|
המצוות אשר כללתן הקבוצה השביעית: [ממונות] תחילתן שלא תהא שם אונאה בשעת המשא ומתן 3, אלא הרווחים הרגילים המקובלים 4, וקביעת תנאים שבהם יתקיים המקח 5, והזהיר על האונאה אפילו בדברים 6 כידוע. ואחר כך דין ארבעה שומרים, ואופן הצדק והיושר שבו ברור. והוא, כי שומר חינם שאין לו הנאה כלל בעניין הזה ואינו אלא עושה חסד, פטור מן הכל, וכל פגע שיארע הוא הפסד של בעל הרכוש. ושואל אשר כל ההנאה שלו ובעל הרכוש הוא שעושה לו חסד, חייב בכל, וכל הפגעים שיארעו הם הפסד השואל 7. אבל נושא שכר והשוכר הרי כל אחד מהם - כלומר: השומר ובעל הממון - שותפים בהנאה, ולפיכך חולקו הפגעים ביניהם, כל פגע שהוא מחמת חוסר הקפדה בשמירה מפסיד אותו השומר, והם גניבה ואבדה, כי בגניבה ובאבדה יש רשלנות מסוימת מלהרבות בביקורת ובשמירה המעולה 8, וכל פגע שאין עצה במניעתו והם שבורה ושבויה ומתה שהם אונסין 9 הרי הם הפסדו של בעל הממון. וכן הפליג בחמלה על השכיר מחמת עניו וציווה להחיש מתן שכרו 10, ושלא להונותו במאומה ממה שמגיע לו, כלומר: ליתן לו בכדי עבודתו. ומן הרחמנות עליו שלא למנוע אפילו הבהמה מלאכול ממה שהם עושים בו מן המזון כפי דיני מצווה זו. 11 ועוד מדיני ממונות הירושות והיא מידה נעלה, כלומר: שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, וכיון שהוא הולך למות אל תהי עינו צרה 12 ביורשו ואל יפזר ממונו, אלא יניחהו ליותר זכאי מבני אדם בו, והוא הקרוב הקרוב יותר, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו 13, וכבר ביאר את זה, הזרע 14, ואחריו האח, ואחריו הדוד כידוע 15. ויבכר גדול בניו בשל קדמת חיבתו, ולא ילך אחר שאיפתו, לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' 16. ומידה זו מאמצת אותה ומקפידה עליה תורת האמת הזו מאוד, כלומר: העדפת הקרובים וההתאגדות 17 עמהם, כבר [שעג] ידעת דבר הנביא 'ועוכר שארו אכזרי' 18, ולשון התורה בצדקות, לאחיד לענייך וגו' 19. והחכמים ז"ל מחבבים מאוד מידת האדם שהוא מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו 20. וכבר לימדה אותנו תורה במידה הזו הפלגה גדולה מאוד, והיא שראוי לו לאדם לקרב את קרוביו ולהעדיף הענקת 21 המשפחה מאוד, ואפילו הרע לו קרובו ועשקו, ואפילו היה אותו הקרוב בתכלית השחיתות, הכרחי שיביט הקרוב על המשפחה בעין החמלה, אמר יתעלה 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' 22. וכן כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שנהנית ממנו, ובאה עליו עת רעה, ואפילו הרע לך אחרי כן, חובה לגמול לו זכותו על מה שקדם, אמר יתעלה 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' 22, וכבר ידוע עד כמה הרעו לנו המצרים אחרי כן 23. הבט נא כמה מידות נעלות אנו למדים מן המצוות הללו, ושני אלה אינן מן הקבוצה הזו השביעית, אלא שבגלל העדפת הקרובים בירושה נתגלגלו הדברים למצרי ואדומי. |
הערות:
1. אפשר: קביעת. ובר"ש "שיעור". 2. "אלתעאון " ההיעזרות וההסתייעות זה בזה. 3. ויקרא כה יד. 4. בבא בתרא פט א. וראה הלכות מכירה פי"ד. 5. הקרקעות בכסף בשטר ובחזקה, והמטלטלין בהגבהה ובמשיכה וכולן בחליפין. 6. ויקרא יז. וראה בבא מציעאה נח ב. 7. כ"ה במקור. ובר"ש "השומר" ואע"פ שאין בכך כלום לא היה צריך לשנות. 8. ר"ש תרגם כאן מקופיא. 9. בר"ש הושמט "שהן אונסין ". 10. דברים כד טו. וכאן מפרש רבנו "עני" תואר ולא שם. ובמסכת כלים פרק טז מ"ז פירש שהוא הפועל, ראה שם. 11. בבא מציעאה פ"ז מ"ב. 12. בר"ש "אל יקנא". 13. במדבר כז יא. 14. "אלולד" הוו חרוקה והלמד נחה, ותרגומה הזרע כולל בנים או בנות במקום שאין בנים או צאצאיהם. ור"ש טעה בקריאתה וקרא וו פתוחה ולמד פתוחה ולפיכך תרגם "שהבן קודם" והוצרך להוסיף "ואח"כ הבת" ואין צורך לכל זה. 15. פירוטים בהשתלשלות הירושה ראה פירוש רבנו לבבא בתרא פ"ח מ"ב מהדורתי, כי בנדפס שובש. 16. דברים כא טז. 17. אפשר גם "ההסתפחות" כלומר: שישתדל האדם להיות בקשר עם קרוביו. ובר"ש "נשיאת פני הקרובים והטיב להם" ולא דק. [שעג] 18. משלי יא יז. 19. דברים טו יא. 20. ראה יבמות סב ב. 21. "צלה" הענקה ומתת, וכן תרגם רס"ג הענק תעניק לו, דברים טו יב. ובר"ש "ולקרב מאוד כל מי שיש לו עמו אחווה" ואינו נכון. 22. וברים כג ח. 23. שם כו ו. |
|
המצוות אשר כללתן הקבוצה השמינית: [זמנים] עניין השבת הרי טעמה מפורסם מכדי שיהא צורך לבארו, כבר ידוע ערך מה שיש בה מן המנוחה, ונעשו שביעית חיי כל אחד בעונג ומנוחה מן העמל והיגע אשר לא ינצל מהן קטן ולא גדול, עם השרשת ההשקפה רבת הערך 1 מאוד לדורות, והיא הדעה 2 בחידוש העולם 3. וגם עניין יום צום כיפור טעמו ברור למתן רעיון התשובה 4, והוא היום אשר ירד בו אדון הנביאים בלוחות שניות ובשרם במחילת חטאם הגדול 5, ונעשה אותו היום לעולם יום תשובה ועבודה בלבד, ולפיכך נמנעה 6 בו כל הנאה גופנית, וכל עסק בתועלת גופנית כלומר: עשית המלאכות, ונצטמצמנו בו על הוידויים, כלומר: ההודאה בחטאים והתשובה מהן. אבל ימים טובים הרי כולם לשמחות ולהתקהלויות הגורמים הנאה שהיא הכרחית לאדם על הרוב7, והם גם מועילים בהתקרבויות הדרושות להיות בין בני אדם בקיבוצים המדיניים. וייחוד אותם הימים יש להן טעמים. הפסח הרי עניינו מפורסם 8. והיותו שבעת ימים, לפי שמחזור שבעת ימים הוא מחזור ממוצע בין היום הטבעי 9 והחודש הירחי10, וכבר ידעת כי יש למחזור הזה מבוא גדול בעניינים הטבעיים 11, וכך הוא [שעד] גם בעניינים התורתיים, כי התורה מתדמה לטבע תמיד ומשלימה את הדברים הטבעיים מבחינה מסוימת, כי הטבע אינו בעל מחשבה ורעיון, והתורה איזון והנהגה של ה', שהוא חונן הדעת לכל בעל דעת 12. ואין זה מטרת הפרק, ולכן נחזור למה שאנו עתה בו. ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו, כמי שמצפה לבוא האהוב בבני אדם אליו שהוא סופר את הימים בשעות, וזהו טעם ספירת העומר מיום ניתוקם ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם, ואביא אתכם אלי 13, ולא היה אותו המעמד העצום אלא יום אחד, כך זכרונו בכל שנה יום אחד. אבל אכילת המצה אלו היה יום אחד לא היינו מרגישים אותו ולא עניינו ניכר, כי פעמים רבות אוכל האדם מין אחד מן המאכלים יומיים ושלשה, אבל ייראה עניינו ויתפרסם סיפורו בהתמדת אכילתו מחזור שלם. וכן ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערה לבני אדם מתרדמתם, ולפיכך תוקעין בו בשופר כמו שביארנו במשנה תורה14, וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כפי שהינך רואה מפורסם במסורת האומה מרציפות עשרת ימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים 15. אבל סוכות אשר המטרה בו השמחה והששון 16 הרי הוא שבעה ימים כדי לפרסם הדבר. אבל היותו בתקופה זו, כבר נתבאר בתורה טעם הדבר באוספך את מעשיך מן השדה 17, כלומר: בעת שהאדם פנוי ונח מן העבודות ההכרחיות. וכבר הזכיר אריסטו בתשיעי מספר המידות 18 כי כך היה הדבר המפורסם בעמים מקדם אצלם, אמר בלשון זה: |
הזבחים לפנים וההתקהלויות היו נעזרים אחר אסיף התבואות כאילו הן קורבנות בגלל הרווחה. זה לשונו.
|
|
ועוד, ישיבת הסוכה בעת זו סבילה, אין חום גדול ולא גשם טורד. ושני החגים הללו יחד כלומר: סוכות ופסח מלמדים רעיון 19 ומידות: הרעיון 19 בפסח היא זיכרון אותות מצרים והשרשתן לדורות, אבל הרעיון 19 בסוכות השרשת אותות המדבר לדורות. והמידות, הם שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה 20 כדי שתגדל תודתו את ה' ותושג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו 21. וכן יצאו מן הבתים וישבו בסוכות כדרך שעושים העמלים שוכני המדברות והיערות, כדי לזכור שכך היה מצבנו לפנים, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו', 22 ועברנו מזה לשכון בתי משכיות, במיטב המקומות שבעולם והדשן ביותר, בחסדי ה' והבטחתו לאבותינו, לפי שהיו אנשים שלמים בהשקפותיהם ומידותיהם, כלומר: אברהם ויצחק ויעקב, כי גם זה ממה שהתורה סובבת עליו, כלומר: שכל טובה שיטיב בה והטיב אינה אלא בזכות 23 אבות הואיל ושמרו דרך ה' לעשות צדקה [שעה] ומשפט 24. אבל זה שסוכות יוצאים ממנו לחג אחר כלומר: שמיני עצרת, הוא להשלים בו את השמחות שלא היה אפשר לעשותן בסוכות אלא בחצרות המרווחות ובבניינים. אבל ארבעת מינים שבלולב כבר אמרו חכמים ז"ל בכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות 25 אשר דרכם ידוע אצל מי שמבין דבריהם, והוא, שהם אצלם כעין המליצות הפיוטיות, לא שכך הוא עניין אותו הכתוב. [הבנת בני אדם את הדרשות] חלק נדמה לו שהם אמרום על דרך ביאור עניין אותו הפסוק, וחלק זלזל בהן ועשאן ללעג כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב 26. ואותו החלק 27 נאבק ונתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים. ולא הבינו שתי הכתות שהם על דרך המליצות הפיוטיות אשר לא יסופק עניינם לבעל תבונה, ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים. אמרו ז"ל: תני בר קפרא ויתד תהיה לך על אזנך 28, אל תקרא אוזנך אלא אוזנך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה ייתן אצבעו בתוך אזנו 29. מי ייתן וידעתי האם התנא הזה לדעת הסכלים הללו 30 כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזה הוא עניין המצווה הזו, ושהיתד היא האצבע ואזנך הם שתי האזניים. אינני חושב שמי שהוא משלמי הדעת יסבור כן. אלא זו מליצה פיוטית נאה מאוד, זירז בה על מידה נעלה, והוא: כשם שאסור לומר דבר מגונה, כך אסור לשמעו, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים. וכך כל מה שאומרים בדרשות אל תקרי כך אלא כך, זהו עניינו. וכבר יצאתי מן העניין, אלא שהיא תועלת שצריך לה כל בעל דעה מן התורתיים והרבניים 31, ואחזור להמשך דברנו. ואשר נראה לי בארבעת מינין שבלולב, שהיא שמחה וששון על יציאתם מן המדבר, שהיה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות 32, אל מקום עצי פרי ונהרות, לפיכך נלקח לזיכרון לכך הנאה שבפירותיה, ובעל הריח הטוב, והעלים הנאים, וגם הנאה שבעשבותיה כלומר: ערבי נחל. וארבעת המינים הללו הם אשר כוללים שלשה דברים: האחד ריבוי מציאותם בארץ ישראל ביאורך העת 33 ויכול כל אחד להשיגם. והעניין השני הם היותר נאים במראיהן וחזותן, ומהן בעלי ריח טוב והם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה הרי הם נעדרי ריח טוב ורע. והעניין השלישי שעומדין במראיהן 34 כל שבעת הימים, מה שלא יתכן כן באפרסקים וברימונים ובפרישים 35 ובקרוסטמלין 36 ודומיהן. [שעו] |
|
הערות:
1. "עטתם אלכ'טר" וכעין זה תרגם ר"ש. ואפשר "רבת הסכנה". ור"ל כי אי האמונה בחידוש העולם סכנתה מרובה, כי היא כפירה בתורה ויציאה מכלל הדת היהודית, וכפי שקדם לעיל ח"ב פרק כז. 2. "אלקול" סברה דעה והשקפה. ואינה סתם אמירה. 3. ראה גם לעיל ח"ב פרק לא. 4. רא" גם לעיל בחלק זה פרק לו. ופרק מא. 5. ראה פרקי ר' אליעזר פרק מו. 6. "אטרחת" נעזבה, נזנחה. הושלכה. ותירגמתי כן אם כי אינו מדוייק לפי המקור, ובר"ש "נאסרה". 7. וכאן רומז רבנו גם למצוות "הקהל" של מוצאי שביעית בחג הסוכות, שיש בה למען ישמעו ולמען ילמדו. וכעין הקהל זוטא נעשה באופן טבעי בכל החגים. וראה גם רס"ג באמונות ודעות מאמר שלישי סוף פרק ב. 8. זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. שמות יג ג. ורבים כאלה. 9. בר"ש "השמשי" ואינו נכון. 10. לעניין זה ראה קרשקש שהביא כמה פירושים. 11. ויש להניח כי כוונת רבנו למה שהובא [שעד] בתחילת "אלקאנון" לאבן סינא, ובדברי אבוקראט על השביעית. וראה בספר "שער המספר" (המיוחס לראב"ע ?) שהזכיר דברי רבנו כאן, וציין גם לספר "התמר" ויתר השביעיות שכתב שם הטיבעיים והדימיוניים. וראה גם הראב"ע בפירוש לתורה שמות ג פסוק טו. וראה גם מיטפיזיקה לאריסטו ספר א פרק ה. 12. ראה לעיל ח"ב פרק לט ופרק מ. וכאמור בדניאל ב כא יהיב חכמתא לחכימין. 13. שמות יט ד. ותרגם אונקלוס: וקריבית יתכון לפולחני. 14. הלכות תשובה פרק שלישי הל' ד. אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב רמז יש בו, כלומר: עורו עורו ישנים משנתנם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וזכרו בוראכם וחזרו בתשובה. 15. וידועים באומה בשם"עשרת ימי תשובה". 16. נכפל בו הציווי על השמחה כמה פעמים. וכך תיקנו לנו מנוסח התפלה "זמן שמחתינו". 17. שמות כג טז. 18. אתיקה ניקומכיא ספר ח פרק יא. ושמא לפני רבנו הייתה חלוקת הספר שונה לפיכך ציין בתשיעי. 19. אפשר: השקפה. 20. וראה גם לעיל בחלק זה פרק לט, בטעם מקרא בכורים. 21. ולפיכך כל שלא אמר שלשה דברים פסח מצה ומרורים לא יצא ידי חובתו. משנה פסחים פ"י מ"ה. 22. ויקרא כג מג. 23. ר"ש הוסיף כאן [שעה] "אברהם יצחק ויעקב". 24. ראה בראשית יח יט. 25. ראה ויקרא רבה ל, ח--סו. 26. על שינויי השקפות בני אדם בדרשות חז"ל ראה הקדמת רבנו לפירוש המשנה, מהדורתי סדר זרעים עמ' לה ד"ה והרביעי. ובפירושו לסנהדרין פ"י מ"א מהדורתי עמ' ר ד"ה וממה, והלאה. וראה גם התקפתו החריפה של רבנו על תופשי הדרשות כפשוטם במאמר תחיית המתים מהדורתי עמ' עא והלאוס שם כתב והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות. ע'ש. 21. כלומר: החלק הראשון מאמיני הנמנעות התופשים דברי חז"ל כפשוטם, וכמו שכתב רבנו בסנהדרין שם. 28. דברים כג יד. 29. כתובות טו א. 30. שתי הכתות גם יחד. 31. מאמיני תורה שבעל פה ומסורת חז"ל, להוציא את הקראים שהם הם שתפשו אגדות חז"ל שאינם כפשוטם כדי להונות בהם את הרבניים, והם שעשו דברי חז"ל ללעג. ובר"ש "והרבנים" ולא דק. 32. במדבר כ, ה. 33. בתקופת האסיף. 34. "נצ'ארתהא" ובר"ש "לחותם ורעננותם" ואם תרגום הוא אינו נכון, ואם פירוש נקבל. 35. "ספרג'ל" כך פירש רבנו בכלאים פ"א מ"ד והם ה"חבושים". ובר"ש "אספרג'ל" וכך באמת נקרא גם בירושלמי. אך ברור לי שלא על פי הירושלמי תרגם כן אלא מפני שלא ידע שמם העברי. 36. בר"ש "ובאגס" וראה פירוש רבנו לכלאים פ"א מ"ד מהדורתי והערה 34. [שעו] |
|
המצוות אשר כללתן הקבוצה התשיעית: [ספר אהבה] כל אלה מעשים המקנים השקפות מועילות, וזה פשוט וברור אין צורך לומר בו דבר נוסף, כי זה כפילות ולא יותר. [שעז] |
|
הערות:
1. שים לב לאמור גם לעיל בחלק זה פרק כח ופרק לב. 2. תרגמתי אמנם "אמונה" וכך תרגם ר"ש כדרכו. אך בהחלט אינו נכון, וכבר העירותי פעמים רבות כי "עקידה" ו"אעתקאד" איננה סתם אמונה אלא דעה השקפה וסברא שהגיע האדם אליה מתוך ידיעה יסודית, וכמו שכתב רבנו לעיל ח"א פרק נ, ושם ציינתי גם לדברי רס"ג. 3. ידועה היא מחלוקת הראשונים אם יוצא אדם ידי חובתו בקניית ספר תורה מוכן או דווקא שיכתוב בעצמו או יזמין אצל האומן כדי שיהא שילוחו כמותו, וכאן כותב רבנו "שלתנא" קנייה, רכישה. וראה הלכות ספר תורה פ"ז הל' א. וספר המצוות עשין יח. |
|
המצוות אשר כללתם הקבוצה העשירית [בית הבחירה] וידוע כי עובדי עבודה זרה היו משתדלים לבנות היכליהם ולהעמיד פסליהם במרומי המקומות שמוצאים שם, על ההרים הרמים 2, לפיכך קידש 3 אברהם אבינו הר המוריה מפני שהוא ההר הגבוה ביותר שם 4, ופרסם בו את הייחוד, וקבע הרוח שמתפללים כנגדה והגבילה לפאת מערב 6 לפי שקדש הקדשים במערב, והוא עניין אמרם שכינה במערב 6. [מדוע מתפללים למערב?] וכן אין ספק לדעתי כי אותו המקום אשר קידש 3 אברהם אבינו בחזון, היה ידוע אצל משה רבנו ואצל רבים 12, כי אברהם כבר ציווה אותם שיהא זה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא ואמר [שעז] קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וגו' 13. אבל מדוע לא הזכירו בפירוש בתורה ולא ייחדו אלא נרמז עליו ונאמר אשר יבחר ה' וגו' 14, יש בכך לדעתי שלוש חכמות: 15. האחת כדי שלא יחזיקו בו העמים וילחמו עליו מלחמה קשה כאשר ידעו שהמקום הזה מטרת התורה מכל העולם 16. והשנית שלא ישחיתוהו אותם שהוא בידיהם עתה ויהרסוהו ככל יכלתם. והשלישית והיא היותר חשובה, כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו 17, ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה כמו שאירע בדרישת הכהונה 18 ולפיכך בא הציווי שלא יבנה בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך, כדי שתהא ההחלטה ביד אחד19 ויסתלקו הקטטות כמו שביארנו בספר שופטים 20. וידוע כי ההם היו בונים היכלות לכוכבים ונותנים באותו ההיכל הצורה שהסכימו על עבודתה 21, כלומר: צורה מיוחסת לכוכב מסוים או לחלק מן הגלגל 22, לפיכך 23 נצטווינו אנו לבנות היכל לו יתעלה, ונצניע 24 בו את הארון, אשר בו שני לוחות הכוללים אנכי ולא יהיה לך. 25. וכבר ידוע כי יסוד הדעה בנבואה קודם לדעה בתורה, כי אם לא יהא נביא אין תורה, ואין החזון בא לנביא כי אם באמצעות המלאך, ויקרא מלאך ה' 26, ויאמר לה מלאך ה' 27, וזה רב מלספור, ואפילו משה רבנו תחילת נבואתו במלאך, וירא מלאך ה' אליו בלבת אש 28, הנה נתבאר כי הדעה במציאות המלאכים קודמת לדעה בנבואה, והדעה בנבואה קודם לדעה בתורה. וכיון שלא ידעו ה"צאבה" את מציאות ה' יתרומם ויתעלה, וחשבו כי המצוי הקדמון אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, וכי כוחות שופעים ממנו על הצלמים ומקצת האילנות כלומר: האשרות 29, דימו כי הצלמים והאילנות הם המשרים חזון על הנביאים ומדברים עמהם בנבואה, ומודיעים להם מה יועיל ומה יזיק, כמו שביארנו לך משיטותיהם בנביאי הבעל ונביאי האשרה. וכאשר נתברר האמת לחכמים, ונודע בהוכחה שיש שם מצוי שאינו גוף ולא כוח בגוף הוא האלוה האמת, והוא אחד, ושיש שם גם נמצאים אחרים נבדלים 30 שאינם גופים, והם אשר שפעה עליהם מציאותו 31 יתעלה והם המלאכים כמו שביארנו. וכל הנמצאים הללו מחוץ לגלגל וכוכביו, נודע בבירור כי אותם המלאכים הם אשר מנבאים 32 את הנביאים באמת, לא הצלמים והאשרות. [הכרובים] ואלו הייתה צורה אחת כלומר: צורת כרוב אחד, היה בכך מקום הטעיה, והיו מדמים כי הצורה הזו האלוה הנעבד כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה, ושגם המלאך פרט יחיד 34, ואז יביא הדבר לשניות מסוימות. וכיון שנעשו שני כרובים, עם האמירה בפירוש ה' אלוהינו ה' אחד35 נתקיימה השרשת ההשקפה במציאות המלאכים ושהם רבים, והבטחנו 36 שלא יטעו בהם 37 שהם אלוה, כי האלוה אחד, והוא ברא את הריבוי הזה. [מנורה] [השלחן והמזבח] אבל האזהרה מלסתת אבני המזבח 42 כבר ידעת טעמם בכך, ואמרם אינו דין שיונף המקצר על המאריך 43, וזה טוב על דרך הדרשות כמו שהזכרנו 44. והטעם לכך ברור, והוא, שעובדי עבודה זרה היו בונים את המזבחות באבני גזית, לפיכך הזהיר מלהתדמות להם. ושיהא המזבח של אדמה, הרחקה מלהתדמות להם, אמר מזבח אדמה תעשה לי 45. ואם היה הכרח ונעשה מאבנים יהיו בצורתן הטבעית ואין מסתתין אותן 46, כמו האזהרה על אבן משכית 47 ועל נטיעת עץ אצל המזבח 48, והמטרה כולה אחת, והיא שלא נעבוד את ה' בצורת פרטי 49 עבודותיהם שהיו עושים אותם לנעבדיהם. ועל עניין זה הזהיר באופן כללי ואמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני 50, כלומר: שלא לעשות כן לה' 51, מחמת הטעם שאמר כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם וגו' 52. וכבר ידעת פרסום עבודת פעור באותם הזמנים, ושהיא בגלוי הערווה, ולפיכך נצטוו הכוהנים לעשות מכנסים לכסות [שעט] בשר ערווה 53 בשעת העבודה ועם כל זה לא לעלות למזבח במעלות, אשר לא תגלה ערוותך עליו.54 [כיבוד המקדש] ומכלל הדברים המביאים להידור המקדש ורוממותו כדי שתהא לנו יראה ממנו, שלא יכנס אליו שיכור ולא טמא ולא מנוול 57 כלומר: פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו. וכן עוד לרוממות הבית רומם כבוד 58 עובדיו, ונתייחדו הכוהנים והלויים, ונעשה לכוהנים הלבוש היותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת 59, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום 60 בלבד, אלא אף הכיעורים61 פוסלים בכוהנים כמו שנתבאר בדיני מצווה זו 62, לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית 63, אלא בשלמות אבריו 64 ויופי בגדיו 65, והמטרה רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו *65 אצל הכל. אבל בן לוי שאינו מקריב ואין לחשוב עליו שהוא מכפר 66 עונות כפי שנאמר בכוהנים וכיפר עליו 67, וכיפר עליה 68, אלא המטרה בלוי אמירת השיר בלבד, הרי הוא נפסל בקול 69, כי גם מטרת השיר התפעלות הנפשות לאותם הדברים, ואין הנפש מתפעלת אלא לנעימות הערבות, גם עם הכלים, כפי שהיה הדבר במקדש תמיד. ואפילו הכוהנים הכשרים העומדים במקדש מוזהרים מלשבת בו 70, ומלהכנס להיכל בכל עת, ומלהכנס לקודש הקודשים תמיד, פרט לכהן גדול ביום הכיפורים ארבע פעמים לא יותר, כל זה רוממות למקדש. [קטורת] אבל אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכן אילו היה ההפך, הייתה ההרגשה הפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאוד לריחות הבשמים ונמשכות אליהן, וקצות מן הריחות הרעים ומתרחקות מהם. [שמן המשחה] הנה נתבארה לך התכלית המכוונת בכל הפעולות הללו מה היא. אבל טעם האזהרה מלעשות כמו שמן המשחה והקטורת הרי הוא פשוט מאוד, כדי שלא יהא אפשר להריח אותו הריח כי אם שם, ותהיה ההתפעלות בו יותר. ועוד כדי שלא יחשבו כי כל מי שנמשח בשמן הזה או בכמוהו נתקדש, ויבואו מכך קלקולים גדולים וקטטות. והטעם שהארון נישא על הכתף לא על העגלות, הרי אופן הרוממות בכך ברור. ואין משנים את תוארו ואפילו בהוצאת הבדים מן הטבעות. וכן אין לקלקל תבנית האפוד והחושן ואפילו בהזחת אחד מהן מעל השני. ושיהו מעשה כל הבגדים מחוכמים באריג ללא גזרה וקריעה, כדי שלא תפסד צורת האריג 78. וכן הוזהר כל אחד מעובדי המקדש מלהתעסק בעבודת זולתו, כי העבודות המסורות לציבור, אם לא יתייחד כל אדם בעבודה מוגדרת יבואו לידי רשלנות ורפיון בכל. וכן פשוט הוא כי הדירוג הזה במעלות, שעשו להר הבית דינים, ולחיל דינים, ולעזרת נשים דינים, ולעזרה דינים, וכך עד קדש הקדשים 79, כל זה תוספת רוממות והשראת יראה יתרה בלב כל הפונה לשם, והנה הבאנו טעמי פרטי כל הקבוצה הזו. |
|
הערות:
1. לעיל בפרק לה מחלק זה. 2. דברים יב ב. 3. "מיז" הבחנה יחוד וקידוש. ובר"ש הראשונה "בחר" והשניה "ייחד". ולדעתי "קדש" כוללת הכל. 4. וכמו שנתפרש על ידי יחזקאל (כ מ) כי בהר קדשי בהר מרום ישראל וכו'. 5. "וכ'צץ אלקבלה וחדדהא לעין אלגרב" ור"ש השמיט כל זה וכתב "וייחד המערב" ואינו נכון. 6. בבא בתרא כה א. 7. איני יודע למה מתכוון רבנו בגמרא יומא. 8. אף כאן כתב ר"ש "ומאברהם אבינו ייחד המערב". 9. וראה גם תמיד פ"ד מ"א ופירוש רבנו שם מהדורתי. והרי אברהם תיקן והתפלל רק תפילת שחרית כדאיתה בברכות כו ב. ואם כן תפילתו תמיד אחוריו לשמש, ואף תפילת יצחק שהיא מכי ינטו עדין איננה מול השמש. 10. "רדתהם" ובר"ש הושמט. 11. יחזקאל ח טז. וראה משנה סוכה פ"ה מ"ב. 12. ראה גם הלכות [שעז] בית הבחירה פ"ב הל' ב. 13. תרגום אונקלוס לבראשית כב יד, ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. 14. ראה דברים יב, יא יד יח כא כו . 15. שלוש סיבות שכולן חכמה, עצות מרחוק. ובאותו האופן והניהול שקדם לעיל בפרק לב ד"ה ואני יודע. 16. אפשר: מכל הארץ. 17. אפשר: וישתלט עליו. 18. במדבר טז-יז. 19. אפשר: כדי שיהא הדבר מסור לאחד. 20. הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"א הל' א-ב. 21. וכדלעיל בחלק זה סוף פרק כט. הצורה הדימיונית אשר בדו מלבם וקוראים אותם"הצורות השכליות". 22. "לג'ז מן אלפלך" ובר"ש השמיט "לחלק" מפני שלא ידע שהעמים הקדמונים ייחסו צורות דמיוניות לכל חלק מחלקי הגלגל. וכבר תאר רבנו חלק מהזיותיהם בפירושו למסכת עבודה זרה פ"ג מ"ג ראה שם מהדורתי. 23. זוהי משמעות ה"פא" של "פאמרנא" ובהתאם לרעיון המקורי האמור לעיל פרק לב. ור"ש לא דק וכתב "וצוונו". 24. אפשר: ונשים, ונתן. 25. דברי רבנו כאן נאמרו באופן כללי, ולא נתכוון להכנס למחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בעניין אם היה ספר תורה בתוך הארון או מצדו. 26. בראשיה כב טו. 27. שם טז, ט י יא. 28. ראה שמות ג ב. וראה גם לעיל ח"ב סוף פרק ו. 29. וכדלעיל בחלק זה פרק כט. 30. אפשר: נפרדים. וכך לשון רבנו בספרו היד ההזקה. 31. "וג'ודה" כן היא הנוסחה בכל כ"י וגם אצל מונק. וכדלעיל ח"א פרק מט. וח"ב פרק ו, ועוד. והדברים עתיקים. ולפני ר"ש הייתה הנוסחה כנראה "ג'ודה" לפיכך תרגם"טובו ואורו" ואינו נכון. 32. כלומר: [שעח] דרכם מגיע החזון לנביאים. 33. שמות כה יח. וראה גם לעיל ח"ב פרק ו. וח"ג פרק א. ופרק ג. וביסוס דעה זו בתודעת ההמון הוא בעצם ידיעת המצווה שבתורה לעשות שני כרובים. כי למעשה אין שום אדם רואה אותם פרט לכהן גדול ביום הכפורים. ואף במשכן נאמר ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. 34. שלא יחשבו וידמו כי המלאך הוא פרט יחיד, כי במין הוא יחיד, כמו יתר הרבים בפרטיהם וביחידיהם שהם יחידים במינם, כעין מין האדם, מין הסוס. וכבר ידוע כי המין אינו במציאות מחוץ למחשבה. והריבוי במלאכים הוא במעלותיהם והיותם זה עילת זה, ובלעדי זאת לא שייך ריבוי בפרט, כי המופשט אינו נכלל תחת המספר ואינו כניע לו, והדברים אמורים לפי ההנחות העקרוניות של רבנו. ובר"ש "איש אחד גם כן " ואינו ברור. 35. דברים ו ד. 36. כלומר: ועל ידי שעשינו שניים אנו בטוחים. 37. ר"ש הוסיף כאן פירוש "בני אדם שיחשבו". 38. לפני ה' וכלשון הכתיב לחם פנים לפני תמיד. 39. ר"ש הוסיף כאן משלו "והחמילה", ואין לה מקום, לא במקור ולא בענין. 40. ויקרא יט ל, את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. 41. ראה שם טוב שלא נבלע בדמו הרעיון הבסיסי של רבנו ובנסותו להשלים את החסר כתב דברים בעלמא. 42. ר"ש הוסיף כאן משלו כנראה בתור פירוש "שלא יניף עליהן ברזל". 43. משנה מידות פ"ג מ"ד. 44. לעיל סוף פרק מג. 45. שמות כ כד. 46. בר"ש "לא יחצבו" ואינו ברור. 47. ויקרא כו א. 48. דברים טז כא. 49. שלא נתדמה להם בצורת פרטי עבודתם ואביזרי כלי בית עבודתם, אף על פי שבעצם העבודה באופן כללי כלומר: הקרבת הקורבן דומים אנו, וכדלעיל. ובר"ש "כדמות עבודתם החלוקות" ואינו ברור. 50. דברים יב ל. 51. ראה סנהדרין סא א. וראה גם הלכות עבודה זרה פ"ג הל' ב, שפסוק זה לאסור עבודת עבודה זרה כדרכה אפילו שלא באחת מארבע עבודות. וכדברי רבנו כאן פירשו הראב"ע והרמב"ן עיין שם. 52. דברים יב לא. וכמה דוגמות מתועבות עבודותיהם הביא רבנו לעיל [שעט] בפרק כט מחלק זה, ע"ש 53. שמות כה מב. 54. שם כ כו. 55. ראה ילקוט שמעוני ח"א תשנב בשם ספרי זוטא. הובא בספר המצוות עשין כב. 57. "שעת'" ותירגמתי כן כהגדרתו של רבנו בהלכות ביאת המקדש פ"א הל' יב-יז. ובר"ש "ולא בעת האנינות וכל מי שלא רחץ גופו". 57. בר"ש "ולא מי שלא רחץ ראשו" ואינו נכון, וראה במה שצויין לעיל בהערה הסמוכה. 58. אפשר: מעמד, מעלת. 59. ראה שמות כח ב. 60. "עאהה" כגון שבר יד או שבר רגל וכדומה מן הנקראים מומים גדולים. 61. כגון אף גדול יחסית, ופזילה, כדומה. 62. ראה הלכות ביאת המקדש פ"ז-פ"ח. 63. שכלו, תבונתו לימודו ורמת מושגיו. 64. ראה נדרים נ, ב. היאך בחקקה דמותו של שמואל בתודעתה של אותה אשה. וראה גם תיאיטיטוס לאפלטון תחילת פרק ב. 65. ראה גם פירוש רבנו לאבות פ"ד מ"ד ד"ה וכבר ראית, מהדורתי עמ' תלח, כי בנדפס שובש. ובשבת קמה ב בלא מתא תותבאי, וראה עוד שם קיג ב. *65. לפי כ"י מ, וכבוד. 66. "יסתגפר" יבקש סליחה. עושה פעולות הגורמות את הכפרה. והכוונה הקרבת הקורבן. וכעין זה תרגם רס"ג כל וכיפר עליו, וכיפר עליה, כי אין הכהן מכפר אלא ה'. 67. כגון ויקרא ד כו. 68. כגון שם יב ח. 69. חולין כד ב. וראה הלכות כלי המקדש פ"ג הל' ח. 70. סוטה ו ב, יומא כה ב. וראה הלכות בית הבחירה פ"ז הל' ו. ואע"פ שכתב רבנו לעיל פרק מא שהוא רק מטעים את המקראות ולא תורה שבעל פה וכאן מזכיר דבר שהוא לדעת רבים דרבנן גמור, הרי הדברים נתגלגלו דרך אגב הדיבור במורא המקדש והדרתו. 71. הבשר על גבי המזבח. ושריפת האברים או החלבים על גבי המזבח אינה נקראת אצלנו שרפה אלא הקטרה. ורק בחוץ נקראת שרפה. ובר"ש "ושורפיו", ואם כי אין לדקדק הרבה בכך כי גם רבנו בחיבורו כתב שורפין גם על הנקטרין. 72. ר"ש הוסיף "והכרעיים" וליתה במקור. 73. תרגום מלולי "מקומות [שפ] הבשר", וכ"ה בר"ש. 74. תמיד פ"ג מ"ח. ולעניין גימור בגדיהם ראה יומא לט ב. 75. ר"ש הוסיף כאן "בנפש האדם". 76. בר"ש "התחכם השם כל זה ההתחכמות" וראה לעיל פרק לב הערה 1. 77. דברים יד כג. 78. ראה הלכות כלי המקדש פ"ח הל' טז. שהאריג היה עשוי משבצות, ואם יגזרו ויתפרו לא ישארו כל המשבצות שלמות כידוע, לפיכך היו אורגים כל אורך הגוף כצנור וגם בתי הידים כצנורות ואח"ב מחברים אותם. 79. משנה כלים פ"א מ"ח. וראה גם הלכות בית הבחירה פ"ז הל' יג-כג. ולא הזכיר את העלייה שעל גבי קודש הקודשים, ומשמע ליה שלא הייתה מקודשת יותר באופן מהותי, אלא שהמציאות כך הייתה שאין נכנסין לה אלא פעם אחת בשבוע. |
