מורה נבוכים / יוסף בכה"ר דוד קאפח

תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי

- המשך -

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי - פרק [לח]

המצוות אשר כללה אותן הקבוצה השלישית: [דעות]
הם אשר מנינום בהלכות דעות ¹ וכולם תועלתן פשוטה וברורה, לפי שכולן מידות שבהן יתוקן מצב החברות בין בני אדם. וזה ברור עד כדי שאיני צריך להאריך בו.
ודע שגם במקצת מצוות, יש אשר הכוונה בה הקנית מידה מועילה, ואף על פי שהיא מעשה מסוים, וחושבים בה שהיא גזרת הכתוב ללא תכלית, ואנחנו נבארם אחת אחת במקומותיהן. אבל אותם אשר מנינום בהלכות דעות, הם כולם מבואר בהם שהכוונה בהם השגת אותן המידות הנעלוהו [שסב]

הערות:

1. שם מנה רבנו אחת עשרה מצוות, א. להידמות בדרכיו. ב. להדבק ביודעיו. ג. לאהוב את הריעים. ד. לאהוב את הגרים. ה. שלא לשנא אחים.ו. להוכיח. ז. שלא להלבין פנים. ח. שלא לענות אומללים, ט. שלא להלך רכיל. י. שלא לנקום. יא. שלא לנטור.

חלק שלישי - פרק [לט]

המצוות אשר כללתן הקבוצה הרביעית: [זרעים]
הם אשר הקיף אותן ספר זרעים מחיבורנו, חוץ מן הכלאים ¹. וכן דין ערכים וחרמים ². וכן המצוות אשר מנינום בהלכות מלווה ולווה ³, ואשר מנינום בהלכות עבדים ⁴. כל המצוות הללו אם תתבונן בהן אחת אחת, תמצאם [שסב] גלויי התועלת, לרחם העניים והמסכנים, והחזקת הדלים באופנים שונים ⁵, ושלא ילחץ על הנצרך ⁶, ולא יכאיב לב אדם שמצבו דחוק ⁷.

והנה מתנות עניים עניינם פשוט, וכך עניין התרומות והמעשרות כבר ביאר טעמם כי אין לו חלק ונחלה עמך ⁸ וכבר ידעת טעם הדבר, שיהא השבט הזה בכללותו מיוחד לעבודה ולימוד התורה, ולא יתעסק בחריש ולא בקציר ⁹ אלא מיוחד לה', כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ¹⁰, ותמצא לשון התורה בכמה מקומות 'הלוי והגר והיתום והאלמנה' ¹¹, לפי שהוא מונה אותו תמיד בכלל העניים כיון שאין לו רכוש ¹².

אבל מעשר שני ציווה להוציאו במיני המזון בלבד, ודווקא בירושלם ¹³, כדי שיהא זה מביא בהכרח לעשות ממנו חסדים ¹⁴, לפי שאי אפשר להוציאו כי אם במאכל ויקל לאדם לקבצו ¹⁵מעט מעט, וגורם להתקבצות ¹⁶ במקום אחד, לחזק את האחווה והאהבה בין בני אדם חיזוק גדול.

אבל נטע רבעי הרי עם מה שיש בו מריח עבודה זרה מחמת שהוא קשור בערלה כפי שהזכרנו ¹⁷, הרי הוא נוהג מנהג התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז ¹⁸, לפי שניתנו כל הראשיות לה', כדי להשריש מידת הנדיבות ותמעט התאוותנות באכילה וברכישה.

וכך הוא העניין עצמו בלקיחת הכהן זרוע ולחיים וקיבה ¹⁹, כי לחיים מראשית גופת החי, והזרוע הוא הימין וגם הוא ראשית מה שמתפצל מן הגופה ²⁰ וקיבה ראשית כל הקרב.

אבל מקרא בכורים ²¹ יש בו גם מידת הענווה, כי הוא שלוקח הסל על כתפיו ²², ויש בו ההכרה בחסדי ה' ונעמו, שידע האדם כי מן העבודה ²³ שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, ועניין זה מודגש בתורה הרבה, וזכרת כי עבד היית וגו' ²⁴, לפי שיש לחוש מן המידות הידועות לכל מי שנתחנך ²⁵ בעושר כלומר: הבעיטה ²⁶ והגאווה והזנחת ההשקפות האמיתיות, פן תאכל ושבעת ובתים וגו' ²⁷ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו' ²⁸, ומחמת חשש זה ציווה במיקרא ביכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובמקום שכינתו ²¹.
וכן כבר ידעת הדגשת התורה לזכור תמיד המכות אשר באו על המצרים, למען תזכור את יום צאתך וגו' ²⁹, ואמר ולמען תספר באזני בנך וגו' ³⁰, וראוי הוא דבר זה לכך, מפני שהן ההגדות המאמתות נכונות הנבואה והגמול והעונש ³¹, וכל מצווה [שסג] המביאה לזכירת אחד מן הנסים או להשרשת אותה הדעה, כבר נודעה תועלת אותה המצווה.

ובביאור אמר בבכור אדם ובכור בהמה ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו' על כן אני זובח לה' וגו' ³². אבל מדוע היה זה מיוחד בבקר ובצאן וחמור הרי זה פשוט מאוד, מפני שאלה הם בעלי החיים הביתיים שמגדלים אותם והם נמצאים ברוב המקומות, ובפרט בארץ ישראל, ובפרט אצל ישראל, אשר אנחנו כולנו רועים מן האב ומן הסב, רועי צאן היו עבדיך וגו' ³³. אבל הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים ³⁴ על הרוב, ולא בכל מקום. התבונן במלחמת מדין ³⁵ לא תמצא בה מבעלי החיים אלא בקר וצאן וחמור, כי מין החמור היה הכרחי לכל בני אדם, ובפרט למי שיש לו עסק בשדה ³⁶, ויהי לי שור וחמור ³⁷ אבל הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב כי אם אצל יחידים ובמקצת מקומות.

אבל עריפת פטר חמור ³⁸ לפי שזה גורם לפדייתו בהכרח, ולפיכך אמרו מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה ³⁹.

[המצוות בהלכות שמטה ויובל]
אבל כל המצוות אשר מנינום בהלכות שמטה ויובל, יש מהם חמלה וחנינה על כל בני אדם, כמו שאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וגו' ⁴⁰, וכדי שירבה יבול האדמה ותתחזק בהברתה. ומהם חמלה לעבדים ולעניים, כלומר: השמטת כספים והשמטת עבדים.

ומהם דאגה לסדירות ⁴¹הפרנסות באופן תדיר, והוא שתהיה הארץ כולה נצורה ⁴² שלא תתכן⁴³ בה מכירה החלטית, והארץ לא תימכר לצמיתות ⁴⁴, וישאר רכוש האדם שמור בעיקרו ⁴⁵ לו וליורשיו, ויאכל יבולו לא יותר ⁴⁶. והנה הבאנו טעמי כל מה שכלל ספר זרעים מחיבורנו, פרט לכלאי בהמה ויתבאר טעם זה ⁴⁷. וכן המצוות אשר מנינום בהלכות ערכים וחרמים כולם נוהגים בדרך הצדקות מהם דבר לכוהנים ומהם דבר לבדק הבית.
ועוד שבכל זה תושג מדת הנדיבות ⁴⁸, ושיקל הממון בעיני האדם במה ששיך לה', ואל יהא כילי ⁴⁹, כי רוב השחיתויות הנעשים בערים בין בני אדם אינן אלא מחמת הרדיפה אחר הרכוש וההוספה ממנו והלהיטות אחר הממון.

[המצוות בהלכות מלווה ולווה]
וכן כל המצוות אשר מנינום בהלכות מלווה ולווה, התבונן בהם אחת אחת ⁵⁰ תמצאם כולם חנינה ורחמים לעניים וחמלה עליהם, ושלא תבטל הנאה ⁵¹ הכרחית במזון, כלומר: לא יחבל רחיים ורכב ⁵².

[המצוות בהלכות עבדים]
וכן כל המצוות אשר מנינום בהלכות עבדים, כולם חמלה וחנינה לחלש ⁵³. וחמלה גדולה היא יציאת עבד כנעני לחרות בעת חיסור אחד מראשי אבריו, שלא יכלול בו העבדות והמום ⁵⁴, ואפילו בהפלת שן, וכל שכן מה שזולתה ⁵⁵, וגם לא הותר להכותו כי אם בשוט או בזמורה וכיוצא בהן כמו שביארנו במשנה תורה ⁵⁶, ועם זאת אם הפליא מכותיו עד שהמיתו - נהרג עליו ⁵⁷ כשאר בני אדם. [שסד]

ואמרו לא תסגיר עבד אל אדניו ⁵⁸, הרי עם היות זה רחמים, יש עוד במצווה זו תועלת גדולה, והיא להקנות לנו המידה הנעלה הזו, כלומר: שנתן מחסה למי שביקש חסותנו ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו. ולא די בכך שתתן מחסה למי שביקש חסותך, אלא שעוד מוטלת עליך חובה, והיא שתדאג לצרכיו ⁵⁹ ותטיב לו, ואל תכאיב לבו בדברים, והוא אמרו יתעלה 'עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו' ⁶⁰.

והנה קבע דין זה בפחות שבבני אדם והנמוך שבהם במעלה ⁶¹, והוא העבד, כל שכן אם יבקש חסותך אדם רם המעלה, כמה מוטל עליך שתעשה למענו.

וכנגד ציווי זה, שאיש הזדון והרשע אם בקש חסותנו אין נותנים לו מחסה, ואין מרחמים עליו, ואין פורקים מעליו חובה כלל, ואפילו ביקש חסות האדם הגדול ⁶² והנעלה ביותר, והוא אומרו: מעם מזבחי תיקחנו למות ⁶³, שהרי זה ביקש חסות ה' יתעלה והחזיק בדבר שהוא מיוחס לשמו, ולא נתן לו חסותו, אלא ציווה למסרו בידי הממונה על הצדק ⁶⁴ אשר ברח מלפניו, כל שכן אם ביקש חסות אחד מבני אדם שאין ראוי לתת לו חסות ולא לרחם עליו, כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים אכזריות על כל הבריות⁶⁵.

אלה הם המידות המאוזנות ⁶⁶ בלי ספק, אשר הם מכלל חוקים ומשפטים צדיקים ⁶⁷. ואינן כמידות הסכלים ⁶⁸ שהם חושבים אותם מעלות שיש להלל את האדם בהן על התאמצותו ואזרו עוז לכל מי שיזדמן, יהיה עושק או עשוק כפי שהדבר מפורסם בסיפוריהם ושיריהם ⁶⁹.

והנה כל מצווה שבאה בקבוצה הזו טעמה גלוי ותועלתה ברורה.

הערות:

1. כלאי אילן זרעים ובגדים כבר קדמו בפרק לז. וכלאי בהמה יתבארו לקמן בפרק מט.
2. מספר הפלאה.
3. מספר משפטים.
4. מספר קנין.
5. אם במתת או במלוה או בהמלצה או בעצה [שסב] או אף בעידוד בלבד.
6. אפשר: ושלא יציק לנצרך.
7. ר"ש הוסיף כאן משלו "כאלמנה ויתום וכיוצא בהן ".
8. דברים יד כט. וכתב בהלכות שמיטה ויובל פי"ג הל' יב: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה, מפני שהובדל לעבוד את ה' וכו'.
9. "חצאד" ובר"ש "ולא בזריעה" ואיני יודע למה.
10. דברים לג י. וראה גם הלכות שמיטה ויובל פרק יג הל' יב.
11. דברים יד כט. טז יא. טז יד. כו יב. כו יג.
12. רשה גם הלכות חגיגה פ"ב הל' יד.
13. דברים יד כב-כז.
14. "דאעיא ללתצדק" אפשר לתרגם צדקה ואפשר גמילות חסדים. והעדפתי כן לפי שאין פוסקין צדקה ממעות ממעשר שני אבל משלמין מהן דברים שהן גמילות חסדים. ראה הלכות מעשר שני פ"ג הל' כא. ובר"ש "להיות זה מביא בהכרח לעשות ממנו צדקה". וראה לקמן סוף פרק מו.
15. כלומר: כיון שנצטווינו להפרישו בכל שנה בעת היבול והאסיף, אינו קשה על בעל הבית קיבוצו ואיסופו לאט לאט בכל שנה מכל סוגי היבול. ובר"ש "יקל על האדם לתתו ראשון ראשון " ואיני יודע מה הבין.
16. בני אדם רבים.
17. לעיל פרק לז.
18. מעט לא מובן קטע זה, כי כל אלה לכוהנים, ונטע רבעי לבעלים וטעון הבאת מקום כמעשר שני, וראה הלכות מעשר שני פ"ט הל' א. ושמא כוונתו רק שהוא ראשית היבול הנאכל כמו שכל אלה נקראו ראשית.
19. דברים יח ג.
20. כי כשבהמה טהורה מתחילה ללכת פושטת תחילה יד ימין ורגל שמאל ולפיכך הוגדר לפי זה הזרוע האמור בתורה סתם של ימין וראה הלכות ביכורים פ"ט הל' יח. והוא במשנה חולין פ"י מ"ד.
21. דברים כו א-י.
22. משנה ביכורים פ"ג מ"ד.
23. כי מכלל עבודת ה' שיזכור האדם שינויי המצבים בעולם.
24. דברים ה טו. טז יב.
25. אפשר: שגדל.
26. אמנם כך תרגם גם ר"ש, אבל הנכון ההתפתות אחרי היצר וההשליה העצמית.
21. דברים ח יב-יד.
28. שם לב טו.
29. שם טז ג.
30. שמות י ב.
31. ראה גם לקמן פרק נ. וראה גם רס"ג בספרו האמונות והדעות מאמר שלישי פ"ו.
32. שמות יג טו. [שסג]
33. ראה בראשית מז ג.
34. ר"ש השמיט "אצל הרועים".
35. במדבר לא.
36. בר"ש "בשדות וביערים".
37. בראשית לב ו.
38. שמות יג יג.
39. משנה בכורות פ"א מ"ז.
40. שמות כג יא.
41. אפשר: לתקינות.
42. בר"ש "שמורה לבעלים".
43. אפשר: תתקיים.
44. ויקרא כה כג.
45. "אלאצל" שהעיקר שמור לבעלים, וכל מכירה אינה אלא חכירה. ובר"ש הושמטה מילה זו.
46. ר"ש השמיט ארבע תיבות הללו.
47. לקמן פרק מט.
48. כלומר: עם ריבוי הפעולות והשנותן. וראה פירוש רבנו לאבות פ"ג מי"ח מהדורתי.
49. אפשר: ואל יכלה. וכך תרגם רס"ג בבראשית כג ו. ובר"ש "ולא יקפוץ יד".
50. שם מנה: להלוות לעני ומך. שלא יגוש אותו. שלא ימשכן בעל חוב בזרוע. להחזיר המשכון לבעליו בזמן שהוא צריך לו, שלא יאחר המשכון מבעליו העני בעת שהוא צריך לו. שלא יחבול אלמנה. שלא יחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש. שלא יתן המלווה בריבית.
51. אפשר: תועלת.
52. דברים כד ו.
53. שם מנה: שלא ימכר ממכרת עבד, שלא יעבידנו בפרך, שלא נעבוד בו עבודת עבד, שלא נניח גר תושב לרדות בו בפרך, להעניק לו בצאתו חפשי, שלא יצא ריקם, לפדות אמה עבריה, ליעדה. שלא תמכר, ועוד. כדלקמן.
54. כלומר: שלא יעשה בו מום וימשיך לשעבדו. ובר"ש "העבדות והביטול".
55. ובאחד מעשרים וארבעה ראשי אברים העבד יוצא לחרות. ראה הלכות עבדים פ"ה הל' ה.
56. הלכות עבדים פ"ט הל' ח. [שסד] שם כתב רבנו דרשה נאה מאוד.
57. שמות כא כ.
58. דברים כג טז.
59. בר"ש "לעיין בתקוניו" ואינו ברור.
60. דברים כג יז.
61. "ואחטהם מנזלה" ובר"ש הושמט משפט זה.
62. "באג'ל שכ'ץ" ובר"ש "בנכבד שבדברים" ואיני יודע מה נדמה לו.
63. שמות כא יד. וראה מלכים א ב כח-לד.
64. בר"ש "בעל הדין " ואינו נכון.
65. וראה לעיל פרק לה, הקבוצה הששית.
66. אולי יותר נכון : הצודקות.
67. דברים ד ח. וראה גם לעיל פרק כו.
68. "אלג'אהליה" ביטוי המסמל סיכלות פראית של נעדר נימוסים הגיוניים.
69. כוונת רבנו על הערבים לשבטיהם שמקודשת בעיניהם מתן החסות לכל מי שבקש חסותם, ואפילו מושחת משחית וחוטא, ולוחמים ומוסרים את נפשם למענו.

חלק שלישי - פרק [מ]

המצוות אשר כללתם הקבוצה החמישית: [נזיקין]
הם אשר מנינום בספר נזיקים, והם כולם בסילוק מיני העוול ומניעת נזקים.

ולעוצם ההקפדה על מניעת הנזקים נתחייב האדם בכל נזק שיגרם על ידי ממונו או שנגרם ממעשיו ממה שהיה יכול לשומרו ולנטרו מלהזיק. ולפיכך נתחייבנו בנזקים הנעשים על ידי בהמותינו, כדי שנשמרם, וכן אש ובור לפי שהם ממעשה האדם ואפשר לו לנטרם ¹ ולשמרם כדי שלא יארע מהם נזק.

[נזקי שן רגל, קרן]
וכללו דינים אלו מן הצדק מה שאעיר עליו, והוא, כי שן רגל ברשות הרבים פטור, ² לפי שהוא דבר שאין יכולת לשמרו, וגם מקרה הנזק מהם שם מועט, ומי שהניח דבר ברשות הרבים הוא אשר הזיק לעצמו ³ והביא ממונו לידי אבוד, אבל יהיה חייב על השן והרגל בשדה הניזק.

אבל נזקי הקרן וכל הדומה לה שאפשר לשמרן בכל מקום, ואי אפשר לעוברים ברשות הרבים להישמר מאותם [שסה] הנזקים, הרי דינו כלומר: הקרן ⁴ שווה בכל מקום. ויש בו חילוק בין תם ומועד, אם הייתה הפעולה הזו באופן מקרי חייב חצי נזק, ואם היה עושה הנזק הזה כבר הורגל בכך ונודע הרי זה חייב נזק שלם.

ונעשה דמי העבד באופן כללי חצי דמי בן חורין בדרך כלל, לפי שאתה מוצא ערכי אדם המרובה שבהן ששים שקלים ⁵, ודמי עבד כסף שלושים שקלים ⁶.

[הריגת שור מועד]
ומה שהבהמה נהרגת אם הרגה אדם אין זה עונש לה כפי שלועגים לנו המינים ⁷, אלא זה עונש לבעליה, ולפיכך נאסר ליהנות בבשרה כדי שיקפיד בעל הבהמה בשמירתה, וידע שאם תהרוג קטן או גדול, בן חורין או עבד, הפסיד דמיה על כל פנים. ואם הייתה מועדת נתחייב כופר נוסף על אבדן דמיה⁸.
והוא הטעם עצמו בהריגת בהמה הנרבעת, כדי שיזהר בה בעל הבהמה וישמרנה כשמירתו אנשי ביתו כדי שלא תאבד לו ⁹, כי חמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על עצמם, ומקצת בני אדם מעדיף ממונו על עצמו¹⁰, אבל ההשוואה ביניהם ¹¹ הרי הוא על הרוב, ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו ¹².

[רודף]
וממה שנכלל עוד בקבוצה זו הריגת הרודף, ודין זה כלומר: הריגת מי שזומם לבצע עברה בטרם יעשנה, אינו מותר בשום פנים כי אם בשני מינים הללו, והם רודף אחר חברו להרגו ורודף אחר ערוות אדם לגלותה, מפני שזה עוול שאי אפשר לתקנו אם נעשה, אבל שאר העברות, שיש בהן מיתת בית דין כגון עבודה זרה ושבת, ¹³ אין בהם עוול לזולת ואינם אלא השקפות, ולפיכך אינו נהרג על היוזמה כי אם עד שיעשה. וכבר ידוע כי איסור התאווה מחמת החמדה, והחמדה מחמת הגזל, וכבר ביארו את זה ז"ל ¹⁴.

[השבת אבידה]
אבל השב אבדה הרי הדבר בו ברור, ועם היותה מידה נעלה לתקינות המצבים ¹⁵, הרי גם תועלתו חוזרת בגומלין, כי אם לא תחזיר אבדת זולתך לא תוחזר אבדתך, כשם שאם אתה לא תכבד את הוריך לא יכבדך בנך ¹⁶, וכיוצא בזה הרבה.

[גלות רוצח בשגגה]
אבל מה שרוצח בשגגה גולה, הוא להשקיט נפש גואל הדם, כדי שלא יראה את זה שאירעה המכשלה הזו על ידו. ונתלתה חזרתו במות האיש שהוא הגדול בבני אדם והיותר אהוב על כל ישראל ¹⁷, כי בכך תשקוט נפש הנפגע אשר נהרג קרובו.
כי דבר זה בטבע האדם, כל מי שאירעו מפגע, אם נפגע זולתו בכמותה או יותר חמורה ממנה, מוצא בכך נחמה על פגעו ¹⁸, ואין בפגעי מות בני אדם אצלנו קשה יותר ממות כהן גדול.

[עגלה ערופה]
אבל עגלה ערופה הרי תועלתה ברורה, כי אשר יביאנה היא העיר הקרובה אל החלל ¹⁹, ועל הרוב ההורג ממנה, וזקני אותה העיר [שסו] מעידים את ה' שהם לא נתרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם, וליווי כל עובר אורח, כפי שבא בפירוש. ²⁰ ואף על פי שזה נהרג לא בגלל הזנחתינו התיקונים הכלליים, והרי אין אנו יודעים מי הרג את זה.

והכרחי על הרוב בעת החקירה ויציאת הזקנים והמדידה ²¹ והבאת העגלה, שתרבה שיחת בני אדם ודיבורם, ואולי בפרסום הדבר יוודע ההורג ויאמר אותו שידע את ההורג או שמע עליו או הורוהו על כך נסיבות 'פלוני הוא ההורג'. כי משיאמר אדם, ואפילו אשה או שפחה, ²² 'פלוני הרגו' לא תיערף העגלה ²³.

וכבר נקבע שאם נודע ההורג ונתעלמו ממנו והעידו ה' על עצמם שאינם יודעים אותו, תהיה בכך עזות גדולה ואשמה חמורה. נמצא כי אפילו אשה ²⁴ אם ידעה היא אומרת, ומשיוודע הושגה התועלת, כי אף על פי שלא יהרגוהו בית דין, יהרגהו המלך, שהוא רשאי להרוג בידים מוכיחות. ואם לא יהרגנו המלך יהרגנו גואל הדם, וימצא תחבולה להתנכל לו להרגו.

הנה נתבאר כי תועלת עגלה ערופה היא גילוי ההורג, ולחיזוק עניין זה שהמקום אשר תיערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, והרי בעל אותה הקרקע יחפש כל מיני עצות ויחקור עד שיודע ההורג, כדי שלא תיערף העגלה, ולא תאסור עליו אדמתו זו לעולם ²⁵.

הערות:

1. בר"ש הושמט, כמנהגו להשמיט מה שנראה לו כפילות מיותרת.
2. הלכות נזקי ממון פ"א הל' ח.
3. בר"ש "שפשע בנפשו" ואין צורך לכך.
4. בר"ש הושמט "כלומר: הקרן " וראה הערה ¹. [שסה]
5. ויקרא כז ג. וצ"ל חמישים. ואפשר שכוונת רבנו חצי בקרוב. ואפשר שהייתה זו שגיאת שיגרה שבעל פה.
6. שמות כא לב.
7. והכוונה בודאי על המינים מישראל הכופרים גם בתורה שבכתב, וכן על הבקרנים השמצנים מאומות העולם. ובר"ש "הצדוקים" וחושבני שאינו נכון כי הלא מודים הם בתורה שבכתב לפחות בגלוי וכמו שכתב רבנו בפירושו לאבות פ"א מ"ג.
8. שמות כא ל.
9. בר"ש "שלא תעלם מעיניו" ואינו נכון. ולפי טעם זה יקשה מעט מה שפסק בהלכות אסורי ביאה פי"ב הל' יא שישראל הבא על הגויה נהרגת הגויה כבהמה. ע"ש, ובדפוס ווילנא הושמטה הלכה זו.
10. ברכות סא ב. פסחים כה א. יומא פב א. סנהדרין עד א.
11. הממון והגוף.
12. בראשית מג יח.
13. הזכיר שתי אלה מפני שהן עיקרי הדת. וכמו שכתב בהלכות רוצח ושמירת נפש פ"א הל' ו-יג.
14. מכילתא פרשת יתרו. הביאה רבנו בספר המצוות לאוין רסו. וכן כתב בהלכות גזלה ואבדה פ"א הל' יא.
15. מצביהם החברתיים של בני אדם זה עם זה.
16. נראה כי ההשוואה איננה רק על דרך הלמידה בראותו התנהגותך כלפי אביך. אלא גם באופן כללי כי על ידי כך מתהווה מצב של שחיתות מוסרית אנוכיות ולא אכפתיות כלפי הזולת.
17. הכהן הגדול אהוב יותר מן הנשיא או המלך, כי זה מטיל מיסים עוצר ומגביל את המופקרים, וזה אינו עושה דבר שנדמה למי שהוא שהוא מזיק לו.
18. כפי שאומרים הבריות "צרת רבים חצי נחמה" או"כלשון החינוך מצווה שלא "צער רבים נחמה". וראה מאמרי בסיני חוברת אב-אלול תשכב.
19. דברים כא ג.
20. בגמרא סוטה מו ב: ולא ראינוה [שסו] והנחנוהו בלא לויה. ובר"ש "ולתייר כל שואל דרך" ואינו נכון.
21. "ואלקיאס" והוא האמור בדברים כא ב ומדדו אל הערים. ור"ש טעה בקריאת המילה הערבית וכתב "והעומדים" ורי"ח השמיט הכל כמנהגו לתרגם מקופיא.
22. ר"ש השמיט "או שפחה" כדרכו להשמיט כל מיותר לדעתו.
23. ראה סוטה מז ב. והלכות רוצח ושמירת נפש פ"ט הל' יב והלאה. ואינו יודע מנין שאפילו שמע או הורוהו נסיבות שלע היו עורפין.
24. שאינה בת עדות כלל ולא שהיא עד פסול, ונפקא מינה לעניין עדות שבטלה מקצתה כידוע. והעירותי כי רבים סבורים שחילוק זה בין אינו בר עדות לעד פסול חידושו של התומים הוא, ואינו נכון, כי הן הן דיוק דברי הרמב"ם ודקדוק לשונו כמ"ש במקום אחר.
25. וכיון שאין אנו מוגבלים בקרקע מסוימת איני יודע מה מחייבנו לערוף בקרקע שיש לה בעלים, ומדוע לא נרחיק נדוד למקום הפקר?