ביקורת - חרב פיפיות

בנימין שלמה המבורגר

המעיין, תשרי תשנ"ג


מאמר זה הוא מתוך סדרת מאמרים העוסקים בחינוך ישיבתי מול חינוך מדעי. הסדרה כוללת מאמרים אלה:
בעניין תורה עם דרך ארץ / הרב שלמה וולבה
תשובה לביקורת / פרופ' זאב לב
על כבוד הישיבות / מנחם גולדברגר
ביקורת - חרב פיפיות / בנימין שלמה המבורגר
על הישיבות / הרב שלמה וולבה

תקציר: תגובה למכתבו של פרופ' לב שכתב לרב וולבה על שיטת הלימוד "תורה עם דרך ארץ" על לימודים מדעים בישיבה. (חליפת המכתבים נמצאים בחוברת המעיין תשרי תשנ"ב).


בפרוס שנת תשנ"ב העלה מו"ר הגה"צ ר' שלמה וולבה שליט"א מעל במת "המעין" רעיונות אחדים סביב הויכוח על שיטת "תורה עם דרך ארץ", וקבע כי למעשה מיושמת שיטה זו ברמה זו או אחרת בקרב שומרי תורה ומצוות בימינו, בעוד שלומדי הישיבות בלא צירוף לימודים כלליים מהווים מיעוט שיש לו תפקיד מרכזי בשמירת גחלת התורה שלא תכבה. בסוף מאמרו ביקש מו"ר שליט"א בקשה חשובה: ישמיעו נא אנשי מדע שומרי התורה את קולם על שיטת דרווין ויערערו את תיאוריית האבולציה על סמך ממצאי המדע החדשים.

בגיליונות הבאים של "המעין" הופיעו הערות ותגובות על דברי מו"ר הרב וולבה שליט"א. הפליאה במיוחד תגובתו של איש מדע דגול, פרופ' זאב לב לאי"ט בגיליון תמוז תשנ"ב.

כמי שלמד בישיבת "באר יעקב" ונמנה על שומעי לקחו של הרב וולבה, חש כותב שורות אלה אי-נחת מסגנון תשובתו של הפרופ' הנכבד ומטיב טענותיו. נתעוררה בו השתוממות על איש המדעים המדויקים על אי-דיוקים שנשתרבבו לטיעוניו וחובה מוסרית לבדוק אם יש ממש בביקורת שהשתדל למתוח.

הרב וולבה דיבר בשבחן של הישיבות. הוא לא נקב בשמן של הארצות בהן הן התקיימו. מבחינתו של הקורא מתייחסים דברי הרב למרכזי התורה בכל הדורות ובכל הארצות, הן באשכנז וצרפת, הן בספרד ופולין, הן בגרמניה עד לימי ה"ערוך לנר" והרב מווירצבורג, הן בליטא והונגריה עד השואה ובארץ ישראל או ארצות הברית בימינו.

אולם הפרופ' הבין זאת כהתנשאות של ישיבות ליטא המאוחרות על יהדות גרמניה מימיו של רש"ר הירש ואילך, לפיכך טען שיהדות מזרח אירופה, כולל פולין וליטא, עמדה במאה העשרים במצב של התדרדרות רוחנית חמורה משל יהדות מערב אירופה, מכאן ביקש להמציא פירכא לדעת הרב וולבה שהישיבות שומרות על האוצר היקר לנו מכל, על התורה.

מה פשר תגובה זו? וכי טען מו"ר שיהודי מזרח אירופה עדיפים היו על יהודי גרמניה? הלא כתב אך זאת:
"כי עולם התורה עם ישיבותיו וכולליו הוא השומר על גחלת התורה שלא תכבה ח"ו".

אין כאן הבחנה אתנית בין יהודים מזרחיים ומערביים, אלא קביעת עובדה שגחלת התורה נשמרה על ידי לומדי התורה המובהקים בכל דור, כולל דורות אלה שאנו חיים בהם. לא דובר על שמירת שבת וכשרות, כי אם על גדלות בתורה.

ומה משיב על כך כב' הפרופ'?
כי גם יהדות גרוזיה נשארה נאמנה למסורת אבותיהם. כאילו שמירה מינימאלית על מסורת אבות היא הנקודה בה נגע הרב וולבה, ולא שמירה מכסימאלית על מעוזי התורה ולימוד תורה בעומק והיקף.לחיזוק עמדתו טען פרופ' לב, שאת גדולי האומה המובהקים ביותר בדור האחרון, לא הצמיחו הישיבות,
"לא החזון אי"ש ולא רבי יצחק אלחנן, לא רבי ישראל סלנטר ולא האבני נזר, לא השפת אמת ולא בעל הקצות, לא המנחת חינוך ולא רבי חיים מבריסק למדו בישיבות".

נכון שהם לא למדו בישיבות הליטאיות החדשות, אבל לא ניתן להכחיש שאישים אלו גדלו בחברה שהייתה לה אידיאל אחד מרכזי: לימוד התורה! הם לא היו אנשי מדע מודרניים ולא השקיעו ממיטב זמנם בפיזיקה וטכנולוגיה, אלא השקיעו כל רגע מחייהם לעמל התורה. אם כן, איך ניתן להביא מהם ראיה לנכונותה של שיטת תעד"א?


פרופ' לב מעלה את ההאשמה הבאה:
"המשגיחים בישיבות אינם דנים בשאלת יסודות היקום וגם נמנעים לדון ולהתמודד בפירוש המאורעות הכבירים של דורנו, מלחמת העולם הראשונה והשניה, השואה, הקמת מדינת ישראל" וכו'.

מסופקני אם מצא הפרופ' פנאי להאזין לשיחות המוסר וה"ועדים" של המשגיחים במידה המספקת לקבוע זאת. אם ייקח בידו למשל את ספרו של המשגיח הרב וולבה שליט"א "בין כסה ועשור", ימצא בו כמה מאמרים בנושאים אלה. אם יחפש בספריהם של אישי מוסר אחרים, ימצא עוד כהנה וכהנה. משום מה מנצל הפרופ' את ענוותנותו של מו"ר, שהודה שאין הוא מתמצא במדעי הטבע, כדי להשפיל את כל המשגיחים ולהקיש מחוסר ידיעתם בביולוגיה מילקולתית על טיב ידיעתם בנושאים אחרים. חמור מזה, הוא מפקפק באיכות אמונתם בבורא עולם, בשל חוסר התמצאותם בתגליות המדע החדשות. מדבריו נוכל להסיק בצורה אבסורדית שהרמב"ן או הגר"א שחיו בתקופה בה לא נודעו עדיין תגליות ימינו היום, חלשים באמונתם מחוקרי הביולוגיה המילקולתית בימינו.

לבסוף משמיע כב' הפרופ' שלוש האשמות על סטיות הציבור המוגדר על ידו כעולם התורה, ותובע מהרב וולבה באופן אישי לעשות למען תיקונן.
א."בתקופה האחרונה החלו ראשי הישיבות ותלמידיהם להתעסק בפוליטיקה המשחיתה כל חלקה טובה בעם. הדבר הורס את מוסדות התורה".

נאום פרופ' לב. והעובדות? המגמה של נטרול חכמי התורה מענייני הציבור, כאילו אין חכמה לרב אלא בקדירה של טריפה, עמדה מאז בראש מעייניהם של חוגים שרצו לפרוק עול הרבנים והרבנות מעל צווארם. "מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל הוקמה לפני כשמונים שנה דווקא על מנת לעסוק בצרכי הציבור וב"פוליטיקה" שלו, ואין זה חידוש של התקופה האחרונה. טענה זו מנסה להיבנות מהימצאותן של בעיות אקוטיות שהסעירו את הציבוריות החרדית בתקופת בחירות זו או אחרת. היכלי התורה שוקקים כיום אלפי תלמידים, חבל שהמקטרגים רואים רק את הזיבורית, הקיימת בכל מקום ובכל זמן, ועיניהם המשוחדות אינן מבחינות בעידית הצומחת לתפארת בעצם ימים אלה.

סיפר לנו הרב וולבה מעשה שהיה. אל לווייתה של הרבנית דסלר ע"ה, הגיע בין הבאים הרב בנימין זאב יעקבזון. הוא הבחין בתכונה גדולה והתרוצצות רבתי של בחורי ישיבה. הוא פנה בשאלה אח הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל:
"לשמחה מה זו עושה? הלא לוויה היא, ומה פשר ההתלהבות הזו?"

השיב לו המשגיח הרב דסלר, חכם הנפש:
"הבט, בחורים אלה אין להם משחקי כדורגל, אין להם קולנוע, אין להם שעשועים ובידורים אחרים לתת פורקן ללחץ המוטל עליהם - מה יש להם? לוויה! הנח להם, לאזט זיי הנאה האבן!"*

קורה שבעת פולמוס ציבורי בני ישיבה נתפסים להתעניינות פוליטית מוגברת ולויכוחים אידיאולוגיים נרגשים. בחורי ישיבה אלה אינם חשופים לצורות פורקן מתירניות שחדרו לדאבוננו גם לחברות דתיות אקדמאיות. אין בדברים אלה ניסיון לעודד מעורבות פוליטית של בחורי ישיבה, אלא בקשה מן המבקרים לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה.
ב. "בעולם התורה השתרשה לאחרונה צרות אופק המכריחה את הציבור לומדי התורה ללכת בתלם... חוסר סובלנות מביא למחלוקת שלא לשם שמים באיצטלא של שם שמים" - כתב פרופ' לב.

איני בטוח אם תחום התמחותו היא היסטוריה יהודית. אותה תקיפות הדעת, שמכונה בפיו "צרות אופק", ואותה מלחמה על טוהר הרעיון התורתי, המכונה בפיו "חוסר סבלנות", מלווה את הנהגת האומה מראשיתה, החל במשה רבנו ("מי לה' אלי"), והמשכו בפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אליהו הנביא, ירמיה הנביא, תלמידי שמאי (שהיו הורגין בתלמידי הלל), וכלה ברמב"ם והרשב"א, ר"י ששפורטש והחכם צבי (שנלחמו במשיחי שקר ושבתאים), הגר"א והנודע ביהודה (שנאבקו בחסידות), החת"ס ורש"ר הירש (אבות שיטת ההפרדה), ועד הגר"ח סולובייצ'יק והחפץ חיים (שוללי הציונות), וממשיכיהם החזון אי"ש והרב מבריסק (שסירבו להכיר דה-יורה במדינת ישראל).

בלי לנקוט עמדה לגבי צדקת מאבק זה או אחר, הרי ברור שכפיית הציבור "ללכת בתלם" היא בת-לוואי של הנהגה תורנית עליונה מאז ומתמיד, ומי שמטיף לפלורליזם ביהדות אינו חרד ביותר לשלמות התורה.


דוגמא קלאסית לכך באותו מעשה, המובא בגמרא ברכות סג, ב, בחנינא בן אחי רבי יהושע. חנינא זה ירד לגולה והיה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ שלא כדין. שלחו אחריו חכמי ארץ ישראל שני תלמידי חכמים. התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. שאל אותם חנינא, מפני מה הם סותרים את דבריו? השיבו לו, מפני שמעבר שנים וקובע חודשים בחו"ל, על כן נשלחו להניא אותו מכך, "אם שומע - מוטב, ואם לאו יהא בנידוי", וכן באו להפריש מעליו את בני הגולה,
"אם שומעין - מוטב, ואם לא - יעלו להר להתנהג בחוקות העמים, אחיה, ראש בני הגולה, יבנה מזבח לעבודה זרה, חנניה הלוי ינגן בכינור לפני הבמה, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלוקי ישראל".

כשמוע זאת בני הגולה געו כולם בבכיה ואמרו: "חס ושלום, יש לנו חלק באלוקי ישראל". בעיני אנשים בעלי חשיבה מודרנית, יש כאן חזיון מבהיל; פנאטיות בלתי מובנת; חוסר סבלנות פונדמנטליסטי. חז"ל היו מוכנים לדחוף חלק מן האומה לכפירה גמורה, כדי להגן על "הליכה בתלם". אולם החת"ס (שו"ת חת"ס, ח"ו, סו"ס פ"ו) הצביע כאן על תקדים אידיאולוגי, שאין יהדות לחצאין ואין להתפשר אפילו על הקלה שבמצוות. יש להילחם עבור פרט "שולי", כמו מיקום בית הדין לעיבור שנים, אף אם הדבר תובע את המחיר הנורא של יציאת רבבות אלפי ישראל מאמונה באלוקי ישראל.
ג. "לאחרונה התרבו ספרים המתארים תולדות חיי גדולי התורה של הדורות שעברו. ספרים אלו כתובים לפי שבלונה אחת ואינפנטילית (ילדותית)... הספרים הללו מלאים אמת מהולים בשקר... אדגים את זה. לפני שנים יצא ספר של סופר דגול, על הגאון מוילנא... בקשתי מבני לגנוז את הספר משום שהמחבר השמיט במתכוון פרקים על התנגדותו של הגר"א לחסידות וגם השקפותיו של הגאון על לימודים כגון הנדסה... כשהרציתי את דעתי למו"ר הגר"י קמנצקי זצ"ל ענה לי שטוב עשיתי. אסור להעלים דברים מהותיים וחשובים כאלו. סילוף כזה הוא גם מעין שקר".

דברים כדורבנות. מה אשם הרב וולבה בסילופי אותו סופר, לא הסביר פרופ' לב. לי אישית נזדמן לשמוע מפי הרב וולבה, בכ"ח אדר א' תשל"ו, ביקורת על הספר הנ"ל בנושא חכמות חיצוניות. הרב ציטט את אחד מגדולי הדור, שהאמור בספר ההוא שהגר"א לא ביקש שיתרגמו את אוקלידס ללשון הקודש, אינו נכון. ויש מסורת ודאית שהגר"א אכן ביקש זאת.

סלפנים בציבור החרדי צריכים להכות על חטא הסילוף וגם על חטא חילול השם, אבל יש כאן האשמה חד-צדדית. סלפנות היא תופעה המצויה בכל חברה. זכורני שיחה מוסרית ששמעתי מפי מו"ר הרב וולבה לפני כעשרים שנה, בה קבע כי אין היסטוריון בלתי משוחד, וכל היסטוריה אנושית נכתבת לפי נטיותיו האישיות של החוקר או הסופר. והדברים אמורים בהיסטוריונים ישרי-דרך, כל שכן בהיסטוריונים וסופרים מגמתיים.

בפני פרופ' לב נוכל להציג ממצאים לא הוגנים מתוך ספרי מחברים דתיים לאומיים שרוממות תורה ומדע בגרונם. ואין הדברים אמורים רק בסופרים פרטיים, אלא במנהיגים רוחניים וספרי לימוד שהוכנסו למערכת החינוך.

קשה לשכוח את הצהרתו של רב לאומי נודע אשר קבע קבל עם ועדה כדלהלן:
"יש להזים את השמועה, שהחתם סופר צידד בקהילה נפרדת. אין לה כל בסיס".
שיטת ההפרדה אינה תואמת את השקפתם של רוב הלאומיים, ולכן בא רב זה להכחיש את החי, ולומר דברים כאלה על אחד מגדולי האחרונים, שכל בר בי רב בדברי ימי ישראל יוכל להצביע על פסקו העקרוני בעניין זה בשו"ת חת"ס. המפלגה המזוהה רעיונית עם הרב הלאומי הנ"ל, הלכה ופרסמה את דבריו אלה הן בעיתונה, והן בחוברת רעיונית שנשלחה לכל עבר כדי להאדיר את רעיונה הלאומי.

יצויין לשבח כתב העת "המעין", שפרסם מאמרים מצוינים (גיליונות תשכ"ז ד, ותשל"ג, ד) להפריך את הבדותה הזו, אך בחוגים שמהם היא יצאה, היא נקלטה ללא עוררין.

אפשר להביא דוגמאות נוספות לסילופים מגמתיים והפצת בדותות הנובעים ממניעים אידיאולוגיים של הציבור הדתי-לאומי, ולהצביע על הוצאת ספרים מכובדת של ציבור זה, שאינה בוחלת כלל בהדפסת ספרים שונים המכילים סיפורי סרק התואמים את הקו המחשבתי שלהם, והוצאת ספרים זו נהנית מקרנות סיוע נדיבות ותמיכה ציבורית רחבה. וזאת בניגוד לספרים החרדיים הפרטיים שהותקפו על ידי פרופ' לב, שנדפסו על אחריותם האישית של מחבריהם, בלא גיבוי ציבורי וסיבסודים.

פרופ' לב מסיים בקריאה אל הרב וולבה, לתקן את החברה החרדית באופן יסודי. ידוע לכל שמו"ר הרב וולבה שליט"א כל ימיו השקיע כוחו בחינוך תלמידיו ושומעי לקחו, בני החברה החרדית, לחיים תורניים מושלמים. בלי רצון לפגוע באף אחד, דומה שיש מה לתקן גם בחברות דתיות אחרות, לא רק ברמת שמירת המצוות הלקויה המזדקרת לעין כל הבא עמן במגע, ולא רק בכמות לימוד התורה המעטה והאינטנסיביות הדלה של החיים הדתיים הפנימיים שלהן, אלא גם באותם חסרונות עצמם שפרופ' לב מונה אצל בוגרי הישיבות.

עולם הישיבות צריך לערוך את חשבון הנפש שלו. הוא אינו מורכב מצדיקים בלבד, ודי אם נאזין לשיחות המוסר של המשגיחים, כדי להיווכח שאשליה כזו אינה קיימת. כל אחד ישתדל להגיע למאקסימום שלימות, בדרך התורתית והיהודית בה הוא הולך.


נניח לעת עתה את התוכחה ההדדית ונענה לאתגר שהציב הרב וולבה:
ישתמשו נא אנשי המדע הדתיים בידיעותיהם, לשם נפוץ התיאוריות הכפרניות המיושנות המתעטפות לשוא באיצטלה של מדע טהור.

הישיבות היו קבועות וכל הקהילות היו מתנדבים להעמידם עם התלמידים בכבוד גדול, עד שכל הארצות היו מהם הרבה שהיו שולחים בניהם שם ללמוד, וכשלמדו כל צרכם לפי רצונם היה כל אחד שב אל משפחתו ואל אחוזתו ומתוך כך מלאה הארץ דעה את ה'.