מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



רסד. מצות עניין טומאת הכהנים לקרוביהם. - ספר החינוך

ובכללה שיתאבלו כל אחד מישראל על ששה מקרוביהם הידועים.
שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, שנאמר (ויקרא כא ג) לה יטמא, וזה מצות עשה, שכן בא הפירוש עליו, וכן הוא מפורש בספרא (אמר א יב) לה יטמא - מצוה, לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו.
ולולי שקבלנו מחכמינו הפירוש כן, היתי סבור לומר שיהיה רשות: אם רצה מטמא, ואם לא רצה אינו מטמא, לפי שהכתוב מנעו מלטמא לשאר הקרובים. והייתי אומר, שבאלו הנזכרים בפרשה, הרשהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפירוש עליו, שאין זה רשות אלא מצוה.
והזכירו חכמים זכרונם לברכה (זבחים ק, א), מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו.
וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה:
וזאת בעצמה היא מצות אבול [=אבלות]. כלומר, שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב.
והמקרא שהביא הרב (אבילות א א) על מצות אבול, הוא מה שנאמר באהרן (שם י יט): ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’? ואמרו, ומחוזק החובה הזאת, בארו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא ייחלשו משפטי האבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון מדאורייתא, והוא יום מיתה וקבורה. ובבאור אמרו במועד קטן (יד, ב) אבל אינו נוהג אבלותו ברגל: אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא,,,,, ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד, ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהג אבלותו ביום ראשון שמטמא לקרוביו, והבן זה. עד כאן.

משורשי המצוה
מה שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות, כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכוח עד שיוציא העניינים מן הכוח אל הפועל. על כן בבוא אליו עונש מקרה מוות באחד מקרוביו, אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו. ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי ה’ יתברך לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים.
וזאת היא אמונתנו השלמה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה. ובתת האדם אל לבו עניין זה במעשה האבלות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו לפי כוחו. והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רב לבני אדם. והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי ה’ יתברך הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן, ויחשבו במחשבותיהם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, וכמות זה כן מות זה. ועל כן כתבו בספריהם, שישרפו האומלל מי שידאג כלל. ולעקור ולשרש מלבבנו אמונתם זאת הרעה, חייבתנו התורה במצוה זו, מלבד התועלת במה שזכרנו.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שיום ראשון הוא דאורייתא והששה דרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה (בראשית נ י), ויעש לאביו אבל שבעת ימים. נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה כי משה רבינו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה.
ואמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב האבלות חל עד שיסתם הגולל. כלומר, אחר שכיסו גופו של מת בקבר. אבל כל זמן שלא נקבר, אין האבל אסור בדבר מכל דברי האבלות, ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד קודם שנקבר.
ומה שאמרו (שבת קלו, א) שכל שלא שהה שלושים יום באדם אין מתאבלים עליו, לפי שהוא ספק. ובגמרא אמרו זכרונם לברכה, שאם ידענו בברור ששלמו לו חודשיו שדינו כשאר מתים לעניין אבלות, וכן לכל שאר הדברים דינו כאדם שלם.

וכן אמרו זכרונם לברכה, שהפורשים עצמם מכל דרכי צבור, וכן המינים והמשומדים והמסורות, כל אלו אין מתאבלים עליהם כלל, שמיתתן שמחה היא לעולם, ואין זה עונש לקרובים אבל זכות הוא להם. וכל זה מן השורש שכתבתי, ועליהם נאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה’ אשנא. וכן הממית עצמו לדעת, אין מתאבלין עליו, ובמקומו מתברר כיצד נדע שלדעת הכה את עצמו.

וכן מדיני המצוה
הדברים שאמרו זכרונם לברכה שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה, ובשאר הימים דרבנן, ודין שבעה ושלושים, ודין שנים עשר חודש באבלות אב ואם.
ודין קריעה, מי הם הקרובים שקורעין ואיזה זמן, וכיצד על הקרובים, וכיצד על אב ואם, ועל מי מקרוביו וממלמדיו ומגדוליו, ועל איזה מקומות חורבנן של ארץ ישראל, ודיני הקרעים ששוללין אתן מיד או לאחר זמן,
ודין האשה ששוללת מיד כדי שלא תתבזה.
ודין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין. ומה שאמרו, שכל הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה, ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס אפילו שעה אחת תוך שלושים, בטלו ממנו גזרת שלושים, וראש השנה ויום הכפורים דינם כרגלים של פסח, שבועות וסוכות.
ומה שאמרו (שם כד ב) שאף על פי שאין אבלות בחולו של מועד, קורע אדם על מתו שחייב להתאבל.
ודין שמועה רחוקה לאחר שלושים יום, שאין נוהגין אבלות אלא יום אחד, ואינו קורע, שהלכה כרבי מני דאמר הכי בגמרא משקין (מו"ק כ ב); אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו בשמועה רחוקה לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, ולא לדעת הרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה.
ועניין ההספד על מי מספידין, וכיצד, ושבת ויום טוב וחלו של מועד וחנוכה ופורים מה הן בהספד, ועל מי מבטלין תלמוד תורה במותן. ועניין צדוק הדין והברכות והנחמות שעושין בבית האבל.
ועניין לקוט עצמות של קרובים וכן לקוט עצמות אביו ואמו.
ומה שאמרו שהקרובים שמתאבלים עליהם, מתאבלים עמהם בפניהם מדברי סופרים.
ומה שאמרו שמתאבל אדם על אשתו, והיא על בעלה, ועל אחים מן האם מדברי סופרים, ובנו או אחיו מן השפחה או מן העובדת גלולים אין מתאבלין עליהן אפילו נתגירו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. והכהן מטמא לאשתו, אף על פי שאבילות אדם על אשתו מדברי סופרים, עשו אותה כמת מצוה, ומאחר שנסתם הגולל, אין מטמא בהן עוד.
שאמרו שחיוב אבלות בשלושה קרובים דרבנן ואלו הם אח או אחות מאם, ואחות נשואה או ארוסה, בין מאב בין מאם, ובין אנוסה ומפתה, ולפיכך אין כהן מטמא באלו.
ואלו העניינים עם יתר פרטיה מבוארים במסכת משקין (מועד קטן) ובמקומות מברכות וכתובות ויבמות ובספרא בפרשת אמר אל הכהנים [יו''ד סימן שעב - שעד].

ונוהגת מצוה זו של חיוב הטומאה במת הקרוב
בכהן בכל מקום ובכל זמן וכן בזכרי כהונה, אבל הנשים אינן בחיוב זה, שכן בא הפירוש, שמי שנמנע מלהטמא לזולת הקרובים, הוא שנצטוה להטמא לקרובים, אבל הנשים הכהנות, אחר שלא נמנעו מלהטמא במת, כמו שמבואר במקומו (מצוה רסג), כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו, ודע זה וזכרהו.
ומצות חיוב האבלות, הנגררת עם מצוה זו כמו שאמרנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם בין כהן בין ישראל ובזכרים ונקבות. וכהן העובר על זה ולא רצה להטמא לששה הקרובים הנזכרים בכתוב, וכן כהן או ישראל שלא רצו להתאבל על קרוביהם בדברים שמנו חכמים בחיוב עיקר האבלות ביום , בטלו עשה זה.
וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו), שבית דין כופין על בטול עשה. ויש מן המפרשים שכתבו שאין מצות אבול נחשבת למצוה דאורייתא, אולי דעתם לומר שאף על פי שאונן אסור בקודשים דאורייתא, כל עניין אבלות מיהא דרבנן הוא.

המצווה בכל הספרים