יהושע 32 אשר הם חכמי ישראל בסתם 33 כמו שבארו, דע זה וזכרהו34, לפי שאי אפשר [רמג] להכנס למעמד 35 הר סיני יותר משיעור זה שהזכירו לפי שהוא מכלל סתרי תורה, ואמתת אותה ההשגה והאיך היה המצב בה נעלם ממנו מאוד, לפי שלא קדם כמוהו ולא יהיה אחריו, ולכן דעהו.

הערות:
1. דברים ה ה. ושים לב לאמור לעיל ח"א פרק יג.
2. שמות יט יט.
3. אפשר: אותו.
4. מכילתא כ, א דרשו: לאמר, צא ואמור להם והשיבני את דבריהם.
5. שמות יט ט. וראה לקמן ח"ג פרק ט. ומה שכתב רבנו באיגרת תימן ראה מהדורתי סוף קטע ב "לפי ששמענו הדיבור כמו ששמע הוא" לאו לדיוקא נקטה לא למין ההשראה באופן כללי, ולא לסוגיה. וראה גם בהלכות יסודי התורה פ"ח הל' א "ואלו שומעים משה משה, לך אמור להם כך וכך".
6. אפשר: חיתוך מילים.
7. דברים ה כ. וראה לעיל פרק ל בחלק זה, הקטע השלישי.
8. דברים ד יב. ורמה לעיל ח"א פרק לז.
9. ראה פסיקתא רבתי דף קיא ב. שיר השירים רבה א ב פסקא יב.
10. מכות כד א.
11. אין זו השוואה במושגים, אלא באותה הדרך שהושגו למשה רבנו שהיא דרך העיון וההגיון כך באותו הדרך הושג להם מה שהושג, וכל אחד לפי רמתו ולפי מיעוט מעצוריו היישותיים, וכדלקמן [רמב] בסוף פרק זה.
12. וקבלת הדבר מפי מגיד עדיין אינה ידיעה ולא השגה.
13. אפשר "ללא יתרון זה על זה" וכאמור לעיל הינו בדרך שבו הושג המושג, ולא בעצם המושג, וכדלעיל ח"א פרק נט.
14. ראה גם רס"ג בסוף פתיחתו למאמר הראשון מספרו האמונות ודעות.
15. דברים ד לה. וראה לעיל ח"א פרק לט. ולקמן ח"ג פרק לב ופרק נא.
16. דברים המקובלים אצל כל אדם שהם טובים או רעים. וראה מילות ההגיון של רבנו שער שמיני. וראה גם בהקדמתו למסכת אבות הפרק השיק4שי (מהדורתי עמ' שצב), וראה גם לעיל ח"א פרק ב. וראה גם לקמן ח"ג פרק ח לעניין גנות חשיפת השת.
17. שמות כ ב-ג. דברים ה ו-ז.
*17. לפי מ, בדבריו.
18. תהלים סב יב.
19. שיר השירים .רבה א פסקא יג.
20. איני יודע אם מילה זו ערבית וצריך לתרגם "דיבור" וכלשון מדרש חזית, וכך הבין הר"ש שתרגם "מאמר", או עברית היא וכדמשמע כאן לפי השקפת רבנו, לפיכך הנחתיה כמות שהיא דשב ושל תעשה עדיף.
21. דברים ה יט.
*21. ור"ש כתב כי בתשובת שאלה תרגם רבנו קטע זה כך "אחר שמוע הקול ההוא הראשון היה מה שזכר מיראתם העניין".
22. שם ה כא-כד.
23. בר"ש "במראה ההוא".
24. "אלאנואר" ונתחלפה לר"ש במילת "אלניראן" ולפיכך תרגם "האש".
25. פירות הקולות, לא שהן קולות דיבור. ובר"ש "ברעם" ואינו נכון.
26. שמות יט טז.
27. שם כ יח.
28. שבת פח ב, אמר ריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו.
29. שמות כ, א.
30. שמות כ טז.
31. "אבאן" אפשר: הבדיל. או: חילק
32. מגלה ג א
33. "באטלאק" ובר"ש הושמט. ואיני זוכר כעת היכן נאמר [רמג] בסתם "חכמי ישראל" והכוונה על ר' אליעזר ור' יהושע. וראה יבמות טז א. ומסכת דרך ארץ רבא פ"ה.
34. לפי כ"י ב, ס. "וכלכלהו" והכוונה הבינהו היטב ועיין בו.
35. אפשר גם: להטפל, או להתעסק במעמד.



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני - פרק [לד]

[הנה אנכי שלח מלאך לפניך - נביא]
פסוק זה האמור בתורה, והוא אמרו הנה אנכי שלח מלאך לפניך וגו' 1, עניין פסוק זה הוא אשר נתבאר במשנה תורה, שה' אמר למשה במעמד הר סיני נביא אקים להם וגו' 2.

והראיה לכך, אמרו במלאך הזה, הישמר מפניו ושמע בקולו וגו' 3, ואין ספק שציווי זה אינו אלא להמון העם, והמון העם אין המלאך מתגלה להם 4 ולא מצווה אותם ולא מזהירם כדי שיצטוו שלא ימרוהו.

אלא עניין דבר זה, שהוא יתעלה הודיעם כי נביא יהיה בתוכם, יבואהו מלאך ידבר עמו ויצווהו ויזהירהו, ולכן הזהירנו יתעלה מלהמרות אותו המלאך אשר ימסור לנו הנביא דבריו 5, כמו שבאר במשנה תורה, ואמר אליו תשמעון 6, ואמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי וגו' 7, והוא ביאור אמרו כי שמי בקרבו 8.

וכל זה הוא הודעה להם, כי המעמד הגדול הזה אשר ראיתם כלומר: מעמד הר סיני, אינו דבר תמידי לכם, ולא יהיה בעתיד כמותה, ולא יהיה תמיד לא אש ולא ענן כפי שהוא עתה על המשכן תמיד 9. אלא יכבוש לכם את הארץ 10, ויניח 11 לכם בארץ, ויודיע לכם את אשר תעשו, מלאך אשלחהו לנביאיכם 12, ויודיע לכם מה שראוי לעשות ומה שראוי להתרחק ממנו.

וגם בזה נאמר היסוד אשר איני חדל מלבארו 13, והוא, שכל נביא זולת משה רבנו אין החזון בא לו אלא על ידי מלאך 14 דעהו [רמד]

הערות:
1. שמות כג כ.
2. דברים יח יח.
3. שמות כג כא.
4. וכדלעיל פרק לב.
5. ראה גם בהלכות יסודי התורה פ"ט הל' ב.
6. דברים יח טו.
7. שם יח יט.
8. שמות כג כא. וראה לעיל ח"א פרק סד. ובחלק זה פרק ז.
9. שמות מ לח. במדבר ט טו-טז.
10. "אלבלאד" ובר"ש הערים. והכוונה כדרך שעשה יהושע ושמואל.
11. "ימהד" יעשה לישובכם בה ללא טירוף ואי סדר. ובר"ש "וישקיט".
12. הרי ברור כי מלאך שבו פתח רבנו אינו גוף הנביא, אלא המלאך הדובר בו יהיה אשר יהיה. אם כי הנביא עצמו בשליחותו מלאך הוא וכדלעיל פרק ו מחלק זה.
13. ראה גם בפרק דלקמן.
14. בהקשר לאמור כאן ראה גם בהלכות יסודי התורה פ"ז הל' ו. ושים לב לניסוח. וראיתי לנכון להביא כאן גם דברי ר' אברהם בן רבנו בפרושו לשמות ז א ואהרן אחיך יהיה נביאך וז"ל "קבלתי מאבא מרי ז"ל בעל פה ומאבי אבא ז"ל מפירושו וגם מרבנו סעדיה ז"ל כפי שכתוב בפירושו הארוך דברים שענינן כי אלהים שם משותף למלאכים וזולתם והכוונה בו כאן מלאך, כלומר: שאין אני מנבא לאהרן וזולתו משאר הנביאים אלא על ידי מלאך אמצעי ביני לבינו, ואתה דיבורי עמך בלי אמצעי פה אל פה, ונמצא המלאך ביני ובין אהרן אתה, והוא נביאך כלומר: שאתה מנבא אותו בשמי מה שיאמר, וזה מנפלאי הפירושים. ...וזהו הנכון מכל הפירושים, ועל פי זה יהיו השומעים דברי משה ושליחותו אליהם בשאר התורה בדרגת נביאים כלומר: מפני ששמעו מפי משה, העיר על זה רבנו סעדיה ז"ל וזולתו", עכ"ל. ואותם הדברים כתב רס"ג בהקדמתו לפירושו לתהלים ראה שם מהדורתי עמ' כח. וגם הוא [אהרן] נביא בהשפעת נבואת משה... והרי משה במצב זה במקום המלאך השומע את הדיבור מאת ה' ומביאו אל הנביא כמו ששמע משה והביאו אל אהרן ובכך נעשה גם אהרן נביא. [רמד]



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני - פרק [לה]

[הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים]
כבר ביארתי לכלל בני אדם 1 ארבעת ההבדלים אשר נבדלה בהם נבואת משה רבנו מנבואת שאר הנביאים, והבאתי ראיות על כך וביררתיו בפירוש המשנה 2 ובמשנה תורה 3, ואין צורך לחזור עליו, ואינו ממטרת המאמר.

והנני מודיעך שכל דבר שאומר על הנבואה בפרקי מאמר זה, אינו אלא בצורת נבואת שאר הנביאים אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו, אבל נבואת משה רבנו לא אעסוק בה 4 בפרקים אלו באף מילה לא בפירוש ולא ברמז, כי שם נביא לדעתי נאמר הוא על משה ועל זולתו בסיפוק 5, וכך גם המצב לדעתי במופתיו ומופתי זולתו, שמופתיו אינן מסוג מופתי שאר הנביאים.

והנה הראיה התורתית על היות נבואתו שונה מכל קודמיו, הוא אמרו וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם 6, הנה השמענו כי השגתו אינה כהשגת האבות אלא יותר גדולה, כל שכן השגת זולתם ממי שקדם.

ועל שהיא שונה מנבואת כל מי שבא אחריו, הוא אמרו על דרך ההודעה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים 7, הנה ביאר כי השגתו שונה מהשגת כל מי שבא אחריו בישראל שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש 8, ובתוכם ה' 9, כל שכן בשאר העמים 10.

ועל ההבדל בין מופתיו באופן כללי למופתי כל נביא באופן כללי, הרי כל המופתים אשר עשאום הנביאים או נעשו להם, ספרו אותם יחידים מבני אדם, כגון מופתי אליהו ואלישע, הנך רואה מלך ישראל מבקש לדעתם 11 ושואל גחזי שיודיעו אותם כמו שאמר: ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע ויהי הוא מספר וגו', ויאמר גחזי אדני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע 12, וכך מופתי כל נביא פרט למשה רבנו, ולפיכך ביאר בו הכתוב על דרך ההודעה שלא יקום נביא לעולם שיעשה מופתים בפרסום נגד תומכיו ומתנגדיו 13 כפי שעשה משה, והוא אמרו ולא קם נביא עוד וגו' לכל האותות והמופתים וגו' לעיני כל ישראל 14, לפי שקשר כאן וכרך שני העניינים יחד, שלא יקום מי שישיג כהשגתו ולא מי שיעשה כמעשיו.

ואחר כך ביאר כי אותם המופתים היו לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו החולקים עליו, והיו גם במעמד כל ישראל הנוהים אחריו לעיני כל ישראל, וזה דבר שלא נמצא לנביא לפניו. וכבר קדמה הודעתו האמתית שלא יהיה לזולתו דבר זה.

[נס שמש בגבעון דום]
ואל יטעך מה שנאמר בעמידת אור השמש ליהושע אותם השעות, ויאמר לעיני ישראל 15, לפי שלא אמר 'כל ישראל' כמו שנאמר במשה. וכן אליהו בהר [רמה] הכרמל בפני מתי מספר 16. ואמרתי 'אותם השעות', לפי שנראה לי באומרו 'כיום תמים' 17 שהוא כיום הארוך ביותר, כי 'תמים' = 'שלם', וכאלו אמר שאותו היום היה בעיניהם בגבעון כיום הארוך ביותר שיהיה מימי הקיץ שם 18.

ואחר שתבדיל במחשבתך נבואת משה ומופתיו כי פלאיות אותה ההשגה כפלאיות אותם המעשים, ותהיה בדעה שזו מעלה שאין ביכולתנו להשיגה כפי אמתתה, תשמע דברי בכל הפרקים הללו בנבואה ובמעלות הנביאים בה כל אלה למטה ממעלה זו.

וזו הייתה מטרת פרק זה.

הערות:
1. כתב רבנו כן כי יתר ספריו נכתבו מלכתחילה לשימוש הקהל הרחב, המוניו ויחידי סגולתו, מה שאיו כן ספר זה שנכתב רק לתלמידו יוסף ולדומיו.
2. סנהדרין פ"י מ"א היסוד השביעי, מהדורתי עמ' ריב והלאה. וראה גם בהקדמתו למסכת אבות סוף פ"ז.
3. בהלכות יסודי התורה פ"ז הל' ו.
4. אפשר: לא אגע בה.
5. "בתשכיך" ולביאור מונח זה כתב רבנו בספרונו "מילות ההגיון" שער יג: השם המסופק הוא הנאמר על שתי עצמויות או יותר בגלל עניין מסוים שהם כשותפים בו, ואין אותו העניין מציין אמתת כל אחד מהן. כגון, שם "אדם" נאמר על ראובן החי ההוגה, ונאמר על אחד שכבר מת, וגם על צורת האדם הנעשת מן העץ או מן האבן או מאחד ממיני הצבעים,
6. שמות ו ג. ועיין היטב מה שכתב בעניין זה ר' אברהם בן רבנו, כי חותם מחשבת רבנו טבוע בהם.
7. דברים לד י.
8. שמות יט ו.
9. במדבר טז ג. ואיני יודע למה צרך להביא פסוק זה.
10. ומה שדרשו ברבה במדבר פרשה יד לד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, כבר בו במקום הובאו שלושה דברים שבהם נבדלת נבואת בלעם. וכפי שיבואר רבנו לקמן פרק מא. והאפודי כנראה לא עיין במדרש במקומו אלא זכר את המדרש על פה ותירץ מה שתירץ ללא צורך.
11. "יסתפהם ענהא" שואל עליהם, מבקש לדעתם. ובר"ש "תמה מהם" ודברי תימה הם.
12. מלכים ב ח ד-ה.
13. בר"ש הוסיף משלו "לעיני האוהב והשונא הנאות לו והחולק עליו" ואין צורך לכך.
14. דברים לד י-ריב.
15. יהושע י יב.
16. מלכים א יח יט-לט.
17. יהושע י יג. [רמה]
18. ראה עבודה זרה כה ג שנחלקו תנאים בפירוש כיום תמים, ושים לב ללשון רבנו בפירושו לאבות פ"ה מ"ה. ועיין גם בדבריו בסוף מאמר תחית המתים.