|
[מדוע יש המתנגדים להסבר טעמים למצוות?] ואשר הביא אותם לידי כך, הוא חולי שמצאוהו בנפשם, ואינם יכולים לבטא אותו, 2 ואינם מצליחים להסבירו, והוא: שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו, ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה. אבל אם היה דבר שאין להשכיל לו עניין כלל, ואינו מביא לתועלת, הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה 3. וכאלו אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו: כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. [מטרת המצוות תועלת לאדם] הרי ביאר כי אפילו החוקים כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה, ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? 7 אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצווה מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות, 8 היא: |
או למתן השקפה נכונה,
או לסלוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה. |
|
הכל תלוי בשלשה דברים: |
בהשקפות
ובמידות ובמעשים המנהליים המדיניים. |
|
והטעם שלא מנינו את האמירות 9, כי האמירות אשר זירזה תורה על אמירתן, או הזהירה מהן- |
יש מהן שהוא מכלל המעשים המדיניים 10,
ומהן להשגת השקפות 11, ומהן להשגת מידות 12, |
|
ולפיכך הסתפקנו כאן על שלשה עניינים אלו במתן הטעם בכל מצווה מן המצוות. [שמו]
|
הערות:
1. ראה לעיל בחלק זה פרק כו. 2. בר"ש "להגות בו". 3. כלומר: לידי עשיית דבר שאינו מובן ואין לו מטרה קרובה או רחוקה. 4. לעיל פרק כז. 5. דברים ו כד. 6. שם ד ו. וראה גם לעיל פרק כו. 7. כי עשיית דבר שאין לו מטרה ולא תכלית אינו מופלא, כי אין העמים מבינים מה שאינו שייך למציאות. ור"ש תרגם "ויפלאו מזה האומות" וגם זה אפשרי. 8. מכות כג ב. ומניין זה מוסכם כמעט אצל כל חכמי ישראל. 9. המצוות שהן באמירה, עשין כגון קריאת שמע וברכת המזון ומקרא ביכורים ווידוי מעשר, ולאוין כגון ברכת השם וקללת אדם מישראל ונשיאת שם שמים לשווא, וכדומה. 10. כגון ונשיא בעמך לא תאר. 11. ודויים וברכות וברכת השם. 12. לא תקלל חרש וכמו שכתב רבנו בספר המצוות לאוין שיז. |
|
[חכמת ה' בבריאת בעלי החיים] דוגמה לכך בסדירות תנועותיו [שמו] ושכנות האברים. המוח, החלק הקדמי רך ורכותו מרובה, ואחוריו יותר סמיך, ובין הפולין 5 יותר סמיך, וכל שנמשך נעשה יותר סמיך. והעצבים הם כלי החוש והתנועה, הרי העצב שהצורך בו להשגת התחושה בלבד או לתנועה קלת העומס כתנועת העפעף והלחי נתפשט מן המוח, והעצב שהצורך בו לתנועת האברים יוצא מבין הפולין 5, וכיון שאי אפשר לעצב מחמת רכותו ואפילו אותו שמבין הפולין להניע אבר, ניהל6 בכך שנסתייב העצב ונתמלא אותו הסיב בשר ונעשה "עצ'ל" 7, ואחר כך נזדכך 8 העצב בקצה ה"עצ'ל" והוא כבר נתקשה וכבר נשתרגו בו ניבים של קשורים ונעשים יתרים, ויתחבר היתר בעצם ויצמד בו, ואז יוכל העצב להניע את האבר כפי סדר זה. והזכרתי לך דוגמה יחידה זו, מפני שהיא הגלויה ביותר באותן הנפלאות אשר נתבארו בתועליות האברים 9, שהם כולם ברורים גלויים וידועים למי שמתבונן בהם בהבנה זכה. וכן מה שניהל ה' 10 בכל אחד ואחד מבעלי החיים היונקים, מפני שבעת שנולד הוא בתכלית הרכות ואינו יכול להתכלכל במזון יבש, לפיכך זומנו לו השדים להולדת החלב, כדי שיתכלכל במזון לח קרוב למזג אבריו עד שיתחזק ויתקשו אבריו לאט לאט באופן מודרג. [מצוות המקדש הנן תחליף חיובי לעבודה זרה] וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש 13 בידיעתו יתעלה 14, כמו שביאר ואמר אתה הראית לדעת וגו' 15, וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'16 ושנתייחד לעבודתו כמו שאמר ולעבדו בכל לבבכם 17, ואמר ועבדתם את ה' אלוהיכם 18, ואמר ואותו תעבדו. 19 והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו 20 עליה הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. והחסידים והנזירים היו אז האנשים המיוחדים לעבודת אותן ההיכלות העשויות 21 לכוכבים כמו שביארנו, 22 לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי 23 בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח 24 תמיד במורגל. והיה נעשה זה אז, כמו אילו [שמז] בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר, הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל. ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה *24. לפיכך ציוונו לבנות היכל לו: ועשו לי מקדש 25, ושיהא המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשה לי 26, ושיהא הקורבן לו: אדם כי יקריב מכם קורבן לה'27, וההשתחוויה לו, והקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו: זובח לאלוהים יחרם וגו', 28 כי לא תשתחווה לאל אחר 29. וייחד כוהנים לעבודת המקדש ואמר: וכהנו לי 30. וחייב להפריש להם מתנות בהכרה שיספיקו להם מחמת התעסקותם בבית וקורבנותיו, והם מתנות הלוים והכוהנים 31. והושג בניהול האלהי הזה 32 שנמחה זכר עבודה זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמתי בדעתנו 33, והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זרות בביטול העבודות אשר הורגלו בהם ושלא נודעה שם עבודה זולתם *33. [שאלה: אין יתכן שמצוות אינן בגלל עצמן?] [תשובה: גם ביציאת מצרים נקבע מסלול בגלל סיבה אחרת] כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל 37 בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם, וילחם עם ילידי הענק 38 מיד; כך אין בטבעו שיגדל 37 על מינים רבים מאוד מן העבודות [שמח] ומעשים רגילים שכבר נינוחו 24 בהן הנפשות עד שנעשו כמושכל ראשון, ויעזוב את כולן בבת אחת. וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם 39, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף 40 מביאים אומץ, והפך זה מביא מורך, וגם נולד עם אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות, וכל זה היה בציווים אלהיים על ידי משה רבנו: 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה' 41, כך באה הקבוצה הזו מן המצוות 42 בניהול אלוהי כדי שישארו עם סוג המעשים הרגילים, כדי שתתבסס הדעה שהיא המטרה הראשונה. ושאלתך מה מונע היה מה' מלצוותנו במטרתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבל את הדבר. מתחייב לומר לך בשאלה זו השנייה, ואיזה מונע היה לה' מלהוליכם דרך ארץ פלשתים, ויתן להם יכולת להתייצב למלחמות, ואין צורך לכל הסיבוב הזה בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה 43. וכן מתחייבת לך שאלה שלישית על סיבת פירוט ההבטחה והאיום על כל התורה 44, ולומר לך, הואיל ומטרת ה' הראשונה וחפצו שהתורה הזו תהיה דעתנו, 45 ונעשה המעשים שבה, מדוע לא ניתן בנו יכולת לקבל את זה תמיד ולעשותו, בלי לבוא לנו בעצה שיטיב לנו אם נהיה נשמעים, וינקם ממנו אם מרינו, ויפעיל כל אותם הטובות וכל אותם הנקמות? כי גם זו תחבולה יעצה עלינו, כדי שישיג ממנו את מטרתו הראשונה, ומה מונע בעדו מלעשות ההסתגלות למעשה המשמעת אשר רצה אותה, וההתרחקות מן העברות אשר שנא אותם, טבע קבוע בנו? והתשובה על כל שלוש השאלות הללו וכל שהוא מסוגן תשובה אחת כללית, והיא: שכל הנסים, ואף על פי שהן שינוי טבע של מצוי מאחד הנמצאים, הרי טבע אישי בני האדם לא ישנה אותם ה' כלל על דרך הנס. ובגלל היסוד הגדול הזה אמר 'מי יתן והיה לבבם זה להם' וגו' 46, ובגלל זה באו הציווי והאזהרה והגמול והעונש. וכבר ביארנו היסוד הזה בראיותיו בכמה מקומות בחבורינו. 47 ולא אמרנו זאת מפני שאנו בדעה כי שינוי טבע אחד מאישי בני אדם קשה עליו יתעלה, אלא זה אפשרי, והוא נמצא תחת היכולת, אלא שלא רצה כלל לעשות זה, ולא ירצהו לעולם, כפי היסודות החוקיים התורתיים, ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל אחד מבני אדם למה שירצה יתעלה מאותו אדם, כי אז היו בטלים שליחת הנביאים וכל הציווי כולה. [בין קרבנות לתפילה] ונקבע בית אחד, 'אל המקום אשר יבחר ה' ' 49, ואין להקריב בזולתו, 'פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'50, ולא יהיה כהן כי אם זרע מסוים 51, - כל זה כדי למעט סוג זה מן העבודות, ושלא יהא ממנו אלא מה שלא חייבה חכמתו לעזבו לגמרי. אבל התחינה [שמט] והתפילה הרי הם בכל מקום, וכל מי שיזדמן, וכך הציצית והמזוזה והתפלין וזולתן מן העבודות הדומות להן. [הנביאים על הקרבנות] אמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' וגו' 53, ואמר ישעיה למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וגו' 54, ואמר ירמיה כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמר, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם. 55 וכבר הוקשה לשון זה על כל מי שראיתי דבריו או שמעתיה ואמר, היאך יאמר ירמיה בשם ה' שלא ציוונו בדברי עולה וזבח, והרי רוב המצוות לא באו אלא בכך?! וכוונת הדברים הוא מה שביארתי לך, שכך הוא אומר, כי המטרה הראשונה אינה אלא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי: 'והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם' 55, והציווי הזה על הקורבן והפניה לבית, לא היה אלא בגלל השגת היסוד הזה, ובשבילו הועברו 56 אותם העבודות לשמי, כדי שימחו עקבות עבודה זרה ויתבסס יסוד ייחודי. באתם אתם ובטלתם אותה התכלית, והחזקתם במה שנעשה בגללה. והוא שאתם נסתפקתם במציאותי: 'כיחשו בה' ויאמרו לוא הוא' 57, ועבדתם עבודה זרה 'וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים ובאתם אל הבית' וגו' 58, נשארתם דורשים היכל ה', 59 ומקריבים הקורבנות אשר אינם הם הנדרשים במטרה ראשונה. ויש לי בביאור פסוק זה אופן אחר, והוא מוביל לאותו העניין עצמו שהזכרנו. והוא: כבר נתבאר בכתוב ובקבלה גם יחד, כי ציווי ראשון שנצטווינו בו לא היה בו דברי עולה וזבח כלל. ואינך צריך להטריד מחשבתך בפסח מצרים, מפני שהיה לסיבה ברורה וגלויה כפי שנבאר 60, ועוד שהיה אותו הציווי בארץ מצרים, והציווי הרמוז עליו בפסוק זה, הוא אשר נצטווינו בו אחר יציאת מצרים. ולפיכך התנה בפסוק זה ואמר: ביום הוציאי אותם מארץ מצרים 55, כי ציווי ראשון שבא אחר יציאת מצרים הוא אשר נצטווינו בו במרה, והוא אמרו לנו שם: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וציווי, שם שם לו חוק ומשפט וגו' 61, ובא בקבלה האמיתית שבת ודינין במרה אפקוד 62. נמצא כי החוק האמור כאן הוא השבת. והמשפט הוא הדינין, והוא סילוק סוגי העוול. וזו היא המטרה הראשונה כמו שביארנו, כלומר: שנקבע - בדעתנו ההשקפות האמיתיות, והוא חידוש העולם. וכבר ידעת כי עיקר ציוונו בשבת אינו אלא לביסוס היסוד הזה, כמו שביארנו במאמר זה 63. ומטרה נוספת עם ההשקפות האמיתיות, סילוק מעשי העוול מבין בני אדם. והנה נתבאר לך כי הציווי הראשון לא היה בו דברי עולה וזבח, לפי שאלה הם על דרך המטרה השניה כפי שאמרנו. ועניין זה עצמו אשר אמרו ירמיה, הוא אשר נאמר בתהלים על דרך התוכחת לכל האומה על התעלמותה אז מן המטרה הראשונה, ולא הבדילה בינה לבין המטרה השניה, אמר: |
שמעה עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך, אלוהים אלוהיך אנוכי.
לא על זבחיך אוכיחך, ועוולותיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים 64. |
|
וכל מקום שנכפל עניין זה, זו היא להכוונה בו. הבינהו מאוד ודעהו 65. [שנ] |
|
הערות:
1. "תלטף" ניהול מחוכם והנחיה מעודנת לפי יכולת סיבלו של המנוהל. ובר"ש "ערמת ה'". 2. אפשר: וקירבתן. או: וסמיכותן. 3. כאן תרגם ר"ש "תחבולה" וראה בע' 1. 4. כלומר: כללות כל פרט [שמו] וכל יחיד מיחידי הבריאה. 5. "אלנכ'אע" והן שני עצמות כעין שני פולין שמביניהן יוצא ונמשך המוח לתוך חוליות השידרה. וכך הוא נקרא בפי חז"ל ראה הלכות שחיטה פ"ו הל' ג, והוא בגמרא חולין דף מה. ור"ש תרגם"חוט השידרה"ואינו נכון, כי חוט השידרה הוא שמתפשט הלאה. 6. כלומר: ניהל ה' והסדיר. 7. הוא החלק העליון של הגיד כגון החלק העליון של צומת הגידים, באמצע השוק נקרא "עצ'ל" ובימינו נקרא שריר וכשמזדכך לבנן ונעשים לבנים נקראים יתרים ונכרכים סביב העצם ומקשרים עצמות החי ואבריו עצם אל עצמו. 8. כשמתחיל להלבין מאדמומית הבשר המעורב בו למעלה, וכך הוא לשון הגמרא בחולין דף עו, ולשון רבנו בהלכות שחיטה פ"ח הל' יג. ור"ש כנראה לא עסק בדיני שחיטה וטרפות ואינו בקי באנטומיה של בעלי החיים, ולפיכך תרגם כל הקטע הזה בערבוביא גמורה. 9. חיבורו של גאלינוס. וראה לעיל בחלק זה פרק יב הערה 35. 10. בר"ש "אשר הערים השם ועשה תחבולה" ואין צורך לכל זה. 11. וכמו שכתב רבנו בתוספת לדברי אלכסנדר אלאפרודיסי, לעיל ח"א פרק לא. וכיוצא בכך גם בסוף ספרו הרפואי על הקצרת. 12. אפשר: איננו אפשרי. או: אינו מתקבל. ואפילו הרגלים הקשורים בחושים לא בשלוות אדם מצליח להשתחרר מהן וכל שכן בענייני אמונה. 13. שמות יט ו. 14. כלומר: שממלכתיותינו וקדושתינו נעשת על ידי ידיעתנו את ה' ידיעה הכרתית יסודית. 15. דברים ד לה. 16. שם ד לט, 17. שם יא יג. 18. שמות כג כה. 19. דברים יג ה. 20. "נשאנא", ובר"ש "גדלו" וט"ס הוא. 21. ר"ש הוסיף כאן "לשמש ולירח" ואין צורך כי הדברים פשוטים. 22. לעיל פרק כט. 23. הגלוי ונראה לנו, ואין לשלול שיהו עוד סיבות נעלמות מאתנו. 24. "אנס" רגיעה נפשית [שמז] והרגשת נחת. ובר"ש "נוטה" ואינו נכון. *24. והן הן דברי ויקרא רבה פרשה כב ה: ר' פנחס בשם ר' לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכל בשר נבלות וטרפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא נדור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים, והיו מביעים קורבניהם לשעירים... ואין שעירים אלא שדים... אמר הקב"ה יהו מקריבין לפני בכל עת קורבנותיהן באהל מועד, והן נפרשין מעבודה זרת ע"ש. וכתב רבנו בהלכות תמורה פ"ד הל' יג ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר הלא כתבתי לד שלישים במועצות ודעות. 25. שמות כה ח. ודברי רבנו הן דברי חו"ל ביבמות ו ב: לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. 26. שם כ כד. 27. ויקרא א ב. 28. שמות כב יט. 29. שם לד יד. 30. שם כוח מא. 31. מעשר ראשון ללוים. ראה הלכות מעשר פ"א הל' א. ועשרים וארבע מתנות כהונה נסקרו בהלכות ביכורים פרק א. 32. בר"ש "והגיעה התחבולה בזאת הערמה האלוהית". 33. "אעתקאדנא" ובר"ש "באומתנו" ואינו נכון. *33. שים לב לפירוש רבנו לאבות פ"א מ"ב בפירוש "ועל העבודה". 34. כגון דם העולה למטה מן החוט ודם החטאת למעלה מן החוט, ואלה שחיטתן בצפון וקדשים קלים בכל מקום בעזרה וכיוצא מדיוקי מעשה העבודה. ובר"ש "מבוארות" ואינו נכון. 35. שמות יג יז-יח. וראה לעיל בחלק זה פרק כד. ומאמר תחיית המתים מהדורתי קטע ט. 36. לסבלו ולהתגבר עליו, כי גם המחשבה כוח גופני. 37. אפשר: שיתחנך. 38. כלשון הכתוב במדבר יג כח. 39. "תשג'עת אנפסהם" ובר"ש "עד [שמח] שילמדו גבורה" ולא בן ולא דק. 40. "ושעת' אלג'סם" אפשר "ונוול הגוף". ובר"ש "ומיעוט הנאות הגוף. מהרחיצה וכיוצא בהם" ואין צורך לכל זה. 41. במדבר ט כג 42. בר"ש "החלק הזה מן התורה" ולא דק. 43. שמות יג כא-כב. 44. כלומר: ההבטחה בשכר והאיום בעונש. והדברים ברורים. ור"ש הכניס פירוש וכתב "היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות". 45. השקפתינו וסברתינו. 46. דברים ה כו. 47. בהקדמתו לאבות הפרק השמיני. ובהלכות תשובה פרק ה. וראה לעיל בחלק זה פרק כ. 48. על דרך הכתוב=מלכים א יג לג. 49. דברים יב כו. 50. שם יב יג. 51. שמות כח א. 52. "הרעהם" ובר"ש [שמט] "השתדלותם והתחזקם" 53. שמואל א טו כב. 54. ישעיה א יא. 55. ירמיה ז-כב-כג. 56. אפשר: הוסבו. 57. ירמיה ה יב וכבר לעיל בחלק זה פרק יז ייחס רבנו אימרה זו לתופשי שיטת אפיקורס בישראל. 58. ראה ירמיה ז ט-י. 59. שם ז ד. 60. לקמן פרק מו. 61. שמות טו כו וכה. 62. ראה שבת פז ב. סנהדרין נו ב. 63. ח"ב פרק לא. 64. תהלים נ ז-ט. והשווה פירושי רס"ג מהדורתי שם. 65. "תדברה" כלומר: שקול כיוון זה והפעילהו בכל מקום. ובכמה מקומות תרגמתי "וכלכלהו" ובר"ש "והשתכל בו", ותרגום נאה הוא. [שנ] |
|
[מכלל מטרות התורה עזיבת התאוות] כי ברדיפה אחר עצם התאווה, כדרך שעושים הסכלים 4: יבטלו התשוקות העיוניות, ויפסד הגוף ויאבד האדם בטרם בוא עתו הטבעי לו 5, ויתרבו הדאגות והיגונות, ויתרבו הקנאות והשנאות והמחלוקות על נישול 6 מה שביד הזולת, - גורמי כל זה, מפני שהסכל עושה את ההנאה בלבד תכלית הדרושה לשמה ולעצמה. ולפיכך ניהל אותנו ה' יתרומם שמו בתתו לנו מצוות המבטלות את התכלית הזו 7, ומטות את המחשבה מהן בכל אופן 8, ומנע מכל מוח שמביא ללהיטות ולסתם תאווה 9. וזו מטרה גדולה ממטרות התורה הזו, הלא תתבונן מקראות התורה היאך ציוותה בהריגת מי שנראה בעניינו שהוא מפריז בדרישת תאוות האכילה והשתייה, והוא בן סורר ומורה 10, והוא אומרו: זולל וסובא 11, וציווה לסקלו ולמהר להכריתו בטרם יחמיר עניינו 12 ויאבד רבים ויקלקל תכונות צדיקים ברוב תאוותנותו 13. [מכלל מטרות התורה עדינות וגמישות] ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד 15 הסכת ושמע ישראל 16, אם תאבו ושמעתם 17. ואמר בגמישות לקבלת מה שראוי לקבלו" ושמענו ועשינו 18, ונאמר בכך על דרך המשל משכני אחריך נרוצה 19. [מכלל מטרות התורה הטהרה והקדושה] כאשר ציווה יתעלה לקדש את האומה לקבלת התורה, ואמר וקידשתם היום ומחר, 21 אמר 22 אל תיגשו אל אשה 23. הנה ביאר כי הקדושה - הזנחת התשמיש, כמו שביאר גם שעזיבת שתית היין קדושה, באומרו בנזיר קדוש יהיה 24. ולשון ספרא והתקדשתם והייתם קדושים 25 זו קדושת [שנא] מצוות. וכמו שקראה התורה קיום המצוות הללו "קדושה וטהרה", כך קראה את העברה על המצוות הללו ועשיית הרעות "טומאה", כמו שאבאר. אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים, 26 גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמידות המטמאות 27. אבל ההסתפקות בניקיון החיצוני, ברחיצה וטהרת הבגדים עם התאוותנות בתענוגות וההפקרות 2 במאכלים ובתשמיש, יש בו תכלית התיעוב. אמר ישעיה בכך המתקדשים והמטהרים אל הגנות אחר אחת בתוך אוכלי בשר החזיר וגו' 28, אמר שהם מטהרים ומתקדשים במקומות הגלויים וברשות הרבים, אלא שהם מתייחדים בחדרים ובתוך בתיהם במריהם, והם הפקרותם באכילת האיסורים החזיר והשקץ והעכבר. ושמא רומז באומרו 'אחר אחת בתוך', להתייחדות בביאות האסורות. מסקנת הדברים, כי חיצוניותם נקיה מפורסמת הנקיות והטהרה, אבל פנימיותם הרי הם עם תאוותיהם ותענוגי גופותיהם. ואין זו מטרת התורה. אלא המטרה הראשונית צמצום התאוות, וניקיון החיצוניות אחר ניקיון הפנימיות. וכבר העיר שלמה על מי שעושה העיקר רחיצת הגוף וטהרת הבגדים, בעוד המעשים מטונפים והמידות רעות, ואמר, דור טהור בעיניו ומצאתו לא רחץ, דור מה רמו ועפעפיו יינשאו 29. וכאשר תתבונן גם במטרות הללו אשר הזכרנו בפרק זה, יתבררו לך טעמי מצוות רבות שהיו טעמיהן בלתי ידועים לפני ידיעת מטרות הללו, כמו שאבאר לקמן. |
|
הערות:
1. ראה לעיל בחלק זה פרק ח. ופרק יב. 2. בר"ש "ושלותם" וט"ס הוא. ושמא צ"ל "ושילוחם". 3. וראה גם לעיל בחלק זה פרק כז. 4. "אלג'אהליה" - מונח המבטא בערבית יותר מסתם סיכלות, אלא סיכלות פראית של מחוסר כל נימוס או תבונה. 5. "לו" לאותו הגוף לפי מכנהו ובריאות הוריו וכדומה. ובר"ש הושמטה. וראה גם הלכות דעות פ"ד ובסיכום שם הל' כ. 6. "אנתזאע" לקיחה על ידי מרמות ותחבולות רשע. ולכן העדפתי לתרגם"נישול" ובר"ש "לקחת". 7. הכוונה להגבלות הזלילה על ידי איסורי מאכלות מסוימים, והגבלת התשמיש על ידי אסור הזנות. ואף באשה המיוחדת לו ע"י חופה וקדושין מוגבל ההתר לזמנים ידועים. וראה גם הקדמת רבנו לאבות הפרק הרביעי. 8. כלומר: ואם אינן מבטלות התכלית הזו שהיא השקיעה בגרגרנות לכל מיניה, הרי בכל אופן מטות הן ממנה. ור"ש כנראה מתוך אי הבנה תרגם"בכל צד". 9. אפשר "לתאוותנות ולעצם ההנאה". 10. דברים כא יח. 11. שם כא כ. 12. אפשר: בטרם יעצמו דרישותיו. ובר"ש "קודם שיגדל עניינו". 13. ראה סנהדרין פ"ח מ"ה ובגמרא שם דף עב א. ורבנו הוסיף כאן טעם החשש לשחיתות המידות של בני נוער אחרים. כי השחיתות וההפקרות מחלות מתדבקות, כידוע, לא רק בבני התשחורת, אלא אף ואפשר יותר במהודרים. וראה גם לקמן פרק מא. 14. הכוונה עדינות נפשית וגמישות מידות, שיהא עשוי להכנע לאמת לאמיתה ללא עקשות חומרנית. ואף לאמת שלו הוא שהגיע אליה מתוך הסתכלות מעמיקה. ובר"ש "מכלל התורה תרבות ושיהיה האדם נשמע לחבריו" ולא דק, כי אין המדובר. לחבריו אלא לאמת. ואף בכל יתר המשפט לא דק בתרגומו. 15. דברים י טז. 16. שם כז ט. 17. ישעיה א יט. 18. דברים ה כד. 19. שיר השירים א ד. וראה גם רבה שם. 20. לקמן פרק מט. 21. שמות יט י. 22. בר"ש הראשונה "אמר" והשניה "ואמר" ואינו נכון. כי השניה פירוש לקדוש האמור תחילה. 23. שמות יט טו. 24. במדבר ו ה. 25. ויקרא יא מד. [שנא] וראה לקמן פרק מז וראה גם ספר המצוות כלל רביעי. והלכות מאכלות אסורות פרק יז הל' לב. והלכות טומאת אוכלין פט"ז הל' יב. 26. בר"ש הוסיף "הזיעה". 21. ראה גם הלכות מקוות פרק יא הל' יב. ואפשר: ההשקפות הטמאות והמידות המטמאות. 28. ישעיה סו יז. 29. משלי ל יב-יג. |
|
[מצוות התורה על פי צרכי הרוב] ואין שמים לב לדבר מועט האירוע, ולא לנזק שיהיה ליחיד מבני אדם בגלל אותה הגזרה וההנהגה התורתית. כי התורה היא דבר אלוהי, ויש לך ללמוד מן הדברים הטבעיים אשר אותם התועליות הכלליות המצויות בהן, יש בכללן ומתחייב מהן נזקים אישיים. כמו שנתבאר בדברנו 3 ודברי זולתנו. ועל פי הבחנה זו, כך אל תתפלא שאין מטרות התורה מתקיימים בכל אחד ואחד, אלא מתחייב בהחלט שימצאו [שנב] אנשים שאיו אותו הניהול התורתי מביא להם שלמות, כי הצורות הטבעיות המיניות לא יושג4 כל מה שמתחייב מהן בכל אחד ואחד, כי הכל מאלוה אחד ופועל אחד, נתנו מרועה אחד 5, והפך זה נמנע, וכבר ביארנו 6 כי לנמנע טבע קבוע לא ישתנה לעולם. ועוד על פי הבחנה זו לא יתכן שיהו המצוות נרשמות כפי שינויי מצבי בני אדם והזמנים, כמו הרכבת התרופה, שמיוחדת הרכבה לכל אדם כפי מזגו באותה העת 7, אלא ראוי שתהא ההנהגה התורתית מוחלטת כללית לכל, ואף על פי שיהא זה חיובי ביחס לאנשים, וביחס לאחרים אינו חיובי 8, כי אלו היו לפי היחידים, יהיה הפסד לכל, ונתת דבריך לשיעורין 9. ומפני זה אין ראוי שיוגבלו הדברים המכוונים מטרה ראשונה שבתורה, לא בזמן ולא במקום, אלא יהיו הדינים החלטיים באופן כללי, כמו שאמר יתעלה 'הקהל חוקה אחת לכם' 10, אלא מכוון בהם התועליות הכלליות שהן על הרוב כמו שביארנו. ואחר שהקדמתי הקדמות הללו, אחל לבאר את אשר נתכוונתי לבאר. |
|
הערות:
1. כלומר: שהתורה הביטה לתועלת הכללית הצומחת מן המצוות, אע"פ שיש בודדים שידמה להם בשרירות לבם שהיא פוגעת בהם. לדוגמה, התורה אסרה גרושה לשבט משרתי ה' בשל מעמדו הרם של משרת ה'. כי בדרך כלל אדם מגרש את אשתו כי מצא בה ערוות דבר, כהגדרת הכתוב, ואם זה מוציא רשעה מביתו, ולמחרת מוצא הוא את זה שהכניס אותה "המוסרית" לביתו עומד ומשרת לפני המזבח, איזה רגש יהיה בלבו למקדש ולעצם עבודת ה' בכלל. אע"פ שאפשר שימצא כהן אשר החיים המיניים שלו אינו מוסתרים בין ירכותיו, שלא ניבטים במצחו, ויראה עצמו נפגע מן החוק. כדרך חוקי הטבע, הגשמים יורדים לתועלת הכלל אע"פ שנפגעים הולכי דרכים ודיירי הבקתות שבשרון. ובר"ש "לדבר הזר" ולא דק. 2. בר"ש "התורה" והוא אפשרי, אם כי בדרך כלל משתמש רבנו למושג "תורה" במונח "שריעה" ולא "תשריע", והעניין ברור ופשוט. 3. לעיל בחלק זה פי"ב, שההפסד האישי הפרטי הייחודי הוא צורך הקיום המיני הכללי. אף שאותו הפרט כאלו ניזוק הרי מבחינה כללית, וירא [שנב] אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. 4. כלומר: שלמות הצורה האנושית האדמית אשר הוגדרה כבר בח"א פ"א אינה ניתנת להיות נישגת בכל המין, כי המושג "מין" אינו מצוי אלא במחשבה, אבל אינו קיים מחוץ למחשבה, ויש רק פרטים, אחדים, ואלה הם משיגי השלמות כל אחד כפרט. 5. קהלת יב יא. 6. לעיל בחלק זה פרק טו. 7. כאן ניבטת רמתו המדעית של רבנו ברפואה, שלא רק שאין לתת לשני בני אדם הסובלים ממחלה דומה רישום אחיד, אלא אפילו לאותו אדם אי אפשר לתת לו אותו רשימון כל פעם שמתעורר אצלו התקף אותה המחלה. אלא יש לראות את החולה יום יום באשר הוא שם. 8. כפי שהדגמתי לעיל הערה 1 9. ראה שבת לה ב. חולין ט א. 10. במדבר טו טו. |
