תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני

- המשך -



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני - פרק [א]

[מיהו המניע הראשון?]
יתחייב לפי ההקדמה החמש ועשרים, שיש שם 1 מניע, הוא אשר הניע חומר של זה ההווה הנפסד עד שקבל את הצורה2. וכאשר תחקור על אותו המניע הקרוב מה הניעו, יתחייב בהחלט שימצא לו מניע אחר, או ממינו או שלא ממינו.

כי התנועה תמצא בארבע האמירות, ופעמים אומרים עליהם תנועה באופן כללי 3 כפי שהזכרנו בהקדמה הרביעית, וזה אינו נמשך ללא סוף 4, כפי שהזכרנו בהקדמה השלישית.

והנה מצאנו כל תנועה מגיעה אל תנועת הגוף החמישי5, ואצלה נעצרת. ומאותה התנועה יסתעף ואליה ישתלשל כל מניע ומעתד בעולם התחתון כולו6. והגלגל נע תנועת היעתקות, והיא הקדומה שבתנועות, כמו שנזכר בהקדמה הארבע עשרה.

וכך גם כל תנועת היעתקות הרי היא מגיעה 7 לתנועת הגלגל, כאלו תאמר:
כי האבן הזו אשר נעה הניעה המטה,
והמטה הניעתו היד,
והיד הניעוה המיתרים,
והמיתרים הניעום הניבים,
והניבים הניעום הגידים 8,
והגידים הניעם החום הטבעי,
והחום הטבעי הניעתו הצורה אשר בו 9, והיא המניע הראשון בלי ספק.
ואותו המניע גרמה לו מחשבה כל שהיא להניע.
דרך משל: כדי להגיע אותה האבן במכת המטה אל חלון כדי לסתמו, למען לא תכנס אליו ממנו הרוח הזו הנושבת. ומניע אותה הרוח, ומוליד 10 נשיבתה - היא תנועת הגלגל.

וכך תמצא כל סיבת הוויה והפסד מגיעה 7 לתנועת הגלגל.

וכאשר הגענו בסוף לגלגל הזה הנע, מתחייב שיהא לו מניע כפי שקדם בהקדמה השבע עשרה, ולא יבצר שיהא מניעו בו, או חוצה לו.
וזו חלוקה הכרחית:
- אם היה חוצה לו,
לא יבצר משיהיה גוף,
או לא יהיה גוף, ואין לומר בו אז שהוא חוצה לו11 אלא ייאמר נבדל ממנו, כי מה שאינו גוף אין לומר בו שהוא מחוץ לגוף אלא על דרך ההרחבה בלשון 12.
- ואם היה מניעו בו, כלומר: מניע הגלגל, הרי לא יבצר שיהא מניעו
כוח המתפשט בכל גופו ומתחלק בהתחלקו כמו החום באש13,
או שיהא כוח בו בלתי מתחלק כמו הנפש והשכל כפי שקדם בהקדמה העשירית 14.

והכרחי על כל פנים שיהא מניע הגלגל אחד מארבעה אלה:
גוף אחר מחוצה לו,
או נבדל,
או כוח המתפשט בו,
או כוח בלתי מתחלק.

והנה הראשון, והוא שיהא מניע הגלגל גוף אחר חוצה לו, הרי הוא בטל כפי שאבאר, לפי שכיוון שהוא גוף, הרי הוא נע בשעה שמניע, כמו שנזכר בהקדמה התשיעית, וכיון שגם זה הגוף הששי 15 נע בעת שמניע, מתחייב [קסה] שיניעהו גוף שביעי, ולפיכך גם הוא ינוע, ויתחייב מציאות גופים שאין סוף למניינם, ורק אז ינוע הגלגל, וזה בטל כמו שקדם בהקדמה השניה.

אבל 16 האופן השלישי והוא שיהא מניע הגלגל כוח המתפשט בה, הרי גם זה בטל כמו שאבאר: לפי שהגלגל גוף -
והרי יש לו סוף בהחלט, כפי שקדם בהקדמה הראשונה.
ואז יהיה לכוחו סוף , כמו שנזכר בשתים עשרה.
והרי הוא מתחלק בהתחלקו , כמו שנזכר באחת עשרה.
והרי לא יניע עד בלי סוף , כפי שקבענו בהקדמה השש ועשרים 17.

אבל האופן הרביעי והוא שיהא מניע הגלגל כוח בו בלתי מתחלק, כנפש האדם באדם דרך משל, הרי גם זה בטל שיהא זה המניע לבדו סיבה לתנועה התמידית, ואף על פי שהוא בלתי מתחלק.
פירוש הדבר, שאם היה זה מניעו הראשון, הרי המניע הזה הוא נע במקרה, כפי שנזכר בהקדמה הששית.

ואני אוסיף כאן ביאור. והוא: האדם, דרך משל, אם הניעתו נפשו שהיא צורתו, 18 עד שעלה מן הבית אל העליה, הרי גופו הוא אשר נע באופן עצמי, והנפש היא המניע הראשון באופן עצמי, אלא שהיא נעה במקרה. כי בהעתק הגוף מן הבית לעליה, נעתקה הנפש אשר הייתה בבית ונעשית בעליה. ואם נחה תנועת הנפש, נח אשר נע מחמתה והוא הגוף. ובנוח הגוף, מסתלקת 19 התנועה המקרית שנעשית 20 לנפש. וכל נע במקרה, ינוח בהחלט, כמו שנזכר בשמינית. וכאשר נח, ינוח הנע מחמתו.
יוצא איפוא, שיש לאותו המניע הראשון סיבה אחרת בהכרח, מחוץ לכללות, המורכבת ממניע ונע. 21 כשתמצא אותה הסיבה אשר היא ראשית 55 התנועה, יניע המניע הראשון אשר באותה הכללות את הנע מחמתה, ואם לא תמצא - ינוח.

ומסיבה זו אין גופי החי נעים תמיד, ואף על פי שיש בכל אחד מהם מניע ראשון שאינו מתחלק, מפני שהמניע להם אינו מניע תמידי באופן עצמי, אלא הגורמים לו לנוע הם דברים מחוץ לו:
או דרישת המתאים,
או בריחה מבלתי מתאים,
או דמיון23,
או רעיון במי שיש לו רעיון24.
ואז יניע. וכאשר יניע, 25 ינוע במקרה, ולכן בהכרח שינוח כפי שהזכרנו.

ואילו היה מניע הגלגל בו באופן זה, לא היה אפשר שינוע לנצח26.
ואילו הייתה התנועה הזו תמידית נצחית, כפי שאמר יריבנו, 27 וזה אפשרי כמו שנזכר בהקדמה השלוש עשרה, הרי מתחייב בהכרח, לפי השקפה זו, שתהא הסיבה הראשונה לתנועת הגלגל כפי האופן השני, כלומר: נבדלת מן הגלגל כפי שחייבה החלוקה.

[המניע הראשון אינו גוף ואינו מתחלק]
הנה הוכח כי מניע הגלגל הראשון, אם הייתה תנועתו נצחית תמידית, צריך להיות לא גוף ולא כוח בגוף כלל, כדי שלא תהא למניעו תנועה לא בעצם ולא במקרה. ולפיכך אינו סובל חלוקה ולא שינוי, כפי שנזכר בהקדמות השביעית והחמישית, וזהו האלוה יתרומם שמו, כלומר: הסיבה הראשונה המניע את הגלגל.

ובטל שיהיה שניים או יותר, מחמת ביטול המניין בדברים הנבדלים אשר אינן גוף, אלא אם כן יהיה האחד מהן עילה והשני עלול כפי שנזכר בשש עשרה.

וכבר נתבאר שגם אינו נכלל תחת הזמן, מפני שהתנועה נמנעת בו 28 כפי שנזכר בחמש עשרה.

והנה הוכח לפי מחקר 29 זה, [קסו]
כי בטל הוא שהגלגל יניע את עצמו תנועה נצחית,
ושהסיבה הראשונה בתנועתו אינה גוף ולא כוח בגוף,
ושהוא אחד לא ישתנה, לפי שאין מציאותו צמודה לזמן.
ואלה הם שלושת הדברים 30 אשר הוכיחום גדולי הפילוסופים.

[אם יש מונע שאינו מניע - יש מניע שאינו מונע]
עיון שני להם, הקדים אריסטו הקדמה 31.
והיא, שאם נמצא דבר מורכב משני דברים, ונמצא אחד משני הדברים לבדו מחוץ לאותו הדבר המורכב, נתחייבה בהכרח, גם מציאות השני מחוץ לאותו דבר המורכב. כי אילו הייתה מציאותם מחייבת שלא ימצאו כי אם יחד, כמו החומר והצורה הטבעיים, לא היה נמצא אחד מהם בלעדי השני כלל, ומציאות אחד מהם לבדו ראיה על העדר הצמידות ההדדית32, וימצא האחר בהחלט.

המשל בכך, כי כאשר נמצא ה"סכנג'בין"33, ונמצא גם הדבש לבדו, נתחייבה בהחלט מציאות החומץ לבדו.

ואחר שבאר הקדמה זו אמר:
אנו מוצאים דברים רבים מורכבים ממניע ונע, כלומר: שהם מניעים זולתם, ונעים מחמת זולתם בעת שמניעים, וזה ברור בכל אמצעי ההנעה.
ומוצאים אנו נע שאינו מניע כלל, והוא אחרון הנעים.
התוצאה אם כן בהחלט שמצוי מניע שאינו נע כלל, וזה הוא המניע הראשון.
וכיון שלא תתכן בו תנועה, הרי הוא בלתי מתחלק, ולא גוף, ולא נכלל תחת זמן, כמו שנתבאר בהוכחה הקודמת.

[הכרח שיהיה מצוי הכרח המציאות]
עיון שלישי פילוסופי בעניין זה לקוח מדברי אריסטו, ואם כי נאמר בעניין אחר, וזה סדר הדברים:

אין ספק שיש שם דברים מצויים, והם המציאות הזו המושגת בחושינו. ולא יבצר הדבר משלושה חלקים והיא חלוקה הכרחית, והם:
או שיהיו כל הנמצאים לא הווים ולא נפסדים,
או שיהיו כולם הווים נפסדים,
או שיהא מקצתם הווה נפסד ומקצתם לא הווה ולא נפסד.

החלק הראשון הרי ביטולו ברור, לפי שאנו רואים נמצאים רבים הווים נפסדים.
ואף החלק השני גם הוא בטל, וביאורו 34 לפי שאילו היה כל מצוי נכלל תחת ההוויה וההפסד, הרי הנמצאים בכללותם כל אחד מהם אפשרי ההפסד, והאפשרי במין הכרחי בהחלט שיהיה כפי שידעת35, ויתחייב שהם יפסדו כלומר: כל הנמצאים בהחלט, ואם נפסדו כולם בטל הוא שימצא דבר, לפי שלא נשאר מי שימציא דבר36, ולפיכך הכרחי שלא יהא שם מצוי כלל, ואנחנו רואים דברים מצויים, והנה אנחנו מצויים.
ולכן יתחייב בהחלט בדרך עיון זו, אם היה שם נמצאים הווים נפסדים כפי שאנו רואים, שיהא שם מצוי מסוים לא הווה ולא נפסד, ומצוי זה שהוא בלתי הווה ולא נפסד אין בו אפשרות הפסד כלל, אלא הוא מחוייב המציאות, לא אפשרי המציאות37.

ואמר עוד, כי לא יבצר היותו מחוייב המציאות, שיהא זה - מבחינת עצמו או מבחינת סיבתו, כך שתהא מציאותו והעדרו אפשרית מבחינת עצמו, חיובית מבחינת סיבתו, ותהיה סיבתו היא המחוייב המציאות, כמו שנזכר בתשע עשרה.

והנה הוכח, כי על כל פנים הכרחי שיהא שם מצוי חיובי המציאות מבחינת עצמו38. ואלמלי הוא, לא היה שם מצוי כלל, לא הווה נפסד, ולא מה שאינו הווה ולא נפסד.
אם היה שם מצוי שכזה, כפי שאומר אריסטו 39, כלומר: שלא יהא הווה ולא נפסד, מפני שהוא עלול בעילה מחוייבת המציאות. [קסז]
וזו הוכחה 40 שאין בה ספק, ולא דחיה ולא ויכוח, כי אם אצל מי שאינו יודע דרך ההוכחה.

ונאמר עוד, כי כל מחוייב המציאות מבחינת עצמו הרי חיובי בהחלט -
שלא תהא למציאותו סיבה כמו שנזכר בהקדמה העשרים,
ולא יהיה בו ריבוי עניינים כלל כמו שנזכר בהקדמה האחת ועשרים.
ולפיכך מחוייב שלא יהא גוף ולא כוח בגוף, כמו שנזכר בשתים ועשרים 41.

הנה הוכח לפי דרך עיון זו, שיש שם מצוי מחוייב המציאות מבחינת עצמו בהחלט, והוא אשר אין סיבה למציאותו ואין הרכבה בו. ולפיכך לא יהיה גוף ולא כוח בגוף.
וזהו האלוה יתרומם שמו.

וכן יוכח בקלות 42 כי חיוב המציאות מבחינת העצמות בטל הוא שימצא לשניים, כי אז יהיה מין חיוב המציאות עניין נוסף על עצמות כל אחד מהם, ואז לא יהיה אחד מהם מחוייב המציאות בעצמו בלבד, אלא מחוייב באותו העניין אשר הוא מין חיוב המציאות אשר נמצא לזה ולזולתו.

ויתבאר במספר אופנים 43 כי המחוייב המציאות, לא תיתכן בו השניות כלל, אין דומה לו ולא כנגדו44. וסיבת כל זה הפשיטות המוחלטת והשלמות המוחלטת אשר לא יוותר ממנה 45 מאומה ממינה 46 מחוץ לעצמותו, והעדר העילה והסיבה מכל פנים. ולכן אין שיתוף כלל.

[יש אלוה, אחד, שאינו גוף ולא כוח בגוף]
עיון רביעי פילוסופי גם הוא. ידוע שאנו רואים תמיד דברים שהם בכוח ויצאו אל הפועל, וכל דבר היוצא מן הכוח אל הפועל יש לו מוציא חוצה לו כפי שנזכר בהקדמה השמונה עשרה. וכן פשוט הוא, כי אותו המוציא היה מוציא בכוח ונעשה מוציא בפועל.
וסיבת היותו מקודם בכוח, או מחמת מעכב מצד עצמו, או מחמת יחס מסוים בינו לבין מה שהוציא שהיה מסולק מקודם. וכאשר נמצא אותו היחס, הוציא בפועל.
וכל אחד משני אלו מחייב מוציא או מסיר את המעצור בהחלט.
וכך צריך לומר במוציא השני או מסיר המעצור. וזה לא ימשך עד בלי סוף, והכרחי שיבוא סוף למוציא מן הכוח אל הפועל, שיבוא מצוי תמיד במצב אחד, אין כוח בו כלל, כלומר: שלא יהא בו בעצמו דבר בכוח, לפי שאם היה בו בעצמו אפשרות, הרי אפשר שיעדר, כפי שנזכר בשלוש ועשרים.
ובטל שיהא זה בעל חומר, אלא נבדל, כפי שנזכר בארבע ועשרים.
והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל אלא הוא מצוי בעצמו - הוא האלוה.
וכבר נתבאר שאינו גוף, נמצא שהוא אחד, כפי שנזכר בהקדמה השש עשרה.

וכל אלה דרכים מוכחות על מציאות אלוה, אחד, שאינו גוף ולא כוח בגוף 47, עם הדעה בקדמות העולם.

[אחדות]
ויש כאן עוד דרך הוכחה על שלילת הגשמות וקביעת האחדות 48.
והיא: אילו היו שני אלוהות, היה מתחייב בהחלט שיהא להם עניין אחד שהם משותפים בו, והוא העניין אשר בו זכאי כל אחד מהם להיות אלוה.
ולהם עניין אחר בהכרח, שבו נהיה ההבדל ונעשו שניים.

או שיהיה בכל אחד מהן עניין זולת העניין אשר בשני, ויהיה אם כן כל אחד מהם מורכב משני עניינים, ואם כן אין אחד מהם סיבה ראשונה ולא מחוייב המציאות מבחינת עצמו, אלא כל אחד מהם בעל סיבות 49 כמו שנתבאר בתשע [קסח] עשרה.
ואם היה עניין ההבדל מצוי באחד מהם, 50 הרי אותו אשר בו שני העניינים אינו מחוייב המציאות בעצמו.

דרך אחר באחדות. כבר נתברר 51 בהוכחה, שהמצוי כולו 52 כיחידה אחת קשור זה בזה, ושכוחות הגלגל מתפשטים בחומר הזה התחתון ומכינים 53 אותו.
ולכן בטל עם זה מה שכבר נתברר -
שיהא האלוה האחד מיוחד 54 בחלק מחלקי המצוי הזה,
והאלוה השני מיוחד 54 בחלק אחר, כי זה קשור בזה.

ולא נשאר בחלוקה 55 אלא -
אם היה זה פועל בזמן מסוים, וזה פועל בזמן אחר,
או שיהו שניהם פועלים יחד תמיד, עד שלא תעשה פעולה מן הפעולות כי אם על ידי שניהם יחד.
והנה, מה שזה פועל בזמן וזה פועל בזמן אחר, בטל הוא מכמה פנים:
כי אם היה הזמן שפועל בו אחד מהם אפשר שיפעל בו האחר, מה היא אם כן הסיבה המחייבת שיפעל זה ויבטל זה.
ואם היה הזמן אשר יפעל בו האחד נמנע שיפעל בו השני, הרי יש שם סיבה אחרת, היא אשר מחייבת אפשרות הפעולה לזה ומניעתה מזה, כיון שהזמן כולו אין בו שנוי, ונושא הפעולה 56 נושא אחד קשור זה בזה כמו שביארנו .
ועוד שכל אחד מהם יהיה נכלל תחת הזמן, כיון שמעשהו צמוד לזמן.
ועוד שכל אחד מהם יוצא מן הכוח אל הפועל בעת עשייתו מה שעושה, ולכן צריך כל אחד מהן למוציא מן הכוח אל הפועל.
ועוד תהיה בעצמות כל אחד מהם אפשרות.

אבל 57 שהם יחד עושים תמיד כל מה שבמציאות, עד שלא יעשה האחד מהם בלעדי השני, הרי גם זה בטל כפי שאבאר. והוא:
שכל קבוצה שלא תיעשה פעולה מסוימת כי אם על ידי כולם, הרי אין אחד מהם עושה מבחינת עצמו,
וגם אין אחד מהם סיבה ראשונה לאותה העשייה58, אלא הסיבה הראשונה היא התקבצות הקבוצה, וכבר הוכח כי מחוייב המציאות חיובי בהחלט שלא תהא לו סיבה59.
ועוד שהתקבצות הקבוצה פעולה מסוימת והרי היא זקוקה לגורם אחר והוא מקבץ הקבוצה.

אם היה המקבץ לאותה הקבוצה, אשר לא נעשית הפעולה כי אם בה אחד, הרי הוא האלוה בלי ספק.
ואם היה גם המקבץ לקבוצה זו קבוצה אחרת, הרי מחייב את הקבוצה השניה בדומה למה שחייב את הקבוצה הראשונה. והכרחי שיסתיים לאחד, הוא הסיבה במציאות המצוי הזה האחד 60 באיזה אופן שיהיה, או על דרך חידושו אחרי ההעדר, או על דרך החיוב 61.
הנה נתבאר לך גם בדרך זו כי היות המצוי כולו אחד הורנו על שממציאו אחד.

דרך אחר בשלילת הגשמות62.
כל גוף מורכב, כפי שנזכר בשתים ועשרים.
וכל מורכב, הכרחי שיהא לו פועל שהוא הסיבה למציאות צורתו בחומרו63.
ופשוט הוא מאוד שכל גוף סובל החלוקה ולו ממדים, הרי הוא נושא למקרים בלי ספק.
ונמצא שאין הגוף אחד, לא מצד התחלקו64, ולא מצד הרכבתו. 65 כלומר: היותו שניים בדיבור66, לפי שכל גוף אינו גוף מסוים אלא מחמת עניין נוסף בו על היותו גוף 67, והרי הוא בעל שני עניינים [קסט] בהחלט.
וכבר הוכח כי מחוייב המציאות אין הרכבה בו בשום פנים.

ואחר שהקדמתי הוכחות אלו אחל בסקירת דרכנו אנו כפי שהבטחנו.

הערות:
1. במציאות. והיא כמשפט הערבית שרבנו אימצה לעברית.
2. תנועת החומר לקראת הצורה המעותדת לו. כלומר: תנועת ההתהוות, כי הלא אין במציאות חומר ללא צורה, והצורה הרי היא לעולם נשוא.
3. אפשר: תנועה בסתם.
4. המניעים זה את זה אינם אינסופיים.
5. גרמי השמים. כפי שהם נקראים אצל מפרשי אריסטו הערביים, כדלקמן פרק ב. וראה אבינצר במאמרו "עיון אלמסאיל" קטע יז.
6. רצה גם הלכות יסודי התורה פ"ד הל' ה-ו. וראה גם לעיל ח"א פרק ע"ב.
7. אפשר: מסתיימת.
8. להגדרתן המדוייקת של סוגי גידים הללו ראה פירוש רבנו למשנה זבחים פ"ג הע'16- 19מהדורתי.
9. כלומר: הנפש, וכדלקמן.
10. "ומוליד" ובר"ש "ומוליך" וט"ס הוא.
11. אם אינו גוף, כי לא ייאמר בטוי זה אלא בדברים התופשים מקום.
12. שימוש לשוני מושאל, מעין וכל העם רואים את הקולות.
13. אשר בהתחלק האש נשאר החום בכל חלקיק ממנה.
14. כן הוא בכל כ"י. ובר"ש "העשירית והאחת עשרה" ונכונה היא לפי העניין.
15. נקרא כאן ששי ושביעי והלאה, מפני שכבר קראנו את גרמי השמים "הגוף החמישי" וכדלעיל הע' 5,
16. דילג על האופן השני והניחו בסוף, מפני שהוא האפשרי, והקדים השלושה הדחויים, הבלתי אפשריים.
17. שאין כוח שיש לו סוף מניע עד ללא סוף, ולשיטת רבנו הרי הארץ וגרמי השמים לעולם עומדים. ואין זה מחייב קדמות, וכדלקמן ח"ב פרק כח.
18. צורתו הטבעית, כוח החשיבה. השכל ההיולי. וראה לעיל ח"א פרק א. ופרק עב.
19. אפשר: ובנוח הגוף תסתלק.
20. אפשר: שנמצאת, שהושגה. ובר"ש ההווה.
21. במשלנו, מגוף ונפש.
22. אפשר: מקור. ובר"ש התחילת.
23. עד כאן בכל בעלי החיים.
24. אפשר: ציור במי שיש לו ציור. כלומר: ציור שכלי, והכוונה לאדם. וראה בהקדמת רבנו לאבות הפרק הראשון.
25. בר"ש "וכשיתנועע" ואינו נכון.
26. ראה הע' 17.
27. אריסטו. ולקמן בפרק יז ידחה רבנו דעה זה.
28. אפשר: שהתנועה נמנעת ביחס אליו. ובר"ש נמנעת בחקו.
29. אפשר: עיון.
30. מציאות האלוה, ושאינו גוף ולא כוח בגוף, ושהוא אחד.
31. פיזיקה ספר ח ה. מיטפיזיקה יב ז.
32. "אלתלאזם" וכמו שתרגמתי. ור"ש נתחלפה לו במילת "אללזום" ותרגם "החיוב" ואינו נכון.
33. שם כללי לתערובת תבלינים חריפים או חמוצים עם דבש. וכאן תערובת דבש וחומץ.
34. הוצרך לבאר את החלק הזה, מפני שביטולו מבוסס על הנחה מדעית מיוחדת.
35. ובאר רבנו בתשובתו לר"ש (פורסמה גם ע"י י, זנה בתרביץ תרצט) כגון אמרנו שהכתיבה אפשרית במין האדם, ואם כן אי אפשר בהחלט שלא ימצא אחד מבני האדם כותב באחד הזמנים... ואין כן האפשרי בפרט, כי הנער הקטן הרמוז אליו, אפשר שיכתוב ואפשר שלא יכתוב. ע"ש.
36. כי לפי הנחה זו כל מצוי מכל סוג שהוא הווה נפסד, ואין שם מצוי בלתי הווה נפסד
37. והוא האלוה ב"ה.
38. ולפי ההנחה השניה הרי הסיבה היא מחוייב המציאות, והרי היא איפוא סיבת הכל ובלעדיה לא היה מצוי שום נמצא.
39. שהתנועה ועמה גרמי השמים לא הווים ולא נפסדים.
40. על מציאות עצם מחוייב המציאות שאין שום אפשרות במציאותו.
41. שכל גוף מורכב משני עניינים בהחלט וכו'. ובר"ש "השתים עשרה" וט"ס הוא.
42. אחרי שהוכחנו את מציאותו ושאינו גוף, קל לנו להוכיח את אחדותו.
43. אפשר: בכמה פנים.
44. "צ'ד" הנגדיות, ואינה הפכיות כתרגום ר"ש ורי"ח, והכוונה אין שניות לא בסוג ולא במין ולא בתואר ואין דומה לו ואין שווה לו, וכלשון הכתוב ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו.
45. מוסב על השלימות,
46. ממין השלימות המוחלטת.
47. ראה שם טוב, שכתב שהמעיין בהוכחה זו יראה שהיא הדרך הראשון שעשה הרב וכו' ע"ש. ובצדק דחה דבריו אבן שמואל, כי הראשון הוא מן ההתהוות, כלומר: היציאה מן ההעדר אל המציאות, וזה מן ההתפתחות, כלומר: היציאה מן הכוח אל הפועל.
48. כלומר: לאחר שהוכחה מציאות האלוה אפשר להביא הוכחה זו על אי גשמותו ועל אחדותו.
49. כלומר: ששני העניינים שהוא מורכב מהם הם סיבותיו וגורמיו, ואין אחד מהם אלוה.
50. אם היה האחד פשוט והשני מורכב הרי המורכב אינו אלוה.
51. יותר נכון: נתאשר והכוונה לעיל ח"א פרק עב.
52. כשהמציאות כולה.
53. אפשר: ומעתדים.
54. "מנפרדא" והכוונה מוגבל, מסור לטיפולו. ובר"ש מתעסק לבדו.
55. אם נסקור את כל החלוקות האפשריות של מציאות שני אלוהות
56. המציאות.
57. ההנחה השניה.
58. אפשר: הפעולה.
59. ראה לעיל בהקדמה העשרים.
60. כל המציאות שהיא כיחידה אחת וכדלעיל ח"א פרק עב.
61. לסוברי הקדמות שהם בדיעה שהמציאות חיובית ממציאותו יתעלה.
62. ראה שם טוב שהושפע מתורת אבן רשד ופקפק בהוכחה זו, ודבריו בנויים על תהו שחומר השמים חומר מופשט. ואף לפי ההנחה שדבר קדום אינו זקוק למרכיב.
63. ולא רק בייחוד צורה זו לחומר זה, אלא אף לעצם מציאות הצורה בחומר.
64. החלקים העצמים השונים שהוא מורכב מהם.
65. מחומר וצורה.
66. כלומר: אע"פ שהוא לפנינו כחטיבה אחת הרי לפי הבחנתנו והכרתנו יש בו שניות.
67. עניין נוסף בו המבדילו מגוף אחר ונותן לו את סיומו והגדרתו, נוסף על היותו גוף מורכב מחומר וצורה.



רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שני - פרק [ב]


[הגלגל מונהג ע"י בורא]
זה הגוף החמישי, והוא הגלגל, ולא יבצר משיהא -
או הווה נפסד וגם התנועה הווה נפסדת 1,
או שיהא בלתי הווה ולא נפסד כפי שאומר היריב2.

אם היה הגלגל הווה נפסד, הרי הממציאו אחר ההעדר הוא האלוה יתרומם שמו. וזה מושכל ראשון, לפי שכל הנמצא אחר ההעדר יש לו ממציא בהחלט, ובטל הוא שימציא את עצמו3.

ואם היה הגלגל הזה לא חדל ולא יחדל 4 כך, נע תנועה תמידית ניצחית, יתחייב כפי ההקדמות אשר קדמו, שיהא המניעו התנועה הזו הנצחית לא גוף ולא כוח בגוף, והוא האלוה יתרומם שמו 5.

הנה נתבאר לך כי מציאות האלוה יתעלה, והוא המחוייב המציאות אשר אין סיבה לו ולא אפשרות למציאותו מבחינת עצמו 6, הורו ההוכחות המוחלטות האמתיות על מציאותו, בין שהיה העולם מחודש אחר ההעדר או שהיה בלתי מחודש אחר ההעדר.

וכן הורו ההוכחות על היותו אחד ושאינו גוף, כפי שהקדמנו כי ההוכחות על היותו אחד ושאינו גוף, יתקיימו 7, בין שהיה העולם מחודש אחר העדר, או שלא היה כך, כמו שביארנו בדרך השלישי מן הדרכים הפילוסופיים, וכמו שביארנו שלילת הגשמות וקיום האחדות בדרכים הפילוסופיים.

וכבר ישר בעיני להשלים השקפות הפילוסופים, ואבאר ראיותיהם במציאות השכלים הנבדלים, ואבאר תיאום דבר זה ליסודות תורתנו, כלומר: מציאות המלאכים 8, ואשלים עניין זה, ואחר כך אחזור למה שהבטחתי בו, להביא ראיות על חידוש העולם. כי הגדולה שבראיותנו על כך לא תתקיים ולא תתבאר *8 אלא אחר ידיעת מציאות השכלים הנבדלים, והיאך למדנו 9 על מציאותם.

ואי אפשר שלא להקדים הקדמה לפני כל זה שהיא נר מאיר 10 את מסתרי מאמר זה 11 בכללותו, מה שקדם מפרקיו ומה שיבוא לאחר מכן, והיא הקדמה זו. [קע]

הערות:
1. כפי שסובר אפלטון. וכך היא גם שיטת רס"ג כמ"ש בספרו אמונות ודעות מאמר א
פ"ד ראה שם מהדורתי ובהערה.
2. אריסטו, ולקמן פרק יג הדעה השלישית. אבל שיטתנו כלומר: לדעת רבנו תתבאר לקמן בפרק כז.
3. השווה גם רס"ג באמונות ודעות מאמר א פרק ב.
4. קדמון נצחי.
5. אלא שלפי ההנחה הראשונה הוא הבורא, ולפי השניה הוא המניע, כלומר: חי העולמים.
6. וראה גם לעיל פ"א ד"ה ואמר עוד.
7. אפשר: יתאשרו.
8. רבנו קורא את הדעה במציאות המלאכים יסוד תורני, בשל היותה ראיה חזקה על חידוש העולם, *
8. לדברי ר"ש כך הציע הרמב"ם לתקן בתרגומו קטע זה "אחר כן אשוב למה שיעדיתיו מהביא ראיה על חידוש העולם כי לקיחת מופתינו לא יתכן ולא יתבאר".
9. תרגמתי כן כדי לכלול שתי אפשרויות הקריאה של המקור "אסתדל" שנחלקו ונחלקים בקריאתה מלומדים רבים, אם אלף פתוחה ודלת חרוקה, כלומר: היאך אני לומד על מציאותם. או אלף שרוקה ודלת פתוחה, כלומר: היאך למדו הראשונים. ור"ש כהנחה ראשונה, ורי"ח כאחרונה.
10. אפשר: להאיר.
11. ספר המורה בכללותו.
12. "לכ'ץ" קצור ותמצוות.,בר"ש "אבאר" ואינו נכון.
13. אפשר: לפי מקצת שיטות.
14. בר"ש "אבאר ואגזור" ואינו נכון.
15. "משכל" דברים הקשים מחמת עמקן. ובר"ש "ספקת הדת" ולא דק.
16. השקפה וסברא נכונה.