מורה נבוכים / יוסף בכה"ר דוד קאפח

תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי

- המשך -

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי - פרק [מא]

המצוות אשר כללתן הקבוצה הששית: [עונשים]
הם העונשין, ותועלתן באופן כללי ידועה, וכבר הזכרנוה. אבל פירוטן ודין כל מקרה לא רגיל ¹ שנאמר בהן שמע אותם:

עשה עונש כל פושע נגד זולתו באופן כללי שייעשה בו כאשר עשה בשווה, אם פגע בגוף פוגעים בגופו, ואם פגע בממון פוגעים בממונו, ויש לבעל הממון למחול ולסלוח ².
אבל הרוצח דווקא מחמת חומר פשעו אינו נסלח ² לו כלל, ואין לוקחין ממנו כופר, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו ³.
ולפיכך אפילו נתקיים הנהרג שעה או ימים והוא מדבר ודעתו נכונה עליו, ואמר הניחו להורגי כבר מחלתי לו וסלחתי לו, אין שומעין לו, אלא נפש תחת נפש ⁴ בהכרח, תוך שוויון קטן וגדול עבד ובן חורין החכם והסכל, כי אין בכל פשעי האדם יותר חמורה מזו.

ומי שהשחית אבר מאבדים לו כמותו, כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו ⁵. ואל תטריד את מחשבותך במה שאנו עונשים כאן ⁶ בתשלומין, כי הכוונה עתה לתת טעם למקראות לא ליתן טעמים לתורה שבעל פה, עם מה שיש לי בדין זה סברא אשמיענה [שסד] בעל פה ⁷.
והפגעים אשר אי אפשר לעשות כמותן בדיוק דן בהן בתשלומין, רק שבתו ייתן ורפא ירפא ⁸. ומי שהזיק בממון יינזק בממונו באותו הערך בדיוק: אשר ירשיעון אלוהים ישלם שנים לרעהו ⁹, הדבר אשר לקח ולוקחין כמותו מממון הגנב.

[כפל, ארבעה וחמישה]
ודע שכל שיהיה מין אותו הפשע מרובה ומצוי וקרובה עשייתו, נתחייב שיהא עונשו יותר חמור כדי למנוע אותו, והדבר שאירועו מועט עונשו יותר קל.

ולפיכך נעשו תשלומי גונב הצאן כפליים מתשלומי שאר המטלטלין כלומר: תשלומי ארבעה, ודווקא שהוציאן מידו במכירה או שחטן, כי גניבתן ¹⁰ היא המצויה תמיד, כיון שהן במדברות ובמקום שאי אפשר להסגירן ¹¹ כדרך שסוגרים על דברים שבתוך הערים, ולפיכך דרך הגונבים אותן למהר למכרן כדי שלא יודעו אצלם, או לשחטן כדי שלא ימצאו בעין, ולפיכך נעשה עונש הדבר המצוי יותר ¹².

ותשלומי גניבת הבקר נוספו עוד כפל אחד, כי אפשרות גניבתן יותר ¹³, כי הצאן רועות מקובצות ואפשר לרועה לראותן ועל הרוב גניבתן אפשרית בלילה, אבל הבקר רועות מפוזרות מאוד, וכבר נזכר זה בספר ה"פלאחה", ואי אפשר לרועה לראות את כולן, ולפיכך מתרבים בהם הגניבות.

[עדים זוממים]
וכך דין עדים זוממין עושין בהם כפי שזממו לעשות בדיוק, אם זממו להרוג נהרגין, ואם הם זממו לחלקות לוקין, ואם הם זממו להפסיד ממון מוציאין מהן כמותו, המטרה בכל השווית העונש לעברה, וגם זה הוא עניין היות המשפטים צדיקים ¹⁴.

[גזלן]
אבל מה שאין הגזלן מתחייב שום דבר נוסף על דרך הקנס, כי החומש אינו אלא כפרה על שבועות השקר ¹⁵, הוא מחמת מיעוט מציאות הגזל, כי פגע הגניבה יותר מצוי מן הגזל.
כי הגניבה אפשרית בכל מקום, והגזל לא יתכן בתוך הערים כי אם בקושי.
ועוד שהגניבה אפשרית בדבר הגלוי ובדבר שנזהרו להסתירו ולשמרו, והגזל אינו אפשרי אלא בדבר שהוא נראה וגלוי, ואפשר לאדם להשמר מן הגזלן ויזהר ויתכונן לו ¹⁶, ואי אפשר כיוצא בכך עם הגנב.
ועוד שהגזלן ידוע ואפשר לתבעו ולהשתדל להחזיר מה שלקח, אבל הגנב אינו ידוע.
ולכן מחמת כל הסיבות הללו דן את הגנב בקנס ולא דן כן את הגזלן.

הקדמה. [ארבעה כללים לקביעת העונש]
דע כי גודל העונש וחומר פגיעתו, או קטנו וקלות סבילתו, יהיה בבחינת ארבעה דברים:

האחד חומר העברה, כי המעשים אשר תוצאותיהם הפסד גדול עונשן חמור, והמעשים אשר תוצאותיהן הפסד קל ומועט עונשן קל.
והשני ריבוי מציאותן, שהדברים המצויים יותר צריך למנען בעונש חמור, אבל מעטי המציאות הרי עונש קל עם מיעוט מציאותן מספיק במניעתן.
והשלישי גודל ההעזה ^*16 שבדבר, כי הדבר שיש לאדם העזה לעשותו, אם מפני שהתאווה מושכת אליו מאוד ¹⁷, או לתוקף ההרגל ¹⁸, או לגודל הצער שבעזיבתו ¹⁹, הרי לא ימנע ממנו כי אם חשש דבר גדול.
והרביעי קלות עשיית אותה הפעולה בהעלם ובהסתר כדי שלא ירגישו בו אחרים, הרי ההרתעה מזה לא תהא כי אם בחשש עונש קשה וחמור.

[עונשי בית דין]
ואחר הקדמה זו תדע, כי דירוג העונש בלשון התורה ארבע דרגות:
דרגת חיוב מיתת בין דין.
ודרגת חיוב הכרת, והיא המלקות [שסח] ברצועה ²⁰ עם הדעה ²¹ כי עברה זו מן החמורות. ודרגת המלקות ברצועה בלי לסבור בעברה זו שהיא מן החמורות, אלא הוא לאו בלבד או מיתה בידי שמים.
ודרגת הלאו שאין בו מלקות והוא כל לאו שאין בו מעשה ²², חוץ מנשבע, מחמת מה שיש בסבירתו ²³ מרוממותו יתעלה. וממר, כדי ²⁴ שלא יבוא הדבר לידי זלזול בקורבנות שהן לשמו יתעלה. ומקלל חברו בשם, מפני שנזק הקללה אצל ההמון ²⁵ חמור מנזק הנעשה בגוף.

וכל שזולת אלה מן הלאוין שאין בהן מעשה, הרי ההפסד הנגרם מחמתן מועט, וגם אי אפשר להשמר מהם מפני שהן דיבורים. ואילו היה כן ²⁶, לא היו נמלטים בני אדם מספיגת מלקות באופן תמידי וגם לא תתכן בהם התראה.

ויש גם במניין המלקיות חכמה מפני שיש קיצבה לתכליתן, ואין קיצבה לכל אדם, אלא כל אדם אינו לוקה כי אם כפי יכולת סבלו. ותכלית המלקיות ארבעים ואפילו היה סובל מאה ²⁷.

אבל חיוב מיתת בית דין לא תמצאנה בשום דבר מן המאכלות האסורות, לפי שאין בכך הפסד גדול, ואין העזת בני אדם בהם כהעזתם בהנאת התשמיש.

ויש במקצת המאכלות כרת: בדם מחמת עוצם להיטותם על אכילתו באותם הזמנים למין ממיני עבודה זרה כפי שנתבאר בספר "טמטם", ולפיכך נאמרה בו הדגשה מרובה ²⁸.
וכן בחלב כרת, מחמת הנאת בני אדם בו, וכבר יוחד בו הקורבן רוממות לו.
וכן הכרת בחמץ בפסח, ואוכל ביום הצום, מחמת הקושי שבדבר, וגם למה שהם מובילים אליו מן הדעות ²⁹, לפי שהם מעשים המבססים השקפות שהם יסודות התורה, כלומר: יציאת מצרים ונפלאותיה, והדעה בתשובה ³⁰ כי ביום הזה יכפר וגו'³¹.
וכן חייב כרת בנותר ובפיגול, ולטמא שאכל קודש, כמו שחייב באכילת החלב, והכוונה רוממות עניין הקורבן כמו שאבאר ³².

אבל מיתת בית דין תמצאנה בדברים החמורים, אם בהפסד דעה או בפשע חמור מאוד, כלומר: בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכל מה שמביא לכך,
ובשבת מפני שהיא מבססת את הדעה בחידוש העולם ³³.
ובנבואה ³⁴ וזקן ממרא מחמת חומר ההפסד הנגרם מכך.
ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו לגודל החוצפה שיש בכך, ומפני שהוא מפסיד סדירות הבתים ³⁵ שהוא החלק הראשון מן המדינה ³⁶.
אבל בן סורר ומורה מחשש למה שעלול להגיע מצבו, כי סופו להרוג בהכרח ³⁷.
וגונב נפש מפני שהוא מביאו לסכנת מוות.
וכן הבא במחתרת עלול הוא להרוג כמו שבארו ז"ל ³⁸.
אלה השלושה, כלומר: בן סורר ומורה וגונב נפש ומכרו והבא במחתרת - הרי הם שופכי דמים מבחינת סופם. ולא תמצא מיתת בית דין בשום דבר אחר חוץ מאלו החמורות.

ואין כל העריות במיתת בית דין, אלא אותם אשר הם יותר אפשריים או מוזרים ³⁹ או ההעזה אליהן יותר. וכל שאינן כן הם בכרת בלבד.

וכן לא כל מיני עבודה זרה במיתת בית דין, אלא עיקרי [שסט] עבודתה, כגון הקריאה לה ⁴⁰, ומתנבא בשמה, ומעביר באש, ואוב וידעוני ומכשף.

ופשוט הוא שכיון שיש הכרח בעונשין הרי אין מנוס מלהעמיד שופטים מפוזרים בכל עיר, ויש הכרח לעדים, ואי אפשר ללא מלך שייראו ויפחדו ממנו, וירתיע בכל מיני ההרתעות, ויאמץ ידי השופטים ויחזקם. והנה נתבארו מעמי כל המצוות אשר מנינום בספר שופטים.

וראוי שנעיר על אחדים מהם שנאמרו שם כפי מטרת המאמר הזה, מהם מה שתלוי בזקן ממרא.

[זקן ממרא]
אומר, כי כיון שידוע לפני ה' יתעלה שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שינויי המקומות והמאורעות וחיוביי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גירעון במקצת, לפיכך הזהיר על התוספת והגירעון ואמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ⁴¹, מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה' ⁴².
והרשה עם זאת לחכמי כל דור, כלומר: בית דין הגדול, לעשות סיג לקיום הדינים התורתיים הללו בדברים אשר יחדירום על דרך סתימת פירצה, ויקבעו לדורות אותם הסייגים, כמו שאמרו ועשו סיג לתורה ⁴³.
וכן הותר להם עוד לבטל מקצת מעשים תורתיים ⁴⁴, או להתיר מקצת איסוריה במצב מסוים ובהתאם למאורע מסוים, ולא יהא זה לדורות, כמו שביארנו בהקדמת ⁴⁵ פירוש המשנה בהוראת שעה ⁴⁶, כי בהסדר זה תתמיד התורה אחת, וינוהל כל זמן וכל מאורע כפי הראוי לו.
ואילו היה העיון החלקי הזה מותר ⁴⁷ לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות ⁴⁸, לפיכך הזהיר יתעלה שלא ייגשו לזה שאר החכמים זולתי בית דין הגדול בלבד, וציווה להרוג את החולק עליהם, כי אם יתנגד להם כל בעל עיון תבטל המטרה המכוונת ותתרוקן התועלת.

ודע כי העברה על אזהרות התורה ⁴⁹ נחלקים לארבעה חלקים

האחד האנוס,
והשני השוגג,
והשלישי המזיד,
והרביעי עושה ביד רמה.

האנוס כבר ביאר בו שאין עליו עונשולא אשמה כלל, אמר יתעלה ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מוות ⁵⁰.

אבל השוגג הרי הוא אשם, לפי שאילו הירבה בישוב הדעת ובהישמרות לא היה בא לידי שגגה, אבל אינו נענש כלל, אך צריך כפרה ולפיכך יביא קורבן.
וכאן חלקה התורה בין יחיד הדיוט או מלך או כהן גדול או מורה, ולמדנו מכך שכל עושה או מורה כפי עיונו, אם לא היה בית דין הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים, ולפיכך יהרג זקן ממרא אם עשה והורה ⁵¹ כפי עיונו.
אבל בית דין הגדול אין להם אלא עיונם, ואם טעו הרי הם שוגגים, כמו שאמר יתעלה ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ⁵².
ועל פי היסוד הזה אמרו ז"ל ⁵³ שגגת תלמוד עוולה זדון ⁵⁴, כלומר: שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד, לפי שאין דין מי שאכל [שע] חתיכת חלב כליות בחשבו שהוא מחלב האליה, כמי שאכל חלב כליות והוא יודע שהוא חלב כליות, אלא שאינו יודע שחלב הכליות מן החלבים האסורים. כי זה, ⁵⁵ ואף על פי שהוא מקריב קורבן הרי הוא קרוב למזיד. במה דברים אמורים? בשהיה עושה בלבד, אבל המורה כפי אי ידיעתו ⁵⁶ הרי הוא מזיד בלי ספק, ⁵⁷ לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות ⁵⁸ כי אם לבית דין הגדול בלבד.

אבל המזיד חייב העונש הכתוב, אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאוין שאין לוקין עליהן, או תשלומין.
אבל אותן העברות אשר השווה בהן בין שוגג למזיד ⁵⁹ הרי זה מחמת ריבוי אירוען בקלות מפני שהן דיבורים לא מעשים, כלומר: שבועת העדות ושבועת הפיקדון. וכן שפחה חרופה הקל בדינה מחמת רוב מציאותו בגלל הפקרותה, מפני שאינה לא שפחה גמורה ולא בת חורין גמורה ולא אשת איש גמורה, כמו שקיבלנו בפירוש מצווה זו ⁶⁰.

אבל עושה ביד רמה, הוא המזיד המתחצף ומתפרץ ⁶¹ ועובר בפרהסיה, וכאילו אינו עובר לעצם התאוותנות או להשגת מה שמנעה אותו התורה מלהשיגו מחמת רוע מידותיו בלבד, אלא מפני שהוא מתנגד לתורה ומתקומם נגדה, ולפיכך אמר עליו את ה' הוא מגדף ⁶², והוא נהרג בלי ספק. ^*62
ודבר זה לא יעשנו עושהו אלא מתוך השקפה שנתגבשה לו להתקומם בה נגד התורה, ומשום כך בא הפירוש המקובל 'בעבודה זרה הכתוב מדבר' ⁶³, לפי שהיא ההשקפה הנוגדת את יסוד התורה. כי בהחלט לא יעבוד כוכב אלא מי שהוא בדעה עליו שהוא קדמון, כמו שביארנו בחיבורינו ⁶⁴ כמה פעמים.

וכך הוא הדין לדעתי בכל עברה הנראה ממנה סתירת התורה וההתקוממות נגדה. ואפילו אכל לדעתי אדם מישראל בשר בחלב, או לבש שעטנז, או גילח פאת ראש מתוך בזיון וזלזול מחמת השקפה המתפרש ממנה שאינו מאמין אמתת התורה הזו, הרי זה לדעתי את ה' הוא מגדף, ונהרג כהריגת כופר, לא הריגת עונש ⁶⁵. כאנשי עיר הנדחת שנהרגים הריגת כפירה לא הריגת עונש, ולפיכך ממונם נשרף ⁶⁶ ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין.

וכך אני אומר גם על ציבור מישראל שהסכימו לעבור על איזו מצווה שתהיה, ועשו ביד רמה, הרי אלו נהרגים כולם.
נלמד את זה מפרשת בני ראובן ובני גד, אשר נאמר בהם ויאמרו כל העדה לעלות עליהם לצבא ⁶⁷, וביארו להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על עברה זו ויצאו מכלל כל הדת, והוא אמרם להם לשוב היום מאחרי ה' ⁶⁸, וגם תשובתם הם אם במרד וגו' ⁸⁹. לכן דע גם יסודות אלו בעונשין.

[מחיית עמלק]
ועוד ממה שכלל אותו ספר שופטים [שעא] לאבד ⁷⁰ זרע עמלק. כי כשם שעונשים את הפרט כך ראוי לענוש את השבט האחד או האומה האחת, כדי להרתיע כל השבטים ולא יעזרו זה את זה על השחיתות. לפי שהם יאמרו כדי שלא ייעשה בנו כמו שנעשה בשבט פלוני, עד שאם יצא בהם בן בליעל משחית שאינו חושש לרוע עצמו ואינו חושב על רשע שהוא עושה, לא ימצא מסייעים משבטו שיעזרוהו על רשעותיו ⁷¹ שהוא רוצה לעשות.

ולפיכך עמלק אשר קדם למלחמה נצטווינו להשמידו ⁷² בחרב, ועמון ומואב אשר נטפלו לנו בציקנות⁷³ וגרמו נזק בנכליהם, נענשו בהרחקה מלהתחתן בהם, והשפלתם, ולהמנע מלדרוש שלומם, לא יותר.
כל הדברים הללו גזרה אלוהית לעונש, כדי שלא יהא בו הגזמה ולא חיסור, אלא כמו שבאר יתעלה כדי רשעתו ⁷⁴.

[התקנת יד ויתד]
וממה שכלל אותו ספר זה, התקנת יד ויתד, כי ממטרות התורה הזו כפי שהודעתיך הטהרה וההתרחקות מן הלכלוכים והטנופים, ושלא יהא האדם כבהמות.

ויש עוד במצווה זו חיזוק אמונה אצל הלוחמים בפעולות אלו, כי השכינה שורה ביניהם, כמו שבאר בטעם הדבר, כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך ⁷⁵.
ושילב עניין אחר ואמר, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך, להזהיר ממה שידוע ממיני השחיתות בין החיילים במחנות אם ארכה שהייתם מחוץ לבתיהם, לפיכך ציוונו יתעלה על מעשים המעלים על הלב השראת השכינה בינינו, כדי שננצל מאותם המעשים. לכך אמר 'והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר' וגו'.
ואפילו בעל קרי נצטווה לצאת מן המחנה עד שיעריב שמשו, ואחר יבוא אל המחנה ⁷⁶, כדי שיהא מושרש אצל כל אחד כי המחנה כמקדש ה', ואינו כמחנות הגויים לשחיתות ולפשע והזק הזולת ולקיחת רכושם ולא יותר, אלא מטרתנו אנו ⁷⁷ תיקון בני אדם לעבודת ה' ⁷⁸ וסדירות מצבנו.
וכבר הודעתיך שאני אתן טעמים רק לפשטי המקרא.

[דין יפת תואר]
ועוד ממה שכלל אותו ספר זה דין יפת תואר. וכבר ידעת אמרם לא דיברה תורה אלא כנגד היצר ⁷⁹.
ועם זאת כללה מצווה זו מן המידות הנעלות אשר ראוי שיתנהגו בהן החסידים מה שאעיר עליו, והוא, אף על פי שגבר יצרו עליו ואינו יכול להתאפק -
הרי חייב הוא לבודדה ⁸⁰ במקום צנוע, והוא אומרו: אל תוך ביתך ⁸¹,
ואסור לו שילחצנה במלחמה כמו שבארו ⁸²,
וכן אסור לו לבוא עליה פעם שניה עד שישקוט ⁸³ אבלה ותשוך דאגתה,
ואין למנעה מלהתאבל ולהתנוול ⁸⁴ ולבכות, כמו שאמר הכתוב ובכתה את אביה ואת אמה וגו' ⁸⁵, כי לאבלים נחת בבכיתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק.
ולפיכך חננתה התורה ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל,
וכבר ידעת שהוא בעלה בגיותה.

וכן כל השלושים יום נוהגת בפרהסיא בדתה ואפילו בעבודה זרה ואין מדברים ⁸⁶ עמה בענייני אמונה כל אותו הזמן. ועם זאת אם לא החזירה לדיני התורה, אינה נמכרת ואינו משתעבד בה. והנה התחשבה התורה בעצם הדבר שבא עליה, ואף על פי שהוא בעבירה, כלומר: בעודה גויה אז, אף על פי כן אמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה⁸⁷.
הנה נתבאר מה שיש במצווה זו ⁸⁸ מן המידות הנעלות.
ונתבארו טעמי כל מצוות ספר זה. [שעב]

הערות:

1. "גריבה". ובר"ש "ודין כל חלק" ואינו נכון. וברי"ח "דבר מופלא". ויתכן שצדק, והכוונה כל דין מופלא כגון תשלומי ארבעה וחמישה.
2. "יעפו" ובר"ש "ולהקל" ואינו נכון.
3. במדבר לה לג.
4. שמות כא כג.
5. ויקרא כד כ.
6. "כאן " כלומר: במומין, רואין אצלינו ביצוע בעין : כאשר עשה.
7. [שסז] כבר ניסו מפרשים אחדים לשער השערות בכוונת רבנו, ואינם אלא דברי ניחוש. וראה ביאורו הנפלא של רס"ג בפירושיו לתורה מהדורתי שמות כא הערה 13.
8. שמות כא יט.
9. שם כב ח.
10. בר"ש "מפני שמנהגם" ושיבוש הוא.
11. להכניסן במקום סגור ומגודר, ואפשר היה לתרגם "להעיזן כדרך שמעיזים", וכלשון הכתוב שלח העז את מקנך.
12. כלומר: חמור יותר.
13. בר"ש "שגניבתן קלה יותר" ואינו נכון.
14. וכדלעיל פרק כו.
15. ויקרא ה כד. ור"ש הוסיף כאן משלו "אבל על גזלתו אינו מוסיף כלום".
16. יתכונן לעמוד נגדו
*16. "אגרא" תירגמתי את כולן "העזה" אם כי אינה מדוייקת. כי עניינה העזה שיש בה גירוי או דחיפה טבעית. ור"ש תרגם פעם בכה ופעם בכה.
17. כגון הזנות.
18. כגון חמץ בפסח.
19. כגון האכילה ביום הכיפורים.
20. כפי הכלל שאצלנו כל לאו שיש בו כרת ויש בו מעשה לוקין עליו, וראה הלכות סנהדרין פרק יט הל' א-ב [שסח] ובר"ש השמיט "והיא המלקות ברצועה".
21. כלומר: לסבור ולהיות בדעה.
22. וכל הדומה לו, כפי שפירטן רבנו בפירושו למסכת מכות פ"ג מ"א. ראה שם מהדורתי, כי בנדפס שובש.
23. בסבירת חומר השבועה בשם ה'.
24. רי"ח השמיט "ממר" וכתב "וכדי" וראה התקפת ר"ש נגדו על כך בחבורו הקטן "פירוש המילות הזרות" שספח לספר המורה.
25. וראה פירוש רס"ג לתהלים קט, מהדורתי עמ' רלח.
26. אילו חייב מלקות על כל לאו שאין בו מעשה.
27. מכות פ"ג מ"י.
28. וראה לקמן פרק מו.
29. הדעה הסברה וההשקפה שה' מנהיג את עולמו, ולא עזב ה' את הארץ כדברי הכופרים.
30. וכדלעיל פרק לו. ולקמן פרק מג.
31. ויקרא יז ל.
32. לקמן פרק מה.
33. וכדלעיל ח"ג. פרק לא.
34. המתנבא בשקר.
35. אפשר: המשפחות.
36. המדינה בנויה מצירוף ערים, והעיר מצירוף בתים. ואם כל בית וכל משפחה יתנהלו באופן תקין על פי הערכים המוסריים הנעלים, כך יהיה גם מצב העיר והמדינה כולה.
37. וראה גם לעיל פרק לג.
38. סנהדרין פ"ח מ"ו. ובגמרא שם דף עב א.
39. "אשנע" כוונת רבנו כנראה על אותם שהם מחוץ לטבע האנושי, כגון הבא על זכור ובהמה ואשה המביאה את הבהמה עליה. ואלה הן יתר העריות שהן במיתה. האם, ואשת האב, ואשת הבן, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, ואם אשתו, ואם אמה, ואם אביה, [שסט] והבת, ובת הבת, ובת הבן, ואשת איש.
40. "אלדעוה להא" נראה לי שהכוונה המקבלה עליו באלוה כגון האומר "אלי אתה" וראה בהלכות עבודה זרה פ"ג הל' א-ה. ולכן תירגמתי כן. ובר"ש "כמתפלל לה".
41. דברים יג א.
42. וכך באמת גם בימינו אנו, כל אותם הדורשים"תיקונים" בדיני התורה אין להם היסוד שהוא תורה מאת ה'. ואחר שנעקר להם היסוד העיקרי נפתחה הדרך ולא נשאר שום מעצור לפניהם.
43. אבות פ"א מ"א. וראה גם הלכות ממרים פרק א.
44. כלומר: לבטל מצווה עשה.
45. "פי צדר" ולפני ר"ש כנראה שנכתב בטעות סמך במקום צדי, ולפיכך תרגם"בסדר".
46. ראה בהקדמה שם מהדורתי עמ' יא ד"ה וכשתתאמת, והלאה. וראה גם בהלכות ממרים פ"ב הל' ד.
47. לפי כ"י ח, מסור. וכעין אימרת חז"ל "שלא יהב כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" ראה חגיגה כב א.
48. כפי שהדבר בעוונות כיום שנעשת תורה כעשרים תורות, ונוצר נוהג שכל אחד מדייק דקדוקי עניות מדברי שלפניו ושלפניו משלפני פניו, עד שהתוצר האחרון זר ומרוחק מן המקורות. ואילו ראוהו רבינא ורב אשי היו קורעים בגדיהם. וכפי שרמז רבנו לעיל ח"א תחילת פרק עא.
49. "מנהיאת אלשריעה" ובר"ש הושמט.
50. דברים כב כו.
51. כלומר: אם עשה או הורה לעשות כפי עיונו ואין צורך שיהו שתיהן. וכמו שכתב רבנו בהלכות ממרים פ"ג הל' ד.
52. ויקרא ד יג.
53. ר"ש הוסיף "שלו "רבותינו ז"ל".
54. אבות פ"ד מי"ג.
55. היודע שהוא [שע] חלב כליות אלא שאינו יודע איסורו.
56. בר"ש "השתכלותו" וצ"ל "סיכלותו", ויותר נכון לתרגם כאן "ג'הלה" כפי שכתבתי.
57. כאן משמע להדיא שהאומר מותר מזיד הוא, ולא כן משמע בהלכות שגגות פי"ג הל' ה שהתולה בהוראת עצמו חייב חטאת קבועה. וראה גמרא שבת עב ב. ותוס' שם ד"ה באומר. ומכות ז ב, ותוס' שם ד"ה אלא.
58. שאם הורו בטעות בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ועשו רוב הקהל על פיהן, מביאין פרים, וכפי חילוקיהן שנתבארו במסכת הוריות. וראה בהלכות שגגות פרק יב. ובר"ש "שלא ניצל הכתוב בחטא ההוראה בטענת שגגה" ודברי גימגום הם.
59. משנה כריתות פ"ב מ"ב.
60. שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי. וראה הלכות אסורי ביאה פ"ג הל' יג.
61. "ויג'לח" ובר"ש הושמט.
62. במדבר טו ל.
*62. ראה ספר המצוות מהדורתי האחרונה לאוין סג והערה 37, שם כתב רבנו שלוקה. ושמא כאן מדובר בעושה ביד רמה ועובר בפרהסיה, ונהרג לא על פי בית דין, ושם מדובר שלא עשה בפרהסיה ולוקה מרדות, כי בהלכות יסודי התורה פ"ה הל' י לא הזכיר מלקות וכל שכן מיתה.
63. כרתות ז ב.
64. ראה לעיל ח"ב פ"ה, וח"ג פרק כט, ופרק לז, ובהקדמה לפירוש המשנה, ובהלכות עבודה זרה פ"א.
65. ראה פירוש רבנו לסנהדרין פי"א הל' ב. ראה שם מהדורתי. חולין פ"א מ"ב מהדורתי. ובהלכות ממרים פ"ג הל' א-ג.
66. דברים יג יג-יז.
61. ראה יהושע כב יב.
68. שם כב טז.
69. שם כב כב. [שעא]
70. אפשר: למחות. וכלשון הכתוב.
71. "שרורה" ובר"ש "דעותיו" וטעות הוא, ושמא צ"ל "רעותיו".
72. יותר נכון "לשרש אחריו".
73. אפשר גם "באופן בלתי נאות" אך העדפתי לתרגם כן על דרך הכתוב, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים. ועוד שרבנו משתמש רבות במילה זו לציקנות.
74. דברים כה ב.
75. שם כג טו.
76. שם כג יא-יב.
77. במלחמותינו ובכיבושינו.
78. אפשר: למשמעת לדבר ה'.
79. קידושין כא ב.
80. אפשר גם: לייחדה.
81. דברים כא יב.
82. קדושין כב א.
83. אפשר: עד שינוח.
84. "ואלתשעת'" ובר"ש "ולא מהמנע מהרחיצה" וכבר העירותי כמה פעמים כי רבנו מתרגם"תשעת" נוול.
85. דברים כא יג.
86. "ולא תנעזע" אין מתווכחים עמה על כך. ובר"ש "ולא יחלקו עליה".
87. דברים כא יד. וראה [שעב] ספר המצוות מהדורתי האחרונה לא תעשה רסג הע' 16. שם העירותי שדברי רבנו זהים כאן ושם, שלא כמו שכתב בדעתו הר' מנחת חנוך, מצווה תקלג, וז"ל: ומסידור לשון הרמב"ם שכתב בפ"ח מהלכות מלכים נושאה בכתובה וקידושין ואם לא חפץ וכו' משלחה לנפשה, ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה. נראה דווקא לאחר הגרות משנשאה. ע"ש. והנה דברי רבנו כאן להדיא שאף בעודה גויה אסור לו למכרה.
88. בר"ש "מה שבאלה המצוות" ואינו נכון.