בדיקת רקמות - זיהוי גנטי וייחוס משפחתי

היבט הלכתי

מחבר: הרב מרדכי אליהו

מתוך הכינוס השנתי השני לרבנים ולרופאים בנושא:
גינקולוגיה, גנטיקה, פוריות ויילודים לאור ההלכה
ב' בטבת תשנ"ח (31.12.1997)

תקציר: יש להיות זהירים בבדיקת רקמות לצורך קביעת אבהות. הדבר יכול להכריז על ילד כעל ממזר, ואז אי אפשר לשנות זאת. לא כל אב יכול לטעון שאין הילד בנו, ולא כל אם. אם האב התנהג לילד כאל בנו - אין הוא יכול להזכר שאין הוא בנו. במקרה כזה לא נאפשר בדיקת רקמות. בתי המשפט בנושא זה היו פחות זהירים ופחות מתחשבים, ולא חששו שכתוצאה מבדיקה ומהחלטתם יוכרז ילד כממזר.

מילות מפתח: נאמנות אב לקבוע מי בנו, "יכיר" - נאמנות אב לקביעת מי בנו, בדיקת רקמות לצורך קביעת אבהות.

 בדיקת אבהות על פי בדיקת דם

לפני מספר שנים, כשהיו רוצים לבדוק אבהות, היו נוטלים בדיקות דם מהאב, והיו קובעים לפיהן את אבהותו. היה אז ויכוח גדול בין הרבנים בשאלה אם אפשר לסמוך על זה או לא. באותו זמן הרופאים אמרו שזו בדיקה מוסמכת ומבוססת ומנוסה.

הרב עוזיאל עליו השלום כתב (בספר 'שערי עוזיאל' ח"ב שער מ פרק א סע' יח) שהאגדה על שלמה המלך, שלקח את העצם של האב וטבלה בדמו של הילד וראה אם הדם נספג או לא נספג, ועל פי זה קבע את האבהות - אי-אפשר ללמוד ממנה הלכה, מכיוון שהיא סותרת גמרא מפורשת (נידה לא, א) בה כתוב ששלושה שותפים באדם - האב, האם והקב"ה, האב נותן את הלובן, האם את האודם, והקב"ה את הנשמה; לא יתכן, אמר הרב עוזיאל, לקחת דם שעליו הגמרא אומרת שהאם קובעת אותו, ועל סמך הדם הזה לקבוע שזה אביו של הילד.

ההבדל בין בתי הדין לבתי המשפט

במשך הזמן הפסיקו כמעט לגמרי לסמוך על בדיקות דם, והתחילו בבדיקות רקמות, כפי שראיתם, ומוסיפים היום עוד חידושים. יש ויכוח גדול בין בתי המשפט לבין בתי הדין בנושא הזה, כאשר בתי המשפט נוטים לקבל את המסקנות הרפואיות של בדיקת הרקמות לחיוב או לשלילה כמוחלטות, בניגוד לבתי הדין; בזמן האחרון התחילו גם בתי המשפט להיות קצת יותר זהירים.

אם גבר טוען שהילד אינו בנו, ואינו חייב לשלם עליו מזונות, שולחים אותם לבדיקה, ואם לפי הבדיקה יוצא שהילד אינו בנו - הוא אינו חייב במזונות. בא גבר ורוצה לבצע בדיקת רקמות, אבל האם אינה רוצה, ולמרות זאת תובעת מזונות - אומר לה השופט: את מפסידה. כשהיו באים למערכת בתי הדין, והאב טוען 'אין זה בני', ומבחינה הלכתית הוא אינו נאמן לומר 'אין זה בני', והאם אינה רוצה לעשות בדיקת רקמות; או להפך, אישה טוענת כלפי גבר שהוא אבי בנה, והגבר אינו מסכים לעבור בדיקה - בית הדין לא מחייב.

מתי כן מחייבים בתי הדין? בית הדין אומר לאדם הנתבע כך: לך לעשות בדיקת רקמות, והיה, אם יצא שזה בנך - תשלם מזונות; ואם יצא שזה לא בנך - עדיין לא. הסיבה לכך היא שיש נאמנות לאב לומר 'בני' או 'לא בני' מדין 'יכיר'. האב יכול אפילו להפוך אותו לממזר, ולכן כאן אנחנו חרדים, ואיננו מרשים 'לשחק משחקים' עם מעמדו האישי של הילד. בירושלמי כתוב ש'דמעת העשוקים ואין להם מנחם' היא של ילד שהופכים אותו לממזר, מפני שאין לו תקנה; ואפילו אם יבואו אחר-כך רופאים מומחים ויקבעו אחרת לא יהיה פשוט להפקיע את הקביעה הזאת.

למשל: אב בא וטוען בבית דין 'זה לא בני, זה בנו של פלוני'. בא אותו פלוני ואומר 'נכון, זה בני, אני הייתי עם האישה הזאת'. לכאורה, האב אומר 'לא בני' והשני אומר 'בני' אז גמרנו - מוציאים מכאן, מכניסים לכאן, מתקנים את הרישום במשרד הפנים והבעיה נפתרה! אבל לא כך. שאלתי פעם גבר שאמר 'לא בני' מה שמו של הילד? אמר לי 'שמו כך וכך'. שאלתי 'מדוע קבעת כך את שמו של הילד?' אמר לי: 'על שם האבא שלי'. 'בברית המילה היית? - הייתי. קבעת את השם? - קבעתי. מי קבע מי יהיה הסנדק? - אני קבעתי'. אחר-כך המשיך כמעט חצי שנה בדיונים, והביא הוכחות וראיות ובדיקות וכו'. אמרתי לו כבר בתחילה, 'חבל לך על כל הכסף, על כל ההוצאות, כי כתוב: "החזיק אותו לבנו אינו נאמן". החזקת אותו כבנך, קראת לו על שם אביך - למה אז לא צעקת, למה אז לא דיברת? ברגע שהוחזק לבן - הוא מוחזק כבן, אתה לא יכול לעקור את החזקה. יש לך דין 'יכיר' רק כשעוד לא החזקת אותו כבנך'. אומר האב - ובעצם עורך הדין שלו - 'נכון, אבל אני מוכיח שהחזקה מלכתחילה הייתה בטעות. מה אם יתגלה שיש גבר אחר?' וכו', וכו'. אולם ברגע שיש לנו ספק כלשהו איננו מפקיעים את החזקה ההלכתית.

בית המשפט אינו מתחשב בבעיות הממזרות

בכך אנחנו חלוקים על בתי המשפט. בתי המשפט אומרים: 'אם תוצאות הבדיקה אומרות שזה לא בנו - אז זה לא בנו! ואם יוצא שהוא ממזר - הוא ממזר! מה אפשר לעשות?' כיום, לשמחתנו הרבה, פסקי הדין של השופטים קצת השתנו. כיום כשבא גבר ורוצה לעשות בדיקת רקמות והוא תובע זאת בבית משפט, והאישה מתנגדת - אומרים לו: אי אפשר לכפות על האישה להיבדק'. והסיבה שלהם, ובצדק, שהדבר יכול להתחיל במזונות, ואחר-כך להתגלגל לכך שיתגלה שהילד אינו בנו ויהפך לממזר - והם אינם מעונינים להוסיף לעצמם בעיות. כי ברגע שנקבע שהילד ממזר, צריך לתת הוראה למשרד הפנים להעביר את רישום הילד משמו של פלוני לשמו של אלמוני, וזה ייקבע וייטמע ויישכח. אם שניהם מסכימים, אז אין ברירה אלא לעשות זאת.

בתי הדין בארץ חלוקים בדעותיהם.

יש הרכבים בארץ שסומכים על בדיקת הרקמות, לקבוע לחיוב או לשלילה. יש הרכבים בבתי הדין בארץ שלא סומכים. יש מחלוקת יסודית בין הבבלי לירושלמי בעיקרון: אדם אחרי שנקבר - האם התולעים והעפר משנים משהו בגופו, או אינם משנים? כתוב בהלכה - אדם נפטר, האישה באה ואומרת 'בעלי נפטר ונקבר', האם פותחים את הקבר לזהות את הבעל? האם יש או אין ניוול המת, האישה הרי יכולה להישאר עגונה! אם העור והעצמות והגידים וצורת הפנים אוכלו כבר, קיימת בעיה איך לזהות. היו מקרים מסוימים ברוסיה, והביאו את הבעיה לפנינו, שרצו לפסוק על סמך בדיקה של האדם, שמדדו את מבנה הגוף שלו ומצאו שהוא כך וכך סנטימטרים, ובדיוק מתאים למבנה הגוף של פלוני. והאישה טוענת - 'זה בעלי'. היה ויכוח על כך, חלק מהרבנים שעכשיו ברוסיה נטו לאסור, חלק מהרבנים באמריקה נטו להתיר. היה אצלי אחד מהרבנים, ואני אמרתי לו: לי אין עם זה שום בעיה. ברגע שאישה אומרת 'בעלי מת', אני מאמין לה. לא משנה מבנה הגוף שלו או המידות בסנטימטר, כל זה אינו מעניין אותי. ההלכה אומרת שאם אישה אומרת 'בעלי מת' - בעלה מת. אלא מה? אם היא מוסיפה ואומרת 'בעלי מת בגלל זה וזה', אז נוצרת בעיה האם אני חייב לבדוק או לא חייב לבדוק. אם היא באה ואומרת 'בעלי מת, בעלי נרצח', ובאים ובודקים ורואים אדם שקליע נכנס לו בחזה ויצא מצד שני, והאישה אומרת 'זה בעלי', אם אומרת 'בעלי מת' נאמנת. אומנם לגבי ירושה, רכוש, יש בעיה, אך לגבי עגונה חז"ל תקנו שנאמנת, או מפני שמפקיעים את קידושיה או מפני דין אחר.יש בעיה נוספת, שלא אאריך בה, המוזכרת במסכת נידה. גם כאן, יש מחלוקת בין בבלי לירושלמי. הגמרא אומרת: "בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא, לר' מאיר דאמר בהמה במעי אישה ולד מעליא הוא, קיבל בה אביה קידושין, מהו?". מחלוקת היא בין חכמים לבין ר' מאיר אם אישה ילדה או הפילה מין בהמה, או חיה, או עוף; אומר ר' מאיר: טמאת לידה, אם זכר או נקבה. חכמים אומרים: כל שאין בו מצורת אדם - אינו ולד, ואם ילדה בהמה - אז היא בהמה. למאי נפקא מינא? אם קיבל בה אביה קידושין לפי ר' מאיר, אם אחותה אסורה או אינה אסורה.

אומרת הגמרא: "והלא אמר ר' יהודה, אמר רב: לא אמר ר' מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים, וזה לא מתקיים". אם אישה ילדה עובר בצורת בהמה, או בהמה ילדה בצורת אדם - זה לא מתקיים! הגמרא אומרת: "הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך, ולא גחיך". כל השאלה של ר' ירמיה הצחיקה את ר' זירא, גרמה לו שיחייך, למרות שתמיד היה רציני. רש"י אומר שזה "מפני שלא מילא שחוק פיו בעולם הזה". אבל רש"י מוסיף ואומר כך: "כל דבר שאינו מינו, כגון בהמה גמורה, במינו - מתקיים, שאינו במינו - לא מתקיים". אין מציאות כזאת שבהמה תלד אדם - ויחיה, ולכן אין קידושין ואין הבטחת אב, ואין כלום.

ובהמשך שואלת הגמרא: בעא מינה רב אדא בר אהבה: לר' מאיר דאמר בהמה במעי אישה ולד מעליא הוא, אדם במעי בהמה מהו?" נפקא מינא אם מותר לאכול אותו. הגמרא שואלת: "והא אמר ר' יוחנן: השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה? אמר לו: זו מפריסה פרסה וזו אינה מפריסה פרסה". בעניין זה קיימת מחלוקת מעניינת במציאות בין ה'בבלי' ל'ירושלמי': לפי ה'בבלי', דבר כזה לא יכול לחיות; הוא דיבר סתם, והביא אותו לידי גיחוך. אולם אומר תוספות הרא"ש שבירושלמי משמע שהוא עצמו חי, ויכול להיות דבר כזה. ואומר בירושלמי אליבא דר' מאיר: אם ילדה בדמות עורב, והעורב עומד על ראש הדקל, אומרים לו - בוא חלוץ ובוא יבם. ומקרה עוד יותר תמוה מובא בירושלמי: אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה, זאת אומרת שהוא חי ויכול לקרוא בתורה, אומרים לו: בוא ונשחט אותך ונאכל אותך. והפוך: אדם עומד וחורש בשדה, פניו אדם וגופו כמו בהמה, אומרים לו: בוא חלוץ, בוא יבם. אומר תוספות הרא"ש: יש מחלוקת במציאות לכאורה בין 'בבלי' ל'ירושלמי'. אני לא מדבר כרגע איך יכול להיות בהמה-אדם, או שאישה תלד בהמה, כי אם הגמרא אומרת שיש דבר כזה - אז יש דבר כזה; והשאלה אם יכול או לא יכול לחיות. אדם נברא עם סבר פנים מסוים. הגמרא צריכה לשאול, מי אמר שאם אישה פצעה את ידה ויצא לה דם שהיא טהורה? מי אמר שאם לאדם יש נזלת שאינו טמא טומאת זיבה? הגמרא מביאה לימוד על זה - שזיבה או דם שמטמאים הם רק במקום לידה. ברגע שזה אינו במקום לידה - האישה לא טמאה.

שינויים במציאות ובהלכה

אין ספק שהמדע מתפתח, והבדיקות מתפתחות. הרבה שינויים מתרחשים במציאות שסביבנו. כתוב: "בן שמונה לא חי", לאימו אסור אפילו לקחת אותו בשבת מהמיטה כי הוא מוקצה. היום - הוא חי, ואפילו בגילים עוד יותר קטנים התינוקות לרוב חיים. דוגמא נוספת היא ההלכה שאם תינוק נימול - צריכים לרחוץ אותו מיד במים חמים, אחרת זו סכנה, ואפילו בשבת מותר לחמם מים לצורך זה; היום לא נוהגים כך, והשינוי הזה אפילו נפסק בשולחן ערוך.

לכאורה אנחנו בכל דבר ועניין מקבלים את השינויים ונוהגים על פיהם, כך שאם בעניין רפואי שואלים אותנו איך לנהוג אנחנו קודם מבררים מה הרופא אומר, הרי כתוב "רפא ירפא".

כל זה נכון בהרבה נושאים ובהרבה הלכות, אבל לא בענייני קביעת ממזרות: ברגע שזה נוגע לפגיעה בנשמה של אדם, כמו שאומר הירושלמי שלקבוע שמישהו ממזר זה כמו פיקוח נפש, העניין כבר לא פשוט. אם הבעל מרגע הלידה אומר 'זה לא בני', ומעולם לא הכיר אותו כבנו, אז נשלח אותם לבדיקת רקמות, למרות שהאב נאמן לומר 'זה לא בני'. בזה אנו מתנהגים איתו כפי שנהג שלמה המלך, להבהיל את האדם לפני שיחליט כזו החלטה. אחרי שיגיעו תוצאות הבדיקה נאמר לו: הרי התשובה קובעת שזה הבן שלך! ואז הוא ילך וישאל רופאים שיגידו לו שזו בדיקה טובה ואמינה, ואז ברוב המקרים הוא יחזור בו ויאמר 'זה בני', או שאשתו תאמר 'זה בנו', והבעיה נפתרה. אבל אם האב כבר החזיק את הילד כבנו, שמבחינת ההלכה אי אפשר יותר להפקיע את אבהותו, גם אם האב יגיד 'טעיתי, לא הבנתי' - נענה לו 'אם החזקת אותו כבנך אינך יכול לעקור את החזקה הזו'. ואפילו אם יוכיח מעל ומעבר לסבירות ההגיונית שלא עלה על דעתו, נשאל אותו 'למה נזכרת רק עכשיו לעשות בדיקת רקמות'? ורק אם יאמר: 'לא ידעתי על הדבר הזה', ייתכן שהדיינים ישלחו אותו לבדיקה. לדעתי אפילו במקרה זה יש לומר לו שזה בנו לכל דבר.

נאמנות בעל ואישה לגבי בנם

בא גבר ואומר לאשת איש: 'העובר שבמעייך הוא בני', או אישה שילדה בן, ובא גבר שאינו בעלה ואומר: 'זה בני', והיא מאשרת את הדבר, ואילו הבעל שלה אומר: 'מה פתאום, זה בני'! לכאורה אם האישה אומרת 'זה בנו של פלוני' וגם אותו פלוני אומר 'זה בני', אנחנו כבית הדין צריכים לחתום ולהסכים לכך! לא, כך לא הדין. האישה יכולה להטיל ספק, הגבר הזר אינו נאמן כלל, הבעל הוא הנאמן. ואומר הרב עוזיאל עליו השלום בספרו 'שערי עוזיאל', שכל זה נאמר כדי שאי אפשר יהיה 'לשחק משחקים' בייחוס של ילדי ישראל.

מקרה אחרון, ובזה אני מסיים: משפחה חשובה ויקרה, היה להם אב צדיק במרוקו, הלכו והוציאו אותו מקברו והביאו אותו לארץ. קברו אותו, ורצו להקים עליו מצבה, ועשו 'הילולא'. באה משפחה שניה ואמרה: אתם הבאתם לקבורה את האבא שלנו, הסבא שלנו, הרב הגדול שכאן בקבר הוא ממשפחתנו! אלה אומרים אבינו, סבינו, ואלה אומרים אבינו, סבינו. והביאו יהודי זקן שהיה במרוקו שאומר: כן, אני מעיד שליד הקבר היה קבור פלוני-אלמוני, צדיק גדול ממשפחה פלונית. והיה ויכוח גדול, זה אומר סבא שלי, וזה אומר סבא שלי. ושתי המשפחות הן משפחות נכבדות, ובהן יש גם רבנים, והחליטו לפתוח את הקבר, לקחת רקמה מהנפטר ולבדוק אותה במעבדה, ושתיהן הסכימו. אבל אחד מהם אמר: בכל אופן, נשאל לדעת בית דין. בית הדין ישב ודן, ואחד הדיינים בא ושאל אותי. אמרתי לו: 'היכן כתוב בהלכה שמותר לפתוח קבר בשביל שמישהו ידע שזה סבא שלו ויאמר עליו קדיש? האם זה בשביל להתיר עגונה? ואם הוויכוח הוא על התשלום עבור הוצאות הקבורה - על הוצאות של כסף פותחים קבר?' אבל כאב לי עוד הרבה יותר - לא מדובר רק על פתיחת קבר, מי מתיר לקחת רקמה ממת בשביל לדעת שזה הסבא של זה או של זה? הרי אין שום נפקא מינא להלכה מדבר זה! אמרו לי: 'אז מה עושים עכשיו? זה צועק, וזה צועק'! אמרתי: 'אתן לכם עצה: שהכיתוב על המצבה יחולק לשני טורים, ויכתבו על המצבה מצד אחד שמחזיקים את הנקבר כאן לאדם זה, ומהצד השני שמחזיקים אותו לאדם זה. אלה יעלו ביום הפטירה באייר, ואלה יעלו באלול, ושניהם יגידו אבינו הוא. בשמים כבר יודעים את האמת. אך לפתוח קבר שלא בהיתר ההלכה, וקל וחומר להוציא מהנפטר ריקמה כדי לבדוק - לא בא בחשבון, ואין לכך שום היתר'.

כשיש נפקא מינה מבחינה הלכתית, כגון להגיד עליו קדיש אם בנו הוא או לא, או להתיר להינשא במקרים שונים, רב צריך לפסוק שאפשר לפתוח את הקבר ולבדוק. וגם כאן ההיתר לא פשוט, וגם קביעת ההלכה על פי התוצאה של בדיקת הריקמה תהיה מוגבלת לשאלה הזו, ולא יקבעו על פיה דיני ממזרות חס וחלילה, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף.

כתוב: "מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל". הפשט ידוע: אני מחצתי ואני ארפא. חז"ל לומדים מזה עוד לימוד: 'מחצתי ואני ארפא' - לעתיד לבוא, כשהמתים יחיו, הם יחיו עם המומים והפגמים שלהם, כדי שכל אחד יכיר את קרוביו; ורק אחר-כך 'ארפא', אחר-כך ה' ירפא אותם. פתיחת קבר צריכה להיות רק עם סיבות הלכתיות מיוחדות ומוצדקות.

יהי רצון שלא יבואו בני ישראל ובנות ישראל למצב כזה. "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך" (ישעיהו כו, יט). ויהי רצון שנזכה לגאולה שלימה בעגלא ובזמן קריב.