מורה נבוכים / יוסף בכה"ר דוד קאפח

תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי

- המשך -

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי - פרק [מו]

המצוות אשר כללתם הקבוצה האחת עשרה: [עבודה וקורבנות]
הם אשר מנינום בשאר ספר עבודה ובספר קורבנות, וכבר הזכרנו תועלתם באופן כללי ¹. ואנו עתה נחל לתת טעמי אחת אחת מהן כפי השגחנה.

ונאמר, כבר ביארה התורה, כפי תרגום אונקלוס, כי הקבטים ² המצריים היו עובדים מזל טלה ³, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים ⁴, ואמר כי תועבת מצרים [שפא] כל רועה צאן ⁵.
וכן היו כתות מן ה"צאבה" עובדים לשדים, סוברים שהם מתדמים ⁶בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאוד בימי משה רבנו ⁷, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'⁸, ולפיכך היו אותם הכתות גם אוסרים אכילת העיזים.

אבל שחיטת הבקר יתכן ⁹ שהיו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם מכבדים את המין הזה מאוד ¹⁰, ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל, ואפילו בארץ ששוחטין שאר מיני בעלי חיים.

[קרבנות מן הבקר והצאן]
וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו נצטווינו להקריב אלו שלושת המינים דווקא מן המקנה: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם ¹¹, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה'. ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני ¹².

ומחמת העניין הזה עצמו נצטווינו בשחיטת כבש הפסח, והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית, הוא המציל מן ההשחתה. ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף ¹³, בשכר פרסום המשמעת ¹⁴ וסילוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה זרה.

זהו הטעם בבחירת שלושת המינים הללו דווקא לקורבן, נוסף גם על היות המינים הללו ביתיים ¹⁶ ורבי המציאות, ולא כמעשי עובדי עבודה זרה שהיו מקריבין האריות והדובים^*15 ובעלי החיים המדבריים, כמו שנזכר "טמטם".

[קורבן העוף, מנחות]
והואיל ורוב בני אדם אין להם יכולת להקריב בהמה, ציווה שיהא הקורבן גם מן העוף המצוי ביותר בארץ ישראל, והיותר טוב ¹⁶, וקל להשיגו, והם תורים ובני יונה.
ומי שאין לו יכולת אפילו על העוף, מקריב לחם אפוי באיזה מין שיהיה מן המאפה הידוע באותם הזמנים, או מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת.
ומי שקשה עליו המאפה מקריב סולת ¹⁷, וכל זה למי שרצה.
ואחר כך ביאר לנו כי מין זה מן העבודה כלומר: הקורבנות, אם לא נעשהו לגמרי אין חטא עלינו כלל, אמר וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא ¹⁸.

[כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו]
ולפי שלא היו עובדי עבודה זרה מקריבים להם כי אם חמץ, ומרבים ¹⁹ בהקרבת דברים המתוקים, ומורחים ²⁰ קורבנותיהם בדבש כפי שמפורסם בספרים שהזכרתי לך ²¹, וכן לא תמצא בשום דבר מקורבנותיהם מלח ²², לפיכך הזהיר יתעלה מלהקריב כל שאר וכל דבש ²³, וציווה בתדירות המלח, על כל קורבנך תקריב מלח ²⁴.

[הקרבנות תמימים]
וציווה שיהו כל הקורבנות תמימים במיטב מצבם, כדי שלא יבוא מכך זלזול בקורבן ויקלו במה שקרב לשמו יתעלה, כמו שאמר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך ²⁵. וכן מטעם זה הזהיר מלהקריב כל שלא שלמו לו שבעה ימים ²⁶, מחמת גריעותו במינו ומאיסותו, לפי שהוא כנפל. והוא הטעם לאיסור אתנן זונה [שפב] ומחיר כלב ²⁷ מחמת תיעוב שני אלה.

והוא הטעם בהקרבת גדול התורים ואפרוחי היונים, כי זהו היותר טוב בהן, כי גדול היונים אין בו ערבות. והוא טעם היות המנחות בלולות בשמן ומן הסולת, כי זהו היותר מושלם וערב.

ונבחרה הלבונה מחמת טוב ריח תימרתה במקומות שיש בהם חריכת בשר ²⁸.

ובשביל כבוד הקורבן, וכדי שלא יביטו עליו מבט של מיאוס וגיעול^*28, ציווה בהפשטת העולה ורחיצת הקרב והכרעיים, ואף על פי שכולה נקטרת ²⁹.
ותמצא שחוששין לעניין זה תמיד ונשמרים ממנו ³⁰ באומרכם שלחן ה' מגאל הוא וניבו נבזה אכלו ³¹.

והוא הטעם גם במה שלא יאכל הקורבן ערל ³² ולא טמא, ואינו נאכל אם נטמא, ואינו נאכל לאחר זמנו, ולא אם קלקל בו המחשבה ³³, ונאכל במקום מיוחד.

[עולה חטאת ואשם]
אבל העולה שהיא כליל לה' אינה נאכלת כלל.
ודבר הקרב מחמת חטא והם החטאת והאשם נאכלין בעזרה וביום הזביחה ולילו בלבד.
אבל השלמים שהן למטה מזה והן קדשים קלים נאכלים בכל ירושלם דווקא, ונאכלין גם למחרת היום ולא יותר, כי אחרי כן הן מסריחין ומתקלקלין ³⁴.

ומשום כבוד הקורבן וכל מה שהוקדש ³⁵ לשמו יתעלה, ציווה עלינו שכל הנהנה מן הקדשים ^* מעל, וצריך כפרה ותוספת חומש אף על פי שהוא שוגג ³⁶.

וכן אסורה העבודה בקדשים ולא גיזתם ³⁷, כל זה כבוד לקורבן.

ועל דרך הסיג נקבע דין התמורה, כי אילו הותר להחליף הרע בטוב יחליף הטוב ברע ויאמר שזה יותר טוב, ולכן דן בכך כי הוא ותמורתו יהיה קודש ³⁸.

אבל מה שנצטווינו שכל הפודה דבר מקדשיו יוסיף חומש, טעם הדבר פשוט, כי אדם קרוב אצל עצמו ³⁹, וטבעו לעולם נוטה לצד ⁴⁰ החיסה על ממונו, ולא ידקדק בדמי הקדש, ולא ירבה להציעו ⁴¹ כדי שיתבררו דמיו, לפיכך הוטל עליו תוספת כדי שימכור לזולתו בדמיו, כל זה כדי שלא יקל במה שנקרא לה' ונתקרב לפניו בו.

אבל טעם הקטרת ²⁹ מנחת כהן, לפי שכל כהן רשאי להקריב קרבנו בידו, ונמצא שהביא מנחה ויאכלנה הוא עצמו וכאילו לא עשה כלום כלל, לפי שכל מנחת יחיד מקריבין ממנה לבונתה וקומץ, וכאלו לא די קלות הקורבן הזה אלא שגם יאכלנו אשר הביאו, ולא תיראה עבודה כלל ⁴², ולפיכך נקטרת ²⁹.

[דינים המיוחדים בפסח]
אבל הדינים המיוחדים בפסח והם שנאכל צלי אש בלבד, ובבית אחד, ועצם לא תשברו בו ⁴³, הם כולם טעמם פשוט: כי כשם שהמצה למהירות כך הצלי למהירות ⁴⁴, ואין שם שהות לעשות מטעמים ולתקן תבשילין. [שפג]
ואפילו השהייה בשבירת עצמיו והוצאת מה שבהן אסור, כי כבר הזכיר כללו של דבר בכל זה והוא אומרו: ואכלתם אותו בחיפזון ⁴⁵, ואין עם החיפזון שהות לשבירת העצם ולא לשגר ממנו מבית לבית ולחכות לשליח עד שיחזור, כי כל אלו מעשה רשלנות והתמהמהות, והייתה המטרה לפעול בחיפזון ובמהירות, שמא יתאחר אחד ויפסיד את היציאה בקהל בני אדם, ויהיה אפשר להזיקו ולהתנכל לו.

ונקבעו אותם המצבים לדורות כדי לזכור היאך היה הדבר, כמו שאמר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ⁴⁶.

אבל מה שאינו נאכל אלא למנויו, ⁴⁷ הוא לזירוז לקיחתו, ולא יסמוך אדם על קרובו או חברו או מי שיזדמן שיארח אותו ⁴⁸ ולא ישתדל בו מתחילת הזמן.

אבל איסורו על הערלים כבר ביארו את זה החכמים ז"ל ⁴⁹, לפי שאמרו בטלו מצוות מילה כאשר ארכה שהותם במצרים כדי להתדמות למצרים ⁵⁰, וכאשר נצטוו בפסח והותנה בו שלא ישחט כי אם לאחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו ואז יקרב לעשותו ⁵¹, נימולו כולם, והיה דם מילה מתערב בדם פסח מרוב נימולים כמו שאמרו, ואל זה נרמז באומרו מתבוססת בדמיך ⁵²דם הפסח ודם המילה ⁵³.

[איסור דם]
ודע כי ה"צאבה" היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדמותם שהוא מזון השדים ⁵⁴, וכאשר אכלו מי שאכלו כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מעניינית השדים.
והיו שם אנשים שאכילת הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קהה ממנו ⁵⁶, ולפיכך היו שוחטים בעל חי ומקבצים דמו בכלי או בגומה ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם ⁵⁷, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הרעות⁵⁸, כיון שהכל אכלו על שלחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם.
כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים, והיו חשובות מפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמתתן ⁵⁹.

ולכן באה התורה - השלמה אצל יודעיה - לסלק את אלה החלאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה זרה בדיוק, אמר יתעלה ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו' ⁶⁰, כמו שאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני בנפש ההיא וגו' ⁶¹, ולא נאמר כיוצא בפסוק זה במצווה שלישית⁶² זולת עבודה זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה זרה והיא עבודת השדים.

וטיהרה [שפד] את הדם, ועשאתו מטהר מי שהוזה בו, והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וקידש הוא ובגדיו ⁶³, וציווה להזותו על המזבח, ונעשת כל העבודה פיזורו שם לא קיבוצו, ואמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ⁶⁴, ושם מתפזר כמו שאמר ואת כל הדם ישפך ⁶⁵, ואמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוהיך ⁶⁶.

וציווה לפזר ⁶⁷ דם כל בהמה הנשחטת ואף על פי שאינה קורבן, אמר על הארץ תשפכנו כמים ⁶⁸. והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר לא תאכלו על הדם ⁶⁹.

[בשר תאווה במדבר]
וכיון שהתמידו במרים ונהו אחר המפורסם אשר חונכו עליו מאחוות השדים על ידי האכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא יאכל בשר תאווה במדבר כלל, אלא יהיה הכל שלמים.

וביאר לנו כי טעם הדבר כדי לפזר הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, ואמר למען אשר יביאו בני ישראל וגו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו' ⁷⁰.

אבל יישאר עניין החיה והעוף, לפי שאין קורבן מן החיה כלל ואין עוף קרב שלמים, ולכן ציווה יתעלה סמוך לכך, שכל חיה ועוף שבשרם מותר באכילה כאשר נשחטו מכסין דמן בעפר ⁷¹ כדי שלא יתקהלו עליו לאכול סביבו.
והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה ⁷² בין השוטים ⁷³ באמת ובין שדיהם.

ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו, יזבחו לשדים לא אלה אלוהים לא ידעום חדשים מקרב באו לא שיערום אבותיכם ⁷⁴.
וכבר ביארו חכמים עניין אמרו 'לא אלה', אמרו שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות, לשון ספרי: ⁷⁵ לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל.

ואחזור למה שאנחנו בו, ודע שלא נאסר בשר תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות, שהשדים שוכנים במדברות ושם מדברים ומתגלים, אבל בערים ובישוב אינם נראים ^*75, עד שמי שרצה מאנשי העיר לעשות דבר מאותן ההזיות צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממין, ולפיכך הותר בשר תאווה אחר שנכנסו לארץ.
ועוד כי תוקף אותו החולי יורד בלי ספק, ומתמעטים הנוהים אחר אותם ההשקפות.
ועוד שקשה מאוד קרוב להיות נמנע שיהא כל הרוצה לאכול בשר בהמה יעלה לירושלם. ומחמת כל הסיבות הללו לא נאסר בשר תאווה ⁷⁶ אלא במדבר.

[סוגי הבהמות המוקרבות]
ודע, שככל שהחטא חמור יותר נעשה קרבנו ממין פחות,
ולפיכך שגגת עבודה זרה שעירה דווקא ⁷⁷, ושאר חטאת יחיד כשבה או שעירה⁷⁸, כי הנקבה גרועה מן הזכר בכל מין, ואין חטא חמור מעבודה זרה ואין מין גרוע משעירה ⁷⁹.

ומפני כבוד המלך נעשה קורבן שגגתו שעיר, אבל כהן גדול וצבור אין שגגתם סתם מעשה, אלא היא הוראה, ולפיכך [שפה] נתעלה קורבנם, בפרים ⁸⁰, ובעבודה זרה שעירים ⁸¹.

ולפי שהיו העברות שמקריבים בגללם אשם למטה מן העברות שמקריבים בגללם החטאת, נעשה קורבן אשם איל או כבש מן הצאן ⁸², נתעלה סוגו ומינו ⁸³ בהיותו זכר מן הצאן.

הלא תראה העולה כיון שהיא כליל לה' נתעלה מינה ולא תהא אלא זכר.

ובשביל עניין זה הורד הטיוב ⁸⁴ והבישום ממנחת חוטא ומנחת סוטה, כי גם היא חשד חטא, והזהיר מלהקריבן בשמן ולבונה, הסיר מהן את הטיוב ⁸⁴ הזה, כי אשר הביאן לא טוב ואין מעשיו נאים, וכאלו מעוררו לתשובה ואומר לו, לרוע מעשיך נעשה קורבנך באופן גרוע, והסוטה, שמעשיה יותר גרועים מן השוגג, נעשה קורבנה יותר גרוע בחומר, מפני שהוא קמח שעורים.
והנה נסדרו כל הפרטים הללו, והוא עניין נפלא.

וכבר אמרו חכמים כי הטעם שהקורבן ביום השמיני של מילואים עגל בן בקר לחטאת ⁸⁵, לכפר על מעשה העגל ⁸⁶.
וכן חטאתו של יום הכיפורים פר בן בקר לחטאת⁸⁷, לכפר על מעשה העגל ⁸⁸.
ועל פי העניין הזה שאמרו נראה לי, כי טעם היות כל החטאות ליחיד ולציבור שעירים, כלומר: שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה, טעם כל אלה לדעתי מפני שרוב מרים אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם ⁸⁹.

אבל החכמים ז"ל עשו טעם אחידות כפרת ציבור בשעירים, בגלל חטאת כל עדת ישראל בראשונה בשעיר עזים, כוונתם על מכירת יוסף הצדיק שבפרשתו נאמר וישחטו שעיר עזים וגו' ⁹⁰.
ואל יהי חלוש בעיניך טעם זה, כי תכלית כל הפעולות הללו לקבוע בנפש כל חוטא ⁹¹ שהוא צריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד ⁹² כמו שאמר וחטאתי נגדי תמיד ⁹³, ושהוא חייב לבקש מחילת ⁹⁴ אותו החטא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה ⁹⁵שתהא ממין אותו החטא.
כוונתי בכך,
שאם היה החטא בממון יתן ממונו בעבודה ⁹⁶,
ואם הייתה העברה בהנאות גופו ייגע את גופו ויענהו בעבודה ⁹⁶ בצום ובקימה בלילות ⁹⁶,
ואם היה החטא במידות יתנהג בהפך אותה המידה כמו שביארנו בהלכות דעות ⁹⁷ וזולתה ⁹⁸,
ואם היה החטא עיוני כלומר: שנתגבשה בדעתו השקפה בלתי נכונה מחמת בטלנותו ורשלנותו בחקירה ובהתבודדות בעיון, ישתמש נגד זה בביטול מחשבתו וחדלונה מלחשוב במאומה מענייני העולם כי אם במושכל בלבד ובבירור הדעה הרצויה, כעניין שנאמר ויפת בסתר לבי ותישק ידי לפי ⁹⁹, שזה משל על העצירה והחידלון בעת הרגשת הטעות כמו שביארנו בתחילת מאמר זה ¹, כפי שאתה רואה נעשה באהרן, כאשר נכשל במעשה העגל נעשה קורבנו הוא וכל מי שעמד מזרעו במקומו הקרבת פר ועגל, וכאשר היה החטא בשעיר עזים הייתה העבודה ⁹⁵ בשעיר עזים.

וכאשר יקבעו עניינים [שפו] הללו בנפש, יהיה זה בלי ספק גורם להרגשת חומר החטא, ולהתרחק ממנו עד שלא ייכשל האדם בה ויצטרך לאמצעי כפרה ארוכים ומיגעים, ואפשר שלא תשלם כפרתו, ולפיכך יתרחק מן החטא מעיקרו ויברח ממנו, וזו תועלת גלויה מאוד.
דע גם עניין זה.

[חטאת לה']
והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאוד, אף על פי שאין פשטו מעניין המאמר, והוא אמרו בשעיר חטאת ראש חודש בלבד חטאת לה' ², מה שלא אמר בכל שעירי הרגלים ולא בזולתן מן החטאות.

וטעם הדבר לדעתי ברור מאוד, והוא, שהקורבנות הללו שמקריבים הצבור בפרקים, כלומר: המוספים, הם כולם עולות, ובכל יום מהם שעיר עזים לחטאת והוא נאכל, אבל העולות הם כולם נקטרים, ולפיכך נאמר בהן אשה לה' ³.
ולא נאמר חטאת לה' ולא שלמים לה' כיון שזה נאכל, ואפילו החטאות הנשרפות לא יתכן לומר בהן אשה לה', כפי שאבאר טעם הדבר בפרק הזה, ולפיכך לא יתכן לומר בשעירי הרגלים חטאת לה', כיון שהן נאכלין ואינן נקטרין כליל.

וכיון שהיה חשש שמי שהוא ידמה בשעיר ראש חדש שהוא קורבן לירח, כמו שהיו עושים הנבטים ⁴ במצרים שמקריבים לירח בראשי החודשים, ביאר בו שזה לציווי ה' לא לירח. ולא חשנו חשש זה בשעירי הרגלים וזולתן, כיון שאין אותם הימים ראשי חודשים, ואין להם סימן המבדילם באופן טבעי, אלא התורה ייחדתן בקביעתה⁵, אבל ראשי החודשים הירחיים אינן מקביעת התורה ⁶, אלא העמים היו מקריבין בהם לירח כמו שהיו מקריבים לשמש בעת עלותו ובהגיעו למעלות^*6מסוימות, כפי שמפורסם באותם הספרים ⁷, ולפיכך יצאה מן הכלל ההגדרה בשעיר זה ונאמר בו לה'⁸, לסלק אותם הדמיונות ⁹ הקשורים באותם הלבבות החולים אשר חליים מושרש, דע גם נפלאה זו ¹⁰.

[חטאת]
ודע שכל חטאת שהדעה בה שהיא מכפרת חטאים גדולים או חטא גדול כמו חטאת העלם ¹¹ וכיוצא בה, הרי היא נשרפת כולה מחוץ למחנה, לא על המזבח, לפי שאין נקטר על המזבח אלא העולה וכל הדומה לה לפיכך נקרא מזבח העולה ¹², כי הקטרת העולה ריח ניחוח, וכך כל אזכרה ^*12 ריח ניחוח, וכך הם בלי ספק, לפי שהם לסילוק השקפות עבודה זרה כמו שביארנו.

אבל שרפת החטאות הללו, הכוונה בהן שהחטא הזה כבר נמחו עקבותיו ונעדר, כמו שנעדרה הגופה הזו השרופה, ולא נשאר לאותו המעשה רושם כמו שלא נשאר לחטאת הזו רושם אלא נשמדה בשריפה. והרי אין הקטרתה ריח ניחוח לה' אלא ההפך מזה, כלומר: שהוא עשן נתעב ושנוי, ולפיכך נשרפת כולה מחוץ למחנה.

הלא תראה מנחת סוטה מה הוא אומר בה, מנחת זיכרון מזכרת עוון ¹³, לא שהיא דבר רצוי ¹⁴.

ולפי שהיה שעיר המשתלח לכפרת חטאים גדולים באופן כללי, עד שאין שם חטאת צבור המכפרת מה שמכפר ¹⁵ וכאילו הוא נושא כל החטאים ¹⁶, ולפיכך אין מתעסקין בו בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה¹⁷ כלל, אלא מרחיקין אותו תכלית הריחוק ויושלך לארץ גזרה, כלומר: שאין בה ישוב.

ולא יסתפק שום אדם כי החטאים אינן גוף המועברים מעל גב פרט זה לפרט אחר ¹⁸, ואין כל המעשים הללו אלא משלים להקניית [שפז] צורה ¹⁹ בנפש, כדי שתהא שם התפעלות לתשובה, כלומר, כל מה שקדם ממעשינו כבר נקינו עצמנו מהם והשלכנום אחרי גווינו, והדחנום בתכלית ההדחה.

אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד כה, היאך ציווה להקריבו וכבר היו עובדי עבודה זרה מקריבים אותו ²⁰, ולא נראה לי בזה טעם.
ומטעמי זולתי, אמר כי החשוב ביותר אצל התאווה אשר מקורה הכבד הוא הבשר, והחשוב אצל הכוח החיוני אשר מקורו הלב הוא היין, וכן הכוח אשר מקורו המוח והוא הנפשי מתענג בניגון בכלים, ולפיכך נתקרב כל כוח לפני ה' בדבר האהוב עליו ביותר, ולכן הקורבן בשר ויין ושמע כלומר: השיר.

[תועלת החג]
אבל תועלת החג ²¹ הרי טעמה ידוע, במה שיושג באותה ההתקהלות מהתחדשות התורה באותה ההתפעלות ואחוות בני אדם זה לזה ובפרט מצוות הקהל אשר נתבאר טעמה למען ישמעו וגו' ²².
והיו דמי מעשר שני להוצאות שם כמו שביארנו ²³, וכן נטע רבעי ²⁴ ומעשר בהמה, ויהיו שם בשר המעשר ויינות נטע רבעי ומעות מעשר שני, ויתרבו המזונות שם, ואסור למכור מאומה מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן, אלא כמו שאמר יתעלה שנה בשנה וגו' ²⁵, ונמצא שבהכרה יתן ממנו צדקה ²⁶.
וכבר הדגיש את הצדקה בחגים ואמר, ושמחה בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה ²⁷.

והנה דברנו על כל אחת מן הקבוצה הזו ועל פרטים רבים מהם.

הערות:

1. לעיל פרק לה. ואין כוונתו למה שכתב בפרק לב.
2. רבנו מציין הקבטים, כי במצרים היו גם שבטים אשר דתיהם שונות. ובר"ש הושמט.
3. אין כוונת רבנו שאונקלוס ביאר שהם עובדים מזל טלה, אלא כוונתו שאונקלוס ביאר שהם עובדים בעלי החיים. וראה בתרגומו לבראשית מג לב. כי תועבה היא למצרים - ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין.
4. שמות ח כב. וראה [שפא] ראב"ע בשם ר' ישועה.
5. בראשית מו לד. ובר"ש הושמט פסוק זה.
6. בר"ש "ישובו" ולא דק.
7. ר"ש השמיט "בימי משה רבנו" וראית רבנו לפי שכתוב חדשים מקרוב באו. כדלקמן הערה 74
8. ויקרא יז ז.
9. אפשר: כמעט.
10. וכדלעיל תחילת פרק ל, ושם הערה 7.
11. ויקרא א ב.
12. ראה הקדמת רבנו לאבות הפרק הרביעי, ראה שם מהדורתי. והלכות דעות פ"ב.
13. שמות יב כג.
14. לדבר ה'. ולא שהדם סגולה, כדרך שתולים מקצת שוטים רגלי תרנגולת סביב מיטת התינוק.
15. "אהלייה", ובר"ש הושמט.
*15. לפי כ"י ב, והזאבים.
16. ובר"ש "ומן הנאה" וכנוסח כ"י ב, ס.
17. ויקרא ב א-י. וראה גם הלכות מעשה הקורבנות פרק יב הל' ד, ולא הזכיר כאן מנחת רקיקין, כי רק לדוגמא בלבד הזכיר את אלה.
18. דברים כג כג.
19. "ויכת'רון" ר"ש טעה בקריאת המקור ודמה "ויכ'תרון" ולפיכך תרגם "והיו בוחרים".
20. "וילות'ון" יותר נכון "ובוללים" ובר"ש "ומלכלכים".
21. לעיל סוף פרק כט.
22. ראה ספרי הליכות תימן עמ' 202. שם הבאתי מנהגים ששרדו מעבודות האלילים ונדבקו ביהדות.
23. ויקרא ב יא.
24. שם ב יג.
25. מלאכי א ח. וכבר למדו חז"ל מפסוק זה לכל שאינו לכבוד לפני ה'.
26. ויקרא כב כז. [שפב]
27. דברים כג יט. ותימה שלא הזכיר מנהג עובדי עבודה זרה שהיו להם קדשות שכל הכנסתן לבתי הפולחן, ולפיכך נסמך לא תהיה קדשה ולא תביא אתנן.
28. וראה גם לעיל בסוף פרק מה בטעם הקטורת.
*28. וכדמות ראיה שחוששין למבט. ראה שבת קטז ב דברי רבא בטעם הפשטת כל הפסח בארבעה עשר שחל בשבת.
29. בר"ש "נשרפת" וכבר העירותי שכל העולין על האש במזבח נקראת "הקטרה" ובחוץ "שרפה".
30. נשמרים ונזהרים שלא יתבזה ולא יזדלזל הקורבן.
31. מלאכי א יב.
32. כי מאוסה היא העורלה. נדרים פ"נ מ"י.
33. ידוע כי במחשבת חוץ למקומו נפסל, ובמחשבת חוץ לזמנו נפגל. ובר"ש "כשיחשוב עליו מחשבה רעה" וברי"ח "כשתסור ממנו הדעת" ושניהם כנראה לא למדו דינים אלה מימיהם.
34. כתב רבנו כן מפני שגם חז"ל קראום לאחר זמנן "עבור צורה". וברי"ח "ישחתו ויהיה פיגול" וכנראה שאינו יודע מהו הפיגול.
35. אפשר: שהופרש, שיוחד.
* ב, ההקדש. מ, המקדש.
36. ויקרא ה טו-טז.
37. דברים טו יט.
38. ויקרא בז, י לג. וכן כתב גם בהלכות תמורה פ"ד הל' יג, עיין שם כי נפלאים הם.
39. ראה סנהדרין י, א.
40. ר"ש הוסיף כאן "הכילות".
41. לפני הבקיאים, וראה גם פירושי רס"ג לתורה מהדורתי ויקרא כז לא הערה 1.
42. אלא כאילו הביא ארוחתו לאוכלה במקדש. ואם תשאל מדוע לפי זה אין חטאתו ואשמו נשרפין והרי רשאי הכהן להקריבן בידו ולאכלן הוא עצמו, כבר תירץ רבנו במתק לשונו באומרו וכאילו לא די וכו' כלומר: הסולת או אחד ממיני המאפה אדם אוכל בביתו בכל יום ואם יביאנה לאוכלה במקדש אין בכך כל היכר, אבל שחיטת בהמה אינו דבר רגיל ודי בכך לגרום התפעלות להרהור התשובה.
43. שמות יב ח מו.
44. בר"ש הושמט "כך הצלי למהירות".
45. שמות [שפג) יב יא.
46. שם יג י.
47. שמות יב ד. וראה זבחים פ"ה מ"ה.
48. ר"ש השמיט "שיארח אותו".
49. נוסף על הטעם האמור לעיל בהערה ³² בכל הקדשים.
50. לא מתוך רשלנות ובטלנות או קושי השיעבוד ביטלו את המילה, אלא מתוך השאיפה להתמזג עם העם המצרי לפחות בחיצוניותם. וזהו חסרוננו וזוהי מגרעתנו לצערנו בכל דור ודור כפי שגעונו שלו. ובשמות רבה פ"א י כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים.
51. שמות יב מח.
52. יחזקאל טז ו.
53. ראה שמות רבה פרשה יט ו.
54. "שיאטין " במילה זו תרגם רס"ג "שעירים" בויקרא יז ז. ו"שדים" בדברים לב יז, ושם זה מונח בערבית ליצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים. וכפי שכתב הרא"בע שיראו אותם המשוגעים.
55. "מן אמור" ובר"ש "ממעשי" ולא דק. ויתכן שכוונתו מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומריעים כמפורסם וכידוע.
56. אפשר: שהוא דבר שנפשו של אדם חותה ממנו.
57. ראה חולין פ"ב מ"ט אין שוחטין בגומה. וראה הלכות שחיטה פ"ב הל' ה-ו.
58. יהיו רעים זה לזה. ור"ש הוסיף משלו "תהיה האהבה והאחוה והרעות" ואין לשאול אם מצטרפין לזימון כי שוטה פטור מלזמן.
59. מפני שהבינו דרשות חז"ל כפשוטן כגון הא דבראשית רבה פרשה ז ז. וניפחו מציאותם בפרט ספרי היסוד של הנוצרים והמוסלמים כידוע המדברים עליהם כעל מציאות מוחלטת, ואף שימשו להם מנוף רב כוח להחדרת הזיותיהם להמוני הבערים, ובכך הביכו גם את מלומדיהם, ראה אבי נצר במאמרו "אלמסאיל אלפלספיה" קטע ד.
60. ויקרא יז י.
61. שם כ, ו. ופסוק זה נאמר בפונה אל האובות ואל הידעונים. וצ"ל ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו', שם כ, ה. [שפד]
62. הכוונה במצווה נוספת. אלא שכך משפט השפה הערבית.
63. שמות כט כא.
64. ויקרא יז יא.
65. שם ד יח.
66. דברים יב כז.
67. "בד'ר" תירגמתי אמנם את כולן "פזור", אם כי הוראתה המדוייקת היא שפיכה ופיזור לאיבוד. ור"ש תרגם כולן שפיכה.
68. דברים יב טז וכד.
69. ויקרא יט כו. ופירוש זה של רבנו נוסף על כל מה שתלו חז"ל בלאו זה. שהוא לאו שבכללות, ראה סנהדרין סג א. וראה בהקדמת ספר המצוות, הכלל התשיעי.
10. ויקרא יז ה-ז.
71. שם יז יג.
72. על דרך הכתוב-זכריה יא יד
73. "אלמג'אנין " ובר"ש "בין מי שאחזם שד באמת" וגרם לשם טוב לפרש, ואין צורך לכך. אם כי מבחינה מלולית צדק ר"ש. כי "מג'נון" נפעל, והשם"ג'ני" ובעברית אם השם "שד" נפעל מקביל לערבית, צריך היה להיות "שדוד" ואין שמוש זה בעברית לפיכך האריך, ואין צורך לכך, שאין מדקדקים בשטות.
74. דברים לב יז.
75. שם בשינויים.
*75. וראה גם תוס' יומא עז ב ד"ה משום. שם כתבו על רוח רעה מסוימת שאין אותה רוח רעה מצויה באלו המלכיות, ולפיכך אינם נזהרים בכך.
76. כלומר: שחיטת בשר תאווה, וראה הלכות שחיטה פ"ד הל' יז-יח.
77. במדבר טו כז.
78. ויקרא ד, כח ולב.
19. וההיא דטחלא דצפירתא דלא אפתח, בגטין סט ב משום רפואה הוא. וההיא דשבת קנב א ברחא קרחא בארבע, כבר פירש [שפה] בערוך שמדובר בזכר.
80. ויקרא ד א-כו.
81. במדבר טו כד. ופרטי דיניהם ומשפטיהם נתבארו במסכת הוריות. וכוונת רבנו באומרו "שעירים" בציבור גם שעירים, והכהן המשיח רק שעירה.
82. כל האשמות אילים, פרט לאשם נזיר שהוא כבש.
83. סוגו - אם כבש אם עז. ומינו - אם זכר או נקבה. אם כי לא תמיד הקפדתי בתרגומי "נוע" "ג'נס" "צנף". ובר"ש "מינו וחלק מינו". ודברי רבנו כפי הידוע שמין הכבשים מעולה ממין העיזים. וראה משנה כריתות פ"ו מ"ט דמשמע לכאורה שהן שווין, ואינו כן, אלא פירושה אע"פ שהכבשים מובחרין במינן באמת לא בשביל כך הקדימן הכתוב.
84. כלומר: לא יתן עליה שמן. ובר"ש "הנוי" ואינו נכון.
85. ויקרא ט ב.
86. ראה תנחומא שם.
87. ויקרא טז ג.
88. במדרש שם.
89. ויקרא יז ז.
90. בראשית לז לא. וראה ילקוט שמעוני תחילת פרשת שמיני.
91. ר"ש הוסיף משלו כאן "וכל איש מרי".
92. תנאים וחלוקים ראה הלכות תשובה פ"ב הל' ה.
93. תהלים נא ה.
94. "אסתגפאר" ובר"ש "ושצריך כפרה על החטא ההוא" ולא דק.
95. "טאעה" יותר נכון לתרגמה "משמעת".
96. לעסוק בתורה, וכמו שכתב בהלכות תלמוד תורה פ"ג הל' יג.
97. פרק ב.
98. בהקדמתו לאבות הפרק הרביעי, ראה שם מהדורתי.
99. איוב לא כז.
1. חלק א פרק ה. וראה גם פרק לב שם.
2. במדבר כח טו. [שפו]
3. שם כח יט. כט, יג לו.
4. ראה בתחילת פרק זה הערה 2.
5. "באלוצ'ע" ובר"ש "בהסכמה".
6. אלא קבועים הם גם בטבע.
*6. לפי כ"י ב, במזלות.
7. שנפרטו לעיל בסוף פרק כט.
8. בר"ש "עולה לה'" וטעות הוא.
9. אפשר: השיבושים.
10. ראה גם גמרא שבועות ט א.
11. ויקרא ד כא.
12. שמות ל כח.
*12. נראה שרבנו מפרש אזכרה - שריפה. וראה פירושי רס"ג לתורה מהדורתי ויקרא ב ב הערה 1.
13. במדבר ה טו.
14. "מרצ'י" וכך תרגומה לדעתי. ור"ש תרגם "מרצה".
15. ראה שבועות דף ב, הלכות תשובה פ"א הל' ב.
16. מפרש רבנו "ונשא השעיר עליו את כל עוונתם אל ארץ גזרה" ויקרא טז כב, תיבת עליו מוסב על השעיר, וכדלקמן. ודלא כרס"ג שפירש שהוא מוסב על המשלח, ופירושו ונשא המשלח את השעיר עליו על כל עונותם אל ארץ גזרה. ראה פירושי רס"ג לתורה מהדורתי.
17. בר"ש "ולא להקבר" וטעות הוא.
18. מעל [שפז] גבם של בני אדם אל גבו של שעיר.
19. "צורה" ציור נפשי, והתרשמות שכלית ובר"ש "מורה" וטעות הוא.
20. ומדוע לא נהג בו מנהג שאור ודבש, וכדלעיל. ותמיהת רבנו מעט תמוהה, למה לא יחיל על היין טעם הקורבנות עצמם שהופנו מעבודה זרה אל עבודת ה'.
21. כלומר: החגיגה במקדש והעלייה לרגל.
22. דברים לא יב.
23. לעיל בחלק זה פרק לט.
24. גם לטעם נטע רבעי עיין שם.
25. דברים טו כ, ופסוק זה נאמר בבכור, וצ"ל שנה שנה, שם יד כב.
26. הייתי מעדיף לתרגם "יעשה ממנו חסד". וראה לעיל פרק לט הערה 14.
27. דברים טז יד.