תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני

בשם ה' אל עולם 1



  תוכן העניינים:
הקדמות

       [25 הקדמות להוכיח מציאות אלוה]
          ההקדמה הראשונה -
          ההקדמה השניה -
          ההקדמה השלישית -
          ההקדמה הרביעית היא -
          ההקדמה החמישית היא -
          ההקדמה הששית -
          ההקדמה השביעית היא -
          ההקדמה השמינית -
          ההקדמה התשיעית -
          ההקדמה העשירית -
          ההקדמה האחת עשרה -
          ההקדמה השתים עשרה -
          ההקדמה השלוש עשרה -
          ההקדמה הארבע עשרה -
          ההקדמה החמש עשרה -
          ההקדמה השש עשרה -
          ההקדמה השבע עשרה -
          ההקדמה השמונה עשרה -
          ההקדמה התשע עשרה -
          ההקדמה העשרים -
          ההקדמה האחת ועשרים -
          ההקדמה השתים ועשרים -
          ההקדמה השלוש ועשרים -
          ההקדמה הארבע ועשרים -
          ההקדמה החמש ועשרים -
       ואותה ההקדמה, והיא השש ועשרים -
פרק א
       [מיהו המניע הראשון?]
       [המניע הראשון אינו גוף ואינו מתחלק]
       [אם יש מונע שאינו מניע - יש מניע שאינו מונע]
       [הכרח שיהיה מצוי הכרח המציאות]
       [יש אלוה, אחד, שאינו גוף ולא כוח בגוף]
       [אחדות]
פרק ב
       [הגלגל מונהג ע"י בורא]
הקדמה
       [מטרת הספר - ביאור דברים הקשים שבתורה]
פרק ג
       [על השקפות אריסטו]
פרק ד
       [הגלגל בעל נפש]
       [אריסטו על נפש הגלגל]
פרק ה
       [הגלגלים חיים ובעלי הגיון]
פרק ו
       [מלאכים]
       [המלאך נראה במראה הנבואה]
פרק ז
       [הגלגלים מבינים את פעולתם, והם בעלי בחירה]
פרק ח
       [האם יש קל לתנועת הגלגלים?]
פרק ט
       [מספר הגלגלים]
פרק י
       [הנהגת העולם השפל - בכוחות השופעים מן הגלגלים]
פרק יא
       [חכמת התכונה מבוססת על השערות]
       [בבריאה שלושה חלקים]
       [הנהגת ה' משפיעה על השכלים ומהם לעולם]
פרק יב
       [כל מחודש - יש גורם לחידושו]
       [שפע]
פרק יג
       [השקפת המאמינים בחידוש העולם]
          [הזמן נברא]
          [מדוע מתקשים בהבנת מושג הזמן]
       [השקפת הפילוסופים]
       [השקפת אריסטו על הבריאה]
פרק יד
       [הוכחות אריסטו לקדמות העולם]
       [הוכחות לקדמות מצד האלוה]
פרק טו
       [לאריסטו אין הוכחה על קדמות העולם]
פרק טז
       [ראיות ה"מתכלמין" ("מדברים") אינן נכונות]
       [אני מאמין בחידוש בגלל הנבואה]
פרק יז
       [אין להשוות דבר קיים למצבו בעת התהוותו]
       [נגד אריסטו]
       [אנו מוכיחים אפשרות חידוש, ולא הכרח החידוש]
פרק יח
       [שלוש דרכים בהם מוכיחים הפילוסופים את הקדמות]
פרק יט
       [המציאות מראה שנעשתה בכוונה]
       [ויכוח עם אריסטו]
       [הוכחות נגד אריסטו]
       [השינויים בין הגלגלים - ראיה לכוונת הבורא]
פרק כ
       [לדעת אריסטו העולם אינו במקרה]
       ["חיוב" היות העולם אינו בכוונה אלא בהאצלה]
פרק כא
       [פילוסופים מאוחרים: ה' בורא העולם בריאה מתמדת]
פרק כב
       [הנחות אריסטו מעוררות קשים]
       [אריסטו צדק בכל הקשור עד גלגל הירח]
פרק כג
       [ההכרעה היא לפי עצמת הספקות ולא לפי כמותן]
פרק כד
       [ספקות בשיטות המדעיות המסבירות את הקוסמוס]
פרק כה
       [מפסוקי המקרא אפשר גם להניח קדמות]
       [הסיבות להעדפת אמונת החידוש]
       [אריסטו סותר את כל התורה]
פרק כו
       [בריאת העולם בפרקי דרבי אליעזר]
פרק כז
       [העולם עשוי להתקיים לעולם]
פרק כח
       [האם שלמה המלך מאמין בקדמות?]
פרק כט
       [סגנונו של ישעיהו]
       [אין בדברי ישעיהו שינוי טבע]
       [פסוקים על שינוי טבע בדברי נביאים]
       [דברי חכמים על שינוי סדרי טבע]
       [סיכום: העולם מחודש, ויתכן שיכון לעולם]
       [הערות על מקראות שנאמרו במעשה בראשית]
פרק ל
       [ראשון וראשית]
       [לשונות חכמים על זמן לפני הבריאה]
       [ביאור פרשת הבריאה]
פרק לא
       [השבת - עדות לבריאה וליציאת מצרים]
פרק לב
       [השקפות בני אדם בנבואה]
פרק לג
       [מעמד סיני]
פרק לד
       [הנה אנכי שלח מלאך לפניך - נביא]
פרק לה
       [הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים]
       [נס שמש בגבעון דום]
פרק לו
       [הכח המדמה והנבואה]
       [תכונותיו של הנביא]
       [ביטול הנבואה מן הנביאים]
פרק לז
       [שלושה סוגי השפעה, היוצרים חכם, נביא ושליט]
       [הבדלים בין בני אדם בשלושת הסוגים]
פרק לח
       [בנביא - שילוב אומץ ותפיסה]
       [אנשים המשלים עצמם שהם נביאים]
פרק לט
       [לפני משה לא נשלחו נביאים לבני אדם]
       [התורה - איזון חוקים ומשפטים טובים]
פרק מ
       [השוני בין בני אדם מחייב מנהיג שיכוון את פעולותיהם]
       [הנביא - מנהיג]
       [נביאי שקר]
       [הבחנה בין תורה אלוהית ואנושית]
       [השטוף בתאוות - אינו נביא]
פרק מא
       [חלום, מראה, נבואה]
       [חלום]
פרק מב
       [התגלות המלאך - במראה נבואה]
       [יעקב והמלאכים]
       [בלעם והאתון]
       [יהושע והמלאך]
       [ויעל מלאך ה' מן הגלגל]
פרק מג
       [משל נבואי]
       [נבואה הנרמזת באותיות המילה שרואה הנביא]
פרק מד
       [דרכי התנבאות]
       [נבואתו הראשונה של שמואל - בקול אדם]
פרק מה
       [מעלות הנבואה]
       [דרגת השופטים: רוח ה']
          [רוח ה' במשה]
          [רוח ה' בדוד]
       [הרגשת האדם שחל בו משהו]
       [ראיית משל בחלום]
       [שמיעת דברים בחלום]
       [דיבור עם איש בחלום]
       [דיבור עם מלאך בחלום]
       [דיבור עם ה' בחלום]
       [ראיית משלים בחלום]
       [שמיעת דברים במראה]
       [ראיית איש מדבר במראה נבואה]
       [ראיית מלאך מדבר, כאברהם בעקדה]
פרק מו
       [מעשי הנביא במראות הנבואה]
          [המעשים של יחזקאל]
          [ישעיהו ההולך ערום ויחף]
          [ירמיהו בנהר פרת]
          [אשת הזנונים של הושע]
          [גדעון והגיזה]
          [מקלות זכריה]
פרק מז
       [לשון הגזמה בדברי הנביאים]
          [גודלו של עוג]
          [אורך חיי האנשים]
       [דברים שנאמרו על דרך ההשאלה]
פרק מח
       [ה' הוא הסיבה הראשונה, והנביאים משמיטים הסיבות שבדרך]



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

[חלק שני - הקדמות]

[25 הקדמות להוכיח מציאות אלוה]
הקדמות 2 שיש צורך בהן בקיום מציאות האלוה יתעלה ובהוכחה על שאינו גוף ולא כוח בגוף, ושהוא יתרומם שמו אחד, עשרים וחמש הקדמות, כולם מוכחות, אין ספק בשום אחת מהן 3. וכבר בא אריסטו ושאחריו מן ה"משאיין" 4 בהוכחת כל אחת מהן.

והקדמה אחת נניחנה כדבריהם דרך הנחה 5 כי בכך יוכחו דרישותינו 6 כמו שאבאר, ואותה ההקדמה היא קדמות העולם 7.


ההקדמה הראשונה -
שמציאות גודל מסוים 8 שאין לו סוף בטל 9.


ההקדמה השניה -
שמציאות גדלים 10 שאין סוף למנינן בטל, והוא שיהו מצויים יחד 11.


ההקדמה השלישית -
שמציאות עילות ועלולים שאין סוף למנינם בטל, ואפילו לא היו בעילות ממד 12.
המשל בכך, שיהא השכל הזה דרך משל סיבתו שכל שני, וסיבת השני שלישי, וסיבת השלישי רביעי, וכך עד בלי סוף, גם זה בטולו ברור 13.


ההקדמה הרביעית היא -
שהשינוי ימצא בארבע אמירות 14.
באמירת העצם, ושינוי זה ההווה בעצם הוא ההוויה וההפסד 15.
וימצא [ קנט] באמירת הכמות, והיא הגדילה והכיליון 16.
וימצא באמירת האיך, והיא ההשתנות 17.
וימצא באמירת האנה, והיא תנועת ההיעתקות 18. ועל שינוי זה באנה תיאמר התנועה במיוחד 19.


ההקדמה החמישית היא -
שכל תנועה שינוי ויציאה מן הכוח אל הפועל 20.


ההקדמה הששית -
שהתנועות מהן בעצם, ומהן במקרה, ומהן בהכרח 21, ומהן בחלק והוא ממין אשר במקרה.
אשר בעצם, הם כהיעתקות הגוף ממקום למקום 22.
אבל אשר במקרה, הרי כדרך שאומרים בשחרות אשר בגוף זה, שהיא עבירה ממקום למקום. 23.
ואשר בהכרח, 24 היא כתנועת האבן למעלה על ידי מכריח שמכריחה על כך.
אבל אשר בחלק, הרי כתנועת המסמר אשר באניה, לפי שכאשר נעה האניה אנו אומרים שכבר נע גם המסמר, וכך כל מחובר הנע בכללותו ייאמר שחלקיו נעו 24.


ההקדמה השביעית היא -
שכל משתנה25 מתחלק26. ולפיכך כל נע27 מתחלק והוא גוף בהחלט, וכל אשר לא יתחלק אינו נע, ולפיכך לא יהיה גוף כלל 28.


ההקדמה השמינית -
שכל הנע במקרה,29 הכרחי שינוח, כיון שאין תנועתו עצמית. 30 ולפיכך לא יתכן שינוע אותה התנועה המקרית תמיד 31.


ההקדמה התשיעית -
שכל גוף המניע גוף, אינו מניעו אלא בנועו גם הוא במצב 32 הנעתו 32 *".


ההקדמה העשירית -
שכל אשר ייאמר שהוא בגוף, נחלק לשני חלקים:
- או שיהא קיומו בגוף כמו המקרים33,
- או שיהא קיום הגוף בו כמו הצורה הטבעית 34.
ושניהם כוח בגוף 35.


ההקדמה האחת עשרה -
שמקצת הדברים אשר קיומן בגוף36, יש שהן נחלקין 37 בהתחלקות הגוף, ויהיו נחלקין במקרה38, כגון המראות39 ושאר הכהות המתפשיטות בכל הגוף 40. וכן מקצת מעמידי הגוף אינם נחלקים כלל כגון הנפש 41 והשכל [קס]


ההקדמה השתים עשרה -
שכל כוח הנמצא מתפשט בגוף יש לו סוף, כשם שלגוף יש סוף 42.


ההקדמה השלוש עשרה -
שלא יתכן שיהא מאומה ממיני השינוי רצוף, כי אם תנועת ההיעתקות בלבד, ורק הסיבובית. 43.


ההקדמה הארבע עשרה -
שתנועת ההיעתקות היא הקדומה שבתנועות וראשיתן 44 בטבע, כי ההוויה וההפסד תקדם להן ההשתנות 17, וההשתנות יקדם לה התקרבות המשנה אל המשתנה.
ואין גדילה ולא חסרון כי אם לאחר שקדמו הוויה והפסד 45.


ההקדמה החמש עשרה -
שהזמן מקרה נספח לתנועה וחיובי 46 לה, ולא ימצא אחד מהן בלעדי השני, לא תמצא תנועה כי אם בזמן 47, ולא יושכל זמן כי אם עם התנועה, ולכן כל אשר לא תמצא לו תנועה אינו נכלל תחת הזמן 48.


ההקדמה השש עשרה -
שכל שאינו גוף לא יושכל בו מניין 49, אלא אם כן היה כוח בגוף, שאז ימנו יחידי 50 אותן הכוחות בהמנות חמריהן או נושאיהן51.
ולפיכך הדברים הנבדלים, אשר אינם גוף ולא כוח בגוף, לא יושכל בהם מניין כלל, אלא אם כן היו עילות ועלולים52.


ההקדמה השבע עשרה -
שכל נע יש לו מניע בהחלט, או מחוצה לו כאבן שהיד מניעתכן או שיהיה מניעו בו כגוף החי שהוא מחובר ממניע ונע 53.
ולפיכך כאשר מת ונעדר ממנו המניע, שהיא הנפש, ישאר הנע והוא הגוף בשעתו 54 כמו שהיה, אלא שאינו נע אותה התנועה.
וכיון שהמניע המצוי בנע נסתר ואינו נראה לחוש, דימו 55 כי החי נע מבלי מניע.
וכל נע אשר מניעו בתוכו, הוא הנקרא הנע מעצמו, עניינו שהכוח המניע למה שנע ממנו באופן עצמי מצוי בכולו 56.


ההקדמה השמונה עשרה -
שכל היוצא מן הכוח אל הפועל הרי מוציאו זולתו, והוא מחוצה לו בהחלט, כי אילו היה המוציא בתוכו ולא היה שם מעכב, לא היה נמצא בכה זמן מה 57, אלא היה נמצא בפועל תמיד.
ואם היה מוציאו בו והיה לו מעכב ונסתלק, אין ספק כי מסלק המעכב הוא אשר הוציא אותו הכוח אל הפועל. והבן זה 58 .


ההקדמה התשע עשרה -
שכל שיש סיבה למציאותו הרי הוא אפשרי המציאות מבהינת [ קסא] עצמו. 59 כי אם יגובשו 60 סיבותיו ימצא, ואם לא יגובשו 60, או נעדרו, או נשתנו יחסיהן 61 המחייבים מציאותו, לא ימצא 62


ההקדמה העשרים -
שכל מחוייב המציאות מבחינת עצמו 63 אין סיבה למציאותו כלל, ולא בשום פנים 64.


ההקדמה האחת ועשרים -
שכל מורכב משני עניינים, הרי אותה ההרכבה היא סיבת מציאותו כפי שהוא בהחלט 65, ואינו מחוייב המציאות כשלעצמו, כי מציאותו במציאות חלקיו ובהרכבתם 66.


ההקדמה השתים ועשרים -
שכל גוף הרי הוא מורכב משני עניינים בהחלט, ויבואוהו 67 מקרים בהחלט.
שני העניינים המייצבים אותו 68 הרי הם חומרו וצורתו. אבל המקרים אשר יבואוהו 67 הם הכמות והתבנית 69 והתנוחה 70.


ההקדמה השלוש ועשרים -
שכל אשר הוא בכוח, ויש בעצמותו אפשרות מסוימת, הרי אפשר שבזמן מסוים לא ימצא בפועל 71.


ההקדמה הארבע ועשרים -
שכל שהוא בכוח דבר מסוים, 72 הרי הוא בעל חומר בהחלט, כי האפשרות היא בחומר לעולם.


ההקדמה החמש ועשרים -
כי ראשיות 73 העצם המורכב המוגדר 74 הם החומר והצורה. [ קסב]
וצריך על כל פנים פועל, כלומר: מניע שהניע את הנושא עד שעתד אותו לקבלת הצורה, והוא המניע הקרוב המעתד חומר של דבר מסוים 75.
ומכאן החיוב לחקור על התנועה והמניע והנע. וכבר נתבאר בכל זה מה שצריך ביאור 76.
ונוסח לשון אריסטו:
החומר אינו מניע עצמו 77.
וזו היא ההקדמה הגדולה המביאה אותנו לחקור על מציאות המניע הראשון.

וחמש ועשרים הקדמות אלה אשר פתחתי לך בהם, מהם שהוא 78 ברור בהתבוננות מעטה. ויש הקדמות מוכחות ומושכלות ראשוניים, או קרוב לכך במה שקיצרנו בסידורן 79, ומהם שהן צריכות להוכחות והקדמות מספר 80, אלא שכולן כבר הוכחו הוכחה שאין בה ספק: מקצתן בספר השמע ופירושיו 81, ומקצתן בספר מה שאחר הטבע ופירושו 82.

וכבר הודעתיך שאין מטרת מאמר זה83 להעתיק בו ספרי הפילוסופים ולבאר עמוקי ההקדמות *83, אלא להזכיר ההקדמות הקלות שאנו צריכים להן בהתאם למטרתנו.

ואוסיף למה שקדם מן ההקדמות הקדמה אחת מחייבת את הקדמות, ודימה84 אריסטו
שהיא נכונה והדעה היותר חשובה85, והנה נסכים לו בה על דרך ההנחה כדי שיתבאר מה שרצינו 86 לבאר.

ואותה ההקדמה, והיא השש ועשרים -
היא אומרו, כי הזמן והתנועה נצחיים תמידיים מצויים בפועל 87.
ולפיכך מתחייב לדעתו בהחלט לפי הקדמה זו, שיש שם 88גוף נע תנועה נצחית מצויה בפועל, והוא הגוף ההמישי 89.

ולפיכך אומר, כי השמים לא הווים ולא נפסדים, לפי שהתנועה לדעתו לא הווה ולא נפסדת. לפי שהוא אומר שכל תנועה קדמה לה תנועה בהחלט, 90 בין ממינה או שלא ממינה 91.
וכי מה שחושבים 92 בחי שלא קדמה לתנועתו המקומית תנועה אחרת כלל, אינו נכון. כי הסיבה לתנועתו אחר המנוחה, מגיע אל דברים שגרמו לאותה התנועה המקומית, והם:
- או שינוי מזג הגורם חשק לדרישת דבר המתאים,
- או בריחה מבלתי מתאים,
- או דמיון 93 או רעיון 94 שנולד לו.
ואז יניעהו אחד משלושה אלה, וכל אחד מהם גורם אותו 95 תנועות אחרות.

וכך הוא אומר שכל המתחדש, אפשרות חידושו קדמה לחידושו בזמן96. ומחייב מכך דברים לקיום הקדמתו.

ולפי הקדמה זו, יהיה הנע אשר יש לו סוף, [ קסג] ינוע לאורך שיש לו סוף, פעמים שאין להן סוף, בחוזרו חלילה על אותו האורך. וזה לא יתכן כי אם בתנועה הסיבובית, כמו שמוכח בהקדמה השלוש עשרה מהקדמות אלו. ועל פיה תתחייב מציאות מה שאין לו סוף על דרך ההרדפה, לא שימצא זה יחד.

והקדמה זו היא אשר חושב 98 אריסטו לקיימה תמיד. ונראה לי אני שהוא לא החליט שראיותיו עליה מוכחות 99, אלא היא היותר מדוקדקת וחשובה אצלו. וטוענים תלמידיו ומפרשי ספריו שהיא חיובית, לא אפשרית, ושהיא כבר הוכחה.


וחושב 1 כל "מתכלם" מן 2 ה"מתכלמין" לקיים שהיא נמנעת.
ואומרים: לא יצטייר היאך יתחדשו חידושים שאין להן סוף על ידי הרדפה 97.
וכל תוקף דבריהם, שהיא אצלם מושכל ראשון3.

ואשר נראה לי אני שהקדמה זו אפשרית 4, לא חיובית, כפי שאומרים המפרשים לדברי אריסטו, ולא נמנעת כפי שטוענים ה"מתכלמין".
ואין המטרה כאן לבאר ראיות אריסטו ולא קושיותנו עליה ולא ביאור השקפתי בחידוש העולם5, אלא המטרה במקום זה סקירת ההקדמות אשר אנו צריכין להן בחקירותנו השלוש 6.

ואחר שהקדמתי הקדמות אלו והנחת נכונותן 7 אחל לבאר המתחייב מהן. [קסד]

הערות:

1. בראשית כא לג. וראה לעיל בפתיחת ח"א.
2. הנחת כללים שכבר הוכחו במקומותיהם בספרי הפילוסופים, שיהוו בסיס להשקפה בשלושת המחקרים הללו.
3. כלומר: שלא היה בהם ספק או פקפוק אצל מניחיהם. פרט להקדמה העשרים ושש שגם מניחה, כלומר אריסטו, לא היה בטוח בה, וכפי שבאר רבנו לקמן. ואין פירושו שלא התעוררו בהם קושיות לשום אדם כפי שהבין הר' שם טוב והקשה על רבנו.
4. תרגומה המדוייק "מהלכים" או "ההלכים" הא צרויה. וכך נקראת אסכולת אפלטון ואריסטו וקבוצתם, מפני שהיו נוהגים להלך בעת השמעת ההרצאה והלימוד כדי לעמל את הגוף יחד עם עמול הרוח, וכמו שכתב אבי נצר אלפאראבי במאמרו "פי מא ינבגי אן יקדם קבל תעלם אלפלספה", שם סקר את האסכולות השונות שיש להם כנויים, ועל שם מה נתכנו כך, וכלשונו "כמא ירתאץ' אלבדן מע ריאצ'ה' אלנפס". ובר"ש "המשאיים" ובכך הטעה את האפודי.
5. בר"ש "והקדמה אחת נודה להם בה", ושיבוש הוא. כי לקמן ייחד רבנו כמה פרקים למלחמת קודש עזה בהשקפה זו. וכוונתו, נניח אותה דרך הנחה, כדי שנוכיח את מציאות ה' אף לפי השקפה זו. כי לפי השקפת החידוש מציאות ה' מוכחת בהחלט, כי אין מחודש בלי מחדש. ובזה נפתרה קושית חכמי "צעדה". ראה מאמרי ב"קובץ על יד" תשיא עמ' נז ד"ה השאלה השביעית.
6. בעיקר מציאות ה'. ואפשר לתרגם "חקירותינו".
7. לקמן, בסוף הפתיחה ד"ה ואוסיף.
8. הכוונה דבר בעל ממדים. ובר"ש "בעל שיעור אחד" ובפירוש המילות הזרות שלו ביאר למה נדחק לכך, ולדעתי מילת "גודל" מבטאה היטב את המונח הערבי.
9. פיזיקה לאריסטו ספר ג ת"ד, וראה מיטפיזיקה יא י. על השמים א ה-ז.
10. דברים בעלי ממדים מוגדרים. וראה לעיל הע' 8.
11. אבל בזה אחר זה על דרך העקיבות וההרדפה ראה לעיל ח"א פרק עג ההקדמה האחת עשרה. והקדמה זו ביאר אריסטו בפיזיקה ספר ג פ"ה.
12. אלא שכלים נבדלים.
13. ראה מיטפיזיקה ספר ב פ"ב. אבל אם לא היו עילה ועלול, הרי אפשרית מציאות מה שאין לו סוף, אלא שאז אינם נכללים תחת מספר, כי אחידים הם ואינו שייך בהם ריבוי, כשכלים וכנפש הנקנית, ובדילותם בשינויי כשירות השגתם אינה מקנה להם ריבוי, וראה לעיל ח"א פרק עד הדרך השביעי.
14. ארבע מעשר הקטיגוריות של אריסטו. וסקר אותן רבנו ב"מילות ההגיון" שלו שער עשירי. ואף רס"ג עסק בהם בספרו האמונות ודעות מאמר ב פ"ט והלאה, ראה שם מהדורתי. ומקור הקדמה זו בפיזיקה לאריסטו ספר ג פ"א.
15. כלומר: שינוי העצם אינו כשינוי יתר שלוש האמירות, כי היתר אינם אלא מקרים, ושינוייהם הם מעבר המקרה מעצם לעצם. מה שאין כן שינוי העצם, שהיא ישות וחדלון.
16. "אצ'מחלאל" - כיליון על ידי התפרקות היסודות שמהם הורכב הדבר, ובר"ש "ההתוך" וגם זה תרגום נאה. והכוונה, שהגוף בעל הכמות המוגדרת כשהוא פורה וגדל, ולהפך, כשהוא מתפרק והולך וחסר, בשני אלה בא השינוי בכמות. ובלשון אריסטו כפי שהובא במאמר אבי נצר "אלזיאדה ואלנקצאן": התוספת והגרעון.
17. שאיכות הדבר שבה הוא נגדר משתנה ממצב למצב, כגון מיבש לרך, מחם לקר.
18. ממקום למקום. והעבירה מכאן לכאן.
19. בר"ש מוסיף כאן "ועל שאר השינויים בכלל" וכך הוא במקצת נוס' של המקור. וראה לקמן בתחילת פרק א. ומקור הקדמה זו במיטפיזיקה יב ב. פיזיקה ג א. ה א-ב. על הנפש א ג, על ההוויה וההפסד א ד.
20. ראה פיזיקה ג א-ב, מיטפיזיקה יא ט. והובא במאמר אבי נצר "אלמסאיל אלפלספיה" קטע כא.
21. אפשר: בכפיון.
22. באופן טבעי, כנפילת אבן מלמעלה למטה.
23. כגון המעביר בגד שחור ממקום למקום, בעוד שלמעשה לא השחרות עברה אלא הבגד אשר בו מקרה השחרות הוא שעבר.
24. פיזיקה ד ד. ה א-ב. על הנפש א ג.
25. באחד מארבעת סוגי השינוי שקדמו שהן בעצם, בכמה, באיך, באנה.
26. לפי שכל שינוי עובר תהליך מנקודת ההתחלה ועד הנקודה הסופית, ולא יתכן שישתנה בבת אחת, שלא יתכן להיאמר עליו באותו חלקיק זמן או רגע כמימריה גם משתנה גם בלתי משתנה, או לא משתנה ולא בלתי משתנה, ועל כורחך אתה אומר שיש תהליך לשינוי, והנה הוכחה החלוקה. ועל הקושי שיש בהקדמה זו, ראה תשובות ר"א בן רבנו מהד' גויטיין סי' צו.
27. וכבר הוכח כי התנועה שינוי.
28. פיזיקה ו ד. על השמים ח ה.
29. כשחרות העוברת ממקום למקום, וכדלעיל בהקדמה הששית.
30. שאין מקורה ומוצאה מעצם בעל התנועה.
31. ראה פיזיקה ח ה. מיטפיזיקה ט, ד,ח. על השמים א ב-ג.
32. "פי חאל" כל זמן היותו במצב של מניע. ובר"ש "בעת" ואפשרית היא, אלא שיש בה מקום טעות לחשוב בעת הפועילת ההנעה ולא במשך.
*32. פיזיקה ג ב. ז ב. מיטפיזיקה יב ו.
33. שאלמלי הנושא לא היה הנשוא קיים. כגון הלובן בחלב והשחרות באסטיס.
34. הצלם, וכדלעיל ח"א פ"א, אע"פ שהיא נשוא, הרי שאלמלי היא אין קיום לגוף בהגדרתו העכשווית.
35. פיזיקה ספר א.
36. בין אותן אשר קיומן בגוף בין אשר קיום הגוף בהן.
37. "קד תנקסם" ובר"ש "יחלקו" ולא דק. ויש שנסה לתרגם "כבר ייחלקו" ולא ידע שימוש "קד" הערבית.
38. שאין התחלקותם עצמית, אלא במקרה של התחלקות הגוף הנושאן.
39. אפשר: הגוונים.
40. כגון החם באש, והקור בשלג.
41. הצורה הטבעית, הצלם, וכדלקמן פ"א. וראה לעיל הע' 34.
42, פיזיקה ח א. וכפי שקדם לעיל בהקדמה הראשונה שאי אפשר שימצא גוף שאין לו סוף.
43. פיזיקה ה ד. ז א. ח ז. כלומר: התנועה הסיבובית, שכל תנועה שאינה סיבובית אינה רצופה. ועצם התנועה שינוי וכדלעיל בהקדמה הרביעית החמישית והשישית.
44. לפי כל כ"י שברשותי "ואולהא", והכוונה שתנועת הגלגל היא ראשית התנועות, כי כל תנועת ארבעת היסודות הרכבתן ופירוקן בעטיה. אך בהוצאת מונק "ואולאהא" והחשובה שבהן. והראשונה נראית לי עיקר.
45. פיזיקה ח ז וט. מיטפיזיקה יב יא. כי גם הגדילה והנסיגה אינם הוספה וגרעון, אלא השתנות. וכדלעיל בהקדמה הרביעית הע' 16.
46. "ולאזם להא" ובר"ש "ודבק עמה" ונתחלפה לו בתיבת "ומלאזם" ואינו נכון. והכוונה כי הזמן אין לו עצמות, ואינו אלא מקרה חיובי מן התנועה, שכל יום ולילה חושך ואור שהן תוצאה של התנועה מסמנים חלק זמן, ובכך חילקה מחשבת האדם אותו לעבר, הווה ועתיד,
47. הזמו הדמיוני-מחשבתי, כי בלעדי התנועה הרי אינו קיים.
48. כלומר: כל המופשט מן ההשתנות ולא תמצא לו תנועה לא עצמית ולא מקרית, אינו נכלל תחת הזמן מבחינתו הוא.
49. לאו בדיוק מניין, אלא מובן "לא יעקל פיה תעדד" אינו מתחשב בפרודות ובפצלים.
50. אפשר: אחדי.
51. כגון השכל הנקנה בטרם הפרדו מן הגוף הרי הוא נכלל תחת המניין על ידי הגופות. ולאחר פרידתן אם כי תשאר בהן הבחנת זהרן אך אין זה מכלילן תחת המניין.
52. כגון עשר מעילות המלאכים, וכמו שכתב רבנו בהלכות יסודי התורה פ"ב הל' ה. וראה מיטפיזיקה יב ח.
53. הנפש החיונית והגוף.
54. סמוך להפרדה בסרם יחל להתפרק ליסודותיו.
55. אפלטון וחלק מתלמידיו וראה שם טוב, ואבן שמואל.
56. בכל חלק ממנו בעודו משתייך לכללות.
57. אפשר: זמן מסוים זמן כל שהוא.
58. עיין היטב לקמן ח"ב ופרק יח.
59. אף על פי שמבחינת סיבותיו חיובי הוא להן.
60. "חצלת" גבוש ורכוז הסיבות וקירובן עד שמתחייב מהן אותו האפשרי המציאות מחמת עצמו. ור"ש תרגם "ימצאו" כאלו כתוב ו"ג'דת" ולדעתי לא דק, כי לא היו נעדרים, והעדרן יזכר בהמשך.
61. יחסי הסיבות זה לזה, כי אם תגבר אחת הסיבות האיכויות יותר על המידה אף על פי שכל הסיבות מצויות לא ימצא אותו אפשרי המציאות.
62. כבר העירו כל המפרשים, כי הקדמה זו כדעת אלכסנדר מאפרודיסיה, ואבן סינא, ואלגזאלי בספר אלמיעאר. ונגד דעת אבן רשד.
63. ומחוייב המציאות מחמת עצמו הוא רק האלוה בלבד.
64. ורצה גם לקמן פרק א.
65. במצבו הנוכחי. אם כי לא סיבות מציאותו ממש, כי כל עניין הרי היה מצוי כשלעצמו בהגדרתו ובצורתו ואין כל אחד מהן זה המצוי עתה.
66. מיטפיזיקה ספר ד פ"ה.
67. יותר נכון "ויספחו לו" ובר"ש "וישיגוהו" וגם זה אפשרי.
68. כלומר: הדברים שכל עצמו מורכב מהם.
69. "אלשכל" התבנית, ריבוע או עיגול או כל יתר התבניות, ובר"ש "והתכונה" ואינו נכון.
70. "ואלוצ'ע" התנוחה או ההנחה. והכוונה ההימצאות במקום או הגדרת המקום, בי כל שלושת אלה מנספחי הגוף בהחלט. וראיתי מי שרצה להשחיל מושג "וצ'ע" בתוך מושג "חאל" ואינו נכון. והקדמה זו נתבארה בקטיגוריות לאריסטו ספר ח י-יב.
71. הקדמה זו יסודה במיטפיזקה לאריסטו ספר ט. ורבים נתלבטו בביאורה. ולדברי ר"ש ששאל לרבנו ופירשה לו, וז"ל כפי שהוצא ב"קובץ תשובות הרמב"ם ואיגרותיו" לפסיא תרי"ט ח"ב, והובאה בנוסח שונה מעט ב"תרביץ" תרצ"ט עמ' 322. וחבל שהמקור הערבי לא נשתמר "כי כל מה שהוא בכוח ויש בו שום אפשרות, יהיה אפשר בשום עת שלא ימצא בפועל. פירושה יאמר כי הדבר הוא בכוח, בהיות שום תואר מן התוארים נעדר עתה מן הדבר ההוא. אך הוא מוכן ומועד להתישב בו להמצא התואר ההוא ויאמר בתואר ההוא שהוא בדבר ההוא בכוח כאמרנו בחתיכת ברזל שהוא סיף בכוח, וכאמרנו בגרעינה של תמרה שהוא דקל בכוח. והדבר אשר הוא בכוח, שום עניין יש בעצם הדבר ההוא אפשרות להתישב בו העניין ההוא. כמו שתאמר בחתיכת ברזל, שהוא אפשרי להיות ממנה סיף. ולדעת ההבדל אשר בין הכוח והאפשרות, הוא דבר דק וקשה מאוד על הפילוסופים הבקיאים. וכבר דיבר בזה העניין אבן אלצאיג בתחילת פירושו לשמע הטבעי דבר טוב מאוד. ונאמר בדבר שהוא בפועל, כשנתארהו בתואר נמצא בו, כאמרנו בסיף שהוא סיף בפועל. וכבר נתבאר כי כל אשר בכוח דבר אחד בהכרח יהיה התואר נעדר בעת מן העתים, כי זאת החתיכה של ברזל לא יאמר בה שהוא סיף בכוח, אלא כשלא תהיה סיף עת אחת מן העתים, אמנם אם לא תסור לעולם מלהיות סיף, אינה סיף בכוח, אבל תהיה סיף בפועל לעולם ועד.
72. אפשר "שכל שהוא דבר מה בכוח". והנני מעתיק גם הקדמה זו ופירושה כפי שהובאה שם "כי כל מה שהוא בכוח שום דבר, הוא בעל חומר על כל פנים, כי האפשרות הוא נמצא בחומר לעולם. פירושה כבר נודע, כי האפשרות והכוח סמוכים זה עם זה דבקים כאחד, ולא יזוז האפשרות לעולם מהיות בחומר הראשון ובכל מה שיתהווה ממנו. וביאור זה עוד יתבאר לך מתחילת פירוש השמע וזולתו" וברור כי הכוונה לפירושו של אבן עלצאיג לשמע של אריסטו וכמו שכתב בפירועי להקדמה הכ"ג.
73. שמא יותר נכון "מוצא" מקור. והכוונה היסודות שהן הבסיס למציאותו. ובר"ש "התחלות" ואינו נכון לדעתי, כי לעולם ההתחילה נמצאת בנקודותיה הראשוניים לפני ההרכבה, ואלו החומר והצורה לפי השקפה זו הרי אין מציאות ההגלותית באחד לפני האחר.
74. "אלשכיצי" כל דבר מסוים ומוגדר לפנינו. ובר"ש "האישי" וגם הוא תרגום נכון אלא שאני נמנע ממילה זו.
75. פיזיקה לאריסטו א ה-ו ואף כאן "דבר" "שכ'ץ" פרט, יחידה. ולא מין ולא סוג. ובר"ש "חומר איש אחד".
76. לעיל הקדמה יז.
77. מיטפיזיקה א ג. יב ו.
78. שעניינה ברור.
79. הכוונה בתקציר ותמצית שהסדרתי מובנים הם בהוכחותיהם על אף הקיצור,
80. שלא הארכתי בהבאת הוכחותיהן
89. הכוונה בעיקר לפירוש אבו נצר שפירושיו מקובלים על רבנו. וכן פירוש אלכסנדר ותימסטיוס.
82. "ופירושו" בלשון יחיד, כי פירוש אחד יש למיטפיזיקה והוא לאלכסנדר.
83. כלומר: ספר מורה הנבוכים.
*83. לדברי ר"ש תירגם הרמב"ם קטע זה כך "שאין כוונת זה המאמר להעתיק ספרי הפילוסופים בו ולא לבאר הרחוקה שבהקדמות".
84. "יזעם" מחשבה בטלה ודמיון שוא. ובר"ש "ויחשב" ולא דק.
85. כלומר: קדמות העולם.
86. אפשר: שרצוננו.
87. בפרק האחרון מספר הפיזיקה. וכן מיטפיזיקה יב ו.
88. על מילה זו כבר העירותי פעמים רבות שעיקרה לפי משפט השפה הערבית, ואימצתיה מפני שגם רבנו אימצה לעברית בספרו היד החזקה שהוא על טהרת העברית.
89. אריסטו קורא גרמי השמים הגוף החמישי, שאינו מסוג ארבעת היסודות. ויתבאר עוד לקמן בהרחבה.
90. אפשר: בהכרח. על כל פנים.
91. כל תנועה משלושת מיני התנועה שנתבארו לעיל בהקדמה הרביעית תקדם לה תנועה ממינה כגון שהיא תנועה מקומית תקדם לה תנועה מקומית או שלא ממינה ממין הכמות או האיכות.
92. "ט'ן" מחשבה שלא עמידה במבחן הבקורת.
93. שני אלה הראשונים שייכים בכל בעל חי. כגון לברוח מחום הבלתי מתאים, או ללכת אל מקום המרעה. וכן דמיון כגון שקיבלה הבהמה אי פעם מכת שוט, הרי להבא בראותה שוט נדמה לה שתוכֶּה בו, ועשויה לברוח ממראהו.
94. "ראי" וזה אינו אלא באדם.
95. אפשר: חייבוהו.
96. קדמה הוויתו בכוח לפני צאתו אל הפועל. ואם התנועה מחודשת הרי לא היה זמן.
97העקיבות, זה אחר זה.
98. "ירום" דואג לכך. משתדל, מתאמץ בכל אפשרויותיו לקיים אמתתה לאשרה וליצבה.
99. ראה שם טוב בסוף דבריו כאן' שמקשה על רבנו מכאן, למה שאמר לעיל שאריסטו חושב שהיא נכונה. ולא דק בלשון רבנו, שלמעלה אמר שהוא חושב שהיא נכונה אך לא חשב מעולם שהיא הוכחה.
1. "ירום" וראה לעיל הע' 98.
2. אפשר "כל אחד מן". ובר"ש "ויחשב המדבר מן הדברים".
3. וראה לעיל ח"א פרק עג ההקדמה האחת עשרה.
4. אפשרית בעיני אריסטו ולדעתו. ואף אם גם אצלנו כפי שהזה הנרבוני. הרי לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלהן? וכפי שדחאה רבנו לקמן.
5. כי אלה יבואו לקמן בפרקים טו-יז.
6. מציאות ה', ושאינו גוף, ושהוא אחד.
7. "תסלימהא" הנחה לכאורה. ונראה שבאה מילה זו בגלל הקדמה כ"ו, שיסתור רבנו לקמן את חיובה.