מצוות עשה המצווה הראשונה היא הציווי שנצטווינו להאמין באלוהות והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים. וזהו אומרו יתעלה: "אנכי ה' אלוהיך" (שמות כ, ב ודברים ה, ו). ובסוף גמרא מכות אמרו: "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. מאי קרא? תורה ציווה לנו משה" (דברים לג, ד) כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'. והקשו על זה ואמרו: "תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!". ובאה התשובה: "אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום". הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו. המצווה השניה היא הציווי שנצטווינו להאמין בייחוד והוא שנאמין שפועל הנמצא בסיבתו הראשונה הוא אחד. והוא אומרו יתעלה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). וברוב המדרשות תמצא שהם אומרים: "על מנת לייחד את שמי, על מנת לייחדני". והרבה כגון זה. כוונתם בדבר זה: שלא הוציאנו מבית עבדים ולא עשה עמנו מה שעשה בעשיית חסד והטבה, אלא בתנאי שנאמין בייחוד, לפי שאנו מחויבים בכך. ובהרבה מקומות אומרים 'מצוות ייחוד', וקוראים למצווה זו גם 'מלכות שמים' כי אומרים: כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, כלומר ההודאה בייחוד והאמונה בו. המצווה השלישית היא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה והוא: שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולותיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג - וזוהי האהבה המצווה [עלינו]. ולשון ספרי: ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו, ה) יודע אני כיצד אהב את המקום? תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך' - שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם". הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח. וכבר אמרו, שמצווה זו כוללת גם-כן, שנקרא את כל-בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני-אדם לאהבתו - וזה על דרך המשל - כך אם תאהב את ה' באמת במה שהגיע לך מהשגת אמיתותו, ברי שאתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע. ולשון ספרי: "ואהבת את ה'" - אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר "ואת-הנפש אשר-עשו בחרן" (בראשית יב, ה). כלומר: כמו שהיה אברהם, לפי שהיה אוהב - כמו שהעיד הכתוב: "זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח) - קורא בעצם השגתו את-בני האדם לאמונה מרב אהבתו, כך תאהבהו עד שתקרא בני האדם אליו. המצווה הרביעית היא הציווי שנצטווינו להאמין ביראתו יתעלה ובמוראו. ובל נהיה שאננים ובוטחים - אלא (נחכה) [ונחוש] לביאת עונשו ית' בכל-עת. וזהו אומרו יתעלה: "את-ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג). ובגמרא סנהדרין אמרו בדרך שקלא וטריא על דבריו יתעלה: "ונוקב שם-ה' מות יומת" (ויקרא כד, טז): ואימא פרושי, דכתיב: "אשר נקבו בשמות " (במדבר א, יז), ואזהרתה מן "את-ה' אלקיך תירא" - כלומר: זה שנאמר "ונקב שם-ה'" הוא שיזכיר את-השם בלבד בלי שיברך. ואם תאמר: איזה עוון יש בזה? נאמר, שהוא מאבד את היראה. כי מיראת ה' הוא, שלא יזכר שמו לבטלה. והייתה התשובה על שאלה זו ודחית דבר זה בכך שאמרו: "חדא - דבעינא שם בשם, וליכא", כלומר: שיברך את השם בשם, כמו שאמרו "יכה יוסי את יוסי": ועוד: "אזהרת עשה היא, וכל-אזהרת עשה לא שמה אזהרה". כלומר: זה שאמרת "אזהרתה מן 'את-ה' אלקיך תירא'" לא יתכן, לפי שזה ציווי - והוא מצוות עשה - ואין מזהירין בעשה. הנה נתבאר שזה שנאמר "את-ה' אלקיך תירא" - מצוות עשה. המצווה החמישית היא הציווי שנצטווינו לעבדו יתעלה. ונכפל הציווי הזה כמה פעמים ואמר "ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כג, כה); ואמר "ואתו תעבדו" (דברים יג, ה); ואמר "ואתו תעבד" (שם ו, יג); ואמר "ולעבדו" (שם יא, יג). ואף על פי שגם הציווי הזה הוא מן הציוויים הכללים - כמו שביארנו בכלל הרביעי - הרי יש בו ייחוד, כי הוא ציווי על התפילה. ולשון ספרי: "ולעבדו - זו תפילה". ואמרו עוד: "ולעבדו - זה תלמוד". ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו: "מנין לעיקר תפילה בתוך המצוות? מהכא: את-ה' אלקיך תירא ואתו תעבד" (שם ו, יג). ואמרו: "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו"- הכוונה לשאוף להתפלל בו ונכחו כמו שביאר שלמה. המצווה השישית הציווי שנצטווינו להתערב בין החכמים ולהתחבר אתם ולהתמיד ולשבת עימהם ולהשתתף עמהם בכל דרך מדרכי ההשתתפות: במאכל ומשתה ומיקח וממכר, כדי שנגיע בכך להדמות למעשיהם ולהאמין בדעות האמתיות מדבריהם. והוא אומרו יתעלה: "ולדבקה-בו" (שם יא, כב) וכבר נכפל גם הציווי הזה, ואמר: "ובו תדבק" (שם י, כ). ובא הפירוש: "ולדבקה בו" - הדבק בחכמים ותלמידיהם. זהו לשון הספרי. וכן הביאו ראיה על החובה לישא בת תלמיד חכמים ולהשיא בתו לתלמיד חכמים וליהנות תלמידי חכמים ולהתעסק עמהם ממה שנאמר "ובו תדבק". אמרו: "וכי אפשר לו לאדם להידבק בשכינה? והא כתיב: "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" (שם ד, כד) - אלא כל הנושא בת תלמיד חכמים" וכו'. המצווה השביעית הציווי שנצטווינו להישבע בשמו יתעלה בזמן שנצטרך לכך לקיים איזה דבר או לשוללו, לפי שיש בזה רוממות לו יתעלה וכבוד וגדולה. והוא אומרו יתעלה: "ובשמו תשבע" (שם י, כ). ובפירוש אמרו: "אמרה תורה 'השבע בשמו', ואמרה תורה 'אל תשבע'", כלומר: כמו שהשבועה שאינה צריכה מוזהרים עליה והיא מצוות לא-תעשה, כך השבועה בעת הצורך מצווים עליה והיא מצוות עשה. לפיכך אסור להישבע בשום דבר מכל הנבראים, כגון: המלאכים והכוכבים זולתי על דרך השמטת הנשוא, כגון שיאמר "באמתות השמש", וכוונתו "באמתות אלוקי השמש". ועל הדרך זו נשבעת אומתנו בשם משה רבנו (מה נכבד שמו), כאילו אומר הנשבע "באלוקי משה", "במי ששלח את משה". אבל כשאין הנשבע מכוון לכך, ונשבע באחד הנבראים מתוך אמונה שיש לאותו הדבר אמתות בעצמו עד שישבע בו - הרי זה עבר ושיתף אחר עם שם שמים. [ועל זה] בא בקבלה: "כל המשתף שם שמים עם דבר אחר - נעקר מן העולם". ולעניין זה נתכוון הכתוב באומרו: "ובשמו תשבע", כלומר: לו בלבד תאמין ותייחס את האמתות, שראוי להישבע בה. וכבר אמרו בריש תמורה: מנין שנשבעין לקיים מצווה? שנאמר: ובשמו תשבע. המצווה השמינית הציווי שנצטווינו להידמות לו ית' כפי יכולתנו, והוא אומרו: "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). וכבר כפל ציווי זה ואמר: "ללכת בכל-דרכיו" (שם יא, כב), ובא בפירוש עניין זה: "מה הקב"ה נקרא רחום - אף אתה היה רחום; הקב"ה נקרא חנון - אף אתה היה חנון; הקב"ה נקרא צדיק - אף אתה היה צדיק; הקב"ה נקרא חסיד - אף אתה היה חסיד" - זהו לשון ספרי. וכבר כפל צווי זה בלשון אחר ואמר: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (שם יג, ה), וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל - יתעלה על הכל עילוי רב. המצווה התשיעית הציווי שנצטווינו על קידוש השם. והוא אומרו: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). ועניין מצווה זו: שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים, ושלא נירא בכך מהיזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה - לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט; ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה. וזו היא מצוות קידוש השם שנצטוו בה כל בני ישראל, כלומר: שנמסור את עצמנו למות בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה בייחודו, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע כשהכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו כל בני אדם וישראל בכללם, ולא היה שם מקדש שם שמים. והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מכולם מצווה זו, ולא היה שם מי שמקיים אותה אלא הכל פחדו. ואין מצווה זו נוהגת אלא בכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם ייחודו ולהכריז עליו באותה העת. וכבר הבטיח ה' על ידי ישעיהו, שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה, שלא ירתיעם המוות, ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את ה' ברבים, כמו שציוונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אומרו: "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו" (ישעיה כט, כב-כג). ולשון ספרא: "על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים - על מנת שתקדשו את שמי ברבים". ובגמרא סנהדרין אמרו: "בן-נח מצווה על קידוש השם, או אינו מצווה? תא שמע: שבע מצוות בני נח. ואי איתא - תמניא הוו!". הנה נתבאר לך, שהיא מכלל מספר המצוות שהן חובה על ישראל, והביאו ראיתם על מצווה זו ממה שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין. המצווה העשירית הציווי שנצטווינו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית. והוא אומרו יתעלה: "ודברת בם בשבתך בביתך" (דברים ו, ב). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ברכות, ושם נתבאר שקריאת שמע דאורייתא. ולשון התוספתא: "כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע, כך נתנו חכמים זמן לתפילה", כלומר: זמני התפילה אינם מן התורה; אבל מצוות התפילה עצמה היא מן התורה, כמו שביארנו, וחכמים תקנו לה זמנים - וזהו עניין אומרם: "תפילות כנגד תמידין תקנום", כלומר: תקנו זמניהן בזמני ההקרבה. ומצווה זו אין הנשים חייבות בה. המצווה הי"א היא הציווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה - וזהו הנקרא: תלמוד תורה והוא אומרו "ושיננתם לבניך" (שם שם, ז). ולשון ספרי: "ושיננתם לבניך - אלו תלמידיך". וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: ויצאו בני הנביאים" (מלכים-ב ב, ג) ושם אמרו "ושיננתם - שיהיו מחדדים בתוך פיך: כשאדם שואלך דבר, לא תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד". וכבר נכפל צווי זה כמה פעמים: "ולמדתם ועשיתם, [ו]למען ילמדו" (דברים לא, יב). וכבר הרבו להדגיש מצווה זו ולזרז עליה בהרבה מקומות בתלמוד. ואין הנשים חייבות בה, שהרי נאמר "ולמדתם אותם את-בניכם", אמרו: "בניכם - ולא בנותיכם", כמו שנתבאר בגמרא קידושין. המצווה הי"ב הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של ראש. והוא אומרו יתעלה: "והיו לטטפת בין עיניך" (שם ו, ח). וכבר נכפל הציווי זו ארבע פעמים. המצווה הי"ג הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של יד. והוא אומרו יתעלה: "וקשרתם לאות על ידך" (שם); וגם הציווי במצווה זו נכפל ארבע פעמים. והראיה שתפילין של ראש ושל יד שתי מצוות - הוא אומרם בגמרא מנחות על דרך התימה על מי שסובר, שתפילין של ראש ושל יד לא תונח אחת מהן בלי האחרת, אלא [יונחו רק] כשיהיו שתיהן בנמצא. וזה לשונם: "מאן דלית לה שתי מצוות, חדא מצווה לא לעבד?!" כלומר: מי שאי אפשר לו לעשות שתי מצוות לא יעשה [לפחות] אחת?! לא, אלא יעשה את המצווה שבידו, ולפיכך יניח איזו מהן שבנמצא. הנה נתבאר לך, שקראו לתפילין של יד ושל ראש שתי מצוות. ושתי מצוות אלו אין הנשים חייבות בהן, שהרי אמר יתעלה בטעם חיובן: "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט) - ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה, וכך ביארו במכילתא. וכבר נתבארו כל דיני שתי המצוות האלה בפ"ד ממנחות. המצווה הי"ד הציווי שנצטווינו במעשה ציצית. והוא אומרו יתעלה: "ועשו להם ציצית וגו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח). אך אינה נמנית כשתי מצוות, אף על פי שביסוד הוא אצלנו: התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. שכן אמרו בספרי: "יכול שהן שתי מצוות: מצוות תכלת ומצוות לבן? תלמוד לומר: והיה לכם לציצית - מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות". וזו אין הנשים חייבות בה, כמו שנתבאר בתחילת גמרא קידושין. וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בגמרא מנחות. המצווה הט"ו הציווי שנצטווינו במעשה מזוזה. והוא אומרו יתעלה: "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט). וכבר נכפל הציווי בעניין זה; ודיני מצווה זו כולם נתבארו בפ"ג ממנחות. המצווה ט"ז הציווי שנצטווינו שייקהל העם כולו בשני של סכות של כל מוצאי שמיטה ושיקראו כמה פסוקים ממשנה תורה לפניהם. והוא אומרו יתעלה: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (שם לא, יב) - וזו היא מצוות הקהל. ובתחילת קידושין כשאמרו: "כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות", הקשו בתלמוד ואמרו: "והרי 'הקהל' דמצוות עשה שהזמן גרמה, ונשים חייבות?!" והוסק בסוף העניין: "אין למדין מן הכללות". וכבר נתבארו דיני מצווה זו, רצוני לומר איך יקרא, ומי יקרא, ומה יקרא - בפ"ז ממסכת סוטה. המצווה הי"ז הציווי שנצטווינו, שכל מלך היושב אצלנו על כסא המלכות יכתוב ספר תורה לעצמו ולא ייפרד ממנו. והוא אומרו יתעלה: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת" (שם יז, יח). וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בפ"ב מסנהדרין. המצווה הי"ח הציווי שנצטווינו שיהא לכל זכר ממנו ספר תורה לעצמו. ואם יכתבו בידו - הרי זה משובח מאוד והוא עדיף. כמו שאמרו: "כתבו - מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני". ואם אי אפשר לו לכותבו בידו - חייב הוא לקנותו או יבקש שיכתבו בשבילו. והוא אומרו יתעלה: "כתבו לכם את השירה הזאת" (שם לא, יט) לפי שאינו מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות. ואכן רצונו באומרו "את השירה הזאת" - כל התורה הכוללת את השירה הזאת. ולשון גמרא סנהדרין: "אמר רבא: אף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה - מצווה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' . איתביה אביי: כותב לו ספר תורה לשמו, כדי שלא יתגאה בשל אבותיו - מלך אין הדיוט לא?!" ובאה התשובה: "התם לא נצרכה אלא לשתי תורות, כדתניא: וכתב לו את משנה התורה - שתי תורות"; כלומר, שהחילוק בין מלך להדיוט הוא, שכל אדם חייב לכתוב ספר תורה אחד, והמלך שני ספרי תורות, כמו שנתבאר בפ"ב מסנהדרין. וכבר נתבארו דיני כתיבת ספר תורה ותנאיו בפ"ג ממנחות ובריש בתרא ושבת. המצווה הי"ט הציווי שנצטווינו להודות לו יתעלה אחר כל אכילה. והוא אומרו יתעלה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (שם ח, י). ולשון התוספתא: "ברכת המזון מן התורה, שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת את ה'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת ברכות. המצווה הכ' הציווי שנצטווינו לעשות בית לעבודה. שבו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה הפניה ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה, כמו שיתבאר. והוא אומרו יתעלה: "ועשו לי מקדש" (שמות כד, ח). ולשון ספרי: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק". הנה נתבאר לך, שבניין בית הבחירה מצווה בפני עצמה. וכבר ביארנו שהכללות הזאת כוללת פרטים, ושהמנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל נקרא "מקדש", גם אם נתייחד ציווי לכל חלק וחלק. אבל אמרו על המזבח "מזבח אדמה תעשה-לי" (שם כ, כד) שאפשר לחשוב על פסוק זה, שהוא מצווה בפני עצמה מלבד מצוות מקדש - הרי עניינו כמו שאתאר לך: פשטה דקרא הרי הוא מדבר בשעת התר הבמות, שהיה מותר לנו אז לעשות מזבח אדמה בכל מקום ולהקריב עליו; וכבר אמרו ע"ה, שעניין הדיבור הוא, שהוא ציווה לבנות מזבח מחובר בארץ, ושלא יהא מטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אומרם במכילתא דר' ישמעאל בפירוש פסוק זה: "כשתכנס לארץ, עשה לי מזבח המחובר באדמה". כיון שהדבר כך - הרי הוא ציווי נוהג לדורות והרי הוא מחלקי המקדש, רצוני לומר: שיבנה מזבח מן האבנים דווקא. ובמכילתא אמרו בפירוש אומרו יתעלה: "ואם מזבח אבנים תעשה לי" אמרו: "ר' ישמעאל אומר כל-'אם' 'ואם' שבתורה רשות, חוץ משלושה - אחד מהם: ואם מזבח אבנים תעשה לי". אמרו: "ואם מזבח אבנים" - חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: "אבנים שלמות תבנה את-מזבח ה' אלוקיך" (דברים כז, ו). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכללם, כלומר בניין המקדש ותארו וחילוקו ובניין המזבח ומשפטיו, במסכתא שחוברה לשם כך, היא מסכת מידות. וכן נתבאר תואר המנורה והשולחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם בהיכל בגמרא מנחות ויומא. המצווה הכ"א הציווי שנצטווינו ליראה אותו הבית הנזכר מאוד מאוד עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה והרעדה - וזו היא מוראת מקדש. והוא אומרו יתעלה: "ומקדשי תיראו" (שמות יט, ל) והגדרת יראה זו כמו שהזכירו בספרא: "איזה הוא מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר. וכבר נתבאר בכמה מקומות בתלמוד, שאסור בהחלט לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד; וכל זה לפי שאמר יתעלה: "ומקדשי תיראו" וזו חובה לעולם, אפילו בזמן הזה שהוא חרב בעוונותינו שרבו. ולשון ספרא: "אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש מנין? תלמוד לומר: את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו - מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם". ושם אמרו עוד: "לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שפקד על המקדש". המצווה הכ"ב הציווי שנצטווינו לשמור את המקדש ולסב בו תמיד בכל לילה במשך כל הלילה כדי לכבדו ולרוממו ולגדלו, והוא אומרו יתעלה לאהרן: "ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות" (במדבר יח, ב) כלומר: אתם תהיו לפניו תמיד. וכבר נכפל ציווי זה בלשון אחר, והוא אומרו: "ושמרו את משמרת אהל מועד" (שם שם, ד). ולשון ספרי: "אתה ובניך אתך לפני אוהל העדות, הכוהנים מבפנים והלוויים מבחוץ", כלומר: לשמירה ולהליכה סביבו. ובמכילתא אמרו כלשון הזה: "ושמרו את משמרת אהל מועד - אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה? תלמוד לומר: ושמרתם את משמרת הקדש" (שם שם, ה) הנה נתברר לך ששמירתו מצוות עשה. ושם אמרו: "גדולה למקדש שיש עליה שומרים, לא דומה פלטורין שיש עליה שומרין לפלטורין שאין עליה שומרין". וידוע שפלטורין - שם לארמון. רצונו לומר: שמגדולת הארמון ורוממותו, שיהיו שומרים קבועים עליו. וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בפרק א' ממסכת תמיד ובמסכת מידות. המצווה הכ"ג הציווי שנצטוו הלוויים בלבד, לעבוד במקדש בעבודות ידועות כגון: נעילת שערים, ואמירת השיר בעת הקורבן. והוא אומרו: "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד" (שם שם, כג). ולשון ספרי: "שומע אני אם רצה יעבוד; ואם לא רצה - לא יעבוד, תלמוד לומר: ועבד הלווי הוא - על כרחו", כלומר: שזה חובה עליו ומצווה מוטלת עליו בהכרח. וכבר נתבאר מה היא עבודת הלוויים הזאת בכמה מקומות בתמיד ומידות. ונתבאר גם כן בפרק ב' מערכים, שאין אומרים שיר אלא הלוויים. וכבר נכפל הציווי במצווה זו בלשון אחר: ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלוויים (דברים יח, ז) ואמרו בפרק ב' מערכים: "איזהו שרות בשם ה'? , הוי אומר: זו שירה". המצווה הכ"ד הציווי שנצטוו הכוהנים (בלבד) לרחוץ ידיהם ורגליהם כל פעם שיצטרכו להיכנס להיכל או לקרב לעבודה - וזו היא מצוות קידוש ידיים ורגלים. והוא אומרו יתעלה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד" (שמות ל, יט-כ). ומצוות עשה זו חייב על העבירה עליה מיתה בידי שמים, כלומר: שכהן ששמש במקדש אם לא רחץ ידיים ורגלים - חייב מיתה בידי שמים; והוא אומרו יתעלה: "ירחצו מים ולא ימותו" (שם). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ב' מזבחים. המצווה הכ"ה הציווי שנצטוו הכוהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'. והוא אומרו יתעלה: "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אתו אהרן ובניו" (שם כז, כא) וזוהי מצוות הטבת הנרות. וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בפרק ח' ממנחות ובפרק א' מיומא ובמקומות במסכת תמיד. המצווה הכ"ו הציווי שנצטוו הכוהנים לברך את ישראל בכל יום. והוא אומרו יתעלה: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (במדבר ו, כג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק האחרון ממגילה ומתענית ובפרק ז' ממסכת סוטה. המצווה הכ"ז הציווי שנצטווינו לשים לחם הפנים לפני ה' תמיד. והוא אומרו יתעלה: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל). וכבר ידעת לשון התורה בנתינת לחם חדש כל שבת, ושיהא עמו לבונה, ושיאכלו הכוהנים מה שנעשה בשבת הקודמת. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפי"א ממנחות. המצווה הכ"ח הציווי שנצטוו הכוהנים לתן את הקטורת בכל יום פעמים על מזבח הזהב. והוא אומרו יתעלה: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה" (שם ל, ז-ח). וכבר נתבארו דיני קטורת זו ועשייתה ותיאור ההקטרה בה בכל יום בריש כריתות ובמקומות במסכת תמיד. המצווה הכ"ט הציווי שנצטווינו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אומרו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו) וזה לא יתכן אלא על ידי [מה] שציווה להתמיד ולשים את העצים בכל בוקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד. ובפירוש אמרו: "אף על פי שהאש מצויה מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכיפורים ובפרק ב' מתמיד, רצוני לומר מצוות מערכות האש הנעשית בכל יום במזבח. המצווה המשלימה שלושים הציווי שנצטוו הכוהנים להסיר את האפר בכל יום מעל גבי המזבח וזוהי שקוראים: "תרומת הדשן". והוא אומרו יתעלה: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו' והרים את הדשן" (שם שם, ג,). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת תמיד וכיפורים. המצווה הל"א הציווי שנצטווינו להוציא את הטמאים מן המקדש. והוא אומרו יתעלה: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב). ומחנה זה האמור כאן הוא מחנה שכינה שלדורות כמוהו העזרה, כמו שביארנו בריש סדר טהרות בפירוש המשנה. ולשון ספרי: "וישלחו מן המחנה - אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה". וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר. והוא אומרו יתעלה: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה" (דברים כג, יא). רצה כאן באומרו "מחוץ למחנה": מחנה שכינה, כמו שאמר במצווה זו עצמה: "אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה, ג) ובגמרא פסחים : "ויצא אל מחוץ למחנה" - זה מחנה שכינה. ולשון המכילתא: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה - בעשה"; ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר: "ולא יטמאו את מחניהם". ובספרא: ויצא אל מחוץ למחנה - מצוות עשה. המצווה הל"ב הציווי שנצטווינו לגדל זרע אהרון ולכבדם ולרוממם ולייחס להם מעלת קדושה וכבוד: ואפילו יסרבו לכך - לא נשמע להם. כל זה לשם כבוד לה' יתעלה, כיון שלקחם לעבודתו והקרבת קורבנותיו. והוא אומרו: "וקידשתו כי את-לחם אלוהיך הוא מקריב קדוש יהיה-לך" (ויקרא כא,ח). ובא הפירוש: "וקידשתו" - "לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון (בתורה), ולברך ראשון, לטול מנה יפה ראשון". וגם לשון ספרא: "וקידשתו" - "על כורחו"; כלומר, שמצווה זו נצטווינו בה אנחנו ואינה תלויה ברצון הכהן. וכך אמרו: "קדושים יהיו לאלהיהם" (שם שם, ו) - "על כרחם"; "והיו קדש" - לרבות בעלי מומין"; שלא נאמר, כיון שזה אינו ראוי להקריב לחם אלוהיו, מדוע נעדיפנו ונחלק לו כבוד וגדולה? לפיכך אמר: "והיו קודש" - הזרע המכובד כולו - תמים ובעל מום. וכבר נתבארו התנאים הראויים להם, ואז צריך לנהוג עימהם מנהג זה, במקומות מפוזרים בגמרא מכות וחולין ובכורות ושבת וזולתן. המצווה הל"ג הציווי שנצטוו הכוהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואחר כך יעבדו במקדש. והוא אומרו יתעלה: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב); "ואת בניו תקריב והלבשתם כותנת" (שם כט, ח). ואלו הם בגדי כהונה: שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכוהן הדיוט. וכל פעם שעובד כהן בפחות מן הבגדים המיוחדים לאותה העבודה או יותר - עבודתו פסולה; ונוסף לכך חייב על כך מיתה בידי שמים, רצוני לומר מחוסר בגדים שעבד. וכך מנו אותו בגמרא סנהדרין מכלל מחויבי מיתה בידי שמים. ועל זה לא בא פסוק, אלא נאמר בכתוב: "וחגרת אותם אבנט וגו' והייתה להם כהונה" (שם שם, ט), ובא בפרושו: "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם והוו להו זרים". ויתבאר לקמן שזר ששמש - במיתה. ואמרו בספרא: "וישם עליו את החושן" - פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות; למדה לשרות יום יום ולשרות יום הכיפורים. בכל יום בבגדי זהב, וביום הכיפורים משמש בבגדי לבן. וכבר נתבאר בלשון ספרא, שלבישת בגדים אלו מצוות עשה והוא אומרם: "ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת המלך? תלמוד לומר: ויעש כאשר ציווה ה' את משה" (ויקרא טז, לד). כלומר, שבגדים אלו, אף על פי שהם בתכלית היופי - שהם זהב ואבני שהם וישפה וזולתן מן האבנים היקרות - לא יתכוון להתנאות בהם, אלא לקיום המצווה, שציווה ה' את משה, בלבד; והיא, שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. וכבר נתבארו דיני מצווה זו כולם בפרק ב' מזבחים ובמקומות בכיפורים וסוכה. המצווה הל"ד שנצטווינו שיישאו הכוהנים את הארון על כתפיהם כשנרצה להעבירו ממקום למקום. והוא אומרו יתעלה: "כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו" (במדבר ז, ט). ואף על פי שציווי זה נאמר אז ללוויים, לא היה זה אלא מחמת מיעוט מספר הכוהנים באותו הזמן, כי אהרן הוא המתחיל; אבל לדורות הרי המצווה חובה על הכוהנים, והם הנושאים אותו, כמו שנתבאר בספר יהושע ובספר שמואל. וכאשר ציווה דוד להעביר את הארון בפעם השניה אמר בדברי הימים: "וישאו בני הלוויים את הארון האלהים כאשר ציווה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם". וכן כאשר הזכיר בדברי הימים חלוקת הכוהנים לעשרים וארבע משמרות ואמר אחר כך: "אלה פקדתם לעבודתם לבוא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר ציווהו ה' אלהי ישראל", פרשו חכמים, שהוא רומז על [זה] שעבודת הכוהנים היא נשיאת הארון על הכתף, וזהו ציווהו ה' אלקי ישראל. ולשון ספרי: "כמשפטם וגו' כאשר ציווהו ה' אלקי ישראל - היכן ציווהו? ולבני קהת לא נתן וגו' בכתף ישאו". הנה נתבאר שזה מכלל המצוות. המצווה הל"ה הציווי שנצטווינו שיהא לנו שמן עשוי באופן מיוחד למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה. כמו שאמר: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על-ראשו שמן המשחה" (ויקרא כא, י). וכן מושחים בו מקצת המלכים, כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו; אבל אין מושחים בו את הכלים לדורות, לפי שבפירוש אמרו בספרי, שבמשיחתם של אלו - כלומר כלי המשכן - הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא. אמר יתעלה: "שמן משחת-קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש כרתות. המצווה הל"ו הציווי שנצטווינו שיהיו הכוהנים עובדים במשמרות היינו: בכל שבוע תעבוד משמרת, ולא תהיה יד הכל מעורבת, אלא ברגלים בלבד, ש[אז] כל המשמרות עובדות בשווה וכל מי שבא מקריב. וכבר נתבאר בדברי הימים, שדוד ושמואל חלקום ועשאום כ"ד משמרות. ונתבאר בסוכה, שברגלים יד כולן שווה. והכתוב שנאמר במצווה זו הוא אמרו: "וכי יבוא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלוויים העומדים שם לפני ה' חלק כחלק יאכלו" (דברים יח, ו-ח). ולשון ספרי: "ובא בכל אות נפשו - יכול לעולם? תלמוד לומר: מאחד שעריך-בשעה שישראל מכונסין בשער אחד בשלושה רגלים. יכול כל המשמרות שוות בקורבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל? תלמוד לומר: 'לבד ממכריו על האבות'. מה מכרו האבות זה לזה? אתה בשבתך, ואני בשבתי"; כלומר: הסכמתם על סידור משמרות העבודה: כל שבוע - משמרה. וכך פרשו התרגום: בר ממטרתא דייתה שבתא, דכן אתקינו אבהתא. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף גמרא סוכה. המצווה הל"ז הציווי שנצטווינו שייטמאו הכוהנים לקרובים הנזכרים בתורה. שכן מאחר שמנעם הכתוב מלהיטמא למת בלבד, כדי לכבדם, והתיר להם להיטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה - יטמא; אינו רוצה - אל יטמא, לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב. והוא אומרו יתעלה: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג), כלומר לאחותו. ולשון ספרא: "לה יטמא - מצווה. לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כורחו". [מצווה] זו עצמה היא מצוות אבל, כלומר: שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו, רצוני לומר ששה מתי מצווה. ומחמת חומר חיוב זה פרש בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה, שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יקלו בדיני אבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובפירוש אמרו במועד קטן: "אבל אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעיקרא הוא - אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא ושהיא מצוות עשה, אך דווקא ביום ראשון בלבד; אבל שאר השבעה - מדרבנן, ושאפילו הכהן ינהג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו; והבן זה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת משקין ובכמה מקומות בברכות וכתובות וביבמות ועבודה זרה ובספרא בפרשת "אמר אל הכוהנים". וחיוב זה שאנו מחייבים את הכהן להיטמא לקרובים אינו חובה לנשים לפי שמי שהוזהר שלא יטמא לזולת הקרובים, הוא נצטוה להיטמא לקרובים; אבל הכוהנת כיון שלא הוזהרה על טומאת מת, כמו שאבאר במקומו, כך אין עליה ציווי ולא חיוב להיטמא. אמנם חייבת היא באבלות, אבל הטומאה תלויה ברצונה. והבן זה. המצווה הל"ח הציווי שנצטווה כהן גדול לישא בתולה בבתוליה. והוא אומרו יתעלה: "והוא אשה בבתוליה יקח" (שם שם, יג). ובפירוש אמרו: "עושה היה ר' עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה". וביארו את זה כגון: שבעל כהן גדול [מי] שאינה בתולה - שהיא אסורה עליו בעשה. לפי שהכלל הוא אצלנו לאו הבא מכלל עשה - עשה. הנה נתבאר שהיא מצוות עשה. ואמרו עוד: "ומצווה על הבתולה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מיבמות, ובמקומות בכתובות וקידושין. המצווה הל"ט הציווי שנצטווינו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום ואלה נקראים "תמידין". והוא אומרו יתעלה: "שנים ליום עולה תמיד" (במדבר כח, ג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו וסדר הקרבתם ועשיתם בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד. המצווה המ' הציווי שנצטווינו שיקריב כהן גדול, בכל יום תמיד מנחה בבוקר ובין הערבים, והיא הנקראת: חביתי כהן גדול, ונקראת גם: מנחת כהן משיח. והוא אומרו יתעלה: "זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'" (ויקרא ו, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו ומתי קרבה ואיך קרבה בפרק ו' ובפרק ט' ממנחות ובמקומות ביומא ותמיד. המצווה המ"א הציווי שנצטווינו להקריב קורבן בכל יום שבת נוסף על תמיד של כל יום וזהו מוסף שבת. והוא אומרו יתעלה: "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח, ט). וכבר נתבאר סדר הקרבתו בפרק ב' מיומא ובתמיד. המצווה המ"ב הציווי שנצטווינו להקריב קורבן בכל ראש חודש נוסף על תמיד של כל יום- וזהו מוסף ראש חודש. והוא אומרו יתעלה: "ובראשי חודשיכם וגו'" (שם שם, יא). המצווה המ"ג הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף על התמיד בכל שבעת ימי הפסח וזהו מוסף חג המצוות. והוא אומרו יתעלה: "שבעת ימים תקריבו אשה לה'" (ויקרא כג, לו) . המצווה המ"ד היא מנחת העומר והיא המצווה שנצטווינו להקריב מנחת שעורים ביום ט"ז בניסן, ונקריב עמה כבש בן-שנתו לעולה. והוא אומרו יתעלה: "והבאתם את-עמר ראשית קצירכם אל-הכהן" (שם שם, י). ומנחה זו היא נקראת: "מנחת בכורים", ועליה הרמז באומרו יתעלה: "ואם-תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל" (שם ב, יד) ולשון המכילתא: "כל אם ואם שבתורה-רשות, חוץ משלושה שהן חובה, ואחד מהם הוא: ואם תקריב מנחת בכורים". אמרו: "חובה אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: תקריב את מנחת בכוריך-חובה ולא רשות" וכבר נתבארו דיני מצווה זו כולם בשלמות בפרק י' ממנחות. המצווה המ"ה הציווי שנצטווינו להקריב קורבן מוסף גם ביום חמישים מיום הקרבת העומר שהוא יום ט"ז בניסן, וזהו מוסף עצרת והוא הנזכר בספר "במדבר סיני" והוא אומרו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם עולה לריח ניחוח" (במדבר כח, כו-כז). המצווה המ"ו הציווי שנצטווינו להביא שתי לחם חמץ למקדש עם הקורבנות הכתובים שהם באים בגלל הלחם ביום עצרת הקבוע, ולהקריב הקורבנות כמו שפרש הכתוב בויקרא, ואוכלים הכוהנים שתי הלחם אחר הנפתן עם כבשי שלמים. והוא אומרו יתעלה: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים" (ויקרא כג, יז) וכבר נתבאר בפרק ד' ממנחות שקורבן זה הבא בגלל הלחם חילוק ממוסף היום ושזה אינו זה. וכבר ביארנו את זה באור מספיק במסכת מנחות, וכל דיני מצווה זו כבר נתבארו בפרק ד' ופרק ה' ופרק ח' ופרק י"א ממנחות. המצווה המ"ז הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום א' בתשרי והוא מוסף ראש השנה. והוא אומרו יתעלה: "ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' ועשיתם עלה לריח ניחוח לה'" (במדבר כט א-ב) המצווה המ"ח הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום העשירי בתשרי. והוא אומרו יתעלה: "ובעשור לחדש השביעי וגו' והקרבתם עלה לה' ריח ניחוח". (שם שם, ז-ח). המצווה המ"ט [נצטווינו בעבודת יום הכיפורים] הציווי שנצטווינו בעבודת היום, כלומר: כל הקורבנות והוידויין שנצטווינו ביום צום כפור לכפר בהם כל העונות, כמו שאמר הכתוב. והיא כל החוקה האמורה ב'אחרי מות'. והראיה שהכל מצווה אחת, אומרם בסוף פרק ה' מכיפורים: "כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום". וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו במסכת המיוחדת לה, והיא מסכת יומא. המצווה הנ' הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף בימי חג הסכות. והוא אומרו יתעלה: "והקרבתם עלה אשה ריח ניחוח לה'" (שם שם, יג) וזהו מוסף החג. המצווה הנ"א הציווי שנצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום השמיני של חג הסכות וזהו מוסף שמיני עצרת ומה שחייב אותנו למנות מוסף זה בפני עצמו, נבדל מכל ימי סכות, הוא שהכלל אצלנו: שמיני עצרת רגל בפני עצמו. ובפירוש אמרו שהוא: "רגל בפני עצמו, קורבן בפני עצמו" הנה זו ראיה שקרבנו חלוק. וזה פשוט בתכלית הפשטות. המצווה הנ"ב הציווי שנצטווינו לעלות למקדש שלוש פעמים בשנה. והוא אומרו יתעלה: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כג, יד). וכבר נתבאר בכתוב, שהעליה הזאת היא שיעלה עם קורבן להקריבו. וכבר נכפל ציווי זה כמה פעמים. ולשון ספרי: "שלוש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן: חגיגה וראיה ושמחה". וכן גם אמרו בגמרא חגיגה: "שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה ושמחה". ועניין חגיגה זו - שיקריב קורבן שלמים. המצווה הנ"ג הציווי שנצטווינו על הראיה. והוא אומרו יתעלה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" (דברים טז טז). ועניין מצווה זו, שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו הוא הנקרא עולת ראיה. וכבר הקדמנו והזכרנו אומרם: "שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה. ראיה ושמחה". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו, כלומר, מצוות ראיה, במסכת חגיגה. וגם זו אין הנשים חייבות בה. המצווה הנ"ד הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים. והוא אומרו יתעלה: "ושמחת בחגך" (שם שם, יד) והיא המצווה השלישית משלוש מצוות הנוהגות ברגל. והעניין הראשי שאליו נרמז במצווה זו - הוא: שיקריבו קורבן שלמים בהכרח, ושלמים אלו נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד: שלמי שמחה. ועל הקרבת שלמים אלו, אומרים: "נשים חייבות בשמחה" וכבר אמר הכתוב: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'" (שם כז, ז) וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו ב[מסכת] חגיגה. ובכלל אמרו "ושמחת בחגך" מה שאמרו עוד, והוא אומרם "שמח בכל מיני שמחה" מזה: אכילת הבשר בחגים, ושתית היין, ולבישת בגדים חדשים, וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, והשחוק בכלי זמר ובריקוד במקדש במיוחד, והיא שמחת בית השואבה" וכל זה נכנס בכלל אומרו "ושמחת בחגך" והחמור שבהם הוא חיוב שתיית היין דווקא, כיון שהוא מיוחד לשמחה. ולשון גמרא פסחים: "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. במה משמחם? ביין". ושם אמרו: "תניא ר' יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו). ואמרו עוד: "אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן". ולשון התורה הוא, שנתחייב לכלול בשמחה זו העניים והמסכנים והגרים, אמר יתעלה: "והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יד). המצווה הנ"ה הציווי שנצטווינו להקריב כבש הפסח ביום י"ד בניסן. והוא אומרו יתעלה: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו). וכל העובר על מצווה זו ונמנע מלהקריבו בזמנו במזיד - הרי זה חייב כרת, בין שהוא איש או אשה. לפי שכבר נתבאר בגמרא פסחים, שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת. כלומר, הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל. ומאמר התורה בו הוא כרת, והוא אומרו: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה" (במדבר ט, יג). ובריש מסכת כרתות, כאשר מנו את המצוות שהעובר עליהן חייב כרת - והן כלן מצוות לא תעשה - אמרו: "והפסח והמילה במצוות עשה". וכבר הקדמנו הקדמה זו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פסחים. המצווה הנ"ו הציווי שנצטווינו לאכול כבש הפסח בליל ט"ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והם: שיהא צלי, ושיאכל בבית אחד, ושיאכל עם מצה ומרור. והוא אומרו יתעלה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי-אש ומצוות על-מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח). ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: מדוע אתה מונה אכילת פסח ומצה ומרור כמצווה אחת, ואינך מונה אותן כשלוש, מאחר שאכילת מצה מצווה ואכילת מרור מצווה ואכילת בשר הפסח מצווה? אז אומר: זה שאכילת מצה מצווה בפני עצמה - הרינו נכון כמו שנבאר; וכן נכון שאכילת בשר הפסח מצווה כמו שהזכרנו; אבל המרור הרי הוא טפל לאכילת הפסח ואין למנותו מצווה בפני עצמה. הראיה לכך: שבשר הפסח נאכל לקיום המצווה, בין שיש מרור ובין שאין מרור; אבל המרור אינו נאכל אלא עם בשר הפסח, שכן הוא אומר יתעלה: "על מצוות ומרורים יאכלהו" (במדבר ט, יא). ואילו אכל מרור בלי בשר - לא עשה כלום בהחלט, ולא נאמר שקיים מצווה אחת, היא אכילת מרור. ולשון המכילתא: "צלי-אש ומצוות על מרורים יאכלהו" - מגיד הכתוב, שמצוות פסח צלי, מצה ומרור". כלומר: שהמצווה היא כללותם. ושם נאמר: "מנין אתה אומר, שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח? תלמוד לומר יאכלהו", כלומר הבשר לבדו. "יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח, יוצאין ידי חובתם במצה ומרור? הרי אתה דן: הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור? תלמוד לומר: יאכלהו". ושם נאמר: "יאכלהו - מכאן אמרו: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע" לפי שעיקר המצווה אכילת הבשר, כמו שאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה"; והמרור מטפלי בשר הפסח וחובותיו, כמו שנתבאר מאמרות אלו למי שהבינן. והראיה הברורה בזה הוא היסוד שאמר התלמוד, והוא אומרם: "מרור בזמן הזה דרבנן", לפי שמן התורה אין חובה לאוכלו בפני עצמו אלא נאכל עם בשר הפסח. וזו ראיה ברורה ומפרשת, שהוא מטפלי המצווה, לא שאכילתו מצווה בפני עצמה. וגם דיני מצווה זו מבארים במסכת פסחים. המצווה הנ"ז הוא הציווי שנצטווינו על שחיטת פסח שני למי שנמנע ממנו פסח ראשון. והוא אומרו יתעלה: "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו" (שם). גם כאן ראוי למפקפק שיפקפק בדברי ויאמר לי: מדוע תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בכלל השביעי באומרך, שהלכות המצווה אינן נמנות בפני עצמן? ידע המקשה קושיא זו, שכבר נחלקו חכמים בפסח שני, אם הוא המשך דיני הראשון או שהוא ציווי מיוחד בעצמו, ופסק ההלכה, שהוא ציווי מיוחד בעצמו - ולפיכך ראוי למנותו בפני עצמו. ובגמרא פסחים אמרו: "חייב כרת על השני - דברי רבי; ר' נתן אומר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני; ר' חנניה בן עקביה אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שני". אחר כך שאל התלמוד ואמר: "במאי קא מפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, ור' נתן סבר: שני תשלומין לראשון הוא". הנה נתבאר מה שרמזנו עליו. ושם נאמר: "הלכך הזיד בזה ובזה - כלומר לא הקריב פסח ראשון ולא פסח שני בזדון - דברי הכל חייב; שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור; הזיד בראשון ושגג בשני לר' ור' נתן חייב, ולר' חנניה בן עקביא פטור". וכך גם כן אם הזיד בראשון והקריב בשני - הוא חייב לדעת רבי, לפי שאין אצלו השני תשלומין לראשון; וההלכה בכל זה כרבי. ומצווה זו אין הנשים חייבות בה. לפי שנתבאר שם שאשה בשני רשות. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בגמרא פסחים. המצווה הנ"ח הציווי שנצטווינו לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר על מצה ומרור, והוא אומרו יתעלה גם על זה: "על מצוות ומרורים יאכלהו" (שם שם). וגם דיני מצווה זו נתבארו בפסחים. וברור שאינו חובה לנשים, כי כשם ששחיטתו אינה חובה להן - כמו שביארנו - כך [גם לא] אכילתו בלי ספק. המצווה הנ"ט הציווי שנצטווינו לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבת כל קורבן מקורבנות הפרקים. והוא אומרו יתעלה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות" (שם י, י). ובפירוש אמרו, שמצוות היום בחצוצרות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בספרי וראש השנה ותעניות, כי אנו מצווים לתקוע בחצוצרות בזמן הצרות והרעות כשנזעק אליו יתעלה [כמו ש]אמר: "וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו'" (שם שם, ט). המצווה הס' הציווי שנצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים ולמעלה ולא פחות מזה, וזו היא מצוות מחוסר זמן בגופו. והוא אומרו יתעלה: "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקורבן" (ויקרא כב, כז). וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר, והוא אומרו: "שבעת ימים יהיה עם-אמו" (שמות כב, כט). מצווה זו כוללת את כל הקורבנות, קורבן יחיד וקורבן צבור, על סוגיהם השונים. וממה שאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה" - משמע שקודם לכן לא ירצה. הנה נתבררה האזהרה להקריב מחוסר זמן; אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולפיכך אין לוקין עליו, שכן מי שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שנתבאר בפרק, 'אותו ואת בנו' ושם נאמר: "הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בספרא ובסוף זבחים. המצווה הס"א הציווי שנצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב שלם במינו, תמים מן-המומים שעליהם נאמר בכתוב ובמסורת שהם מומים. והוא אומרו יתעלה: "תמים יהיה לרצון", (ויקרא כב, כא). ולשון ספרא: "תמים יהיה לרצון - מצוות עשה". וכבר הביאו ראיה, שיינות הנסכים ושמנם וסלתם יהיו בתכלית הטוב והשלמות מכל קלקול, ואומרו יתעלה: "תמימים יהיו לכם וניסכיהם" (במדבר כח, לא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' ממנחות. המצווה הס"ב הציווי שנצטווינו להקריב מלח עם כל קורבן. והוא אומרו יתעלה: "על כל קורבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בספרא ובכמה מקומות במנחות. המצווה הס"ג הציווי שנצטווינו במעשה קורבן העולה והוא כשכל קורבן עולה שקרב, בין שיהיה קורבן יחיד או קורבן צבור, יהיה באופן כזה וכזה. והוא אומרו בויקרא: "אדם כי-יקריב מכם קורבן לה' וגו' אם-עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (שם א ב-ג). המצווה הס"ד הוא הציווי שנצטווינו שיהא מעשה קורבן חטאת באופן הנזכר, תהיה החטאת אשר תהיה. והוא אומרו יתעלה: "זאת תורת החטאת וגו'" (שם ו, יח). וגם ביאר שם בויקרא איך היא נשחטת ומה ממנה נקטר ומה נאכל. המצווה הס"ה הציווי שנצטווינו שיהא מעשה קורבן אשם באופן הנזכר בויקרא באומרו יתעלה: "וזאת תורת האשם" (שם ז, א). וביאר הכתוב איך קרב ומה ממנו נקטר ומה נאכל המצווה הס"ו הציווי שנצטווינו שיהא מעשה זבח השלמים באופן הנזכר. באומרו: "ואם-זבח שלמים קורבנו וגו'" (שם ג, א). ואמרו עוד להשלמת המעשה: "וזאת תורת זבח השלמים [וגו'] אם על תודה יקריבנו" (שם ז, יא-יב). וארבעת המעשים האלה - כלומר: מעשה העולה והחטאת והאשם והשלמים - הם כל מעשי הקורבנות, לפי שכל קורבן בהמה שמקריב היחיד או הצבור אינו אלא אחד מארבעת הסוגים האלה, חוץ מן האשם שהוא לעולם קורבן יחיד, כמו שביארנו כמה פעמים. ומסכת זבחים כוללת גם דיני ארבע מצוות אלו והנספח אליהן מן הדומה להן, דברים שחובה לעשותם, ודברים שחייבים עליהם, ודברים שאם עשה פסל, ודברים העשויים כהוגן. המצווה הס"ז הציווי שנצטווינו שיהא מעשה המנחה באופן הנזכר בכל סוג וסוג מהן והוא אומרו: "ונפש כי-תקריב קורבן מנחה לה' וגו'; ואם מנחה על המחבת קורבנך וגו'; ואם מנחת מרחשת" (שם ב, א, ה, ו,). ואמר להשלמת המעשה: "וזאת תורת המנחה וגו'" (שם ו, ז). ודיני מצווה זו על חלקיה הרבים מבוארים במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת מנחות. המצווה הס"ח הציווי שנצטווינו שיקריבו בית-דין קורבן, אם שגגו והורו שלא כהלכה, וזהו אומרו יתעלה: "ואם כל-עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" (שם ד, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו והתנאים שבה בשלמות במסכת הוריות ובכמה מקומות ממסכת זבחים. המצווה הס"ט הציווי שנצטווינו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קורבן חטאת. והוא אומרו יתעלה: "ואם-נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" (שם ד, כז). וזו היא חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר ביארנו, שהעברות שחייבים על שגגתן חטאת זו, הן שחייבים על זדונן כרת, בתנאי שתהיה מצוות לא-תעשה ויהיה בה מעשה, כמו שנתבאר בתחילת כריתות. הלכות מצווה זו כולה כבר נתבארו במסכת הוריות וכריתות ובכמה מקומות בשבת ושבועות וזבחים. המצווה הע' הוא הציווי שנצטווינו להקריב קורבן מסוים אם יש לנו ספק באחת מאותן העברות הגדולות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה - קורבן זה נקרא 'אשם תלוי'. צורת ספק כזה אשר, אם הוא חל, חייבים עליו אשם תלוי, היא: כגון שיש לפניו חתיכות חלב, אחת מהן חלב הכליות והאחרת חלב הלב. ואכל אחת מהן ואכל אחר את השניה או שאבדה, ונסתפק ונתעורר אצלו חשש אם החתיכה שאכל הייתה המותרת או האסורה - זהו שמקריב קורבן על הספק המתעורר הזה כדי להתכפר בו, וזה נקרא 'אשם תלוי'. אם נתברר אחר כך, שמה שאכל הוא חלב הכליות - הרי נתאמת שזו שגגה ויקריב חטאת קבועה. והכתוב האמור בקורבן זה הוא אמרו בפרשת ויקרא: "ואם-נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן-הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא-ידע" (שם ה, יז-יח) - כלומר על שלא ידע אם שגג או לא שגג. ועניין זה קוראים לו חכמים 'לא הודע', וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כריתות. המצווה הע"א הציווי שנצטווינו שכל העובר עבירות מסוימות יקריב קורבן אשם ויתכפר לו - וזהו אשם ודאי. העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן: מעילה וגזלה ושכיבה עם שפחה חרופה ושקר בשבועת פיקדון. כל המועל בשגגה, והוא שייהנה בשווה פרוטה מן ההקדש- בין הקדש בדק הבית ובין הקדש מזבח - או הגוזל חברו שווה פרוטה ולמעלה ונשבע; או הבא על שפחה חרופה - בין בשוגג בין במזיד; או הכופר בפיקדון ונשבע - בין בשוגג בין במזיד - הרי זה חייב להקריב קורבן על חטאתו, ואינו קורבן חטאת אלא קורבן אשם; וקורבן זה נקרא 'אשם ודאי'. אמר יתעלה במעילה: "וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את-אשמו לה' איל תמים" (שם שם, טו); ואמר: "וכחש בעמיתו בפיקדון וגו' ונשבע על שקר וגו' ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (שם שם, כא-כה). ואמר: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת-זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו' והביא את אשמו לה' וגו'" (שם יט, כ-כא). וכבר נתבארו דיני מצוות אלו במסכת כריתות. המצווה הע"ב הציווי שנצטווינו להקריב קורבן עולה ויורד על עברות מסוימות. העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן: טומאת מקדש וטומאת קודשיו ושבועת ביטוי ושבועת העדות. מי שנטמא באב מאבות הטמאות, כמו שקבענו בהקדמת סדר טהרות, ונכנס למקדש בשגגה - זוהי טומאת מקדש; או שאכל בשר קודש בשגגה - זוהי טומאת קדשיו; או שנשבע שבועת ביטוי ולא קיימה בשגגה: או נשבע שבועת העדות לשקר - בין בשוגג בין במזיד - הרי זה מקריב על אחד המעשים האלה שיעשה קורבן הנקרא: "קורבן עולה ויורד" והוא אומרו יתעלה: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו וגו' והוא ידע ואשם או נפש כי שתבע לבטא בשפתיים וגו' ונעלם ממנו וגו' והיה כי יאשם וגו' והביא את אשמו וגו' ונעלם ממנו וגו' ואם לא תגיע ידו וגו' ואם לא תשיג ידו וגו'" (שם ה', א-יא). ולכן נקרא 'עולה ויורד' - לפי שאינו קבוע במין, אלא פעם יובא ממין זה ופעם ממין אחר, כפי אשר תשיג יד החוטא החייב בקורבן. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת כרתות ובמסכת שבועות. המצווה הע"ג הוא הציווי שנצטווינו להודות בחטאים שחטאנו לפניו יתעלה בדבור כשנשוב מהם. וזהו הוידוי. שיאמר: "אנא השם! חטאתי, עוויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך". וירחיב את הדיבור ויבקש כפרה בעניין זה כפי צחות לשונו. דע, שאפילו החטאים שחייבים עליהם מיני הקורבנות האלה שנזכרו מקדם, שבהם אמר יתעלה, שמי שמקריבם נתכפר לו - צריך על כל פנים גם להתוודות בשעת הקרבתם. והוא אומרו יתעלה: "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז) ולשון המכילתא בפירוש פסוק זה: "לפי שנאמר: והתוודה אשר חטא (ויקרא ה, ה) יתוודה על חטא אשר חטא; עליה - על החטאת כשהיא קיימת, לא משנשחטה. אין במשמע שיתוודה היחיד אלא על ביאת המקדש". לפי שפסוק זה, כלומר אומרו יתעלה "אשר חטא עליה" נאמר בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקודשיו והנזכרים עמו כמו שכבר ביארנו. לפיכך אמר כאן במכילתא, שלא היינו למדים מפסוק זה אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש; "מנין אתה מרבה שאר כל המצוות? אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו. ומנין אף מיתות וכרתות? אמר: חטאתם, כל חטאתם - לרבות מצוות לא תעשה; כי יעשו - לרבות מצוות עשה. ושם אמרו עוד: "מכל חטאת האדם - ממה שבינו לבין חברו: על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע; למעל - לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל; ואשמה הנפש - לרבות כל חייבי מיתות שיתוודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין? לא אמרתי אלא 'ואשמה הנפש ההיא' כלומר שאינו חייב להתוודות אם ידע שלא חטא, אלא העידו עליו עדי שקר. הנה נתבאר לך, שעל כל סוגי החטאים החמורים והקלים ואפילו על מצוות עשה חייבים עליהם וידוי. ולפי שנאמר הציווי הזה, כלומר "והתוודו", יחד עם חיוב הקורבן, היה יכול לעלות בדעתנו, שאין הוידוי לבדו מצווה בפני עצמה אלא הוא מטפלי הקורבן. לפיכך הוצרכו לבאר את זה במכילתא בלשון זה: "יכול בזמן שהם מביאין מתוודין; ומנין אף בזמן שאין מביאין? אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו. אין במשמע וידוי אלא בארץ; מנין אף בגלות? אמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (שם כו, מ). וכן דניאל אמר: "לך אדני הצדקה ולנו בשת הפנים" (דניאל ט, ז). הנה נתבאר לך מכל מה שהזכרנו, שהוידוי מצווה בפני עצמה וחובה על החוטא על איזה חטא שחטא, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין שהביא קורבן ובין שלא הביא קורבן, חייב להתוודות כמו שאמר יתעלה: "והתוודו את חטאתם אשר עשו". ולשון ספרא גם כן: "והתודה - זה וידוי דברים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק אחרון מכיפורים. המצווה הע"ד הציווי שנצטווינו שכל איש זה אם נרפא מזיבתו יקריב קורבן, וקורבן זה הוא: "שתי תורים או שני בני יונה אחד חטאת והאחד עלה". וזהו קורבן הזב, והוא מחוסר כפרה עד שיקריבנו והוא אומרו יתעלה: "וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני ייקח לו שתי תורים וגו'" (ויקרא טו, יג-טו). המצווה הע"ה הציווי שנצטווינו שכל אשה זבה, אם נתרפאה מן הזיבות, תקריב קורבן, וקורבן זה הוא: "שתי תורים או שני בני יונה". וזהו קורבן זבה, והיא מחסרת כפרה עד שתביאנו. ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: כיון שקורבן הזב כקורבן הזבה, והרי אתה מונה את מין הקורבן - יהיה החייב בו מי שיהיה-כמו שעשית בקורבן חטאת וקורבן אשם ודאי וקורבן אשם תלוי וקורבן עולה ויורד, שמנית כל אחד מצווה בפני עצמה, לא חששת לריבוי החטאים שעל כל אחד מהם חייבים אותו הקורבן - כך גם כאן אל תחוש למספר האנשים, שכל אחד מהם נתחייב קורבן העוף?! ידע [המקשה] שקורבן זב וזבה אינו בא על חטאים, אלא הוא קורבן חובה במצב מסוים. אילו היה מצב הזוב באיש ובאשה דבר אחד - כמו שהם אחד בשם, שהשם של זה "זב" ושל זו "זבה" - כי אז היה צריך למנותם כאחד; אבל אין הדבר כן, כי הגרת שכבת זרע מן האיש היא שחייב עליה קורבן, אך אם נגר כעין שכבת זרע מן האשה אינה זבה, אלא זוב הדם מן האשה הוא שחייבת עליו קורבן; ואם זב הדם מן האיש אינו חייב עליו קורבן. ומלה "זיבות" אין עניינה אלא הנזילה, ואין כל הנוזלים אותו הדבר עצמו. ובפירוש אמרו: "האיש מטמא בלבן והאשה באדם", ואין דין זב וזבה כדין מצורע ומצורעת. והראיה הברורה לזה אומרם בכריתות: "ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הם: הזבה והזבה והיולדת והמצורע" הנך רואה, איך מונים זב וזבה כשנים ומונים מצורע כאחד בין שהוא איש או אשה לפי שזיבות האיש אינה כזיבות האשה. והפסוק הנאמר על קרבנה: "ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תיקח לה שתי תורים וגו'" (שם טו, כח-כט). המצווה הע"ו הציווי שנצטווינו שכל יולדת תקריב קורבן. והוא: כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תר לחטאת. ואם היא עניה, מקריבה שתי תורים או שני בני יונה אחד עלה ואחד חטאת. וגם היא ממחוסרי כפרה עד שתקריב, כמו שאמר יתעלה: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו וגו'" (שם יב, ו). המצווה הע"ז הציווי שנצטווינו שכל מצורע יקריב קורבן אם נרפא מנגעו, והן שלוש בהמות: עולה וחטאת ואשם ולוג שמן. ואם הוא עני - מקריב כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת, וזהו הרביעי ממחוסרי כפרה והוא אומרו יתעלה: "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת" (שם יד, י). ואם יאמר מישהו: מדוע אינך מונה קורבן מחוסרי כפרה כולם כמצווה אחת, כיון שיש להם עניין אחד הכוללם, והוא חיסור הכפרה, ואז זה היה מין ממיני הטהרה מן הטומאה והיית אומר: המצווה הפלונית - הוא הציווי שנצטווינו שלא תשלם טהרת מקצת הטמאים, והם זב וזבה ויולדת ומצורע, עד שיקריבו קורבן, שהרי כן אתה מונה טהרה במקווה מצווה אחת - יתחייב בה איזה טמא שיהיה, ואינך חושש למין הטמאה שנטמא בה - כך היית יכול למנות קורבן מחוסרי כפרה כמצווה אחת, ולא תחוש למין טומאתו?! השם יודע ועד שכך היה צריך להיות בהחלט, אילו היה קורבן כל אחד מארבעת מחוסרי כפרה אלו קורבן אחד שאין בו שינוי, כמו טהרה במים שהיא מין טהרה וחובה על כל טמא; אבל מכיוון שנשתנו קורבנותיהם כמו שאתה רואה, צריך למנות כל קורבן לבדו בהכרח, כי הדבר שבו נשלמת טהרתו של זה אינו הדבר שבו נשלמת טהרתו של זה. והרי זה כמו מי נידה ומי מקווה וארבעה מינין שבמצורע שהן שלוש מצוות, אף על פי שכולן לטהרת טמאים כמו שאבאר. וארבעת מחוסרי כפרה אלו כבר נתבארו דיניהם ודיני קורבנותיהם בכללות ובפרטות בפרק א' ופרק ב' מכרתות ופרק ב' מערכין וזבחים ופרק ח' מנזירות וסוף נגעים ומסכת קנים ובמקומות רבים המפוזרים בתלמוד, אלא שרובם ככולם במקומות שהעירנו עליהם. המצווה הע"ח הציווי שנצטווינו להפריש מעשר ממה שייוולד לנו בכל שנה מן הבהמה הטהורה. שנקריב חלבה ודמה ונאכל אנחנו שאריתה בירושלים. והוא אומרו יתעלה: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" (שם כז, לב) וזהו מעשר בהמה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק אחרון מבכורות ושם נתבאר, שמצווה זו נוהגת גם בחוצה לארץ ושלא בפני הבית וזהו דין תורה. אבל בגזרה דרבנן, שמא יאכל שלא במום שהרי אין לנו מקדש אמרו: "אינו נוהג אלא בפני הבית"; וכשיהא המקדש בנוי - נוהג בארץ ובחוצה לארץ. המצווה הע"ט הציווי שנצטווינו בקידוש בכורות, כלומר הפרשתם והבדלתם למה שחובה לעשות בהם. והוא אומרו יתעלה: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה" (שמות יג, ב). ולשון התורה הוא שבהמה זו היא בקר וצאן ומין החמור בלבד. ציווי זה נכפל בבכור בהמה טהורה, והיא המצווה שאנחנו מדברים בה עתה. אמר יתעלה: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך" (דברים טו, יט). ודין בכור זה של בהמה טהורה הוא: שיינתן לכוהנים, מקריבים חלבו ודמו ואוכלים שאר בשרו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות במסכת בכורות. ונתבאר בסוף מסכת חלה, שאין מצווה זו נוהגת אלא בארץ. ולשון ספרי: "יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ - תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך ... מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך (שם יד, כג) ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכורות; מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן, אי אתה מביא בכורות". הנה נתבאר לך, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בארץ; אבל בכור חוצה לארץ אינו קרב, אך קדוש הוא להיאכל במומו בין שבית המקדש בנוי ובין שהוא כמו בזמננו זה, כמו מעשר דגן. ואין הלוויים חייבים במצווה זו. המצווה המשלימה שמנים הציווי שנצטווינו לפדות בכור אדם ולתן אותו הפדיון לכהן. והוא אומרו יתעלה: "בכור בניך תיתן לי" (שמות כב, כח). ופרש איך תהיה נתינה זו: שנפדנו מן הכהן וכאילו כבר זכה בו, ונקנהו ממנו בחמישה סלעים. והוא אומרו יתעלה: "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו). ומצווה זו היא מצוות פדיון הבן, ואין הנשים חייבות בה; אלא היא מצוות הבן על האב כמו שנתבאר בקידושין, וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו במסכת בכורות. המצווה הפ"א הוא הציווי שנצטווינו לפדות פטר חמור בשה דווקא אם לא יפדה אותו בשוויו - וייתן אותו השה לכהן. והוא אומרו יתעלה: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, כ). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורות. וגם היא אין הלוויים חייבים בה. המצווה הפ"ב הוא הציווי שנצטווינו בעריפת פטר חמור, אם אינו רוצה לפדותו. והוא אומרו יתעלה: "ואם לא תפדה וערפתו" (שם). וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת בכורות. אפשר למקשה להקשות עלי ולומר: מדוע אתה מונה פדייתו ועריפתו כשתי מצוות, ואינך מונה אותן כמצווה אחת, ותהיה עריפתו מהלכות המצווה, כמו שביארת בכלל השביעי? ה' יודע ועד שהדין היה מחייב כן, לולא מצאנו בעניין זה לשון המורה על היותן שתי מצוות, והוא אומרם: "מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה, ומצוות ייבום קודמת למצוות חליצה". היינו: כמו שהיבמה עומדת או לייבום או לחליצה - והייבום מצווה כמו שהזכיר והחליצה מצווה בפני עצמה - כך פטר חמור עומד או לפדייה או לעריפה, וזו מצווה וזו מצווה כמו שאמרו. המצווה הפ"ג הציווי שנצטווינו לצאת ידי כל החיובים המוטלים עלינו ברגל הראשון שיעבור עלינו משלושה רגלים, כדי שלא יחלוף רגל משלושה רגלים, אלא אם כן כבר הקריב כל קורבן המוטל עליו. והוא אומרו יתעלה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה, והבאתם שמה עולותיכם" (דברים יב, ה-ו). עניין ציווי זה הוא, שהוא אומר: בזמן שתבוא שמה - והוא בכל רגל משלושה רגלים - חייב אתה להביא כל קורבן המוטל עליך. ולשון ספרי: "ובאת שמה, והבאתם שמה - למה נאמר? לקובעם חובה שיביאו ברגל הראשון שפגע בו". ושם נאמר: "אינו עובר עליו משום 'בל תאחר' עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה", כלומר: אם עברו עליו שלושה רגלים ולא הביא, אז יהא עובר על לאו: אבל אם עבר עליו רגל אחד - הרי זה עבר על עשה בלבד. ובגמרא ראש השנה אמר רבא: כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. ואמרו בתלמוד: "מאי טעמיה דר' מאיר? דכתיב: ובאת שמה והבאתם שמה - כי אתית איתי. ורבנן אמרי: לעשה הוא דאתא. הנה נתבאר לך, שזה שנאמר "והבאתם שמה" מצוות עשה, והוא: שיביא כל החובות לה' המוטלות עליו. ויצא ידי חובתו בכל רגל, בין שאלה הם ממיני הקורבנות ובין שהם דמים וערכים וחרמים והקדשות ולקט ושכחה ופיאה ומצוות עשה היא לצאת ידי החובות הללו ברגל ראשון שפגע בו, כמו שנתבאר בגמרא ראש השנה. המצווה הפ"ד הוא הציווי שנצטווינו להקריב כל הקורבנות בבית הבחירה בלבד. והוא אומרו יתעלה: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" (שם שם, יד). וכאשר רצו לקיים את האזהרה על הקרבה בחוץ של איזה קורבן שיהיה מכל הקורבנות, הביאו ראיה מאומרו יתעלה: "פן תעלה עולותיך בכל מקום" (שם שם, יג). אמרו בספרא: "אין לי אלא עולות, שאר קודשים מנין? תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך". ועדיין אני אומר: עולה בעשה ולא תעשה, שאר קודשים לא יהו אלא בעשה? תלמוד לומר: ושם תעשה וגו'", כמו שאבאר במקומו כשנדבר על הלאו. ועניין אומרם "עולה בעשה ולא תעשה" הוא: שהמקריב עולה בחוץ עובר על מצוות עשה ומצוות לא תעשה. על מצוות לא תעשה, שנאמר "פן תעלה עולותיך"; ועל מצוות עשה, שנאמר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" - וזה לא עשה שם. ושאר קודשים לא יהיו אלא בעשה, כלומר: שעבר על מה שאמר לו "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" בלבד. ונתבאר שם שגם שאר קודשים הם בלא תעשה נוסף על העשה. וכבר נתבאר בסוף מסכת זבחים, שכל הקודשים שהקריבם בחוץ - הרי אלו בעשה ולא תעשה וחייבים עליהם כרת. הנה נתבאר מכל מה שאמרנו, שזה שנאמר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך" מצוות עשה גמורה. המצווה הפ"ה הציווי שנצטווינו להביא כל מה שנתחייבנו חטאת ועולה ואשם ושלמים לבית הבחירה. אף על פי שהם בחוצה לארץ, כלומר אף על פי שנתחייבנו בהם בחוצה לארץ, הרי נצטווינו להביאם לבית הבחירה. וחובה להעלותם על אף ריחוק הדרך. והוא אומרו יתעלה: "רק קודשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום" (שם שם, כו). ולשון ספרי: "רק קודשיך" אינו מדבר אלא בקודשי חוצה לארץ, "תשא ובאת" מלמד שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאנו לבית הבחירה. ונתבאר שם, שזה אינו מדבר אלא בחטאת ואשם ועולה ושלמים שנתחייב האדם. המצווה הפ"ו הציווי שנצטווינו לפדות מן הקודשים מה שנולד בו מום ויצא לחולין ומותר לשוחטו ולאוכלו. והוא אומרו יתעלה: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך" (שם שם, טו). ולשון ספרי: "רק בכל אות נפשך תזבח אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו". וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: פדיון הקודשים, במסכת בכורות ותמורה ובכמה מקומות בחולין וערכים ומעילה. המצווה הפ"ז הציווי שנצטווינו שתהא התמורה קודש. והוא אומרו יתעלה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, לג). ובפירוש אמרו בריש מסכת תמורה, שאומרו יתעלה: "לא ימירנו" הוא מצוות לא תעשה שנתק לעשה. אמרו: הלא ממיר דלאו שנתק לעשה הוא? ושם נאמר עוד טעם לכך, שהממיר לוקה, אף על פי שהוא לאו שנתק לעשה: "לא אתי עשה ועקר תרי לאוין". כלומר: הלאו על התמורה נכפל פעמים: 'לא יחליפנו' ו'לא ימיר אותו' (שם שם, י) ובא עשה אחד 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש'. הנה נתבאר מה שרצינו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת תמורה, כלומר: איך תתקיים ואיך לא תתקיים ומה דינה ואיך קרבה. המצווה הפ"ח הציווי שנצטוו הכוהנים לאכול שירי מנחות. והוא אומרו יתעלה: "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצוות תאכל" (שם ו, ט). ולשון ספרא: "מצוות תאכל- מצווה. כיוצא בו: יבמה יבוא עליה (דברים כה, ה) -מצווה", כלומר: שאכילת שיירי מנחות היא כמו ביאת היבמה שהיא מצוות עשה, לא דבר של רשות בלבד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במקומם במסכת מנחות. ולשון התורה הוא שמצווה זו מיוחדת לאנשים. והוא אומרו יתעלה: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא). המצווה הפ"ט הציווי שנצטוו הכוהנים לאכול בשר הקודשים, כלומר: החטאת והאשם שהם קודש קודשים. והוא אומרו יתעלה: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג). ולשון ספרא: "מנין שאכילת קודשים כפרה על כל ישראל? תלמוד לומר: 'ואתה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'' (ויקרא י, יז), הא כיצד? הכוהנים אוכלין וישראל מתכפרין". ומתנאי מצווה זו, שאכילה זו שהיא מצווה - אינה אלא ליום ולילה עד חצות. ואחרי כן תאסר אכילת אותה החטאת או האשם, ואין אכילתה מצווה אלא בזמן הקבוע. וברור שגם מצווה זו מיוחדת לזכרי הכוהנים, ואינה חובה לנשים, לפי שקודשי קודשים - שבהם נאמר פסוק זה - אינם נאכלים לנשים; אבל שאר הקודשים, כלומר: קודשים קלים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד, חוץ מתודה ואיל נזיר שהם ליום ולילה עד חצות אף על פי שהם קודשים קלים; וגם הנשים אוכלות קודשים קלים אלו. וגם אכילתם נגררת למצווה. וכן גם התרומה אכילתה נגררת למצווה, אלא שאין אכילת קודשים קלים ותרומה כאכילת בשר חטאת ואשם. לפי שאכילת בשר חטאת ואשם נשלמת בה כפרת המתכפר כמו שביארנו, ובהן נאמר הציווי על האכילה - מה שלא נאמר לא בקודשים קלים ולא בתרומה - ולפיכך הם נגררים אחר אלו והאוכלם עשה מצווה. ולשון ספרא: "עבדת מתנה אתן את כהונתכם" (במדבר יח, ז) - "לעשות אכילת קודשים בגבולין כעבודת מקדש במקדש: מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד, אף אכילת קודשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בזבחים. המצווה הצ' הציווי שנצטווינו לשרוף קודשים שנטמאו. והוא אומרו יתעלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט), ובגמרא שבת החלו לבאר, מה טעם אסור להדליק שמן תרומה שנטמא ביום טוב? ואמרו: "שבתון עשה הוא, והווי יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה". עניין הדברים האלה הוא: שעשית מלאכה ביום טוב אסורה, והעושה עובר על מצוות עשה, שכן ביטל מצוות עשה, והוא אומרו ביום טוב: "יהיה לכם שבתון" (שם כג, כד); ועובר על מצוות לא תעשה, לפי שעבר על לאו, והוא אומרו: "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז), כלומר: ביום טוב. אבל שרפת קודשים טמאים אינה אלא מצוות עשה, ולפיכך אסור לשרפם ביום טוב מחמת הכלל שהזכיר: "אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה". ואמרו שם עוד דבר, וזו לשונו: "כשם שמצווה לשרוף קודשים שנטמאו, כך מצווה לשרוף שמן תרומה שנטמא". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף תמורה. המצווה הצ"א הציווי שנצטווינו לשרוף הנותר. והוא אומרו יתעלה: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז). ובפירוש אמרו על זה שאמר יתעלה בכבש הפסח: "[ו]לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות יב, י) אמרו במכילתא: "בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה". ובמקומות רבים בפסחים ובמכות וזולתם אמרו בפירוש שלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא, ולפיכך אין לוקין עליו. והעשה הוא מה שהזכרנו, שנאמר: "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו". ודין הפגול והנותר שווה, כמו שאבאר במצוות לא תעשה שכבר הזכיר את הפגול בלשון "נותר". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפסחים ובסוף תמורה. המצווה הצ"ב הציווי שנצטווה הנזיר לגדל שערו. והוא אומרו יתעלה: "גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה). ולשון המכילתא: "קדוש יהיה - גדול בקדושה, גדל פרע - מצוות עשה. ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר: תער לא יעבור על ראשו. ושם נאמר: "הא מה שיירתי מצוות עשה, החופף באדמה והנותן סימנין". כלומר: שהנזיר, אם נתן על ראשו סם המשיר את השער, לא יהא עובר על מצוות לא תעשה, שהרי לא העביר כעין תער; אבל יהא עובר על מצוות עשה, והוא אומרו: "גדל פרע" וזה לא גידל; והרי לאו הבא מכלל עשה - עשה הוא, לפי הכללים אצלנו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במקומם במסכת נזירות. המצווה הצ"ג הציווי שנצטווה הנזיר בגילוח ראשו והבאת קורבנותיו כתום ימי הנזירות. ולשון ספרא: "שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה: הנזיר והמצורע והלוויים". אמנם תגלחת הלוויים הייתה במדבר ואינה נוהגת לדורות, אך תגלחת נזיר ומצורע נוהגת לדורות. וברור שיש לנזיר שתי תגלחות: תגלחת טמאה, והוא אומרו: "וכי ימות מת עליו וגו'" (שם שם, ט) ותגלחת טהרה. והוא אומרו יתעלה: "ביום מלאת ימי נזרו" (שם שם, יג). אבל אין למנות שתי תגלחות אלו כשתי מצוות, לפי שתגלחת טומאה היא מהלכות מצוות נזירות, לפי שמצוות עשה שלו היא: שירבה פרע בקדושה, כמו שביארנו. אחר כך המשיך הכתוב ופרט ואמר: אם נטמא במת בימי הנזירות, יגלח ויביא קורבן ואחר כך ישוב לגדל פרע בקדושה מחדש, כנגד תקופת ימי הנזירות שחייב עצמו בה, כמו שיש למצורע שתי תגלחות והן מצווה אחת, כמו שאבאר במקומו, גם אבאר לקמן את הטעם שמנינו תגלחת נזיר וקורבנותיו מצווה אחת, ותגלחת מצורע וקורבנותיו שתי מצוות. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו, כלומר: תגלחת נזיר, במקומם במסכת נזירות. המצווה הצ"ד הציווי שנצטווינו לקיים כל מה שהטלנו על עצמנו בדיבור שבועה ונדר וקורבן וכיוצא בזה - והוא אומרו יתעלה: "מוצא שפתיך תשמר ועשית" (דברים כג, כד). ואף על פי שכבר חילקו את המילות של פסוק זה ופירשו כל מילה ממנו בעניין [לעצמו] מכל מקום הכוונה היוצאת מכל מה שהזכירו לך, היא: שקיום כל מה שיבטא האדם המטיל על עצמו איזה דבר הוא מצוות עשה, והעברה על כך מצוות לא תעשה, ונבאר את זה כשנזכיר מצוות לא תעשה. ולשון ספרי: "מוצא שפתיך - מצוות עשה". ואתה יודע, שאין שום עניין יוצא ממילת "מוצא שפתיך" לבדה, אלא הכוונה היא מה שהזכרתי לך בהבנת פשטיה דקרא, שחייב לעשות כל מה שהוציא בשפתיו. וכבר נכפל הציווי במצווה זו. והוא אומרו יתעלה: "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בשבועות ונדרים ובסוף מנחות וגם במסכת קנים. כלומר: שנתבאר הדין שיש לדקדק, שיעשה האדם את הדבר שהטיל על עצמו, ומה הדרך להפטר, אם יש לו ספק במה שאמר. המצווה הצ"ה הציווי שנצטווינו בהפרת נדרים כלומר: הצו שנתן לנו לדון באותם הדינים; אך אין העניין, שעל כל פנים חובה שנפר. והבן שזה בדיוק העניין בכל פעם שתשמעני מונה דין מן הדינין, שאין זה בהכרח ציווי לעשות דבר מסוים, אלא המצווה היא שאנו מצווים לדון בעניין ההוא כדין הזה. ואמנם שהבעל והאב מפרים, הרי פירשו הכתוב וקבע את משפטיו. ובקבלה נמסר שגם החכם יתיר הנדר לכל וכן השבועה, והרמז על כך הוא אמרו: "לא יחל דברו" (שם שם) "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו" ובכלל, אין ראיה על כך מן הכתוב, וכבר אמרו: "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו", אלא הקבלה האמיתית בלבד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת נדרים. המצווה הצ"ו הציווי שנצטווינו בטומאת הנבלה ומצווה זו כוללת טומאת נבלה וכל דיניה. והנני מזכיר לך עתה הקדמה, אשר ראוי שתזכרנה בכל מה שייזכר לקמן ממיני הטמאות, והוא: זה שאנו מונים כל מין ומין מן הטומאות כמצוות עשה, אין עניינו שאנו חייבים להיטמא בטומאה זו, וגם לא שאנו מוזהרים מלהיטמא בה, עד שיהיו מצוות לא תעשה, אלא זה שהתורה אמרה כי הנוגע במין זה נטמא, או שדבר זה מטמא באופן כזה, למי שנגע בו - מצוות עשה, כלומר: דין זה שנצטווינו בו הוא מצווה, הינו שאנו אומרים שהנוגע בדבר פלוני באופן כזה נטמא; ואם הוא במצב אחר, אינו נטמא. אך עצם ההטמאות הוא דבר של רשות: אם רוצה מטמא ואם לאו אינו מטמא. ולשון ספרא: "ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח) "יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים? תלמוד לומר: ולאלה תטמאו (שם יא, כד); יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר: ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הווי אומר: רשות". אם כן המצווה היא הדין אשר נצטווינו בדינים אלו ונאמר לנו שהנוגע בזה נטמא ונעשה טמא וחייב בכל חיובי הטמאים: לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא לאכול קודש ולא לנגוע בו וכיוצא בזה - וזהו הציווי, כלומר: שנעשה טמא אם נגע בדבר זה, או אם היה בקירבתו באופן מסויים. וזכור עניין זה בכל מין ממיני הטמאה. המצווה הצ"ז הציווי שנצטווינו בטומאת שמונה מינים מן השרצים. ומצווה זו כוללת טומאת שרץ ודיניה. המצווה הצ"ח הציווי שנצטווינו לדון בטומאת אוכלין ומשקין כדינים האמורים בהם. ומצווה זו כוללת כל תורת טומאת אוכלין ומשקין כולם. המצווה הצ"ט הציווי שנצטווינו בטומאת הנידה. ומצווה זו כוללת טומאת נידה וכל דיניה. המצווה המשלמת מאה הציווי שנצטווינו בטומאת היולדת ומצווה זו כוללת כל דיני היולדת. המצווה הק"א הציווי שנצטווינו בטומאת אדם מצורע, ומצווה זו כוללת כל דיני צרעת אדם: מה ממנה טמא ומה ממנה טהור, מה ממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך, ומה שצריך עם ההסגר - גילוח, כלומר: תגלחת הנתק - וזולת זה מפרטי דיניה ואיכות טומאתה. המצווה הק"ב הציווי שנצטווינו בטומאת בגד מנגע, ומצווה זו כוללת כל דיני צרעת בגדים: איך מיטמאים ואיך מטמאים, מה מהם צריך הסגר או קריעה או שריפה או רחיצה וטהרה וזולת זה, מכל מה שנאמר בכתוב וממה שבא בקבלה. המצווה הק"ג הציווי שנצטווינו בטומאת בית מנוגע, ומצווה זו כוללת כל טומאת בתים: איזה מהם צריך הסגר או נתיצת מקצת הקירות או נתיצת כולו, במה מטמא ואיך מטמא. המצווה הק"ד מצווי שנצטווינו בטומאת הזב, ומצווה זו כוללת כל דיני הדברים שבהם הוא נעשה זב, ובאיזה אופן הוא מטמא לזולתו. המצווה הק"ה הציווי שנצטווינו בטומאת שכבת זרע, ומצווה זו כוללת כל דיני שכבת זרע. המצווה הק"ו הציווי שנצטווינו בטומאת זבה, ומצווה זו כוללת הלכות הדברים שבהם היא נעשית זבה, ואיך מטמאה זולתה אחר שנעשתה זבה. המצווה הק"ז הציווי שנצטווינו בטומאת המת, ומצווה זו כוללת כל דיני טומאת מת. המצווה הק"ח שציוונו בדיני מי נידה, המטהרים באופן מסוים ומטמאים באופן מסוים, כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו. דע, ששלושה עשר מיני הטומאות האלה שקדם מניינם, והם: טומאת נבלה וטומאת שרצים וטומאת אכלים וטומאת נדה וטומאת יולדת וטומאת צרעת אדם וטומאת צרעת הבגד וטומאת צרעת הבית וטומאת הזב וטומאת הזבה וטומאת שכבת זרע וטומאת מת וטומאת מי נדה וטהרתם - כל אחד מהם מפורש בתורה, ובכל מצווה מאלה יש מקראות הרבה ודינים ותנאים, כמו שכתוב בפרשת "ויהי ביו השמיני" ובפרשת "אשה כי תזריע" ובפרשת "זאת תהיה" ובפרשת "ויקחו אליך פרה אדמה"; וארבע פרשיות אלו כוללות כל המקראות שבאו בטמאות אלו. אבל דיני כל המינים האלה והלכות כל מין מהם - הרי סדר טהרות כולל כל זה. מהם מינים שנתייחדו להם מסכתות - מהן מסכת טהרות ומסכת מכשירין ומסכת עוקצים, ששלוש מסכתות אלו כוללות טומאת אוכלין בלבד, ובשבילה נתחברו; אך אם נזדמן בהם דין מדיני שאר הטמאות, הרי לא באו שם אלא במקרה. בדומה לך כוללת מסכת נידה כל דיני מצוות טומאת נידה וזבה וטומאת יולדת, ובמסכת כרתות יש כן חלק מדיני טומאת יולדת. מסכת נגעים כוללת כל דיני נגעי אדם ובגד ובית; ומסכת זבים כוללת כל דיני זב וזבה ושכבת זרע; ומסכת אהלות כוללת כל דיני טומאת מת; ומסכת פרה כוללת דיני מי נידה לטמא ולטהר. אבל טומאת נבלה וטומאת שרץ לא ייחדו להן מסכתות, אלא דיניהן מפוזרים בכמה מקומות בסדר זה, רובם במסכת כלים וטהרות. וכן דיברו על שאלות רבות מסוג זה במסכת עדיות. וכבר פירשנו אנו סדר זה כולו, כלומר: סדר טהרות, פירוש שאין צריך לעיין בספר אחר עמו בשום דבר מענייני הטומאה והטהרה. המצווה הק"ט הציווי שנצטווינו לטבול במי מקווה ואז נטהר מכל מין ממיני הטומאה שנטמאנו בו. והוא אומרו יתעלה: "ורחץ במים את כל בשרו" "ויקרא טו, טז), ובא בקבלה: "מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שיעור מקווה", אלא אם היו מים נובעים, שלהם אין שעור, כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו, ומתנאיה, שהמים שיטהר בהם הזב בלבד יהיו נובעים, כמו שאמר בו הכתוב: "במים חיים" (שם שם, יג). ואין הכוונה באומרנו שהטבילה מצוות עשה, שכל טמא חייב לטבול בהכרח, כדרך שכל המתעטף בטלית חייב לעשות ציצית, או שכל מי שיש לו בית חייב לעשות מעקה - אלא כוונתי בכך לדין טבילה שאנו נצטווינו שכל הרוצה להיטהר מטומאתו לא יתכן דבר זה אלא בטבילה במים, ואז יטהר. ולשון ספרא: "ורחץ במים, יכול גזרת מלך? תלמוד לומר: ואחר יבוא אל המחנה - מפני הטומאה". הריהו רומז לכלל הזה שביארתי לך: שזה דין בלבד למי שרוצה להיטהר שיעשה כך - ודין זה הוא המצווה; אבל לא שנחייבהו טבילה דווקא, אלא הרוצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה איזה זמן -[יוכל לעשות] רשאי. וכבר ביאר ספר האמת שכל מי שנטמא וטבל שהוא טהור, אלא שאין טהרתו שלמה עד שיעריב שמשו, וכן בא גם בפירוש המקבל, שצריך לטבל וגופו חשוף ושטחו נוגע במים. אמרו: "כל בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים". הנה נתבאר לך, שמצווה זו - והיא מצוות טבילה - כוללת דיני המקווה ודיני החציצה ודיני טבול יום. ומצווה זו מבארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום. המצווה הק"י הציווי שנצטווינו שהטהרה מן הצרעת תהיה על ידי המעשה המפרש במקרא. והוא: עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, ושיעשה בהם כל מה שנזכר. ובמעשה הזה עצמו יטהר האדם והבית, כמו שבאר הכתוב. הנה נתבאר לך, שמיני הדברים המטהרים מן הטומאה לפי תורתנו, הם שלושה מינים: אחד כללי ושנים המיוחדים לשני מינים ממיני הטמאות. הכללי הוא הטהרה במים, שכל טמא לא תושג לו הטהרה אלא אחר שיטהר במים; והמין השני - מי נדה, והוא דבר מיוחד לטומאת מת; והמין השלישי עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים. והוא דבר מיוחד לצרעת. וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו, כלומר: טהרת מצורע הראשונה - במסכת נגעים. המצווה הקי"א הציווי שנצטווה המצורע להתגלח, וזו לו הטהרה השניה, כמו שנתבאר בסוף נגעים והוא אומרו יתעלה: "והיה ביום השביעי יגלח" (ויקרא יד, ט). וכבר הזכרנו מקדם את דבריהם: "שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה: הנזיר והמצורע והלוויים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף נגעים. וכאן אבאר לך מאיזה טעם מנינו תגלחת מצורע מצווה בפני עצמה והבאת קורבנותיו מצווה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר, אלא קבענו תגלחתו והבאת קורבנותיו כמצווה אחת. שהמצורע, אין קשר בין תגלחתו להבאת קורבנותיו, והתכלית המשגת מתגלחתו אינה התכלית המשגת מהבאת קורבנותיו, לפי שהמצורע, טהרתו תלויה בתגלחתו. ובפרק ו' מנזירות אמרו: "מה בין נזיר למצורע? אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר: הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו": אם גילח המצורע ונשלמה תגלחתו השניה - טהר מלטמא כשרץ, כמו שנתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כיפורים עד שיביא קורבנותיו כשאר מחוסרי כיפורים, כמו שנתבאר שם. לכן, תכלית תגלחתו היא טהרתו מלטמא כשרץ, בין שהביא קורבנותיו ובין שלא הביא; ואילו תכלית הבאת קורבנותיו היא להשלים כפרתו כשאר מחסרי כפרה, כלומר: זב וזבה ויולדת. וכבר הזכרנו קודם לכן את דבריהם: "ארבעה מחסרי כפרה", ושם נתבאר, שאין הנזיר מחוסר כפרה, אלא אותם המעשים בכללותם, כלומר: התגלחת והבאת קורבן - מתירים לו לשתות יין. ואין אחד מהם מספיק בלעדי השני, אלא התגלחת קשורה בקורבן והקורבן קשור בתגלחת, ובכולם יחד תושג התכלית האחת, והיא: שיתירו לו דברים שהיו אסורים עליו בימי נזירותו. ובפרק ו' מנזירות אמרו: "גילח על הזבח ונמצא פסול - תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו". הנה נתבאר לך, שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ונתבאר עוד בתוספתא: "שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים" עד שיעשה כל אותו המעשה, והוא תגלחת טהרה, כמו שנתבאר בפרק ו' מנזירות, והוא שיגלח פתח אהל מועד ויזרוק שערו תחת הדוד ויקריב את הקורבנות, כמו שנתבאר בכתוב. ואתה תמצא שחז"ל ברוב המקומות קוראים להבאת הקורבנות 'תגלחת'. ובפירוש אמרו במקומות במשנה: "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר", הכוונה בזה: שיביא קורבנות נזיר ויקריבם עליו. הנה נתבאר לך שהתגלחת היא ביטוי להבאת הקורבנות. והטעם בכך, שהם חלק ממנה, כמו שביארנו, ועל ידי הכל יחד יסתלק דין הנזירות וישתה הנזיר יין. אבל תגלחת טומאה הרי היא מהלכות המצווה, כמו שביארנו לעיל. המצווה הקי"ב הציווי שנצטווינו לעשות הכר במצורע כדי שיפרשו ממנו. והוא אומרו יתעלה: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (שם יג, מה). והראיה שזוהי מצוות עשה היא אומרם בספרא: "לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (שם כג, י), יכול אף על פי [שהוא] מנגע? ומה אני מקים: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" בכל אדם חוץ מכהן גדול, תלמוד לומר: "אשר בו הנגע" - אף כהן גדול יהיו בגדיו פרומים, קרועים, וראשו יהיה פרוע, יגדל פרע". ברור אם כן, שפרימה או פריעה של כהן גדול בלא תעשה, והכלל הוא אצלנו: 'כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב; ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה'. וכיון שמצאנו שהם אומרים, כי כהן גדול אם נצטרע פורע ופורם, הרי ראיה שזו מצוות עשה. וכבר נמסר לנו בקבלה, שגם שאר טמאים צריכים לעשות לעצמם הכר, כדי שיפרשו בני אדם מהם. ולשון ספרא: "טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם מנין? תלמוד לומר: וטמא טמא יקרא". עניינו: כל טמא צריך להכריז על עצמו שהוא טמא, והוא: שישים לעצמו הכר המראה שהוא טמא ושהנוגע בו נטמא, כדי שייבדלו ממנו. וכבר נתבאר שהכר זה של מצורע אינו חובה לנשים כלל, והוא אומרם: "האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת", אבל עוטה על שפם ומודיעה על עצמה כשאר הטמאים. המצווה הקי"ג הציווי שנצטווינו לעשות פרה אדמה, שתהא מוכנת למה שצריך בטהרה מטומאת מת, כמו שאמר יתעלה: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" (במדבר יט, ט). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לה, והיא מסכת פרה. המצווה הקי"ד הציווי שנצטווינו בדין ערכי אדם, והוא: שהאומר 'ערכי עלי' או 'ערך פלוני עלי' - אם הוא זכר נותן כך; ואם היא נקבה נותן כך; וגם לפי הגיל, כמו שאמר הכתוב, ולפי מצב המעריך. והוא אומרו יתעלה: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות וגו' " (ויקרא כז, ב). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ערכים. המצווה הקט"ו הציווי שנצטווינו בדין ערכי בהמה טמאה, והוא אומרו: "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה" (שם שם, יא-יב). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בתמורה ומעילה. המצווה הקט"ז הציווי שנצטווינו בערכי בתים, והוא אומרו: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' והעריכו הכהן" (שם שם, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ערכים. המצווה הקי"ז הציווי שנצטווינו בערכי שדות. והוא אומרו יתעלה: "ואם משדה אחוזתו וגו' (שם שם, טז); ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו וגו'" (שם שם, כב). ודן בשדה אחזתו "והיה ערכך לפי זרעו וגו'" ובשדה מקנתו "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו כולם בשלמות במסכת ערכים. ואל יחשוב החושב, שארבעת סוגי ערכים אלו יש ביניהם שיתוף המחייב שימנו כמצווה אחת - אלא הן ארבע מצוות: לכל אחת מהן דין שאינו באחרת, אבל שם 'ערך' כוללם על דרך שיתוף השם. לכן אין למנות מיני הערכים כולם כמצווה אחת, כמו שאין אנו מונים מיני הקורבנות כולם כמצווה אחת. וזה ברור כשנתבונן. המצווה הקי"ח [הנהנה מן הקודש מחזיר בתוספת חומש] הציווי שנצטווינו שכל הנהנה מן ההקדש או אוכל קודש, כלומר: תרומה בשגגה - יחזיר מה שאכל או כדי מה שנהנה עם תוספת חומש. והוא אומרו יתעלה: "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" (שם ה, טז). ואמר עוד: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה וגו'" (שם כב, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת מעילה וגם במסכת תרומה. המצווה הקי"ט הציווי שנצטווינו שיהא נטע רבעי כולו קודש והוא אומרו: "יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (שם יט, כד). ודינו: שיעלה לירושלים ויאכלוהו בעליו שם כמו מעשר שני, ואין לכוהנים בו כלום. ולשון ספרי: "ואיש את קודשיו לו יהיו" (במדבר ה, י) - "משך הכתוב כל הקודשים ונתנם לכהן ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק אחרון ממסכת מעשר שני. המצווה המשלמת ק"כ הציווי שנצטווינו להניח פיאה מן התבואה והפרות וכיוצא בהן והוא אומרו יתעלה: 'תעזוב אתם' (ויקרא יט, י) אחר שהזכיר הפיאה. וכבר נתבאר בגמרא מכות, שהפיאה היא לאו שניתק לעשה. הלאו- הוא אמרו: 'לא תכלה פאת שדך'; והעשה - הוא אמרו: 'לעני ולגר תעזב אותם'. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה. ודין תורה, שלא תהא נוהגת אלא בארץ. המצווה הקכ"א הציווי שנצטווינו להניח את הלקט והוא אומרו: "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אתם" (שם כג, כב). וגם זה לאו שנתק לעשה, כמו שנתבאר במסכת מכות לגבי פאה. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת פיאה. ודין תורה, שלא תהא נוהגת אלא בארץ. המצווה הקכ"ב הציווי שנצטווינו להניח עומר השכחה. והוא אומרו יתעלה: "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט). זה שאמר 'לגר ליתום ולאלמנה יהיה' - הוא הציווי להניחו והוא העשה, כמו שאמר בלקט ופיאה 'תעזוב אתם', שהוא העשה כמו שביארנו וגם זו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת פיאה. המצווה הקכ"ג הציווי שנצטווינו להניח לעניים את השאריות הנשארות בכרם בשעת בציר פרותיו, והן הנקראות עוללות. וגם בהן אמר הכתוב: "לעני ולגר תעזוב אתם" (ויקרא יט, י) אחר שהזכיר את העוללות, וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה. ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ. המצווה הקכ"ד הציווי שנצטווינו להניח לעניים מה שנשר ונפל מן הענבים בשעת הבציר, והוא אומרו: "ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אתם" (שם). וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת פיאה. ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ. המצווה הקכ"ה הציווי שנצטווינו להפריש את הבכורים ולהביאם למקדש. והוא אומרו יתעלה: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" (שמות כג, יט). ופשוט, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית, ואינם באים אלא מפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן ומשבעת המינים בלבד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורים. ושם נתבאר שהם, כלומר: הבכורים - נכסי כהן. המצווה הקכ"ו הציווי שנצטווינו להפריש תרומה גדולה. והוא אומרו יתעלה: "ראשית דגנך וגו' תיתן לו" (דברים יח, ד). ומצווה זו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל, וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת תרומות. המצווה הקכ"ז הציווי שנצטווינו להפריש מעשר מצמח הארץ. והוא אומרו יתעלה: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה" (במדבר יח, כד) וכבר באר הכתוב, שהמעשר הזה ללוויים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת מעשרות; וזהו הנקרא: מעשר ראשון, ואינו חובה מן התורה אלא בארץ ישראל. המצווה הקכ"ח הציווי שנצטווינו להפריש מעשר שני. והוא אומרו יתעלה: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב). ולשון ספרי: "שנה שנה מלמד שאין מעשרין אותו משנה לחברתה. אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר, עשר תעשר". ומפרש בתורה, שמעשר שני זה עולה לירושלים ובעליו אוכלים אותו שם. וכבר הזכרנו מקודם את דבריהם בעניין זה. והכתוב פרט הלכות מצווה זו ואמר, שמה שאי אפשר להביאו מחמת ריחוק הדרך, יפדה ויעלה דמיו לבית הבחירה ויוציאם שם על מזון בלבד. והוא אומרו יתעלה: "וכי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו" (שם שם, כד). גם אמרה תורה בהלכות מצווה זו, שאם יפדה אותו לעצמו יוסיף חומש. והוא אומרו יתעלה: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא). וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו במסכת מעשר שני. וגם היא אינה חובה מן התורה אלא לפרות ארץ ישראל. ואין מעשר זה נאכל אלא בפני הבית. ולשון ספרי: "מקיש אכילת בכור למעשר שני: מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית". המצווה הקכ"ט הציווי שנצטוו הלוויים להפריש מעשר מן המעשר שמקבלים מישראל ולתיתו לכוהנים. והוא אומרו יתעלה: "ואל הלוויים תדבר ואמרת אליהם כי תיקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו). ופרש לנו, שמעשר זה הוא הנקרא 'תרומת מעשר' - ינתן לכהן. אמר: "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" (שם שם, כח). וכבר פרש הכתוב, שמפרישים מעשר זה מן המחבר והיפה שבו. והוא אומרו יתעלה: "מכל חלבו את מקדשו ממנו" (שם שם, כט). אחר כך העיר, שהם חוטאים אם לא יפרישוהו מן היפה שבו. והוא אומרו יתעלה: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (שם שם, לב), ולאו זה הוא שלילה, כאילו אמר: לא יהיה עליכם חטא בהרימכם אותו מן היפה, משמע: שאם יפרישוהו מן הרע יחטאו. והרי זה כמו לאו הבא מכלל עשה, שאינו נמנה עם הלאווין, כלומר: מכיוון שציווה להפרישו מן היפה, משמע שאין להפרישו מן הרע. ולשון ספרי: "מנין אתה אומר, שאם הפרשתם אותו שלא מן המחבר שאתם בנשיאת עוון? תלמוד לומר: ולא תישאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו". וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת תרומות ובמסכת מעשרות וגם בכמה מקומות בדמאי. המצווה הק"ל הציווי שנצטווינו להפריש מעשר עני בכל שנה שלישית מן השמיטה, וגם בשלישית אחרי השלישית, כלומר: בשישית מן השמיטה. והוא אומרו יתעלה: "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו'" (דברים יד, כח). וגם זו אינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פיאה ובמסכת דמאי ובמסכת מעשרות. וכמה עניינים ממנה מפוזרים במקומות מספר משאר מסכתות זרעים ומסכת מכשירין וידיים. המצווה הקל"א הציווי שנצטווינו להתוודות לפניו יתעלה, שהפרשנו את חובת המעשרות והתרומות ולהתנקות מהם גם בדיבור, כדרך שהתנקינו מלהחזיק בהן בפועל, וזהו הנקרא: "וידוי מעשר". והציווי בזה הוא אומרו יתעלה: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה וגו'" (שם כו, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו ואופן הביעור ועניינו בפרק אחרון ממעשר שני. המצווה הקל"ב [וידוי ביכורים] הציווי שנצטווינו לספר חסדיו יתעלה אתנו, ואיך הצילנו מאז ראשית מצבו של יעקב אבינו ומשעבוד המצרים ועינויים לנו, ולהודות לה' על כל זה, ולבקש ממנו שיתמיד הברכה-בזמן שאנו מביאים את-הבכורים. והוא אומרו יתעלה: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי" (שם שם, ה) ושאר כל אותה הפרשה. ומצווה זו נקראת: "מקרא בכורים". וכבר נתבארו דיניה במסכת בכורים ובפרק ז' מסוטה; ואינה חובה לנשים. המצווה הקל"ג הציווי שנצטווינו להפריש חלה מכל עיסה ולתנה לכהן. והוא אומרו יתעלה: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (מדבר טו, כ). וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו במסכת חלה ובמסכת ערלה. ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד. המצווה הקל"ד הציווי שנצטווינו להפקיר כל מה שהצמיחה האדמה בשנת השמיטה, ולהתיר כל צמחי שדותינו לכל. והוא אומרו יתעלה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'" (שמות כג, יא), ולשון המכילתא: "והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא? להקיש אליו: מה כרם מיוחד שהוא בעשה, עוברין עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה". ועניין דבר זה כמו שאסביר לך: שאמרו "והשביעית תשמטנה ונטשתה" כולל התרת כל הצומח בשנה בשביעית: ענבים ותאנים ואפרסקים ורימונים וחיטים ושעורים וזולתם. יוצא, שהשמטת הכל - מצוות עשה. אחר כך פרט ואמר: "כן תעשה לכרמך לזיתך". והרי אלו הם בכלל כל מה שצומח מן האדמה אלא לא בא הציווי הזה בכרם וזית במיוחד, אלא מפני שהזהיר בהם הכתוב במיוחד על אסיפת תבואת הכרם והוא אומרו: "ואת ענבי נזירך לא תבצר" (ויקרא כה, ה) הנה כמו הכרם שהפקרתו - מצוות עשה, מניעתו לא תעשה, כך כל מה שתצמיח שנה שביעית שנתבאר שהפקרתו בעשה - תהיה מניעתו בלא תעשה. אם כן יהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זית ודין שאר פרות שווה. הנה נתבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצוות עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שביעית. ואינה חובה מן התורה אלא לפרות ארץ ישראל בלבד. המצווה הקל"ה הציווי שנצטווינו להשבית עבודת האדמה בשנה שביעית. והוא אומרו יתעלה: "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא). וכבר נכפל הציווי בעניין זה כמה פעמים ואמר: "שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד). וכבר הזכרנו מקדם את דבריהם ז"ל: "האי שבתון - עשה הוא". ואמר יתעלה עוד: "ושבתה הארץ שבת לה'" (שם שם, ב), וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שביעית. ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל. המצווה הקל"ו הציווי שנצטווינו לקדש את שנת החמישים, כלומר: להשבית בה עבודת האדמה כמו בשמטה. והוא אומרו יתעלה: "וקידשתם את שנת החמישים שנה" (שם שם, י). ובפירוש אמרו: "כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל", כלומר: השווה ביניהם בעשה, כשם שהשווה הכתוב ביניהם בלאו, כמו שאבאר. ודיני שנת יובל ושנת שמיטה בהשבתת עבודת האדמה והפקרת כל הצומח - שווים. ואת שני הדברים האלה כולל אמרו: "וקידשתם את שנת החמישים שנה". וכבר ביאר הכתוב, שעניין הקדושה בהן, שיהו פירותיהן ותבואתן הפקר. ואמר: "כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה" (שם שם, יב). יובל זה אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהא כל שבט ושבט יושב במקומו, כלומר: בחלק שלו מארץ ישראל ולא יהיו מעורבין זה בזה. המצווה הקל"ז [שחרור עבדים ביובל] הציווי שנצטווינו לתקע בשופר בעשרה בתשרי של שנה זו ולהכריז בכל ארצנו על חרות לעבדים ויציאת כל עבד עברי לחופשי, בלי דמים, ביום זה, כלומר: עשרה בתשרי. והוא אומרו יתעלה: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצם" (שם שם, ט). ואמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (שם שם, י) וכבר נתבאר ש'שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות', וכבר נתבארו דיני תקיעות ראש השנה במסכת ראש השנה. וידוע, שתקיעה זו ביובל אינה אלא לפרסום החרות, ושהיא חלק מן ההכרזה, והוא אומרו: "וקראתם דרור בארץ"; ואין עניינה כעניין תקיעות ראש השנה, שהן "זיכרון לפני ה'", ואלה לשחרור העבדים כמו שביארנו. המצווה הקל"ח הציווי שנצטווינו שיחזרו כל הקניינים המכורים בשנה זו [ביובל] לבעליהם, ויצאו מתחת ידי הקונים, בלי דמים. והוא אומרו יתעלה: "ובכל ארץ אחוזתכם גאלה תיתנו לארץ" (שם שם, כד). וביאר לנו, שגאולה זו תהיה בשנה זו ואמר: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (שם שם, יג). וכבר פרט הכתוב דיני מצווה זו וביאר איך יהיה דין המוכר עם הקונה, אם הוא רוצה לפדות את אדמתו המכורה קדם שתחול שנת היובל. וביאר גם כן שדין זה מיוחד לקרקעות שהן מחוץ לחומת העיר, ושהחצרות והבתים הבנויים בכפרים - כיון שלא נבנו מבפנים לחומה, הרי דינם כדין השדות והגנות. והם בתי החצרים שעליהם אמר הכתוב: "על שדה הארץ יחשב גאלה תהיה לו וביובל יצא" (שם שם, לא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בערכים. וגם היא אינה נוהגת אלא בארץ ישראל ובזמן שהיובל נוהג. המצווה הקל"ט הציווי שנצטווינו שתהא פדיית הקניינים המכורים מבפנים לחומת עיר, עד לסוף שנה אחת בלבד, ואחרי השנה יתקיימו בידי הקונה ולא יצאו ביובל. והוא אומרו יתעלה: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה וגו'" (שם שם, כט). ומצווה זו היא דין בתי ערי חומה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ערכים. והיא אינה נוהגת אלא בארץ. המצווה הק"מ הציווי שנצטווינו לספור את השנים מעת השתלטנו על הארץ והחזקנו בה שבע שבע שנים עד שנת היובל. ומצווה זו, כלומר: ספירת שני שמטה, היא מסורה לבית דין, כלומר: סנהדרי גדולה, שהם הם שסופרים שנה שנה מחמשים השנים, כדרך שכל אחד ואחד ממנו מונה ימי העומר. והוא אומרו יתעלה: "וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'" (שם שם, ח). ולשון ספרא: "יכול יספר שבע שמטים זו אחר זו ויעשה יובל? תלמוד לומר: "שבע שנים שבע פעמים" (שם) הא עד שיאמרו שני כתובים; ואם לאו לא שמעינן" כלומר: מצווה זו לא תושג איכות עשייתה אלא משני כתובים, היינו שנמנה השנים לבדן ונמנה גם השמיטין עמהן. כיון שאמר, שעניין זה לא יושג אלא משני כתובים, משמע שהיא בהחלט מצווה אחת. כי אילו היו שתי מצוות, כלומר: מנין שנים ומנין שמטין - לא היה אומר 'עד שיאמרו שני כתובין', כי כך משני כתובים נלמדות כל שתי מצוות, וכן כל מצווה ומצווה מכתוב שלה, ולעולם אין אומרים "הא עד שיאמרו שני כתובים" אלא כמצווה אחת, שלא נשלמת ידיעת דיניה אלא משני כתובים. כמו הבכור שאמר בו הכתוב: "כל פטר רחם לי" (שמות לד, יט), כי כתוב זה לבדו מורה שהבכור לה' - בין זכר בין נקבה - ובא כתוב אחר, "הזכרים לה'" (שם יג, יב); ופסוק זה לבדו מורה, שכל זכר לה' - בין בכור בין פשוט. אבל משני הכתובים השג עניין המצווה, שהוא בכור זכר בלבד כמו שביארו במכילתא. המצווה הקמ"א הציווי שנצטווינו להשמיט כל המשאות בשנת השמיטה. והוא אומרו יתעלה: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים טו, ג). וכבר נכפל הציווי במצווה זו ואמר: "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו" (שם שם, כ) ולשון התוספתא: "בשתי שמיטות הכתוב מדבר" אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים"; ושמיטת כספים זו אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמיטת קרקע נוהגת, ואז היא נוהגת מן התורה בכל מקום, וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק אחרון ממסכת שביעית. המצווה הקמ"ב הציווי שנצטווינו לנגוש את הנכרי וללחוץ עליו בתביעת החובות, כדרך שנצטווינו לחמול על ישראל והוזהרנו מלנוגשו. והוא אומרו יתעלה: "את הנכרי תיגוש" (שם שם, ג). ולשון ספרי: "את הנכרי תיגוש - זו מצוות עשה". המצווה הקמ"ג הציווי שנצטווינו לתן לכהן את הזרוע והלחיים והקיבה מכל בהמה טהורה שאנו שוחטים, הוא אומרו יתעלה: "וזה יהיה משפט הכוהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה" (שם יח, ג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מחולין. ואין הלוויים חייבים במצווה זו. המצווה הקמ"ד הציווי שנצטווינו להפריש ראשית הגז וליתנו לכהן. והוא אומרו יתעלה: "[ו]ראשית גז צאנך תיתן לו" (שם שם, ד). ומצווה זו אינה נוהגת אלא בארץ. וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בפרק י"א מחולין. המצווה הקמ"ה הציווי שנצטווינו בדיני חרמים, היינו שמי שהחרים דבר מרכושו ואמר 'הרי זה חרם' - יתן אותו הדבר לכהן: אלא אם פרש לשם, שאז הוא לבדק הבית. לפי שסתם חרמים לכוהנים והוא אומרו יתעלה: "אך כל חרם אשר יוחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה" (ויקרא כז, כח). והעירנו על כך שסתם חרמים לכוהנים, באומרו יתעלה: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (שם שם, כא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מערכים ובריש נדרים. המצווה הקמ"ו הציווי שנצטווינו לשחוט בעל חי ואחר כך נאכל ממנו ושאין לו הכשר אלא בשחיטה בלבד. והוא אומרו יתעלה: "וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתך" (דברים יב, כא). ולשון ספרי: "וזבחת - מה מוקדשין בשחיטה אף חולין בשחיטה. כאשר צויתך - מלמד שנצטווה משה על הקנה ועל הושט ועל רב אחד בעוף ועל רב שנים בבהמה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו וכל הלכותיה במסכתא המיוחדת לה, כלומר: מסכת חולין. המצווה הקמ"ז הציווי שנצטווינו בכסוי הדם בעת שחיטת העוף או החיה. והוא אומרו יתעלה: "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מחולין. המצווה הקמ"ח הציווי שנצטווינו בשילוח הקן. והוא אומרו יתעלה: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך" (דברים כב, ז), וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק אחרון מחולין. המצווה הקמ"ט הציווי שנצטווינו בסימני בהמה וחיה, הינו: שיהו מעלי גירה ופרסתן סדוקה, ואז מותר לאוכלן, וזה שאנו מצווים לבדוק אותן בסימנים אלו - הוא מצוות עשה. והוא אומרו: "זאת החיה אשר תאכלו וגו'" (ויקרא יא, ב). ולשון ספרא: "אתה תאכלו - אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה", כלומר: את שיש בה סימנים אלו - היא שמותר לאוכלה, משמע מזה, שאת שאין בה סמנים אלו - אסור לאוכלה, וזה לאו הבא מכלל עשה, שהוא עשה לפי הכלל שביארנו. לפיכך אמרו בסמוך ללשון זה: "אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה? תלמוד לומר: את הגמל" כמו שנבאר במצוות לא תעשה. הנה נתבאר, שאמרו 'אותה תאכלו' - מצוות עשה. והכוונה במצווה זו היא מה שהזכרתי לך, והוא: שאנו נצטווינו לדרוש סימנים אלו בכל בהמה וחיה, ואז יהא מותר לאוכלה, ודין זה - הוא המצווה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורות ובמסכת חולין. המצווה הק"ן הציווי שנצטווינו (לבדוק) בסמני העוף, והוא שרק כמה מינים ממנו יהיו מותרים. וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אלא הושגו בחקירה, כי כאשר אנו מתבוננים בכל המינים שנתבאר איסורם אחד אחד, מוצאים אנו בהם דברים הכוללים אותם, והם סימני עוף טמא. וזה שנצטווינו לדון בעופות ולומר: זה טמא וזה טהור - הוא מצוות עשה. ולשון ספרי: "כל צפור טהורה תאכלו (דברים יד, יא) זו מצוות עשה". הנה נתבאר מה שרמזנו עליו; וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת חולין. המצווה הקנ"א הציווי שנצטווינו גם בסימני חגבים, והם המפרשים בתורה: "אשר לו כרעים ממעל לרגליו" (ויקרא יא, כא). ועניין מצווה זו כמו שביארנו במצווה שלפניה, והפסוק שנאמר בה הוא אמרו: "את זה תאכלו מכל שרץ העוף" וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ממסכת חולין. המצווה הקנ"ב הציווי שנצטווינו בסימני דגים והם מפרשים בתורה באומרו: "את זה תאכלו מכל אשר במים" (שם שם, ט). ובפירוש אמרו בגמרא חולין: שאוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה. כי ממה שאמר 'זה אכול' שומע אני שזולתו לא תאכל, ולאו הבא מכלל עשה - עשה. הנה נתבאר, שאמרו 'את זה תאכלו' - מצוות עשה. והעניין באומרנו שהיא מצוות עשה הוא כמו שהזכרתי לך, שאנו נצטווינו לדון בסימנים אלו ונאמר: זה מותר לאוכלו וזה אינו מותר, כמו שבאר הכתוב ואמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה וגו'" (שם כ, כה) ולא תהא הבדלה אלא בסימנים. לפיכך יהיה כל מין ומין מארבעת מיני הסימנים האלה מצווה בפני עצמה, כלומר: סימני בהמה וחיה, וסימני העוף, וסימני חגבים, וסימני דגים. וכבר ביארנו לשונם, שקראו לכל אחד עשה לבדו. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו, כלומר: סימני דגים, בפרק ג' ממסכת חולין. המצווה הקנ"ג הציווי שציונו יתעלה בחשבון חודשים ושנים, וזו היא מצוות קידוש החודש. והוא אומרו יתעלה: "החדש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב) ובפירושו נאמר: "עדות זו תהא מסורה לכם" כלומר: מצווה זו אינה מסורה לכל אחד ואחד כשבת בראשית שכל אחד מונה ששה ימים ושובת בשביעי - כך שגם כל אדם הרואה את הלבנה יעשנו ראש חודש, או יחשב בחשבון התורני ויעשה ראש חודש, או יראה שהאביב אחר - וזולתו ממה שראוי להתחשב בו יוסיף חודש אלא מצווה זו לא יעשנה לעולם אלא בית דין הגדול דווקא ובארץ ישראל דווקא. לפיכך, בטלה אצלנו היום הראייה מחמת העדר בין דין הגדול, כמו שבטלה הקרבת הקורבנות מחמת העדר המקדש. ובזה טעו המינים הנקראים כאן במזרח 'קראים', וזהו היסוד שגם לא כל הרבניים עמדו עליו, והחלו מגששים עימהם בחשכת האפילה. דע, שהחשבון הזה שאנו מחשבים היום ויודעים בו ראשי החודשים והמועדים, אין מותר לעשותו אלא בארץ ישראל בלבד; אבל בשעת הדחק ובהיעדר חכמים מארץ ישראל, אז מותר לבית דין הסמוך בארץ ישראל לעבר שנים ולקבוע חודשים בחוצה לארץ, כדרך שעשה ר' עקיבא, כמו שנתבאר בתלמוד. ובזה יש קושי גדול, והידוע על הרוב כמעט תמיד היה בארץ ישראל, והם שיקבעו חודשים ויעברו שנים בדרכים המקובלות אצלם ובהתקבצם יחד. ויש כאן יסוד גדול מאוד מיסודות האמונה, שלא ידעוהו ולא ירגישו בו אלא המעמיקים חקר. היינו: זה שאנו מחשבים היום בחוצה לארץ בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש חודש ויום זה חג - הרי בשום פנים לא בגלל חשבוננו אנו עושים אותו חג, אלא מפני שבית דין בארץ ישראל כבר קבעו יום זה חג או ראש חודש, ומפני שהם אמרו שהיום ראש חודש או היום חג, הוא נעשה חג או ראש חודש, בין שהייתה פעלתם זו על פי חשבון או על פי ראיה, כמו שנמסר לנו בקבלה: "אשר תקראו אתם (ויקרא כג, ב) אין לי מועדות אלא אלו", כלומר: אלה שאומרים הם שהם מועדות, אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין, כמו שבא לנו בקבלה. ואין אנו עושים היום חשבון אלא כדי שנדע את היום שקבעו בו בני ארץ ישראל, כיון שבסדר זה עצמו מחשבים וקובעים היום - לא בראיה; ועל קביעתם אנו סומכים - לא על חשבוננו. ואין חשבוננו אלא לגלויי מילתא, והבן זה היטב. והנני מוסיף לך באור: אילו הנחנו, למשל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לאל מלעשות זאת, לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה לגמרי - [ואילו הנחנו] שלא יהיה בית דין בנמצא, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל - הרי אז לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן, לפי שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חודשים אלא באותם התנאים הנזכרים, כמו שביארנו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג). ואם יתבונן מי שיש לו דעה שלמה בדברי התלמוד שבעניין זה יתבאר לו כל מה שאמרנו ברור שאין בו שום ספק. ואמנם יש הערות בלשון התורה, המורות על יסודות העניין שאנו סומכים עליו בידיעת ראשי חודשים ועבור שנים. מאלה אמרו: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י). אמרו: "מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד" ואמרו: "מנין שאין מעברין את החודש אלא ביום, ואין מקדשין את החודש אלא ביום? תלמוד לומר: מימים ימימה". ואמר יתעלה: "לחודשי השנה" (שם יב, ב), אמרו: "חודשים אתה מחשב לשנה, ואי אתה מחשב ימים" משמע שההוספה בה לא תהא אלא חודש שלם. ואמר: "חודש ימים" (במדבר יא, כא) - אמרו: "ימים אתה מחשב לחודש ואין אתה מחשב שעות". ואמרו: "שמור את חודש האביב" (דברים טו, א)- משמע שבשנים שלנו חובה שנשמור בהן תקופות השנה, ולפיכך יהיו שנות חמה, וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בשלמות בפרק א' מסנהדרין ובמסכת ראש השנה וגם בברכות. המצווה הקנ"ד הציווי שנצטווינו לשבות בשבת והוא אומרו: "וביום השביעי תשבות" (שמות כג, יב), וכבר נכפל הציווי במצווה זו כמה פעמים. וביאר לנו יתעלה, שהשביתה הזאת מן המלאכה היא חובה לנו ולבהמתנו ולעבדינו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שבת וגם במסכת יום טוב. המצווה הקנ"ה הציווי שנצטווינו לומר דברים ביום השבת בכניסתו וביציאתו, שבהם נזכיר גדולת יום זה וכבודו, והיותו נבדל משאר הימים שקדמו לו ושיבואו אחריו. והוא אומרו יתעלה: "זכור את יום השבת לקדשו" (שם כ, ח), כלומר: זכרהו זכירת קידוש וגדולה - וזו היא מצוות קידוש. ולשון המכילתא: "זכור את יום השבת לקדשו - לקדשו בברכה". ובפירוש אמרו: 'זכרהו על היין'. ואמרו עוד: 'קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו', כלומר: ההבדלה שהיא חלק מזכירת שבת שנצטווינו בה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף פסחים ובכמה מקומות בברכות ושבת. המצווה הקנ"ו הציווי שנצטווינו להסיר את החמץ מרשותנו ביום י"ד בניסן - וזוהי השבתת שאור. והוא אומרו יתעלה: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שם יב, טו), וחכמים קוראים לה גם כן: ביעור, כלומר: ביעור חמץ, ובגמרא סנהדרין מגמרא דבני מערבא אמרו: "חמץ חייבין עליו עשה ולא תעשה: עשה על ביעורו, דכתיב 'תשביתו שאר מבתיכם': לא תעשה, דכתיב 'שאור לא ימצא בבתיכם'" (שם שם, יט) וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש פסחים. המצווה הקנ"ז הציווי שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה, כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף לספר ולהאריך בדברים בהגדלת מה שעשו בנו, ומה שעינו אותנו המצרים, ואיך נפרע לנו ה' מהם, ולהודות לו יתעלה על כל החסד אשר גמלנו - הרי זה משובח. כמו שאמרו: "כל המאריך לספר יציאת מצרים, הרי זה משובח". והכתוב שבא לנו בצווי זה הוא אומרו יתעלה: "והגדת לבנך ביום ההוא" (שם יג, ח). ובא הפירוש: "והגדת לבנך - יכול מראש החודש? תלמוד לומר: ביום ההוא. אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: בעבור זה (שם): לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך", כלומר: מתחילת הלילה חייב לספר. ולשון המכילתא: "מכלל שנאמר 'והיה כי ישאלך בנך' (שם שם, יד) יכול אם ישאלך אתה מגיד לו: ואם לאו - אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר: והגדת לבנך - אף על פי שלא שאלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן; בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין? תלמוד לומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" (שם שם, ג), וכבר ידעת לשונם: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה - מצווה עלינו לספר יציאת מצרים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף פסחים. המצווה הקנ"ח הציווי שנצטווינו לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, בין שיש כבש הפסח ובין שאין. והוא אומרו יתעלה: "בערב תאכלו מצות" (שם יב, יח). ובפירוש אמרו: "בערב תאכלו מצות -הכתוב קבעו חובה", וכבר נתבאר בפסחים, שאכילת מצה בלילה הראשון - חובה; מכאן ואילך - רשות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פסחים. המצווה הקנ"ט הציווי שנצטווינו לשבות ביום הראשון של פסח. והוא אומרו יתעלה: "[ו]ביום הראשון מקרא קודש" (שם שם, טז). ודע הקדמה זו, והיא: שכל מה שאמר בו ה' 'מקרא קודש' בא בפירושו: 'קדשהו'. ועניין 'קדשהו' - שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד לאכילה. כמו שבאר הכתוב. וכבר הזכרנו מקודם את דבריהם: "האי שבתון - עשה הוא", כלומר: כל- יום שאומר בו ה' "שבתון" הוא, כאילו אמר 'שבות' או 'תשבות' - כל-אלו ציוויים בשביתה. ו"שבתת ה'" (ויקרא כג, לח) קרא לימי המועדים כולם כלומר: לימים טובים. ובמקומות הרבה בתלמוד אמרו: "יום טוב עשה ולא תעשה", כלומר: השביתה בכל יום-טוב - מצוות עשה היא: ועשית המלאכה האסורה בו - היא מצוות לא תעשה. לפיכך כל העושה בו מלאכה אסור, עבר על עשה ולא תעשה. וכבר נתבארו מצווה זו, כלומר - השביתה, במסכת יום טוב. המצווה הק"ס הציווי שנצטווינו בשביתה ביום השביעי של חג הפסח, והוא אומרו: "וביום השביעי מקרא-קדש" (שמות יב,טז). המצווה הקס"א הציווי שנצטווינו בספירת העומר. והוא אומרו יתעלה: "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו) דע, שכמו שחייב בית דין לספור שני יובל, שנה שנה ושמיטה שמיטה, כמו שביארנו לעיל, כך חייב כל אחד ואחד מאתנו לספור ימי העומר, יום יום שבוע שבוע, שהרי אמר: "תספרו חמישים יום" (שם שם, טז), ואמר: שבעה שבעת תספור לך" (דברים טז, ט), כשם שמניין השנים והשמיטים מצווה אחת, כמו שביארנו, כך ספירת העומר מצווה אחת, וכך מנה אותה כל מי שקדמני - כמצווה אחת, ונכון הוא מה שעשו בזה. ואל יטעך אומרם: "מצווה למימני יומי, ומצווה למימני שבועי" עד שתחשוב שהן שתי מצוות - לפי שכל חלק וחלק מחלקי איזו מצווה שיש לה חלקים, מצווה לעשות אותו החלק ממנה. אבל היו נעשות שתי מצוות אילו אמרו: מנין הימים מצווה, ומנין השבועות מצווה. וזה דבר שלא יעלם ממי שמדקדק בדברים. שהרי אם תאמר: חובה לעשות כך וכך, אין לשון זה מחייב שתהא אותה הפעולה מצווה בפני עצמה. וראיה ברורה על זה, זה שאנו מונים גם את השבועות בכל לילה באומרנו, שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים. ואילו היו שבועות מצווה בפני עצמה, ולא היו מתקינים מניינם אלא בלילי השבועות בלבד, ואז היו להן שתי ברכות: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת ימי העומר" ו"על ספירת שבועי העומר", ואין הדבר כן. אלא המצווה היא ספירת העומר: ימיו ושבועיו, כמו שציווה. ואין הנשים חייבות במצווה זו. המצווה הקס"ב הציווי שנצטווינו לשבות ביום העצרת והוא אומרו: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא-קודש" (ויקרא כג, כא). המצווה הקס"ג הציווי שנצטווינו לשבות ביום אחד בתשרי, והוא אומרו: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון" (שם שם, כד). וכבר קדם לך לשונם באומרם: "האי שבתון - עשה הוא". המצווה הקס"ד הציווי שנצטווינו לצום בעשרה בתשרי. והוא אומרו יתעלה: "תענו את נפשותיכם" (שם טז, כט). והפירוש בספרא: "תענו את נפשותיכם - עינוי שהוא אבית הנפש. ואיזהו? זה אכילה ושתייה". וכן בא בקבלה, שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, ושצריך לשבות מכל הפעולות האלה. שכן נאמר: "שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם" (שם שם, לא), כאילו אמר, שחובה בו השביתה המיוחדת למלאכות ולעבודה, והשביתה המיוחדת להזנת הגוף וקיומו - לפיכך אמר: 'שבת שבתון'. ולשון ספרא: "מניין שיום הכיפורים אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה? תלמוד לומר: שבת שבתון", כלומר: השבת כל אלו כדי שיושג העינוי. המצווה הקס"ה הציווי שנצטווינו לשבות ביום זה מן המלאכות והעבודות. והוא אומרו: "שבת שבתון היא לכם" (שם). וכבר ביארנו כמה פעמים אומרם: "האי שבתון - עשה הוא". המצווה הקס"ו הציווי שנצטווינו לשבות ביום הראשון של חג הסכות, והוא אומרו: "ביום הראשון מקרא קודש" (שם כג,לה). המצווה הקס"ז הציווי שנצטווינו לשבות ביום השמיני של חג הסכות. והוא אומרו יתעלה: "ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם" (שם שם, לו). ודע ששביתה זו שנצטווינו בה בכל יום ויום מששת הימים האלה דינה בכל יום טוב מהם שווה, ואין שום יום מהם מיוחד בשביתה שאינה בשני, וכן מותר לנו להתעסק באוכל נפש בכל יום טוב מהם. ולפיכך הילכת שביתה היא הלכה אחת הכוללת כל יום טוב. וכבר נתבארו כל דיני שביתה זו במסכת יום טוב. אבל השביתה המצווה בשבת וביום הכיפורים היא אותה השביתה עצמה בתוספות רבות, לפי שלא התיר בשני ימים אלו אוכל נפש. ויש דברים המותרים ביום טוב ואסורים בשבת, אף על פי שאינם אוכל נפש, כמו שנתבאר במסכת יום טוב. המצווה הקס"ח הציווי שנצטווינו לדור בסוכה שבעה ימים בכל ימי החג. והוא אומרו יתעלה: "בסכות תשבו שבעת ימים" (שם שם, מב). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת סכה. ואין הנשים חייבות במצווה זו. המצווה הקס"ט הציווי שנצטווינו ליטול לולב ולשמוח לפני ה' שבעת ימים. והוא אומרו יתעלה: "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'" (שם שם, מ). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת סוכה. ושם נתבאר, שאין מצווה זו חובה שבעת ימים אלא במקדש בלבד; אבל בשאר המקומות, ביום הראשון בלבד היא חובה מן התורה. שאין הנשים חייבות במצווה זו. המצווה הק"ע הציווי שנצטווינו לשמוע קול שופר ביום אחד בתשרי, והוא אומרו עליו: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ראש השנה. ואין הנשים חייבות בה. המצווה הקע"א הציווי שנצטווינו לתן מחצית השקל כל השנה. והוא אומרו יתעלה: "ונתנו איש כופר נפשו לה'" (שמות ל, יב), ואמר "זה יתנו" (שם שם, יג). וברור, שאין הנשים חייבות במצווה זו, לפי שהכתוב אומר: "כל העובר על הפקודים" (שם). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לה, כלומר: מסכת שקלים. ושם נתבאר, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית. המצווה הקע"ב הציווי שנצטווינו להישמע לכל נביא מן הנביאים ע"ה ולקיים כל מה שיצווה, אפילו יצווה נגד המצווה, או כמה מצוות מן המצוות האלו, ובלבד יהא זה לפי שעה; אבל לא שינציח תוספת או גירעון, כמו שביארנו בהקדמת חיבורנו בפירוש המשנה. והכתוב שבו נאמר ציווי זה הוא אומרו יתעלה: "אליו תשמעון" (דברים יח, טו). ולשון ספרי: "אליו תשמעון - אפילו אמר לך לעבור על אחת מכל המצוות האמורות התורה לפי שעה, שמע לו. והעובר על מצווה זו חייב מיתה בידי שמים, וזה אומרו יתעלה: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו" (שם שם, יט). וכבר נתבאר בסנהדרין: "שלושה מיתתם בידי שמים: העובר על דברי הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו", וכולם ממה שנאמר: "אשר לא ישמע אל דברי", אמרו: "קרי ביה: לא-ישמע, לא-ישמע, לא-ישמע". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין. המצווה הקע"ג הציווי שנצטווינו למנות עלינו מלך מישראל שיאחד את כל אומתנו וינהיג את כולנו. והוא אומרו יתעלה: "שום תשים עליך מלך" (שם יז, טו). וכבר הזכרנו מקודם את דבריהם בספרי: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק". עוד אמרו בספרי: "שום תשים עליך מלך - מצוות עשה". ובא הפירוש, שזה שנאמר, "שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך" ושיהיה בלבנו בתכלית הכבוד והגדולה והרוממות שאין למעלה ממנה, עד שתהיה מעלתו אצלנו גדולה ממעלת נביא מבין הנביאים שבדורו. ובפירוש אמרו: "מלך קודם לנביא". וכשמצווה המלך הזה איזה ציווי שאינו נגד ציווי תורני - חובה לקיים פקודתו; והעובר על פקודתו ואינו מקיימה, רשות יש למלך להורגו בסיף, כמו שקיבלו אבותינו על עצמם ואמרו: "כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת" (יהושע א, יח). וכל מורד במלכות - יהיה מי שיהיה - דמו מותר למלך הממונה על פי התורה. וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין ובריש כרתות ופרק ז' מסוטה. המצווה הקע"ד הציווי שנצטווינו לשמוע לבית דין הגדול ולנהוג על פיהם בכל אשר יצוו בענייני אסור ומותר. ואין חילוק בזה בין דבר שקיבלוהו בקבלה ובין דבר שלמדוהו באחת המידות התורניות, או דבר שהסכימו עליו כדי לגדור פרצה, או בהתאם לאיזה מצב שהוא, ממה שנראה להם נכון ושיש בו חיזוק לתורה - כל זה חייבים אנו לקיימו ולעשותו ולנהוג על פי דבריהם, בל נעבור עליהם. והוא אומרו יתעלה: "על פי התורה אשר יורוך וגו'" (דברים יז, יא). ולשון ספרי: "[ו]על המשפט אשר יאמרו לך תעשה - זו מצוות עשה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין. המצווה הקע"ה הציווי שנצטווינו ללכת אחר הרוב אם נופלת מחלוקת בין החכמים באיזה דין מדיני תורה; וכן ננהג גם בדין הפרטי, כגון בדין שבין ראובן לשמעון: אם נופלת מחלוקת בין דיני עירם, אם שמעון הוא החייב או ראובן - נלך אחר הרוב. והוא אומרו יתעלה: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). ובפירוש אמרו: 'רובא - דאורייתא'. וכבר נתבארו דיני מצווה זו והלכותיה בכמה מקומות בסנהדרין. המצווה הקע"ו הציווי שנצטווינו למנות דינים להוציא לפועל ציוויי התורה, ויכריחו את הסוטים מדרך האמת [ללכת] בה, ויצוו על הטוב ויזהירו מן הרע, ויוציאו לפועל את העונשים על העוברין, כדי שלא יהיו מצוות התורה ואזהרותיה מסורים לרצון כל אדם ואדם. ומתנאי מצווה זו, שהממונים האלה יהיו דרגה למעלה מדרגה, והוא: שממנים בכל עיר עשרים ושלושה דינים שמתקבצים כולם במקום אחד בשער העיר הראויה למניין זה וזוהי סנהדרי קטנה. וממנים בירושלים בית דין הגדול של שבעים דינים, וממנים אחד על אותם השבעים - והוא ראש הישיבה, והוא שקוראים לו לחכמים גם 'נשיא', והכל יתקבצו במקומם המיוחד להם. ומקום שאנשיו מועטים, שאינו ראוי לסנהדרי קטנה, ממנים בו על כל פנים שלושה להוציא לפועל את הדינים בדברים קטנים, ואלה מעבירים את הדברים הגדולים למי שלמעלה מהם. וכן ממנים מפקחים המבקרים בשווקים ובודקים דרכי בני אדם במשאם ומתנם, כדי שלא יעשו עוול אפילו בדבר מועט. והציווי שנאמרה בו מצווה זו הוא אומרו יתעלה: "שופטים ושוטרים תיתן-לך בכל-שעריך" (דברים טז, יח). ולשון ספרי: "מנין שממנין בית דין אחד לכל ישראל? תלמוד לומר: שופטים ושוטרים תיתן לך. ומנין שממנין אחד על גבי כלן? תלמוד לומר: תיתן-לך. ומנין שממנין בית דין לכל שבט ושבט? תלמוד לומר: בכל-שעריך. רבי שמעון בן גמליאל אומר: לשבטיך ושפטו - מצווה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, שנאמר: ושפטו את העם - על כרחם". וכבר נכפל הציווי למנות שבעים זקנים, והוא אומרו יתעלה למשה: "אספה-לי שבעים איש" (במדבר יא, טז). ואמרו ז"ל: "כל מקום שנאמר לי - הרי הוא קיים לעולם: וכהנו לי וגו'" (שמות כח, מא) - כלומר: שזה צווי תמידי, ואינה מצווה לפי שעה, אלא חובה למשך הדורות. ודע, שכל המינויים האלה, כלומר: סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלושה ושאר המינויים - כולם לא יהיו אלא בארץ ישראל דווקא, ואין סמיכה בחוצה לארץ. אך אם נתקיימה הסמיכה בארץ ישראל, רשאים אותם הסמוכים לדון בארץ ובחוצה לארץ, וזהו עניין אומרם: "סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ"; אבל לא ידונו דיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא אם בית הבחירה עומד, כמו שביארנו בהקדמת המאמר הזה. ולשון ספרי על אומרו יתעלה במכה-נפש בשגגה: "והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם" (במדבר לה, כט), אמרו: "בכל מושבותיכם - בארץ ובחוצה לארץ. יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בחוצה לארץ? תלמוד לומר: אלה - אלו הדינין נוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, וערי מקלט אין נוהגות אלא בארץ". וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו במסכת בסנהדרין. המצווה הקע"ז הציווי שנצטוו הדינים להשוות בין בעלי הדין ולתת לכל אחד מהם לומר דבריו בין שמאריך ובין שמקצר, והוא אומרו: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ובא הפירוש בספרא: "שלא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו: קצר דבריך". זהו אחד העניינים שכוללם ציווי זה. ויש בו עוד: שכל אדם מצווה לדון דין תורה אם הוא בקי בכך ובעלי הדין התחילו לטעון לפניו. ובפירוש אמרו: "אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך". ויש בו עוד: שחייב אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב ולחסד. וכבר נתבארו כוונות ציווי זה במקומות מפוזרים בתלמוד. המצווה הקע"ח הציווי שנצטווינו למסור עדות לפני הדיינים על כל מה שאנו יודעים, בין שיש בכך משום איבוד למי שמעידים עליו, או הצלת זה שמעידים לו בממונו או בנפשו, חייבים אנו להעיד על כל זה ולהודיע לדיינים מה שראינו או שמענו. וכבר הביאו ע"ה ראיתם על חיוב העדות ממה שאמר יתעלה: "והוא עד או ראה או ידע" (שם ה, א). והעובר על מצווה זו- והוא הכובש עדותו - חטאו גדול. והוא אומרו יתעלה: "אם לא יגיד ונשא עונו" (שם). וזהו דבר כללי. אך אם העדות שכבשה היא עדות ממון ונשבע עליה העד תוך כבישתה - חייב קורבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב (שם שם, ה-י) ולפי התנאים הנזכרים בשבועות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסנהדרין ובשבועות. המצווה הקע"ט הציווי שנצטווינו לחקור עדות העדים ולדרוש אותה היטב, ואז נעניש ונפסוק הדין. ולדקדק בכך ככל האפשר, כדי שלא נוציא פסק בדיבור ראשון ובמהירות, ונרע לזכאים. והוא אומרו יתעלה: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר" (דברים יג, טו). וכבר נתבארו דיני מצווה זו וחלוקיה ואיך הן הדרישות ואיך הן החקירות, ואיך חייבים לדקדק בכך ואיך תתקיים העדות או תדחה לפי החקירות האלה, במסכת סנהדרין. המצווה המשלימה ק"פ הציווי שנצטווינו לענוש את העדים שהעידו שקר כמו שזממו לעשות בעדותם. והוא אומרו יתעלה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שם יט, יט), וזהו דין עדים זוממין: אם העידו להוציא ממון - נוציא מהם כמוהו; ואם העידו על מה שמחייב מיתה - נמיתם באותה המיתה; ואם העידו על מה שמחייב מלקות - נלקה אותם. וכבר נתבארו דיני מצווה זו והשאלות שנתחדשו בה וכיצד יתקיים שהעדים יהיו זוממין ונדון אותם בדין זה, במסכת מכות. המצווה הקפ"א הציווי שנצטווינו בעריפת עגלה, אם נמצא בשדה הרוג שלא נודע מי הרגו. והוא אומרו יתעלה: "כי-ימצא חלל באדמה" (שם כא, א). וזהו דין עגלה ערופה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק אחרון ממסכת סוטה. המצווה הקפ"ב הציווי שנצטווינו להבדיל שש ערי מקלט שתהיינה מוכנות למכה נפש בשגגה, ושמתקנים את הדרך אליהן ומיישרין אותה, ולא יניחו בה דבר המעכב את הבורח מלרוץ. והוא אומרו יתעלה: "תכין לך הדרך ושילשת את גבול-ארצך" (שם יט, ג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסנהדרין ומכות ושקלים וסוטה. וכבר הזכרנו אומרם: "ערי מקלט אין נוהגות אלא בארץ". המצווה הקפ"ג הציווי שנצטווינו לתן ערים ללוויים לדור בהן, כיון שאין להם חלק בארץ. והוא אומרו יתעלה: "ונתנו ללוויים וגו' ערים לשבת" (במדבר לה, ב). וגם ערים אלו, כלומר: ערי הלוויים, הן ערי מקלט וקולטות בתנאים המיוחדים להן, כמו שנתבאר במכות. המצווה הקפ"ד הציווי שנצטווינו לסלק המוקשים והמכשולים מכל משכנותינו, היינו: שנבנה כתל מקיף סביב הגגות והבורות והשיחין ודומיהם, כדי שלא ייפול מישהו בהם או מהם. וכן מקומות הסכנה כולם בונים ומתקנים אותם, כדי שתסור הסכנה. והוא אומרו: "ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח). ולשון ספרי : "ועשית מעקה לגגך - מצוות עשה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת [בבא] קמא. המצווה הקפ"ה הציווי שנצטווינו להשמיד כל עבודה זרה ובתיה בכל מיני השמדה והשחתה: לשבר, לשרוף, להרוס ולכרות - כל מין במה שראוי לו. כלומר: במה שיהיה מוחלט ומהיר ביותר ל[השגת] השמדתו. לפי שהכוונה היא שלא נשאיר לה זכר. והוא אומרו יתעלה: "אבד תאבדון את כל המקומות" (שם יב, ב). ועוד אמר: "כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תיתוצו וגו'" (שם ז,ה), ואמר עוד: "וניתצתם את מזבחותם" (שם יב, ג). ובדרך אגב שנזכרה בגמרא סנהדרין מצוות עשה דעבודה זרה, אמרו בתמיהה: "בעבודה זרה מאי מצוות עשה איכא?! תרגמה רב חסדא: וניתצתם". ולשון ספרי: "מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחייב לקצצה? תלמוד לומר: אבד תאבדון". ושם אמרו: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא (שם) – בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ". המצווה הקפ"ו הציווי שנצטווינו להרוג אנשי עיר הנידחת כולם ולשרוף את העיר על כל מה שבתוכה, וזהו דין עיר הנדחת. והוא אומרו יתעלה: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (שם יג, יז). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת סנהדרין. המצווה הקפ"ז הציווי שנצטווינו להרוג שבעה עממין ולהשמידם, כיון שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אומרו יתעלה: "כי החרם תחרימם" (שם כ, יז) וביאר לנו בכתובים רבים, שטעם הדבר: כדי שלא נלמד מכפירתם. ורבים הכתובים המזרזים ומחזקים להרגם, ומלחמתם מלחמת מצווה. ואולי יחשוב מישהו שזו מצווה שאינה נוהגת לדורות, כיון ששבעה עממין כבר כלו; אך זאת לא יחשוב אלא מי שלא הבין עניין 'נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות', והוא: שעניין שנסתיים עם השגת מטרתו, בלי שיהא אותו הדבר קשור בזמן מסוים - אין אומרים עליו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו הדבר. הלא תראה, אם יאבד ה' את זרע עמלק בכללותו וישמידנו עד סופו - כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח יתעלה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'" (שמות יז, יד) - האם נאמר אז שזה שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) אינו נוהג לדורות?! כך אין לומר, אלא הוא נוהג בכל דור ודור, וכל עוד ימצא זרע עמלק יושמד. וכך הריגת שבעה עממין והשמדתם הוא ציווי שנצטווינו בו - והיא מלחמת מצווה. ואנחנו מצווים לשרשם ולרודפם בכל דור ודור עד שיישמדו, עד האחרון. וכך עשינו, עד שנשלמה השמדתם על ידי דוד, ונתפזרה השארית ונטמעה בין האומות עד שאינה ידועה [עוד]. אולם על ידי זה שכבר כלו, לא תהיה המצווה שנצטווינו להורגם מצווה שאינה נוהגת לדורות, כשם שלא נאמר במלחמת עמלק שאינה נוהגת לדורות, אפילו אחר השמדתם והכרתתם, כי מצווה זו אינה קשורה בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצוות המיוחדות למדבר או למצרים, אלא היא קשורה במי שמצווים עליו, וכל עוד יהיה בנמצא מקימים בו אותו הציווי. ובכלל ראוי לך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצווה ובין הדבר שנצטווה עליו. כי יש שהמצווה נוהגת לדורות, אלא שהדבר שנצטווה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות; אך לא בהעדר הדבר שנצטווה עליו תיהפך המצווה ל'אינה נוהגת לדורות'. אלא תהיה 'אינה נוהגת לדורות'. אם העניין להיפך והוא: שיהא דבר מסוים מצוי במצב מסוים, ובאיזה זמן חובה היה [לעשות] בו פעולה מסוימת, או דין; אך היום אינו חובה, אף על פי שאותו הדבר מצוי באותו המצב. כגון: לוי זקן שהיה פסול במדבר והוא כשר אצלנו היום, כמו שנתבאר במקומו. והבן כלל זה ודעהו. המצווה הקפ"ח הציווי שנצטווינו להכרית זרע עמלק בלבד מכל שאר זרע עשו, זכרים ונקבות, קטון וגדול. והוא אומרו יתעלה: "תמחה את זכר עמלק" (שמות שם). וכבר הזכרנו מקודם אומרם: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק". וגם מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה. וכבר נתבארו דיניה בפרק ח' מסוטה. המצווה הקפ"ט הציווי שנצטווינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקידם אותנו ברע, שנאמר את זה בכל זמן וזמן ונעורר את הנפשות בדברים להלחם בו, שנקרא את בני האדם לשנאו, כדי שלא ישכח הדבר ולא תחלש שנאתו ולא תמעט בנפשות במשך הזמן; וזה אומרו יתעלה: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז). ולשון ספרי: "זכור את אשר עשה לך עמלק - בפה, ולא תשכח - בלב". כלומר: אמור דברים בפיך שיביאו בני אדם לכך, שלא תסור שנאתו מן הלב. ולשון ספרא: "זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך? כשהוא אומר 'לא תשכח', הרי שכחת הלב אמורה; הא מה אני מקים 'זכור'? - שתהא שונה בפיך". הלא תראה, איך עשה שמואל הנביא, כשבא לקיים מצווה זו: שהוא זכר תחילה, ואחר כך ציווה להרגם, והוא אומרו: "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל" (שמואל-א טו, ב). המצווה הק"צ הציווי שנצטווינו במלחמת שאר האומות, והיא הנקראת: מלחמת רשות. שכן נצטווינו שאם נלחם עימהם, נכרות עימהם ברית על נפשם בלבד; אם ישלימו עמנו וימסרו לנו את הארץ, אז נטיל עליהם תשלום מסים ועבדות. והוא אומרו יתעלה: "יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, יא). ולשון ספרי: "אמרו: מקבלין אנו עלינו מיסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים - אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו". והוא: שיתנו דבר קבוע כל שנה, כפי שיקבע המלך בעת ההיא ויהיו נשמעים לפקודות ומצויים במורא ושפלות, וזהו עניין השעבוד. אבל אם לא ישלימו אתנו - נצטווינו להרוג כל זכר בעיר, קטון וגדול, ולקחת כל שללה וכל הנשים. והוא אומרו יתעלה: "ואם לא תשלים עמך וגו'" (שם שם, יב). וכל זה הוא דין מלחמת הרשות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסוטה ובפרק ב' מסנהדרין. המצווה הקצ"א הציווי שנצטווינו למנות כהן שינאם לפני העם את נאום המלחמה ויחזיר מי שאינו ראוי שילחם, הן מפני חולשתו, הן מפני שמחשבותיו תלויות בדבר הגורם לו חוסר גישה למלחמה - והם שלושת הדברים שביאר הכתוב - ורק אחר כך מתחילים במלחמה. וכהן זה נקרא: 'משוח מלחמה'. ויאמר בנאומו כלשון הנזכר בתורה, ויוסיף בעניין זה דברים המעוררים את העם למלחמה ומביאים אותם למסור את נפשם על ניצחון דת ה', ועל הנקמה בסכלים המקלקלים את סדר הישוב. והוא אומרו יתעלה: "והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן" (שם שם, ב). ואחר כך יצווה להכריז בשורות הצבא להחזיר רכי הלבב, וכל מי שבנה ולא ישב או נטע ולא אכל, או אירש ולא כנס, כמו שבאר הכתוב, והוא אומרו: "ודברו השוטרים" (שם שם, ה). אמרו בגמרא: "ודברו השוטרים - כהן מדבר ושוטר משמיע". וכל זה, כלומר: נאום משוח מלחמה וההכרזה בעורכי המלחמה אינו חובה אלא במלחמת הרשות ובה נוהג דין זה; אבל מלחמת מצווה - אין בה שום דבר מכל זה, לא נאום ולא הכרזה, כמו שנתבאר בפרק ח' מסוטה. ושם נתבארו דיני מצווה זו. המצווה הקצ"ב הציווי שנצטווינו שבזמן שיצאו מחנותינו למלחמה נכין דרך מחוץ למחנה שבו יפנו, ולא יפנו בני אדם בכל מקום ובין האוהלים - כדרך שעושים האומות - והוא אומרו יתעלה: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'" (שם כג, יג). ולשון ספרא: "אין יד אלא מקום, שנאמר: והנה מציב לו יד" (שמואל-א טו, יב). המצווה הקצ"ג הציווי שנצטווינו שיהא כלי החפירה תלוי עם כלי המלחמה לכל אנשי המחנה כדי לחפור בו מקום שיפנה שם בדרך המוכנה לכך, ויכסה את הצואה אחר שיפנה, כדי שלא תראה הצואה על פני הארץ במחנה המלחמה דווקא, כמו שאמר בתחילת הפרשה: "כי תצא מחנה על אויביך" (דברים כג, י). ולשון צווי זה הוא אומרו יתעלה: "ויתד תהיה לך על אזנך" (שם שם, יד). ולשון ספרי: "אין אזנך אלא מקום זיונך". המצווה הקצ"ד הציווי שנצטווינו להשיב את הגזלה בעין אם היא קימת בעינה, עם תוספת חומש; או לשקול דמיה אם נשתנה. והוא אומרו יתעלה: "והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'" (ויקרא ה, כג). וכבר ביארו במסכת מכות: שלאו דגזל הוא לאו שנתק לעשה ואמרו: "דחמנא אמר: לא תגזול (שם יט, יג), והשיב את הגזלה וגו'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרקים האחרונים מ[בבא] קמא. המצווה הקצ"ה הציווי שנצטווינו ליתן צדקה ולתמוך במסכנים ולהרחיב להם. וכבר בא הציווי על מצווה זו בביטויים שונים, אמר: "פתח תפתח את ידך" (דברים טו, ח), ואמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה), ואמר: "וחי אחיך עמך" (שם שם, לו). הכוונה בכל הפסוקים האלה היא אחת, והיא: שנכלכל עניינו ונתמכנו די מחסורו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במקומות שונים, רובם בכתובות וב[בבא] בתרא. ובא בקבלה, שאפילו עני המתפרנס מן צדקה חייב במצווה זו, כלומר: הצדקה למי שנמוך ממנו או למי שכמוהו - אפילו בדבר מועט. המצווה הקצ"ו הציווי שנצטווינו להעניק לעבד עברי ולעזור לו בצאתו לחופשי, ולא יצא בידיים ריקות. והוא אומרו יתעלה: "העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תיתן לו" (דברים טו, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' מקידושין. המצווה הקצ"ז הציווי שנצטווינו להלוות לעני, כדי להרחיב לו ולהקל על ענייניו, ומצווה זו יותר גדולה וחמורה ממצוות צדקה; כי מי שנצרך ומגלה פניו לבקש מבני אדם, אין מצוקתו וצערו בדבר זה כמו זה שעדין לא גילה פניו, והוא זקוק לעזרה כדי שלא יתגלה מצבו ולא יהא נצרך. הציווי במצווה זו הוא אומרו יתעלה: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד). ולשון המכילתא: "כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה, האחד: אם כסף תלווה את עמי". אמרו: "אם כסף תלווה - חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: העבט תעביטנו די מחסרו (דברים טו, ח) - חובה ולא רשות". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בכמה מקומות בכתובות וב[בבא] בתרא. המצווה הקצ"ח הציווי שנצטווינו להטיל ריבית על הגוי ואז נלווהו, כדי שלא נעזור לו ולא נחנהו אלא נזיקו, אפילו בהלוואה בריבית שנתנה עליו כזה שהוזהרנו מלעשותו עם ישראל. והוא אומרו יתעלה: "לנכרי תשיך" (שם כג, כא). לפי שבא לנו הפירוש המקובל שזהו ציווי, לא רשות. והוא אומרם בספרי: "לנכרי תשיך - זו מצוות עשה; ולאחיך לא תשיך - זו מצוות לא תעשה". וגם למצווה זו יש תנאים מדרבנן, שכבר נתבארו במסכת [בבא] מציעא. המצווה הקצ"ט הציווי שנצטווינו להחזיר את המשכון לבעליו הישראלי בעת שהוא צריך לו. אם המשכון ממה שנזקקים לו ביום, כגון: כלי עבודתו ומלאכתו - יחזירם לו ביום וימשכנם בלילה; ואם הוא ממה שנזקקים לו בלילה - כגון מצעות ושמיכות שהוא ישן בהן - יחזירם בלילה וימשכנם ביום. ולשון המכילתא: "עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב, כה) - זו כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום; וכסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין? תלמוד לומר: השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש (דברים כד, יג). מכאן אמרו: ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וכבר נתבאר בגמרא מכות שאמרו: "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבטו" (שם שם, י) - הוא לאו שנתק לעשה, ושהעשה הוא אמרו: "השב תשיב לו את העבוט". ולשון ספרי: "השב תשיב - מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום, וכלי לילה בלילה: סגוס בלילה, ומחרשה ביום". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מ[בבא] מציעא. המצווה המשלימה מאתים הציווי שנצטווינו לשלם שכר שכיר ביומו ולא לאחרו ליום אחר. והוא אומרו יתעלה: "ביומו תיתן שכרו" (שם שם, טו). ודין מצווה זו, שיהא שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום, כמו שאבאר במצוות לא תעשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ט' מ[בבא] מציעא, ושם נתבאר שזו חובה בכל שכיר, בין גוי בין ישראל, ומצוות עשה לפרוע בזמנו. המצווה הר"א הציווי שנצטווינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודתו מן הדבר שעובד בו אם אותו הדבר מחובר לקרקע. והוא אומרו יתעלה: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו'; כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך" (שם כג, כה-כו). וכבר נתבאר בגמרא [בבא] מציעא, שמשני פסוקים אלו למדנו שאדם אוכל במחובר בשעת גמר מלאכה, ושלא יספיק לנו אחד הפסוקים בלי האחר, על דרך שביארנו לעיל על אומרם 'עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו - לא שמענו'. הנה זו מצוות עשה שעניינה הושג משני פסוקים אלו, כלומר: שירשה לשכיר לאכול מן המחובר. ובפירוש אמרו: "ואלו אוכלין מן התורה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מ[בבא] מציעא. המצווה הר"ב הציווי שנצטווינו לפרוק את המשא מעל הבהמה שכשלה במשאה בשדה. והוא אומרו יתעלה: "כי תראה חמור שונאך רבץ וגו' עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה), ולשון המכילתא: "עזוב תעזוב - פריקה". ושם אמרו: "עזוב תעזוב - נמצאנו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה". כלומר: שאנו נצטווינו לפרוק מעליה והוזהרנו מלהניחה רובצת תחת משאה, כמו שיתבאר במצוות לא תעשה; הניחה רובצת תחת משאה, עובר על עשה ולא תעשה. הנה נתבאר לך, שזה שנאמר "עזוב תעזוב" מצוות עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב' מ[בבא] מציעא. המצווה הר"ג הציווי שנצטווינו לטעון את המשא על הבהמה או על האדם אם הוא לבדו, אחר שהורדנוהו ממנו או שהורידו זולתנו. כי כמו שנצטווינו לפרוק ממנו, כך נצטווינו לטעון עמו. והוא אומרו יתעלה: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד). ולשון המכילתא: "הקם תקים עמו - טעינה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב' מ[בבא] מציעא. ושם נתבאר, שמצווה מן התורה לפרוק ומצווה מן התורה לטעון. המצווה הר"ד הציווי שנצטווינו להחזיר את האבידה לבעליה, והוא אומרו: "השב תשיבנו לו" (שמות כג, ד): "השב תשיבם לאחיך" (דברים כב, א). ובפירוש אמרו: "השבת אבידה עשה הוא". ואמרו עוד על האבדה: "נמצאנו למדים שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה", ועוד נבאר לא תעשה של אבידה במקומו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב' מ[בבא] מציעא. המצווה הר"ה הציווי שנצטווינו למחות בעושה עבירה או במי שרוצה לעשותה ולהזהירו על כך בדברים ולהוכיחו. ואל יאמר אדם: 'אני לא אחטא; ואם יחטא זולתי - זה עניינו עם ה' ' - זה נגד התורה, אלא אנו מצווים שלא תעבור ולא נניח לזולתנו מאומתנו לעבור. ומי שרוצה לעבור - חובה על כל אדם להוכיחו ולמונעו, ואף על פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת לקיים עונש. והוא אומרו יתעלה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). גם נכלל במצווה זו שנתרעם זה על זה, אם הרענו זה לזה, ואל ניטור לו או נשמור לו חטא, אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים, כדי שלא יישאר בלב כלום. ולשון ספרא: "מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והוכח? תלמוד לומר: הוכח תוכיח. יכול אף אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא". וכבר ביארו חכמים, שמצווה זו חובה על כל אדם אפילו מן הקטן לגדול הרי הוא חייב להוכיח, ואפילו קילל וזלזל אל ירפו ידיו ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: עד הכאה. ויש למצווה זו תנאים והלכות, ונתבאר במקומות מפוזרים בתלמוד. המצווה הר"ו הציווי שנצטווינו לאהוב זה את זה, כמו שאנו אוהבים את עצמנו, שתהיה חמלתי ואהבתי לבן דתי כאהבתי וחמלתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיש לו ומה שהוא חפץ. וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו; וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידיד, לא ארצה בשבילו כמוהו. והוא אומרו יתעלה: "ואהבת לרעך כמוך" (שם שם, יח). המצווה הר"ז הציווי שנצטווינו לאהוב את הגרים. והוא אומרו יתעלה: "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט). ואף על פי שהוא נכלל בעניין זה במה שכולל כל ישראל באומרו "ואהבת לרעך כמוך", לפי שהגר הזה הוא גר צדק - אבל מפני שנכנס לדת הוסיף לו ה' אהבה, וייחד לו מצווה נוספת, כמו שעשה באזהרה על אונאתו, שאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז). ואמר אחר כך: "וגר לא תונה" (שמות כב, כ). ונתבאר בגמרא, שחייבים על אונאת הגר משום "ולא תונו איש את עמיתו" ומשום "וגר לא תונה". כך גם כן נתחייבנו לאוהבו משום 'ואהבת לרעך כמוך' ומשום 'ואהבתם את הגר'. וזה פשוט ואין בו נסתר, ואיני יודע אחד ממי שמנה את המצוות, שזה נעלם ממנו. וברוב המדרשות ביארו שה' ציוונו על הגר כמו שציוונו על עצמו יתעלה, והוא אומרו "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה), ואמר "ואהבת את הגר". המצווה הר"ח הציווי שנצטווינו לצדק המשקלות והמאזנים והמידות ולהקפיד בדיוקם. והוא אומרו יתעלה: "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו). ולשון ספרא: "מאזני צדק - צדק את המאזנים יפה יפה; וכבר ידעת, שאיפה מידת היבש; וההין - מידת הלח. וכל אלו עניינם אחד, אף על פי שנשתנו מיני המידות. לפי שהדבר הזה הנשקל או נמדד אינו אלא שיעור כמותו של דבר מסוים. וכל הסוגים האלה, כלומר: המאזנים והמשקלות ומידות היבש ומידות הלח, נקראים: מידות. והציווי, שנצטווינו להקפיד בדיוק השיעורין שמוסכם עליהם בכל סוג מהם - נקרא: מצוות מידות. ולשון ספרא: "על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים - על תנאי שתקבלו עליכם מצוות מידות, שכל המודה במצוות מידות מודה ביציאת מצרים; וכל הכופר במצוות מידות כופר ביציאת מצרים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מ[בבא] בתרא. המצווה הר"ט הציווי שנצטווינו לכבד את החכמים ולעמוד מפניהם כדי להדרם. והוא אומרו יתעלה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (שם שם, לב). ולשון ספרא: "תקום והדרת - קימה שיש בה הידור". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' מקידושין, ודע שאף על פי שמצווה זו חובה על כל אדם באופן כללי - כלומר: לכבד את החכמים, ואפילו חכם לחכם השווה לו, כמו שביארו באומרם: "תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה" - יש בה עוד ייחוד ותוספת על התלמיד, והוא: שכבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חובה לכל חכם, ועם הכבוד חייב במורא, לפי שכבר ביארו שחובתו כלפי רבו גדולה מחובתו כלפי אביו, שהרי חייבו הכתוב כבוד ומורא כלפיו. ובפירוש אמרו: "אביו ורבו - רבו קודם". וכבר ביארו, שאסור לתלמיד לחלוק על רבו - כוונתי במחלוקת: שיצא נגד פסק דינו וייפרד בסברתו וילמד ויורה בלי שירשהו. ואסור לו לריב עמו ולהתרעם עליו ולדון אותו לכף חובה, כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דיבור בסוג מסוגי ההסברות - לפי שאפשר שלא נתכוון לכך. ובפרק חלק אמרו: "כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: בהצותם על ה' (במדבר כו, ט). כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' וגו' (שם כ, יג). וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר: לא עלינו תלונותיכם כי על ה' (שמות טז, ח). וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא, ה). וכל זה ברור, לפי שמחלוקת קורח וריב ישראל ותרעומותם ומחשבתם הרעה לא הייתה אלא עם משה ועליו שהוא רבן של כל ישראל, ועשה הכתוב כל דבר מהם כלפי ה'. ובפירוש אמרו: "מורא רבך כמורא שמים". וכל זה נלמד ממה שמצאנו שהכתוב ציווה לכבד את החכמים וההורים, כמו שנתבאר בלשונות התלמוד, לא שהיא מצווה בפני עצמה. והבן זאת. המצווה הר"י הציווי שנצטווינו לכבד את ההורים. והוא אומרו יתעלה: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב; דברים ד, טז). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בתלמוד, רובם בקידושין. ולשון ספרא: "איזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". המצווה הרי"א הציווי שנצטווינו לירא את ההורים, ושנחשבם כמעלת מי שיראים ממנו שיעניש, כמו המלך, ונתנהג עימהם כמו שנתנהג עם מי שיראים ממנו, וחוששים פן יעשה להם דבר בלתי רצוי. והוא אומרו יתעלה: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג). ולשון ספרא: "איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא יסתור את דבריו". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בקידושין. המצווה הרי"ב הציווי שנצטווינו לפרות ולרבות ולהתכוון לקיום המין, וזוהי מצוות פרייה ורבייה. והוא אומרו יתעלה: "פרו ורבו" (בראשית א, כח ושם ט, ז). וכבר ביארו שהחתן פטור מקריאת שמע אם נשא בתולה, ונתנו טעם לכך, מפני שהוא עוסק במצווה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו וחיוביה בפרק ו' מיבמות. ואין הנשים חייבות במצווה זו; ובפירוש אמרו שם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האשה". המצווה הרי"ג הציווי שנצטווינו לבעול בקידושין: במתן דבר ביד האשה, או בשטר, או בביאה - וזוהי מצוות קידושין. והרמז על כך אמרו: "כי ייקח איש אשה ובעלה" (דברים כד, א), - משמע שקונה בביאה. ואמר "ויצאה והיתה" (שם שם, ב) - כשם שיציאתה בשטר כך ההוויה בשטר. וכן למדנו שהיא נקנית בכסף ממה שנאמר באמה עבריה: "אין כסף" (שמות כא, יא), אמרו: אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו? אב. אבל קידושין דאורייתא הם בביאה, כמו שנתבאר בכמה מקומות בכתובות וקידושין ונידה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת קידושין. ובפירוש אמרו על קידושין בביאה שהם דאורייתא. הנה נתבאר שמצוות קידושין דאורייתא. המצווה הרי"ד הציווי שנצטווינו שיתייחד החתן לאשתו שנה שלמה, ולא ילך בה למסעו ולא יצא לצבא כבוש, ולא יתחייב בכל הדומה לזה - אלא ישמח עמה שנה תמימה מיום שכנסה. והוא אומרו יתעלה: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח" (דבירם כד, ה). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסוטה. המצווה הרט"ו הציווי שנצטווינו להימול והוא אומרו יתעלה לאברהם: "המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י). ובפירוש הודיעה התורה על הכרת למבטל מצוות עשה זו. והוא אומרו יתעלה: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וגו'" (שם שם, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק יט משבת ופ"ד מיבמות. ואין האשה מצווה על מילת בנה כמו שהאב מצווה על כך, כמו שנתבאר בקידושין. המצווה הרט"ז הציווי שנצטווינו שיישא היבם אשת אחיו אם מת ולא הניח זרע. והוא אומרו יתעלה: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לה, כלומר מסכת יבמות. המצווה הרי"ז הציווי שנצטווינו שתחלוץ היבמה ליבמה אם לא יישאנה. והוא אומרו יתעלה: "וחלצה נעלו מעל רגלו" (שם שם, ט). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לכך, והיא מסכת יבמות. וכבר ידעת לשונם: "מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה", ולפיכך קראו למסכתא "יבמות", אף על פי שהיא כוללת דיני הייבום והחליצה כאחד. המצווה הרי"ח הציווי שנצטווה האונס לישא את אנוסתו. והוא אומרו יתעלה: "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו" (שם כב, כט). וכבר נתבאר בגמרא מכות, שלאו זה של אונס, שהוא לא יוכל לשלחה, הוא לא - תעשה שקדמו עשה. וכך אמרו: "ואמאי, לא תעשה שקדמו עשה - עשה הוא?" הנה נתבאר שזה שנאמר: 'ולו תהיה לאשה' - מצוות עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתבות. המצווה הרי"ט היא דין המוציא שם רע, כלומר: הציווי שנצטווינו להלקותו ושתישאר אשתו עמו, לפי שגם בו נאמר: "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם שם, יט). ונתבאר בגמרא מכות גם בלאו זה, כמו שנתבאר באונס, כלומר: שזה לאו שקדמו עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתובות. המצווה הר"כ הציווי שנצטווינו בדין המפתה. והוא אומרו יתעלה: "וכי יפתה איש בתולה" (שמות כב, טו). וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתובות. המצווה הרכ"א הציווי שנצטווינו בדין יפת תואר. והוא אומרו יתעלה: "וראית בשביה אשת יפת תאר" (דברים כא, יא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש קידושין. המצווה הרכ"ב הציווי שנצטווינו לגרש בספר דווקא אם נרצה לגרש. והוא אומרו יתעלה: "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה" (שם כד, א). וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר דיני גירושין, בשלמות במסכתא המיוחדת לכך, כלומר מסכת גטין. המצווה הרכ"ג הציווי שנצטווינו בדין סוטה. והוא אומרו יתעלה: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב). וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו, כיצד משקין אותה, וכיצד תקריב קרבנה ושאר תנאיה, במסכתא המיוחדת לכך, כלומר מסכת סוטה. המצווה הרכ"ד הציווי שנצטווינו להלקות בשוט את העוברים על מצוות מסוימות. והוא אומרו יתעלה: "והפילו השופט והכהו לפניו" (דברים כה, ב). ובהזכירנו מצוות לא תעשה נעיר על אותן המצוות שהעובר עליהן חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת מכות. המצווה הרכ"ה הציווי שנצטווינו להגלות מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט. והוא אומרו יתעלה: "וישב שם עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, כה). ולשון ספרי: "וישב שם - אינו יוצא משם לעולם, שנאמר 'שם' - שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו". וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו במסכת מכות. המצווה הרכ"ו הציווי שנצטווינו להרוג את העוברים על מקצת המצוות - בסייף. והוא אומרו יתעלה: "נקום ינקם" (שמות כא, כ). ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים עליהן התזת הראש. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין. המצווה הרכ"ז הציווי שנצטווינו לחנוק את העוברים על מצוות מסוימות. והוא אומרו יתעלה: "מות יומת" (שם שם, טז). ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים שעליהן חנק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין. המצווה הרכ"ח הציווי שנצטווינו לשרוף את העוברים על מקצת המצוות. והוא אומרו יתעלה: "באש ישרפו אתו ואתהן" (ויקרא כ, יד). ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים עליהן שרפה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין. המצווה הרכ"ט הציווי שנצטווינו לסקול את העוברים על מקצת המצוות. והוא אומרו יתעלה: "וסקלתם אתם באבנים ומתו" (דברים כב, כד). ונעיר על המצוות שהעובר עליהן חייב סקילה, כשאזכיר מצוות לא תעשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין. המצווה הר"ל הציווי שנצטווינו לתלות מקצת הרוגי בית דין. והוא אומרו יתעלה: "ותלית אתו על עץ" (שם כא, כב). ונזכיר את המצוות שהעובר עליהן חייב תליה במצוות לא תעשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין. המצווה הרל"א הציווי שנצטווינו לקבור הרוגי בית דין ביום הריגתם. והוא אומרו יתעלה: "כי קבור תקברנו - מצוות עשה". וכך הוא הדין בשאר מתים, כלומר: שיקבר כל מת מישראל ביום מותו. ולפיכך קוראים למת שאין לו מי שיתעסק בקבורתם - מת מצווה. עניינו: המת שמצווה על כל אחד לקברו, לפי שאמר יתעלה: "כי קבור תקברנו", וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין. המצווה הרל"ב הציווי שנצטווינו בדין עבד עברי. והוא אומרו יתעלה: "כי תקנה עבד וגו'" (שמות כא, ב). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסוקי התורה, והלכות מצווה זו נתבארו כולן בריש מסכת קידושין. המצווה הרל"ג הציווי שנצטווינו לישא אמה עבריה - או אדוניה שקנאה, או בנו, וזוהי מצוות ייעוד. ובפירוש אמרו: מצוות ייעוד קודמת למצוות פדייה, לפי שאמר יתעלה: "אשר לא יעדה והפדה" (שם שם, ח). ודע שדין אמה עבריה אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' ממסכת קידושין. המצווה הרל"ד הציווי שנצטווינו בפדיון אמה עבריה. והוא אומרו יתעלה: "והפדה" (שם). ופדיה זו יש בה דינים ותנאים והלכות רבות. וכבר נתבאר כל זה במסכת קידושין, ושם נתבאר דין אמה עבריה בשלמות. ובמכילתא אמרו בפירוש אומרו יתעלה באמה עבריה: "ואם שלוש אלה לא יעשה לה" (שם שם, יא), אמרו: יעד לך או לבנך או פדה אותה. המצווה הרל"ה הציווי שנצטווינו בדין עבד כנעני, והוא שמשתעבדין בו לעולם ואינו יוצא לחרות אלא בשן ועין והוא הדין לשאר ראשי אברים שאינם חוזרין כמו שבא לנו בפירוש המקובל. והוא אומרו יתעלה: "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו). ואמר: "וכי יכה איש" (שמות כא, כו). ולשון גמרא גטין: "כל המשחרר עבדו - עובר בעשה. דכתיב: לעולם בהם תעבדו". ולשון התורה הוא, שמשתחרר בשן ועין. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בקידושין וגטין. המצווה הרל"ו הציווי שנצטווינו בדין חובל בחברו. והוא אומרו יתעלה: "וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו" (שם שם, יח). ואלו הם הנקראים: דיני קנסות, ויש כתוב הכולל דיני קנסות כולם. והוא אומרו יתעלה: "כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט). הכוונה בזה שלוקחים מממונו כדי מה שהזיק לחברו, כמו שבא בקבלה: אפילו ביישו בלבד - הרי אלו גובים מממונו כדי אותו הנזק. ודע שדיני קנסות אלו כולם נזקי אדם באדם. וכן אם הזיקה בהמה את האדם או את הבהמה - הרי כל הדינים האלה לא ידון בהם ולא יפסוק אלא בין דין הסמוכין בארץ. וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ח' מ[בבא] קמא. המצווה הרל"ז הציווי שנצטווינו בדין השור. והוא אומרו יתעלה: "וכי יגח שור וגו' " (שמות כא, כח), "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שם שם, לה). וכבר נתבארו הלכות דין זה בששת הפרקים הראשונים מ[בבא] קמא. המצווה הרל"ח הציווי שנצטווינו בדין הבור. והוא אומרו יתעלה: "וכי יפתח איש בור" (שם שם, לג). וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ג' ופרק ה' מ[בבא] קמא. המצווה הרל"ט הציווי שנצטווינו בדין הגונב שנגבה ממנו תשלומי כפל, או תשלומי ארבעה וחמשה, או נהרגנו אם בא במחתרת, או נמכרנו, וכל עונשי הגנב בכלל כמו שביאר הכתוב, וכבר נתבארו כל משפטי דין זה בפרק ז' מ[בבא] קמא ופרק ח' מסנהדרין ופרק ג' מ[בבא] מציעא ובמקומות מעטים בכתובות וקידושין ושבועות. המצווה הר"מ הציווי שנצטווינו בדין ההבער. והוא אומרו יתעלה: "כי יבער איש שדה או כרם וגו' " (שם כב, ד). וכבר נתבארו הלכות דין זה בכללותו בפרק ב' ופרק ו' מ[בבא] קמא ופרק ה' מגטין. המצווה הרמ"א הציווי שנצטווינו בדין הבערה. והוא אומרו יתעלה: "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שם שם, ה). וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ב' ופרק ו' מ[בבא] קמא. המצווה הרמ"ב הציווי שנצטווינו בדין שומר חינם. והוא אומרו יתעלה: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר" (שם שם, ו). וכבר נתבארו משפטי דין זה בפרק ט' מ[בבא] קמא ופרק ג' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות. המצווה הרמ"ג הציווי שנצטווינו בדין נושא שכר והשוכר, לפי שדין שניהם אחד. כמו שביארו ואמרו: שלושה דינין לארבעה שומרין. והוא אומרו יתעלה: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'" (שם שם, ט). וכבר נתבארו משפטי דין זה בפרק ו' ופרק ט' מ[בבא] קמא ופרק ג' ופרק ו' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות. המצווה הרמ"ד הציווי שנצטווינו בדין השואל. והוא אומרו יתעלה: "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שם שם, יג). וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ח' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות. המצווה הרמ"ה הציווי שנצטווינו בדין מיקח וממכר כלומר: הדרכים שבהן מתקיים המיקח והממכר בין המוכרים והקונים. וכבר למדו על אופן זה ממה שאמר יתעלה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'" (ויקרא כה, יד). אמרו: "דבר הנקנה מיד ליד, כלומר המשיכה". וכבר נתברר, שדבר תורה מעות קונות, ואין המשיכה במטלטלין אלא תקנת חכמים; וכן המסירה וההגבהה. ובפירוש אמרו: כדרך שתיקנו משיכה בלוקחין כך תיקנו משיכה בשומרין. הנה נתבאר לך, שזה שהתנו משיכה במיקח וממכר - תקנה, כמו שנתבאר במקומו; אבל שאר הדרכים שבהן נקנות הקרקעות וזולתן, כלומר שטר וחזקה - הסמיכון לפסוקים. וכבר נתבארו משפטי דין זה כלומר: ידיעת הדרכים שבהן מתקיים המיקח בכל סוג וסוג, בפרק א' מקידושין ופרק ד' ופרק ח' מ[בבא] מציעא ופרק ג' ופרק ד' ופרק ה' ופרק ו' ופרק ז' מ[בבא] בתרא. המצווה הרמ"ו הציווי שנצטווינו בדין טוען ונטען. והוא אומרו יתעלה: "על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב, ח). ולשון המכילתא: "כי הוא זה - עד שיודה במקצת". ובדין זה נכלל כל מה שייפול בין בני אדם מן הטענות [שיש להם] זה על זה, שיש בהן הודאה והכחשה. וכבר נתבארו משפטי דין זה בפרק ג' מ[בבא] קמא ובריש [בבא] מציעא ובפרק ח', וגם בפרק ה' ופרק ו' ופרק ז' משבועות. ומעניין זה שאלות רבות מפזרות במקומות רבים בתלמוד. המצווה הרמ"ז הציווי שנצטווינו להציל הנרדף מיד מי שרודפו להורגו, אפילו בנפשו של רודף, כלומר: שאנו מצווים להרוג את הרודף, אם לא נוכל להציל את הנרדף אלא בנפש הרודף. והוא אומרו יתעלה: "וקצותה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב). ולשון ספרי: "במבושיו - מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא ב'וקצתה', כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא ב'וקצותה את כפה'. וקצותה את כפה - מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. מנין אם אין אתה יכול להצילו בכפה, הצילו בנפשה? תלמוד לומר: לא תחוס עינך". הנה נתבאר לך עניין צווי זה, ושזה שאמר "אשת האחד" - לא דבר אלא בהווה, והכוונה היא: להציל את הנרדף באבריו של רודף; ואם אי אפשר להצילו אלא בהריגת הרודף לגמרי - הורגין אותו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין. המצווה הרמ"ח הציווי שנצטווינו בדיני נחלות. והוא אומרו יתעלה: "איש כי ימות ובן אין לו וגו' " (במדבר כז, ח). ומכלל דין זה בלי ספק, שיהיה הבכור יורש פי שנים, כי זה משפט ממשפטי היורשים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' ופרק ט' מ[בבא] בתרא. סיכום מצוות עשה ודע שזה שאמרתי בכל מצווה "כבר נתבארנו דיניה במקום פלוני", אין כוונתי בכך שאותו הפרק או אותה המסכתא כוללת כל דיני אותה המצווה, עד שלא תעדר משם שום שאלה, אלא אני מזכיר את המקום שיש בו עיקר הלכות אותה המצווה ורב דיניה, אף על פי שיש שאלות רבות מהלכות אותה המצווה מפזרות במקומות אחרים בתלמוד, שלא אזכיר מקומן עתה. אם תתבונן בכלל המצוות האלה, שקדם זכרן, תמצא מהן -מצוות שהן חובה לצבור לא לכל יחיד ויחיד, כגון: בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרע עמלק. -ומהן מצוות שהן חובה ליחיד, אם עשה מעשה פלוני או אם ארע לו מצב פלוני, כגון קורבן שוגג וקורבן הזב, ואפשר שישאר אדם כל ימי חייו ולא יעשה אותו המעשה ולא יארע לו אותו הדבר. -ויש ממצוות אלו גם דינים, כמו שביארנו, כגון דין עבד עברי, ודין אמה עבריה, ודין עבד כנעני, ודין שומר חנם ודין שואל וזולתם ממה שקדם זכרו. ואפשר שישאר אדם כל ימי חייו ולא ידון בדין זה ולא יתחייב במצווה זו. -ומהן גם מצוות שאינן חובה אלא בפני הבית, כגון החגיגה והראיה ומצוות הקהל וכבר הזכרנו אחת אחת. -ומהן גם מצוות שאינן חובה אלא למי שיש לו רכוש, כגון מעשרות ותרומות ומתנות כהנה ומתנות עניים, כלומר הלקט והפרט והשכחה והפאה והעוללות; ואפשר שלא יהא לו אותו הרכוש ולא יתחייב בהן ויחיה אדם כל ימיו ולא יתחייב במצווה מן המצוות אשר מן הסוג הזה. אבל הצדקה אינה בכלל אלו, לפי שהיא חובה אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה כמו שביארנו, -ומהן מצוות שהן חובה על כל אדם בהכרח, בכל זמן ובכל מקום ובאיזה מצב שיהיה , כגון הציצית והתפלין ושמירת שבת, ואנו נקרא את המצוות שמסוג זה: המצוות ההכרחיות, לפי שהן חובה בהכרח על כל אדם מישראל שהוא גדול בשנים בכל זמן ובכל מקום ובכל מצב. אם תתבונן ברמ"ח מצוות עשה אלו תמצא, שהמצוות ההכרחיות הן ששים, בתנאי שנניח שאדם זה שאמרנו שהוא חייב בששים מצוות אלו בהכרח נמצא במצב רוב בני אדם היינו: שהוא גר בבית שבעיר, ואוכל מיני המזון הידועים שהם מזון בני אדם כלומר לחם ובשר, ועושה מסחר עם בני אדם, ונושא אשה ומוליד בנים. וששים מצוות אלו הן לפי הסדר שסדרנו במנייננו זה: המצווה א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י – וזו העשירית אין הנשים חייבות בה; יא – וגם היא אינה חובה לנשים; יב – ואינה חובה לנשים; יג – ואינה חובה לנשים; יד – ואינה חובה לנשים; טו, יח – ואינה חובה לנשים; יט, כו – וזו מיוחדת לזכרי הכהנים; לב, נד, עג, צד, קמג, קמו, קמז, קמט, קנ, קנב, קנד, קנה, קנו, קנז, קנח, קנט, קס, קסא – ואינה חובה לנשים; קסב, קסג, קסד, קסה, קסו, קסז, קסח – וזו אינה חובה לנשים; קסט – וזו אינה חובה לנשים; קע – ואינה חובה לנשים; קעב, קעה, קפד, קצה, קצז, רו, רז, רח, רט, רי, ריא, ריב – וזו אינה חובה לנשים; ריג, ריד – והיא מיוחדת לזכרים; רטו – וגם היא מיוחדת לזכרים. הנה נתבאר לך, שמשישים המצוות ההכרחיות האלה מ"ו מצוות הן חובה גם לנשים, וארבע עשרה מצוות מהן אינן חייבות בהן. ויהיה לך הסימן בשישים מצוות ההכרחיות האלו שישים המה מלכות (שיר השירים ו, ח), ויהיה הסימן בהשמטת הארבע עשרה מן הנשים אזלת יד (דברים לב, לו) או יהא הסימן בחובת המ"ו מצוות בלבד לנשים גם את בדם בריתך (זכריה ט, יא) כלומר: מנין ב ד ם חובה להן והן הברית המיוחדת לאשה בהכרח. זהו מה שראינו לרשם במניין מצוות עשה. הראשונה ממצוות לא תעשה היא האזהרה שהוזהרנו מלהאמין [וליחס] אלהות לזולתו יתעלה. והוא אומרו: – יתרומם מליחס לו אמירה - "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). וכבר נתבאר בסוף מכות שלאו זה הוא מכלל תרי"ג מצוות. והוא אומרם שם: "שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני וגו'". כמו שביארנו במצווה הראשונה ממצוות עשה. המצווה השניה האזהרה שהוזהרנו מלעשות פסילים אשר יעבדו. ואין הבדל בין שיעשם בידו או יבקש [לאחר] לעשותם לו. והוא אומרו יתעלה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שם שם, ד). והעובר על לאו זה – חייב מלקות, כלומר: על עשית עבודה זרה או בקשה [לאחר] לעשות לו, אף על פי שלא עבדה. המצווה השלישית האזהרה שהוזהרנו מלעשות עבודה זרה אפילו לזולתנו. ואפילו זה המבקש [אותנו] לעשותה הוא גוי. והוא אומרו יתעלה: "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא יט, ד). ולשון ספרא: ואלהי מסכה לא תעשו אפילו לאחרים. ושם אמרו: העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר: שהוא עובר על עשיתה בידו ואפילו היא לאחרים, כמו שנתבאר במצווה שלישית זו. וגם עובר על שרכש עבודה זרה והרי היא ברשותו, אף אם זה שעשאה לו הוא אחר, כמו שקדם במצווה ב', לפיכך לוקה שתי מלקיות. וכבר נתבאר דין המצווה הזאת עם מה שלפניה במסכת עבודה זרה. המצווה הרביעית האזהרה שהוזהרנו מלעשות צורת האדם מן המתכות, האבנים, העצים ודומיהם - אף על פי שלא נעשו כדי לעבדם, וזאת כדי להרחיק מלעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשבו עליהם מה שחושבים ההמונים, כלומר עובדי עבודה זרה, שחושבים שיש לצורות השפעה. והוא אומרו יתעלה: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כג). ולשון המכילתא בעניין לאו זה על דרך הפירוש: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" – שלא תאמר: הריני עושה לנוי, כדרך שאחרים עושים במדינות, תלמוד לומר: לא תעשו לכם; והעובר על לאו זה חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו, ואיזו צורה מותר לפתח ואיזו אסור, ואיך יהא אופן הפתוח, וזולת זה, בפרק ג' מעבודה זרה. ונתבאר בסנהדרין שלאו זה, כלומר: זה שנאמר "לא תעשון אתי אלהי כסף", כולל גם ענינים אחרים חוץ מעניין מצוות אלו. אבל פשטיה דקרא מדבר במה שהזכרנו, כמו שנתבאר במכלתא. המצווה החמישית האזהרה שהוזהרנו מלהשתחוות לעבודה זרה. וברור שמה שאנו אומרים 'עבודה זרה' - הכוונה בו כל מה שנעבד זולת ה'. והוא אומרו יתעלה: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ה). ואין הכוונה איסור ההשתחוויה לבדה – להוציא זולתה – אלא הזכיר דרך מדרכי העבודה, כלומר ההשתחוויה. וכן מוזהרים מלהקריב לה ומלקטר; והעובר על אחת מאלו והשתחווה או הקריב או נסך או הקטיר – חייב סקילה. ולשון המכילתא: "זובח לאלהים יחרם (שם כב, יט). עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר: לא תשתחווה להם ולא תעבדם. זביחה בכלל הייתה ויצאת ללמד: מה זביחה מיוחדת, שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לשם חייב עליו, בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו". ועניין הדברים האלה, שארבעת מיני עבודה אלו, והם: ההשתחוויה, והזביחה, והקיטור, והניסוך שבהם נתחייבנו לעבוד את ה' יתעלה, כל מי שיעבד עבודה זרה באחד מהם חייב סקילה, אפילו אותו הנעבד אין דרכו לעבוד באחד מאלו. וזהו שקוראים לו: 'שלא כדרכה'. כלומר: אף על פי שעבד אותה שלא כדרך עבודה, כיון שעבד באחד מאלו חייב סקילה אם הוא מזיד, והוא בכרת אם לא נודע עליו, או לא נענש; אך אם הוא שוגג, יקריב קרבן חטאת קבועה. וכן אם קיבל עליו באלוה איזה דבר שקיבלו עליו – הרי זה חייב, וכבר נכפל הלאו בעניין זה, כלומר: באיסור עבודה באחד מארבעת מינים אלו אפילו שלא כדרכה. והוא אומרו יתעלה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ז). ולשון ספרא: "אין שעירים אלא שדים". ובגמרא פסחים נתבאר, שלאו זה הוא דוקא בשוחט לעבודה זרה, אפילו אם אין דרכה [ב]שחיטה. אמרו: מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". אם אינו עניין לכדרכה, דכתיב "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם" (דברים יב, ל) – תנהו עניין לשלא כדרכה. אם כן, העובר על זה אם הוא מזיד – הריהו בכרת ובסקילה כמו שביארנו; ובשוגג – יקריב קרבן. ולשון הכתוב: "זובח לאלהים יחרם". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. המצווה הששית האזהרה שהוזהרנו מלעבוד עבודה זרה אפילו בזולת ארבע העבודות הנזכרות – אך בתנאי שיהא זה כדרכה, כלומר: שיעבדנה במה שדרך אותו הנעבד להעבד, כגון שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס. והוא אומרו יתעלה באזהרה על כך: "ולא תעבדם" (שמות כ, ג). ולשון המכילתא: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" – לחייב על העבודה בפני עצמה, ועל ההשתחוויה בפני עצמה. לפיכך מי שזורק אבן לפעור או פוער עצמו למרקוליס – אינו חייב לפי שאין זו עבודתו, שהרי אמר יתעלה: "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל). העובר על לאו זה במזיד – חייב סקילה וכרת, ובשוגג קרבן. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. ושם אמרו: "שלוש כריתות בעבודה זרה למה? אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למלך". כלומר: שהעובד לאיזה דבר שהוא ממיני עבודה זרה באיזה מין שיהיה ממיני העבודה – הרי זה חייב כרת, בתנאי שיעבוד כדרכה, כלומר: בדבר שדרכה להעבד בו, כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס, ומעביר שערו לכמוש. וכן מי שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שיהיה – הרי זה חייב כרת, אף על פי שאין דרך עבודתו בכך, כגון אם הקריב לפעור או השתחווה למרקוליס – וזהו 'שלא כדרכה'. והכרת השלישי הוא ב'במעביר באש למלך' כמו שאבאר. המצווה השביעית האזהרה שהוזהרנו מלמסור מקצת בנינו לנעבד שהיה מפורסם בזמן מתן תורה שהיה שמו מולך. והוא אומרו יתעלה: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא). עבודת עבודה זרה זו הייתה, כמו שנתבאר בפרק ז' מסנהדרין, שמבעיר אש ומלבה אותה, ולוקח מקצת בניו ומוסרו בידי המתעסק בעבודת אותו הנעבד, ומבעירו על אותה האש מצד לצד. וכבר נכפל הלאו על מעשה זה ואמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י). והעובר על לאו זה במזיד – חייב סקילה, וכרת אם לא נסקל; ובשוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. המצווה השמינית האזהרה שהוזהרנו ממעשה האוב. והוא שמקטיר קטרת ידועה ועושה מעשים מסוימים, ונדמה לו שהוא שומע דיבור מתחת שחיו שעונה למה שישאל עליו – וזה מין ממיני עבודה זרה. והוא אומרו: "על תפנו אל האבת" (ויקרא יט, לא). ולשון ספרא: "אוב – זה פיתום המדבר משחיו". העובר על לאו זה במזיד – נסקל; ואם לא נסקל הרי זה בכרת; ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. כלומר: העושה אותם המעשים בידו ומתעסק בהם בעצמו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. המצווה התשיעית האזהרה שהוזהרנו ממעשה הידעוני וגם הוא מין ממיני עבודה זרה, והוא: שיקח עצם עוף ששמו ידוע וישים אותו בפיו ויקטר בקטרת ויאמר דברים ויעשה מעשים עד שיהיה במצב הדומה למצב המתעלף ותבואהו תרדמה וידבר עתידות. אמרו: "ידעוני – מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו". ובא הלאו על עניין זה בלשון זה: "אל תפנו אל האבת ואל הידענים" (שם). ואל תחשוב שזה לאו שבכללות – בכל אחד מהם סקילה וכרת למזיד. והוא אומרו יתעלה: "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו" (שם כ, כז). ולשון ספרי: "לפי שהוא אומר 'איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני', עונש שמענו, אזהרה לא שמענו – תלמוד לומר 'אל תפנו אל האבת ואל הידעונים'" (שם יט, לא); וגם העובר על לאו זה בשוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. המצווה העשירית האזהרה שהוזהרנו מלפנות אל עבודה זרה ולהתעסק בענייניה. כלומר: לעיין וללמוד אותן ההזיות וההבלים שאומרים מיסדיה, שרוחנית פלונית מורידים אותה באופן כך וכך, והיא עושה כך וכך; והכוכב הפלוני מקטרים לו ועומדים לפניו כך וכך, והוא עושה מעשה פלוני, וכיוצא בדברים אלו. שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותם הדמיונות הוא ממה שמעורר את הפתי לדרוש בהם ולעבדם. והפסוק שבו הזהרנו על עניין זה הוא אמרו: "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד). ולשון ספרא: "אם פונה אתה אחריהן אתה עושה אותן אלהות". ושם אמרו: "ר' יהודה אומר: אל תפנה לראותן". כלומר: אפילו להסתכל בצורת הפסל החיצונית ולהתבונן בעשייתו אסור, כדי שלא יעסיק חלק מן הזמן במשהו מהם. ובפרק "שואל אדם מחברו": כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת; ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? אמר ר' יוחנן: אל תפנו - אל מדעתכם". וכבר נכפל הלאו בעניין זה עצמו, כלומר באיסור המחשבה על עבודה זרה. והוא אומרו: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם" (דברים יא, טז), כלומר: אם תועה לבך לחשוב בה, זה יגרם לך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ואמר עוד בעניין זה עצמו: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו'" (שם ד, יט), כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו לראותם בעיניו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב במה שמיחסים להם עובדיהם. וכן אמרו: "ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (שם יב, ל) – הזהיר מלשאול על איכות עבודתה אף על פי שלא יעבדנה, לפי שכל זה גורם לטעות אחריה. ודע שהעובר על עניין זה - חייב מלקות. וכבר נתבאר זה בסוף פרק א מערובין, כשאמרו: "לוקין על ערובי תחומין דבר תורה" והביאו ראיה מאמרו: "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז, כט); והקשו ואמרו: היאך ילקה על לאו שבא בלשון "אל" ולא בא בלשון לא? והשיבו בדרך קושיא ואמרו: אם כל מה שבא בלשון 'אל' אין לוקין עליו, אלא מעתה "אל תפנו אל האלילם" הכי נמי דלא לאקי?! הרי משמע מכאן שעניין זה לוקין עליו. המצווה הי"א האזהרה שהוזהרנו מלעשות מצבה שיתקבצו אליה ויכבדוה. אפילו נעשית לעבוד עליה את ה'. כל זה כדי שלא נתדמה בעבודתו יתעלה לעובדי עבודה זרה. לפי שכך היו עושים: בונים מצבות ושמים את הנעבדים עליהן. והוא אומרו יתעלה באזהרה על כך: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך" (דברים טז, כב); והעובר על לאו זה – חייב מלקות. המצווה הי"ב האזהרה שהוזהרנו מלעשות אבנים מוכנות להשתחות עליהן. אפילו אותה ההשתחוויה היא לה' יתעלה. וגם זאת כדי שלא להתדמות לעובדי פסילים, לפי שכך היו עושים אבנים מצוירות משוכללות בעשייתן לפני הפסילים, ועליהן היו משתחווים לאותו הפסל. ואמר יתעלה: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א), והעובר על לאו זה – חייב מלקות. ולשון ספרא: "לא תתנו בארצכם – בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים, אבל משתחוים אתם על האבנים בבית המקדש". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא מגילה. המצווה הי"ג האזהרה שהוזהרנו מלנטוע אילנות במקדש או אצל המזבח לנוי לו וליופי. אפילו נתכוון בכך לעבודת ה', כיון שכך היו מכבדים גם לעבודה זרה שהיו נוטעים לה עצים נאים, יפים למראה, בבתי עבודתם. אמר יתעלה: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך" (דברים טז, כא), העובר על לאו זה – חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא תמיד, ושם נתבאר שהנטיעה בכל המקדש אסורה. המצווה הי"ד האזהרה שהוזהרנו מלהשבע בעבודה זרה, אפילו לעובדיה. וכן לא ישביעם בה, כמו שביארנו לה באומרם: לא תשביע לגוי ביראתו. והוא אומרו יתעלה: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג). שלא תשביע לגוי ביראתו. ושם אמרו עוד: "לא תזכירו" – שלא ידור בשם עבודה זרה. ובסנהדרין: "לא תזכירו – שלא יאמר אדם לחברו: שמור לי בצד עבודה זרה פלונית". והעובר על לאו זה, כלומר: הנשבע דרך רוממות בדבר מכל הנבראים שמאמינים בו התועים שהוא אלהות – חייב מלקות. אמרו בגמרא סנהדרין: כשהזהירו מלנשוק עבודה זרה ולחבקה ולכבד לפניה, וכיוצא בזה ממעשה הכבוד והאהבה: על כולם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקים בשמה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. המצווה הט"ו האזהרה שהוזהרנו מלקרוא לעבודה זרה. כלומר: לקרוא בני אדם לעבודתה ולזרזם לכך, אף על פי שהקורא הזה אינו עובד, ולא עשה שום מעשה מן המעשים זולת הקריאה אליה. וזה, אם קרא רבים, נקרא: מדיח. והוא אומרו יתעלה: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר" (דברים יג, יד); ואם קרא לאחד מבני אדם – הרי זה נקרא: מסית. והוא אומרו יתעלה: "כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' " (דברים יג, ז), ודברנו במצווה זו הוא במדיח בלבד, והאזהרה שבאה על זה היא אמרו יתעלה: "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג). ובגמרא סנהדרין אמרו: "ולא ישמע על פיך – אזהרה למסית. מסית בהדיא כתיב ביה: "וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוספו לעשות" (דברים יג, יב)?! אלא אזהרה למדיח". העובר על לאו זה – חייב סקילה. ולשון סנהדרין: מדיחי עיר הנדחת – בסקילה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין. המצווה הט"ז האזהרה שהוזהרנו מלהסית, היינו שיקרא אחד מישראל לעבוד עבודה זרה. וזהו הנקרא: מסית, כמו שביארנו לעיל. והלאו על זה הוא אמרו יתעלה במסית: "ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יג, יב); העובר על זה, והוא המפתה אדם מישראל – חייב סקילה. כמו שאמר הכתוב: "כי הרג תהרגנו" (דברים יג, י). והאדם שהמסית רצה שיתפתה לו – הוא אשר ראוי שיהרגנו. מו שבאר יתעלה ואמר: "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו" (שם). ולשון ספרי: "מצווה ביד המוסת להרגו". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. המצווה הי"ז האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית, ושלא יאבה לדבריו. והוא אומרו יתעלה: "לא תאבה לו" (דברים יג, י). ולשון ספרי: "מכלל שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח) יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: לא תאבה לו". המצווה הי"ח האזהרה שהוזהר המוסת שלא יקל בנטירה למסית. אלא חייב לנטור לו בהכרח; וכשאינו נוטר לו – עובר על מצוות לא תעשה. והוא אומרו: "ולא תשמע אליו" (דברים יג, ט), ובא הפירוש: "מכלל שנאמר: "עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה) יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר: ולא תשמע אליו. המצווה הי"ט האזהרה שהוזהר המוסת מלהציל את המסית, אם יראהו במצב של אבוד וכליה. והוא אומרו: "[ו]לא תחס עינך עליו" (דברים יג, ט). ובא הפירוש: מכלל שנאמר: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) יכול אי אתה עומד על דמו של זה? תלמוד לומר: ולא תחוס עינך. המצווה העשרים האזהרה שהוזהר המוסת מללמד זכות על המסית. ואפילו יודע לו זכות – אסור לו להזכירו ולא ילמד עליו זכות. והוא אומרו יתעלה: "ולא תחמל" (דברים, יג, ט). ובא הפירוש: ולא תחמול – לא תלמד עליו זכות. המצווה הכ"א האזהרה שהוזהר המוסת מלשתוק מללמד על המסית חובה הידועה לו ממה שמביא לידי קיום העונש עליו. והוא אומרו יתעלה: "ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט). ובא הפירוש: לא תכסה. אם אתה יודע לו חובה – אי אתה רשאי לשתוק. המצווה הכ"ב האזהרה שהוזהרנו מלהנות בתכשיטים שקשטו בהם עבודה זרה. והוא אומרו יתעלה: "לא תחמד כסף וזהב עליהם" (דברים ז, כה). ובספרא ביארו שצפויי נעבד אסורין, והסמיכו את זה לאמרו יתעלה: "לא תחמד כסף וזהב עליהם". העובר על לאו זה – חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מעבודה זרה. המצווה הכ"ג האזהרה שהוזהרנו מלבנות עיר הנדחת. והוא אומרו יתעלה: "והייתה תל עולם לא תבנה עוד" (דברים יג, יז). וכל הבונה ממנה איזה דבר, כלומר: שיישב אותה עיר כמו שהייתה – חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין. המצווה הכ"ד האזהרה שהוזהרנו מלהשתמש ומלהנות באיזה דבר מנכסי עיר הנדחת. והוא אומרו יתעלה: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), והלוקח ממנה כל שהוא חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין. המצווה הכ"ה האזהרה שהוזהרנו שלא להוסיף כלום משל עבודה זרה על ממוננו. אלא נתרחק ממנה ומבתיה ומכל המתיחס אליה. והוא אומרו יתעלה: "ולא תביא תועבה על ביתך" (דברים ז, כו). והנהנה מאיזה דבר ממנה – לוקה. ובסוף מכות ביארו, שהמבשל בעצי אשרה – לוקה שתיים: אחת משום "ולא תביא תועבה אל ביתך", ואחת משום "ולא ידבק בידך מאומה" (שם יג, יח); והבן זאת. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מעבודה זרה. המצווה הכ"ו האזהרה שהוזהר אדם מלהתנבא בשמה [של עבודה זרה] והוא שיאמר שה' ציווהו לעובדה, או שהיא עצמה ציוותה על עבודתה והבטיחה גמול ועונש, כמו שמדמים נביאי הבעל ונביאי האשרה. ולא בא בכתוב לאו ברור מיוחד בעניין זה, כלומר: אזהרת מתנבא בשמה; אבל נתבאר בכתוב העונש, שכן נידון המתנבא בשמה במיתה. והוא אומרו: "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" (דברים יח, כ). מיתה זו בחנק, לפי שהכלל אצלנו שמיתה האמורה בתורה סתם – חנק. וכבר ידוע לך היסוד שבארתי לך בכלל י"ד מן הכללים שקדמו למאמר זה, והוא אומרם: לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר; והנה אזהרתו ממה שנאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג). כי אינו מן הנמנע שלאו אחד מזהיר על ענינים רבים ואין דינו דין לאו שבכללות, כיון שנתבאר העונש בכל עניין ועניין. ומזה יבואו דוגמאות במקומן. וכבר נתבאר דין מצווה זו בפרק י"א מסנהדרין. המצווה הכ"ז האזהרה שהוזהרנו על נבואת שקר. והוא שיתנבא בשם ה', אלא שיאמר מה שלא אמרו ה', או מה שאמרו יתעלה לזולתו ומיחס זאת לעצמו ויאמר שה' אמר לו דברים אלו, והוא לא אמרם לו. ולשון הלאו בעניין זה הוא אמרו: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי לדבר" (דברים יח, כ). וגם העובר על לאו זה חייב חנק; וכשמנו את הנחנקים אמרו: "ונביא השקר". ושם אמרו: שלושה מיתתם בידי אדם: "אשר יזיד לדבר דבר בשמי" – זה המתנבא מה שלא שמע; "את אשר לא צויתיו לדבר, הא לחברו ציוויתי" – זה המתנבא מה שלא נאמר לו; "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" – זה המתנבא בשם עבודה זרה, ובכולן נאמר: "ומת הנביא ההוא" – וכל מיתה האמורה בתורה סתם הרי היא חנק. וכבר נתבארו דיני נביא שקר זה בפרק י"א מסנהדרין. המצווה הכ"ח האזהרה שהוזהרנו מלשמוע נבואת מתנבא בשם עבודה זרה. כלומר: שלא נתווכח עמו ולא נשאלהו ונאמר לו: מה המופת שלך ומה ראייתך על דבר זה, כדרך שנעשה עם המתנבא בשם ה'. אלא כשנשמעהו מתנבא בשמה נתרה בו על כך, כמו שאנו חייבים בכל חוטא. ואם יתמיד בטענתו – נענישהו כראוי לפי דיני התורה, ולא נחוש למופתיו ולא לראיותיו. ועל זה הזהירנו באמרו יתעלה: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" (דברים יג, ד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"א מסנהדרין. המצווה הכ"ט האזהרה שהוזהרנו שלא לחוש לנביא השקר או להמנע מלהרגו, כיון שהוא מתנבא בשם ה', אלא לא נירא מעונש כלל כיון שנתברר לנו שקרו. והוא אומרו יתעלה: "לא תגור ממנו" (דברים יח, כב). ולשון ספרי: "לא תגור ממנו – אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה". וכבר ביארנו דיני מצווה זו בהקדמת חיבורנו לפירוש המשנה. המצווה המשלימה שלושים האזהרה שהוזהרנו מללכת אחרי הכופרים ומלהתנהג כמנהגם, ואפילו במלבושם וכינוסיהם במסיבותיהם. והוא אומרו: "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם" (ויקרא כ, כג). וכבר נכפל לאו זה באמרו: "ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). ובא הפירוש: לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם. ולשון ספרא: "ובחקותיהם לא תלכו – שלא תהלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון תרטיות וקרקסיות והאסתטריות – אלה הן מיני מסיבות שהיו מתכנסים בהם לעבודת האלילים; ר' מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים; ר' יהודה בן בתירא אומר: שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. והעושה דבר מכל אלו – חייב מלקות. ונכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר, והוא אומרו: "השמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים יב, ל). ולשון ספרי: "השמר" – בלא תעשה; "פן" – בלא תעשה; "תנקש אחריהם" שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר: הואיל והם יוצאין בארגמן אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאין בתלוסין, אף אני אצא בתלוסין – וזה מין ממיני תכשיטי הצבא. וידוע לך לשון ספרי הנבואה: "ועל כל הלובשים מלבוש נכרי" (צפניה א, ח). כל זה לשם הרחקה מהם וגינוי לכל מנהגיהם – אפילו במלבוש. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' משבת וגם בתוספתא שבת. המצווה הל"א האזהרה שהוזהרנו מלקסום. כלומר: לעורר את כוח ההשערה במין ממיני העוררות. לפי שכל בעלי הכוחות המגידים מה שיהיה קודם היותו – לא יתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה שלהם חזק, ויארע על פי רוב כפי האמת והנכון; לפיכך מרגישים מה שיהיה, ויש להם יתרון זה על זה כמו שיש לכל בני אדם יתרון זה על זה בכל כוח מכוחות הנפש. והכרחי הוא לבעלי הכוחות השערתיים האלו לעשות איזה מעשה כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעולתו. יש מהם מי שמכה במטה על הארץ הכאות תכופות וצועק צעקות משונות ומפנה מחשבתו ועושה כך זמן ממושך, עד שיארע לו מעין מצב התעלפות ויגיד מה שיהיה – וכבר ראיתי זאת פעם במערב הפנימי. ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר כך יגיד, וזה מפורסם בכל מקום שעברתי בו. ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומסתכל בה ומגיד. הכוונה בכל אלו לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר בעצמו פועל משהו או מורה על משהו. וזוהי טעות ההמון: כי כאשר מתאמתות מקצת אותן ההגדות, חושבים שפועלות אלו מורות על מה שיהיה. ונמשך הדבר אצלם בטעות זו עד שחשבו שמקצת אותן הפעולות הן הגורם שיהיה מה שיהיה, כמו שמדמים בעלי משפטי הכוכבים. לפי שמשפטי הכוכבים אינם אלא מן הסוג הזה, כלומר שהם מין ממיני עוררות הכוח; לכן לא יהיו שני בני אדם שווים באמיתת הגדת העתידות, אף על פי שהם שווים בידיעת המשפטים. והעושה איזה מעשה שיהיה מהמעשים האלה וזולתם, מכל מה שנוהג בדרך זו – נקרא: קוסם. אמר ה' יתעלה: "לא ימצא בך ... קוסם קסמים" (דברים יח, י). ולשון ספרי: איזהו קוסם? זה האוחז במקלו ואומר: אם אלך, או לא אלך. ועל סוג זה של עוררות המפורסם באותו הזמן אמר הנביא: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב). והעובר במעשה זה – חייב מלקות. כלומר: הקוסם ומגיד עתידות על ידי מעשה שהוא עושה, לא השואל את הקוסם. אבל שאלת הקוסם מגונה מאד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בגמרא סנהדרין ובתוספתא שבת ובספרי. המצווה הל"ב האזהרה שהוזהרנו מלכוון מעשינו בבחירת הזמנים על פי מערכות הכוכבים. והוא שנאמר: יום זה ראוי לפעולה פלונית ונתכוון לעשותו, או יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית ונימנע מלעשותה. וזה אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן" (דברים שם). וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו). ולשון ספרא: לא תעוננו – אלו נותני העתים. לפי שהוא נגזר מן "עונה", כלומר: לא יהיה בכם קובע עתים האומר: עת פלונית טובה ועת פלונית רעה. וגם העובר על לאו זה – חייב מלקות, כלומר: המודיע את העונות, לא זה השואל עליהן; אבל גם השאלה על דבר זה אסורה, נוסף על היותה דבר בלתי אמיתי. והמכוון מעשיו לזמן מסוים מתוך חישוב שיאשר או יצליח באותה הפעילה – הרי גם זה לוקה, לפי שעשה מעשה. ועוד בכלל המעשה הזה אסור מעשה אחיזת העינים. ולשון חכמים: "מעונן – זה האוחז את העיניים". והוא סוג גדול מסוגי התחבולות, ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שנדמים לאדם דברים בלתי אמתיים. כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד, שמישהו לוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם, ואחר כך מוציאו נחש; או זורק טבעת לאויר ומוציאה מפי אדם שלפניו וכיוצא בזה ממעשי אחיזת העינים המפורסמים אצל ההמון – כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא אוחז את העינים, והוא מין ממני הכשפים ולפיכך לוקה. ועם זה הוא גונב דעת הבריות. וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאוד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות. והבן זאת. המצווה הל"ג האזהרה שהוזהרנו מלנחש. כגון זה שאומרים ההמון: כיון שחזרתי מן הדרך לא אצליח במעשי; או: הדבר הראשון שראיתי היום הוא דבר פלוני, ודאי ארוויח היום דבר. ואופן זה נפוץ מאוד אצל המוני העמים הסכלים. וכל העושה מעשה על פי הניחוש – לוקה. לפי שאמר יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש" (דברים יח, י). וכבר כפל צווי זה ואמר: "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו). ולשון ספרי: "מנחש – כגון האומר: נפלה פתי מפי, נפלה מקלי מידי, עבר נחש מימיני ושועל משמאלי". ובספרא: "לא תנחשו – כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכל כיוצא בהם". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' משבת ובתוספת שבת. המצווה הל"ד האזהרה שהוזהרנו מכל מעשה הכשפים. והוא אומרו יתעלה: "לא ימצא בך ... ומכשף" (דברים יח, י); העובר על לאו זה – חייב סקילה אם הוא מזיד, וחטאת קבועה אם הוא שוגג. אמר יתעלה: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז) וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. המצווה הל"ה האזהרה שהוזהרנו מלחבור. והוא שיאמר דברים שמדמה שהם מועילים לכך וכך, ומזיקים לכך וכך. והוא אומרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' וחבר חבר" (דברים יח, י-יא). ולשון ספרי: "חובר חבר – אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב", כלומר: האומר עליהם דברים כדי שלא יעקצוהו לפי דמיונו. או שאומרם על מקום העקיצה כדי להשקיט הכאב; והעובר על לאו זה – לוקה. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' משבת. המצווה הל"ו האזהרה שהוזהרנו מלשאול בעל אוב ומלבקש ידיעה ממנו. והוא אומרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ושאל אוב" (שם). והעובר על לאו זה, כלומר: השואל בעל אוב – אינו חייב מיתה, אבל דבר זה אסור. המצווה הל"ז האזהרה שהוזהרנו מלשאול בעל ידעוני ולבקש ממנו ידיעה. והוא אומרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' ושאל אוב וידעני" (שם). ולשון ספרא: "אל תפנו אל האבת ואל הידענים (ויקרא יט, לא), אוב – זה פיתום המדבר משחיו; וידעוני – המדבר בפיו – הרי אלו בסקילה; והנשאל בהם באזהרה". המצווה הל"ח האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים. כפי מה שמדמים אותם שהם מתים באמת, אף על פי שהם אוכלים ומרגישים – שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שישאל עליו. והוא אומרו יתעלה: "לא ימצא בך... ודורש אל המתים" (דברים שם). ובגמרא סנהדרין: "דורש אל המתים – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טמאה"; והעובר על לאו זה – חייב מלקות. המצווה הל"ט [לא תלבש אשה בגדי גבר] האזהרה שהוזהרנו גם כן מללכת בדרכי הכופרים במה שהנשים לובשות בגדי הגברים ומתקשטות בתכשיטיהם. והוא אומרו יתעלה: "לא יהיה כלי גבר על אשה" (שם כב, ה). וכל אשה המתקשטת בתכשיט מתכשיטי הגברים, שידוע באותו המקום שתכשיט זה מיוחד לגברים – לוקה. המצווה המשלימה ארבעים האזהרה שהוזהרו גם הגברים מלהתקשט בתכשיטי הנשים. והוא אומרו יתעלה: "ולא ילבש גבר שמלת אשה" (שם). וכל גבר שנתקשט או לבש מה שידוע באותו המקום שצורה זו מיוחדת לנשים – לוקה. ודע שמעשה זה, כלומר: שהנשים מתקשטות בתכשיטי הגברים או הגברים בתכשיטי הנשים – יש שהוא נעשה לעורר את הטבעים לשחיתות, כמו שהמפורסם אצל העמים, ויש שנעשה למיני עבודה זרה כמו שמפורש בספרים המיחדים לכך. ופעמים רבות שמתנים בעשיית מקצת הקמעות ואומרים: שאם המתעסק בזה הוא איש – ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ומרגליות ודומיהם; ואם היא אשה – תלבש שריון ותחגור כלי זין. וזה מפורסם מאוד אצל בעלי העניין הזה. המצווה המ"א האזהרה שהוזהרנו מלרשום בגופנו בצבעי הכחול והסקרא וזולתם, כדרך שעושים עובדי עבודה כמפורסם אצל הקבטים עד היום. והאזהרה על כך הוא אמרו יתעלה: "וכתבת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא יט, כח); העובר על לאו זה – חייב מלקות, וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מסכת מכות. המצווה המ"ב האזהרה שהוזהרנו מללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים כמו שהיו לובשים כומרי עבודה זרה באותו הזמן. והוא אומרו יתעלה: "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא). וזה מפורסם היום אצל נזירי הקבטים המצרים. העובר על לאו זה – חייב מלקות; וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים וגם בשבת ובסוף מכות. המצווה המ"ג האזהרה שהוזהרנו מלגלח הצדעים. והוא אומרו יתעלה: "לא תקפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז). וגם הלאו הזה הוא כדי שלא להתדמות לעובדי עבודה זרה, לפי שכך היו עושים עובדי עבודה זרה שמגלחים צדעיהם בלבד. ולפיכך הוצרכו לבאר במסכת יבמות ואמרו: "הקפת כל הראש – שמה הקפה", שלא תאמר שתכלית האיסור הוא גילוח הצדעים והנחת שאר השער כדרך שעושים כמרי עבודה זרה, אבל אם מגלח הכל הרי אין בכך התדמות להם; לפיכך הודיענו, שאסור לגלח הצדעיים כלל בין לבדם בין עם כל הראש. וחייב מלקות על כל צדע מהם, ולפיכך לוקה שתים אם גילח כל ראשו. והטעם שלא נמנה אלו כשתי מצוות, אף על פי שלוקה שתיים, מפני שאין בהם שני לשונות תחת לאו אחד. שאילו אמר 'לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל', והיינו מוצאים שחייבו עליהם שתיים, כי אז היה אפשר למנותם כשתי מצוות. אבל הואיל והם בלשון אחד ועניין אחד – הרי הם מצווה אחת. אף על פי שבא הפירוש, שלאו זה כולל חלקים שונים מהגוף, ושהוא חייב על כל חלק מהם לבדו, אין זה מחייב שיהיו מצוות הרבה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; ולאו זה אין הנשים חייבות בו. המצווה המ"ד האזהרה שהוזהרנו מלגלח את הזקן, ויש בו חמישה חלקים: הלחי העליון מצד ימין, והלחי העליון מצד שמאל, והלחי התחתון מצד ימין, והלחי התחתון מצד שמאל, ושבולת הזקן. וכבר בא הלאו בלשון זה: "ולא תשחית את פאת זקנך" (שם), לפי שהכל נקרא זקן. ולא אמר ולא תשחית זקנך, אלא אמר: "ולא תשחית את פאת זקנך" רצונו לומר: לא תשחית אף פאה אחת מכלל הזקן. ובא הפירוש שהן חמש פאות, כמו שחילקנו אותן. וחייב חמש מלקיות אם גילח הכל, ואפילו גלחן בבת אחת. ולשון המשנה: "ועל הזקן חמישה: שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן, ר' אליעזר אומר: אם נטלו כלן כאחת – אינו חייב אלא אחת". ואמרו בתלמוד: "אלמא קסבר ר' אליעזר לאו אחד הוא". הרי זו ראיה ברורה שתנא קמא סובר שהם חמישה לאווין וכך היא ההלכה. וגם זה היה דרך כומרי עבודה זרה, כמו שמפורסם היום על דרך כוהנים האירופים שהם מגלחים את זקנם. והטעם שאין למנותן כחמש מצוות – לפי שהלאו שבה נאמר בלשון יחיד והוא עניין אחד, כמו שביארנו במצווה שלפניה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; ומצווה זו אין הנשים חייבות בה. המצווה המ"ה האזהרה שהוזהרנו מלשרוט את עצמנו, כדרך שעושים עובדי עבודה זרה. והוא אומרו יתעלה: "לא תתגדדו" (דברים יד, א). וכבר נכפל לאו זה בלשון אחר, והוא אומרו: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח). וכבר נתבאר בגמרא יבמות: שגופיה דקרא "לא תתגדדו" מבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת. ובגמרא מכות אמרו: "שריטה וגדידה אחת היא". ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי – חייב; ועל עבודה זרה, בכלי חייב, ביד פטור, כמו שבא בספרי הנביאים: "ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח, כח). וכבר אמרו שבכלל לאו זה, גם האזהרה [על ההמנעות] מפילוג העם ומחלוקת הרבים ואמרו: "לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות": אבל גופיה דקרא הוא כמו שביארו ואמרו: "לא תעשו חבורה על המת". וזה - מעין דרש. וכן אומרם: "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקורח וכעדתו" (במדבר יז, ה), שגם הוא על דרך הדרש; אבל גופיה דקרא הרי הוא איום, כמו שביארוהו חכמים שהוא שלילה, לא לאו, לפי שהם ביארו שעניין דבר זה: שה' מודיע שהחולק על הכהנים וטוען לעצמו את הכהונה בדורות הבאים לא יארע בו מה שארע לקורח ולא יהיה עונשו, הבליעה, אלא יהא עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה לו", כלומר: הצרעת, באמרו יתעלה למשה: "הבא נא ידך בחיקך וגו' " (שמות ד, ו), וכמו שנתבאר בעזיה. אחזור לעניין המצווה ואומר, שכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; והעובר על לאו זה – לוקה. המצווה המ"ו האזהרה שהוזהרנו שלעולם לא לגור בארץ מצרים, כדי שלא נלמד כפירתם ושלא ננהג כמנהגיהם המגונים לדעת התורה. והוא אומרו יתעלה: "לא תסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז). וכבר נכפל הלאו בעניין זה שלוש פעמים. אמרו: בשלושה מקומות הזהירה תורה את ישראל שלא לשוב למצרים, ובשלושה חזרו למצרים ובשלושתן נענשו. שלושת המקומות: אחד מהם הוא שהזכרנו; והשני – אמרו: "בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" (שם כח, סח): והשלישי – אמרו: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג). ואף על פי שפשט הלשון שהוא סיפור, בא לנו בקבלה שהוא לאו. וכבר נתבאר בסוף גמרא סוכה שגם אלכסנדריא היא מכלל הארץ שאסור לדור בה. ומים אלכסנדריא מודדים חבל ארץ באורך ארבע מאות פרסה ורחב ארבע מאות פרסה, וזוהי כל ארץ מצרים שאסור לדור בה. אבל מותר לעבור בה לשם מסחר או כדי לעבור לארץ אחרת. ובפירוש אמרו בירושלמי: לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ. המצווה המ"ז האזהרה שהוזהרנו מלהיות חפשיים במחשבותינו, עד שנאמין דעות המנגדות לדעות שהביאה התורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סייג שתעמוד אצלו – והן מצוות התורה ואזהרותיה. והוא אומרו יתעלה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט). ולשון ספרי: "ולא תתורו אחרי לבבכם" – זו מינות כעניין שנאמר: "ומצא אני מר ממות" וגו' (קהלת ז, כו); "ואחרי עיניכם" – זו זנות שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו" וגו' (שופטים יד, ג). הכוונה באומרם 'זו זנות' - רדיפת התענוגות והתאוות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד. המצווה המ"ח האזהרה שהוזהרנו מלכרות ברית עם הכופרים ומלהניחם שקטים בכפירתם, כלומר שבעה עממין. והוא אומרו יתעלה: "לא תכרת להם ברית" (דברים ז, ב). וכבר ביארנו במצוות עשה, במצווה קפז, שמלחמת שבעה עממין וכל מה שנאמר בהם, ראוי למנותו, ואינו כמצוות שאינן נוהגות לדורות. המצווה המ"ט האזהרה שהוזהרנו שלא להחיות אדם משבעה עממין, כדי שלא יקלקלו את בני אדם ויטעום בעבודה זרה. והוא אומרו יתעלה: "לא תחיה כל נשמה" (שם כ, טז). ותהיה הריגתם מצוות עשה, כמו שביארנו במצווה קפז. והעובר ואינו הורג מהם – את שאפשר לו להרגו – הרי זה עבר על מצוות לא תעשה. המצווה המשלימה חמישים האזהרה שהוזהרנו מלחמול על עובדי עבודה זרה ומלשבח שום דבר מכל מה שמיחד להם. והוא אומרו יתעלה: "ולא תחנם" (שם ז, ב), ובא בקבלה: "לא תתן להם חן". ואפילו אדם מעובדי עבודה זרה שצורתו נאה – אסור לנו לומר: זה נאה בצורתו, או זה יפה פנים, כמו שנתבאר בגמרא דילן. ובגמרא עבודה זרה ירושלמי אמרו: לא תתן להם חן - בלא תעשה. המצווה הנ"א האזהרה שהוזהרנו שלא ידורו עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם. והוא אומרו יתעלה: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמות כג, לג). ואפילו רצה הגוי לעבור במושבותינו אין זה מותר לנו, עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואז יהא מותר לו לדור, וזהו הנקרא: גר תושב. הכוונה בזה שהוא "גר" לעניין שמותר לו לדור בארץ בלבד. וכך אמרו: "איזהו גר תושב? זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, דברי ר' יהודה"; אבל עובד עבודה זרה אל ידור ואין מוכרין לו קרקעות ולא משכירין. ובמפורש בא לנו הביאור: לא תתן להם חניה בקרקע. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסנהדרין ובעבודה זרה. המצווה הנ"ב האזהרה שהוזהרנו מלהתחתן בכופרים. והוא אומרו יתעלה: "ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג), וביאר ההתחתנות מה היא ואמר: "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (שם). ובפירוש אמרו במסכת עבודה זרה: "דרך חתנות אסרה תורה". העובר על לאו זה יש בעונשו חילוק, והוא: שביאת הגויה אם בא עליה בפרהסיא – הרי ההורגו בשעה שהוא עושה את העבירה, כבר קיים את עונשו כמו שעשה פנחס בזמרי. אמרו: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ודוקא בתנאים שאמרו, והם: שיבעול בפרהסיא ובשעת מעשה וכמעשה שהיה. אבל אם לא ידעו עליו, או שפרש ולא פגעו בו קנאים – הרי הוא מחייב כרת, אבל לא נתבאר בו כרת זה בלשון התורה. אמרו: "לא פגעו בו קנאים, מהו?" ונתבאר שהוא בכרת, שנאמר: "כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב וגו' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" (מלאכי ב, יא-יב), אמרו: מכלל דבכרת. כשמתברר, אם כן, שאדם בעל גויה בעדים והתראה – לוקה מדאורייתא, ודע זאת. וכבר נתבארו דיני כל הדברים האלה בעבודה זרה ובסנהדרין. המצווה הנ"ג האזהרה שהוזהרנו מלהתחתן בזכרי עמון ומואב דוקא, אפילו אחר שנתגיירו. והוא אומרו יתעלה: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' " (דברים כג, ד). העובר על לאו זה – לוקה. כלומר: שגֶר עמוני ומואבי שבעל ישראלית בנישואין – לוקין שניהם מלקות דאוריתא. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח מיבמות ובסוף קידושין. המצווה הנ"ד האזהרה שהוזהרנו מלהרחיק זרע עשו אחר שנתגיירו, כלומר: שאנו מוזהרים לבל נתרחק מלהתחתן בהם אחר שנתגיירו. והוא אומרו יתעלה: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" (דברים ח). המצווה הנ"ה האזהרה שהוזהרנו מלהרחיק את המצרים ומלהתרחק מלהתחתן בהם אחר שנתגירו והוא אומרו יתעלה: "לא תתעב מצרי" (שם). וכבר נתבארו דיני שתי המצוות האלה, כלומר: דיני מצרי ואדומי, בפרק ח מיבמות ובסוף קידושין. המצווה הנ"ו האזהרה שהוזהרנו שלא לקרוא שלום לעמון ומואב לעולם. והוא שה' ציוונו שבצורנו על הערים, נשלח לאנשיהן לפני המלחמה שייכנעו ונבקש מהם שישלימו אתנו; אם ימסרו לנו את העיר, אסור לנו להילחם בם ולהורגם, כמו שביארנו במצווה ק"ץ ממצוות עשה. חוץ מעמון ומואב שאין נוהגים עמהם מנהג זה; אלא הזהירנו ה' מלהקדים להם שלום ומלבקש שייכנעו. והוא אומרו יתעלה: "לא תדרוש שלומם וטובתם" (דברים ז). ולשון ספרי: "מכלל שנאמר: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ, י) יכול אף כאן? תלמוד לומר: "לא תדרוש שלומם וטובתם". מכלל שנאמר: "בטוב לו" (דברים כג, יז), יכול אף כאן? תלמוד לומר: "וטובתם כל ימיך (עד עולם) [לעולם]". המצווה הנ"ז האזהרה שהוזהרנו מלכרות אילנות עושי פרי בשעת המצור על עיר כדי להציק לאנשיה ולהכאיב לבם. והוא אומרו יתעלה: "לא תשחית את עצה – ואותו לא תכרת" (דברים כ, יט). וכן נכנסת כל השחתה בכלל לאו זה, כגון: מי שישרוף בגד לבטלה או ישבור כלי לבטלה – הרי זה עובר משום "לא תשחית" ולוקה. ובסוף מכות נתבאר, שקוצץ אילנות טובות – לוקה. אמרו: ואזהרתיה מהכא: "ממנו תאכל ואותו לא תכרות". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב מבבא בתרא. המצווה הנ"ח האזהרה שהוזהרנו מלירוא את הכופרים בשעת המלחמה ומלערוץ מפניהם, אלא חובה להתאמץ ולהתחזק ולעמוד בשורות הצבא. וכל הנסוג ופונה לאחור – הרי זה עבר על לא תעשה. והוא אומרו: "לא תערוץ מפניהם" (שם ז, כא). וכפל את הלאו ואמר: "לא תיראום" (שם ג, כב). וכפל את הצווי בעניין זה הרבה כלומר: שלא לערוץ ושלא לפנות לאחור בשעת המלחמה, לפי שבמצב זה אפשר לקיים את דבר האמת. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח מסוטה. המצווה הנ"ט האזהרה שהוזהרנו מלשכוח את אשר עשה לנו זרע עמלק, ואשר קדמונו ברע. וכבר ביארנו במצווה קפ"ט ממצוות עשה שזכירת מה שעשה לנו זרע עמלק וחידוש האיבה לו – היא מצוות עשה. וכך מוזהר[ים אנו] מלהזניח דבר זה ומלשכחו – והיא מצוות לא תעשה. והוא אומרו יתעלה: "לא תשכח" (שם כה, יט) ובספרי: "זכור" – בפה; "לא תשכח" – בלב, כלומר: אל תזניח איבתו ואל תסירנה מלבך. המצווה המשלימה ששים האזהרה שהוזהרנו מלקוב את השם הגדול יתעלה על מה שאומרים הכופרים לעילא לעילא – וזה העניין שמכנים אותו "ברכת השם". ועונש העובר על לאו זה הוא מפורש בלשון התורה שהוא נסקל. הוא אמרו יתעלה: "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" (ויקרא כד, טז). אבל האזהרה, לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת על חטא זה לבדו, אלא באה אזהרה הכוללת עניין זה וזולתו, והוא אומרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז). ולשון המכילתא: "לפי שהוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת", עונש שמענו, אזהרה לא שמענו – תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל". ובספרא: "על השם המיוחד במיתה; ועל שאר הכנויין – באזהרה". ועוד במכילתא: "אלהים לא תקלל" ליתן לא תעשה על ברכת השם". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז מסנהדרין. ודע שסוג זה מן האזהרות הכולל שניים שלושה עניינים – אינו מסוג לאו שבכללות, לפי שיבאר הכתוב את העונש בכל עניין ועניין מהם, והודיענו בהכרח, שכל עניין ועניין מוזהרים עליו, ושהוא מצוות לא תעשה, כמו שביארנו בהקדמות שעשינו למאמר זה. וכיון שהכלל הוא לא ענש אלא אם כן הזהיר – חוקרים אנו על האזהרה בהכרח. ויש שהיא נלמדת באחת המידות, ויש שהיא בכלל עניין אחר, כמו שביארנו בהקדמות. ולא יהא לאו שבכללות אלא אם לא קדמה לנו ידיעה כלל שעניין מאותם העניינים מוזהרים עליו, אלא מחמת אותו הלאו, כמו שביארנו בכלל התשיעי; אבל אם קדמה ידיעה שאותו הדבר מוזהרים עליו – והוא באומרו שהעושה כך וכך יעשה בו כך – אין לחוש אם האזהרה היא בפירוש או מן הדין, בפרט או בכלל. ודע זאת, ויבואו לך מעניין זה עוד מצוות רבות. המצווה הס"א האזהרה שהוזהרנו שלא לעבור על שבועת ביטוי. והוא אומרו יתעלה: "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). ושבועת ביטוי היא שנשבע על דברים שאפשר לנו לעשותם או שלא לעשותם בלי מניעה מצד הדת על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו – הרי אנו חייבים לקיים מה שנשבענו עליו, והוזהרנו מלעבור על אותה השבועה. שנאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר". ובגמרא שבועות אמרו: "איזוהי שבועת שקר? נשבע להחליף". ותקנו את זה ואמרו: "אימא: נשבע והחליף". כלומר: שנשבע על דבר ועשה הפך ממה שנשבע עליו. ושם נתבאר בפרק ג משבועות וגם במסכת תמורה, ששבועת שקר – היא אי קיום שבועת ביטוי. והוא אומרם: "שבועת שקר היכי דמי?" כלומר: איך היא שבועת שקר שאין בה מעשה? לפי שזוהי כוונת הדברים שקדמו שם: "אי נימא שלא אוכל – ואכל, התם מעשה עבד; אלא דאמר: אוכל - ולא אכל, ההוא מי לקי, והא אתאמר עלה וכו'". העובר על לאו זה, אם הוא מזיד – לוקה; ואם הוא שוגג – מביא קרבן עולה ויורד, כמו שביארנו במצווה עב ממצוות עשה. והוא אומרו בפרק ג' משבועות: "זוהי שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד". ושם נתבארו דיני מצווה זו. ודע, שזה שאמרתי במצווה זו שהמזיד בה חייב מלקות, אין זה מורה שיש איזו עברה שחייבים עליה מלקות אפילו בלי זדון, אלא כל מקום שתשמעני אומר על איזו עברה שחייבים עליה מלקות – בין במה שקדם ובין במה שיבוא לקמן – דע שאינו חייב בכך אלא אם הוא מזיד דווקא, בעדים והתראה, כמו שנתבאר מתנאי העדים וההתראה במסכת סנהדרין; אבל השוגג או האנוס או המוטעה – אינו חייב כלל, לא מלקות ולא כרת, כל שכן מיתת בית דין. וזה נוהג בכל המצוות, ודע זאת. אבל נבאר במקצת המצוות ונאמר, שהמזיד חייב מלקות או מיתה, לפי שהוא חייב קרבן אם הוא שוגג באותו חטא – לפי שלא כל חטא חייבים על שגגתו קרבן; אבל כל מה שחייבים עליו כרת או מלקות ומיתת בין דין אין חייבים בכך אלא בעדים והתראה. וידוע שההתראה אינה אלא להבחין בין שוגג למזיד. ודע כלל זה ואל תבקש ממני לחזור עליו. המצווה הס"ב האזהרה שהוזהרנו על שבועת שוא. והוא אומרו יתעלה: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז) והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא בהפך ממה שהוא באמת, או על דבר מן הנמנעות שהוא מצוי, או שישבע לבטל מצווה מן התורה. וכן אם נשבע על דבר ידוע שאין עליו מחלוקת ולא ויכוח לשום אדם מן המלמדים, כגון שישבע בה' שכל הנשחט ימות – הרי גם זה נשא שם ה' לשוא. ולשון המשנה: "איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם וגו' ". והעובר על לאו זה במזיד – לוקה, ובשגגה – פטור, כשאר חייבי לאווין, כמו שביארנו. ושם אמרו, כלומר בשבועות: "זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור", ושם נתבארו דיני מצווה זו. המצווה הס"ג האזהרה שהוזהרנו על חילול השם. והוא הפך קידוש ה' שאנו מצווים בו, ושקדם ביאורו במצוות עשה התשיעית. והוא אומרו יתעלה: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב). עוון זה נחלק לשלושה חלקים: שנים על הכלל ואחד על היחידים [שבעם]. החלק הכללי הראשון הוא שכל מי שדרשו ממנו לעבור על אחת מן המצוות בשעת השמד, אם האנס מתכוון להעביר בין במצוות קלות בין במצוות חמורות; או מי שדרשו ממנו לעבור על עבודה זרה או גלוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד – הרי זה חייב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, כמו שביארנו במצוות עשה התשיעית. ואם עבר ולא נהרג – הרי זה חילל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה ברבים – כלומר: במעמד עשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה "ולא תחללו את שם קדשי" ועוונו חמור מאד; אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס, לפי שאין בית דין רשאי לקיים עונש מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון בעדים והתראה. ולשון ספרי בנותן מזרעו למלך: "ונתתי אני את פני באיש ההוא" (שם כ, ה), אמרו: "ההוא – לא אנוס ולא שוגג ולא מטעה". הנה נתבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, כל שכן מיתת בית דין, אבל עבר על חלול השם. והחלק השני הכללי – גם כן שיעשה האדם עברה שאין בה תאווה ולא הנאה, אלא מראה במעשיו הזילזול וההפקרות – הרי גם זה מחלל שם שמים ולוקה, ולפיכך אמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" (שם יט, יב), לפי שזה מראה על הזילזול בעניין זה, ואין הנאה גופנית בכך. והחלק שעל היחידים [שבעם] – הוא: שיעשה אדם ידוע בחסידות וביושר איזה מעשה הנראה להמון שהוא עבירה ושכגון מעשה זה אין ראוי לאותו חסיד לעשותו, אף על פי שהוא מעשה מותר – הרי זה חילל את השם. והוא אומרם: "היכי דמי חילול השם: כגון אנא דשקלנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. ר' פלוני אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ולא תפילין". וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'" (שם יח, כא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף יומא. המצווה הס"ד האזהרה שהוזהרנו שלא לנסות הבטחותיו ואיומיו יתעלה, שנביאיו מבטיחים לנו או מאיימים בהם עלינו, על דרך שנטיל בהם ספק אחר שידענו אמתת נבואת המודיעם. והוא אומרו: "לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה" (דברים ו, טז). המצווה הס"ה האזהרה שהוזהרנו שלא לנתוץ את בתי עבודת ה' יתעלה או להשחית את ספרי הנבואה, או למחוק את השמות הקדושים וכיוצא בזה. ולשון הלאו שבא בעניין זה הוא אמרו: "לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ד), אחר שכבר הקדים את הציווי לאבד עבודה זרה ולהשמיד שמה ולנתוץ את מזבחותיה לגמרי, והזהיר ואמר: "לא תעשון כן לה' אלהיכם". וכל העובר על איזה דבר מזה, כגון שיהרוס משהו מן ההיכל והמזבח וכיוצא בהם, או שימחק שם משמות ה' לוקה. ובסוף מכות נתבאר בלשון הגמרא, שהשורף עצי הקדש – לוקה. אמרו: "והזהרתיה מהכא: מן ואשריהם תשרפון באש, לא תעשו כן לה' אלהיכם" (שם). וכן נתבאר שם שהמוחק את השם – לוקה. אמרו: "ואזהרתיה מהכא: ואבדתם את שמם, לא תעשון כן לה' ". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' משבועות. המצווה הס"ו האזהרה שהוזהרנו מלעזוב התלוי לן על עצו. כדי שלא תבוא על ידי כך ברכת השם במחשבה כשיראה. כי אנו לא נתלה זולת מגדף ועובד עבודה זרה, שגם בו נאמר: "את ה' הוא מגדף" (במדבר טו, ל). ולשון הלאו הזה הוא אמרו יתעלה: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא, כג). ולשון ספרי: "לא תלין נבלתו על העץ – זו מצוות לא תעשה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מסנהדרין. המצווה הס"ז האזהרה שהוזהרנו מלהשבית שמירת המקדש וליסוב בו תמיד כל לילה. והוא אומרו: "ושמרתם את משמרת הקודש" (במדבר יח, ה). וכבר ביארנו במצווה כ"ב ממצוות עשה, ששמירת המקדש והסיבוב בו מצוות עשה; וכך נבאר כאן, שביטול דבר זה – מצוות לא תעשה. ולשון המכילתא: "ושמרו את משמרת אהל מועד" (שם, ד), אין לי אלא בעשה, ומנין בלא תעשה? – תלמוד לומר: "ושמרתם את משמרת הקודש" (שם, ה). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש תמיד ובמדות. המצווה הס"ח האזהרה שהוזהר כהן גדול מלהיכנס למקדש בכל עת [משום] כבוד למקדש ויראה לפני השכינה. והוא אומרו יתעלה: "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" (ויקרא טז, ב). ויש בלאו זה חילוק גבולות, והוא: שכהן גדול הוזהר מלהיכנס לקודש הקודשים אפילו ביום הכפורים אלא בזמן הידוע לעבודה. וכן כל כהן מוזהר מלהיכנס להיכל בכל ימות השנה זולתי בזמן העבודה. וקיצור עניין הלאו הוא: שכל כהן לא יכנס למקום שרשאי להיכנס לשם אלא בשעת עבודה, בין כהן גדול בפנים בין כהן הדיוט בחוץ. ואם עבר על לאו זה, ונכנס שלא בשעת העבודה, אם נכנס לקודש הקודשים – הרי זה חייב מיתה; ואם נכנס להיכל – הרי זה חייב מלקות. ולשון ספרא: "ואל יבא בכל עת" – זה יום הכפורים; "אל הקדוש" – לרבות שאר כל ימות השנה; "מבית לפרוכת" – להזהיר על כל הבית. יכול על כל הבית במיתה – תלמוד לומר: "אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות". הא כיצד? אל פני הכפורת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה". ובגמרא מנחות אמרו בפירוש: "על ההיכל בארבעים". המצווה הס"ט האזהרה שהוזהר כהן בעל מום מלהיכנס להיכל בכללותו, כלומר: המזבח, ובין האולם ולמזבח, והאולם וההיכל. והוא אומרו יתעלה: "אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש וגו'" (שם כא, כג), וכבר נתבאר בריש טהרות שמבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל אסור לבעלי מומין ופרועי ראש להיכנס לשם. ונתבאר גם בספרא ששני לאווין אלו, והם: "אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש", לא יספיק אחד מהם מבלעדי האחר, ושניהם צריכים להשלמת הדין בעניין אחד, והוא הגבלת המקום שאסור להם להיכנס אליו. ומי שהזיד ונכנס מן המזבח ולפנים, אפילו שלא לשם עבודה – לוקה. המצווה המשלימה שבעים האזהרה שהוזהר בעל מום מלעבוד, והוא אומרו: "אשר יהיה בו מום לא יקרב" (שם כא, יז), הכוונה בזה: לא יקרב לעבודה; וכשעובד בעל מום – לוקה. וכך אמרו בספרא: "אין בעל מום במיתה אלא באזהרה". המצווה הע"א האזהרה שהוזהר בעל מום עובר מלעבוד כל זמן שיש בו אותו המום. והוא אומרו יתעלה: "כל איש אשר בו מום לא יקרב" (ויקרא שם, יח) ולשון ספרא: "אשר יהיה בו מום", אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין? – תלמוד לומר: "כל איש אשר בו מום לא יקרב". וגם הוא אם עבר ועבד במום עובר – לוקה, וכבר נתבארו דיני מצווה זו מומין עוברין של אדם ומומין קבועין בפרק ז' מבכורות. המצווה הע"ב האזהרה שהוזהרו הלוויים מלהתעסק בשום עבודה מן העבודות המיוחדות לכהנים, והכהנים – מלהתעסק בשום עבודה מן העבודות המיוחדות ללויים, לפי ששתי המשפחות האלה, כלומר: הכהנים והלויים, לכל משפחה מהן עבודה מיוחדת במקדש. לפיכך באה האזהרה מאתו יתעלה לשתיהן יחד, שלא תעבוד אחת בעבודת האחרת – אלא כל קבוצה במה שפקד לה. כמו שאמר: "איש איש על עבדתו ואל משאו" (במדבר ד, יט). ולשון הלאו שבא בהן הוא אמרו יתעלה על הלויים: "אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימתו" (שם יח, ג). אחר כך חזר לדבר אל הכהנים ואמר: "ולא ימתו גם הם גם אתם" (שם), כלומר: שגם אתם כולל אתכם הלאו הזה. שכמו שהזהרתים מלהתעסק בעבודתכם, והיא: כלי הקודש והמזבח, כך אתם מוזהרים מלהתעסק בעבודתם. ולשון ספרי: "אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו" – אזהרה; "ולא ימותו" – עונש. אין לי אלא לוויים שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים; כהנים על עבודת הלוויים מנין? – תלמוד לומר: גם הם. מעבודה לחברתה מנין? – תלמוד לומר: גם אתם. וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גדגדה. אמר לו: חזור לאחוריך! שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. הנה נתבאר לך שכל לוי המתעסק בעבודה שאינה עבודתו המיוחדת לו – חייב מיתה בידי שמים. וכן הכהנים לא יגשו לעבודת הלויים, אלא אם עברו אינם במיתה כי אם במלקות. ובמכילתא: "אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו" יכול אם נגעו יהיו חייבין? תלמוד לומר: "אך" – משום עבודה הן חייבין. אין לי אלא הלוויים על ידי הכהנים, הכהנים על ידי הלוויים מנין? תלמוד לומר: "גם הם גם אתם", ושם נאמר: "הלוויים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של לויים אלא בלא תעשה". המצווה הע"ג [איסור להורות בשעת שכרות] האזהרה שהוזהרנו מלהיכנס למקדש או להורות בשום דבר מדיני התורה כשאנחנו במצב של שכרות. והוא אומרו יתעלה: "יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אוהל מועד ... ולהורת את בני ישראל וגו' " (ויקרא י, ט-יא). ולשון התלמוד: "שתה רביעית אל יורה". ויש בעונש הלאו הזה חילוק, והוא: ששתויי יין אסור להם להיכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל, ואם נכנס – חייב מלקות; ואם עבד כשהוא שתוי – חייב מיתה בידי שמים; ואם שתה דבר מן [שאר] המשכרים פרט ליין ועבד – חייב מלקות בלבד, לא מיתה; וכל מי שמורה כשהוא שתוי, בין שהוא כהן או ישראל – הרי הוא עובר על לאו, בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין. ולשון ספרא: "יין אל תשת", אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר משכרין? תלמוד לומר: "ושכר". אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה ועל שאר כל המשכרין באזהרה". ושם אמרו: "מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה? תלמוד לומר: אתה ובניך אתך בבאכם אל אוהל מועד". ושם אמרו: "יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוריה? תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך [וגו'] ולא תמותו", אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוריה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכרתות. המצווה הע"ד האזהרה שהוזהר הזר מלעבוד. כוונתי באומרי "זר" - לכל מי שאינו מזרע אהרן. והוא אומרו יתעלה: "וזר לא יקרב אליכם" (במדבר יח, ד). ופירש הכתוב שהעובר על לאו זה חייב מיתה בידי שמים, והוא אומרו: "והזר הקרב יומת" (שם ז). ולשון ספרי: "והזר הקרב יומת" – לעבודה. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו? תלמוד לומר: "וזר לא יקרב אליכם". וכבר נכפלה האזהרה והעונש בעניין זה, והוא אומרו: "ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אוהל מועד לשאת חטא למות" (שם, כב). וכבר נתבאר בגמרא יומא אלו עבודות חייב הזר מיתה עליהן ואמרו: "ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה ואלו הן: זריקה, והקטרה, ונסוך היין, ונסוך המים". ושם ובפרק האחרון ממסכת זבחים התבארו דיני מצווה זו. המצווה הע"ה האזהרה שהוזהר כהן טמא מלעבוד כשהוא טמא. והוא אומרו יתעלה לכהנים: "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, ב). ובפרק ט' מסנהדרין אמרו: "מנין לטמא ששמש שהוא במיתה? דכתיב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' ולא יחללו". ואמר במקום אחר: "ומתו בו כי יחללהו" (שם, ט). כשם שאותו החילול מיתה בידי שמים, כך כאן אמרו: "ולא יחללו את שם קדשי" אם חללו ועבדו בטמאה – חייבין מיתה בידי שמים. המצווה הע"ו האזהרה שהוזהר כהן טבול יום מלעבוד, אף על פי שכבר טהר, עד שיעריב שמשו. והוא אומרו יתעלה על הכהנים: "ולא יחללו שם אלהיהם" (שם כא, ו). והעובר על לאו זה – חייב מיתה בידי שמים – כלומר: טבול יום ששמש; וזה לא נאמר בו פסוק מפורש בתורה, אלא הוא פירוש מקובל. ובפרק ט' מסנהדרין אמרו בפירוש אמרו יתעלה: "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם" (שם). אמרו: "אם אינו עניין לטמא – לפי שכבר נתבאר, תנהו עניין לטבול יום ששמש, ויליף חילול חילול". ומנוהו שם מכלל מחייבי מיתה. המצווה הע"ז האזהרה שהוזהר כל טמא מלהיכנס לכל המקדש, אשר כמוהו לדורות: כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחילת עזרת ישראל. והוא אומרו יתעלה: "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג), כלומר: מחנה שכינה. ובגמרא מכות אמרו: "הבא אל המקדש טמא, כתיב עונש וכתיב אזהרה: עונש – 'את מקדש ה' טמא ונכרתה' (שם יט, יג-כ); אזהרה - 'ולא יטמאו את מחניהם'. ובמכילתא: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה" (שם ה, ב) – בעשה. ומנין בלא תעשה? אמר: 'ולא יטמאו את מחניהם'. וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר. והוא אומרו ביולדת: "ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב, ד). ובספרא אמרו: "לפי שנאמר: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו" (שם טו, לא) שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו" – כלומר: גם הנוגע במקדש מאחוריו כשהוא טמא מתחייב כרת – "תלמוד לומר ביולדת: 'ואל המקדש לא תבוא' ". ושם נתבאר שדין היולדת ודין שאר טמאים שווה בזה. ועוד אמרו בספרא על אמרו יתעלה: "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (שם יז, טז): "הא כיצד? על רחיצת גופו – ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו – בארבעים. ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש וכו'". וכבר נתבאר שהעובר על לאו זה, אם הוא מזיד – חייב כרת; ואם הוא שוגג – חייב קרבן עולה ויורד, כמו שביארנו במצווה ע"ב ממצוות עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש שבועות ובהוריות וכרתות ובכמה מקומות בזבחים. המצווה הע"ח [איסור כניסה לטמא להר הבית] האזהרה שהוזהר כל טמא מלהיכנס למחנה לוויה אשר כמוהו לדורות: הר הבית, כמו שביארנו בריש מסכת כלים, ושם נתבאר איסור כניסת הטמאים להר הבית. והכתוב שבא בלאו זה הוא אמרו על טמא מקרה לילה: "לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא). ובגמרא פסחים אמרו גם כן: "ויצא אל מחוץ למחנה" (שם) – זה מחנה שכינה, כמו שביארנו במצווה ל"א ממצוות עשה; "ולא יבוא אל תוך המחנה" – זה מחנה לוויה, מתקיף ליה רבינא: ואימא אידי ואידי במחנה שכינה, ולעבור עליו בעשה ולא תעשה? אם כן נכתב קרא ולא יבוא אל תוך, כלומר: היה לו לומר: ולא יבוא אל תוכו – "המחנה" למה לי? לתן לו מחנה אחרת, והיא מחנה לויה, כלומר שגם בה לא יבוא אל תוך המחנה. ולשון ספרי: "לא יבא אל תוך המחנה" – זו מצוות לא תעשה. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש במסכת כלים בפירושנו. המצווה הע"ט האזהרה שהוזהרנו מלבנות מזבח מאבנים שנגע בהן ברזל. והוא אומרו יתעלה: "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך וכו' " (שמות כ, כה), ואם בנה מהן מזבח הרי הוא פסול ואין מקריבין עליו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ממדות. המצווה המשלימה שמונים האזהרה שהוזהרנו מלעלות למזבח במעלות כדי שלא יפסע פסיעות גסות בשעת עלייתו, אלא ילך עקב בצד גדל. והוא אומרו יתעלה: "[ו]לא תעלה במעלות על מזבחי וגו' " (שם, כו). ולשון המכילתא: "מה תלמוד לומר: "אשר לא תגלה ערוותך עליו"? שכשעולה למזבח לא יהא פוסע פסיעה גסה, אלא מהלך עקב בצד גודל". וכבר נתבארה צורת הכבש והיאך בנינו בפרק ג' ממדות. וכל הפוסע פסיעה גסה על המזבח עד שתגלה ערוותו עליו – לוקה. המצווה הפ"א האזהרה שהוזהרנו מלכבות אש המזבח. והוא אומרו יתעלה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו) ובספרא: "לא תכבה – מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה"; וכל העובר על לאו זה וכבה אפילו גחלת אחת מגחלי המזבח – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מזבחים. המצווה הפ"ב האזהרה שהוזהרנו מלהקריב שום קרבן במזבח הזהב שבהיכל. והוא אומרו יתעלה: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תיסכו עליו" (שמות ל, ט). וכל המקריב בו או הזורק עליו זולת מה שמיוחד לו – לוקה. המצווה הפ"ג האזהרה שהוזהרנו מלעשות שמן כשמן המשחה. והוא אומרו יתעלה: "ובמתכונתו לא תעשו כמהו" (שם לב). והעובר על לאו זה, אם הוא מזיד – חייב כרת, כמו שבא בכתוב: "איש אשר יעשה כמוה וכו' " (שם, לח). ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' מכריתות. המצווה הפ"ד האזהרה שהוזהרנו מלמשוח בשמן המשחה שעשה משה, זולת כהנים גדולים ומלכים בלבד. והוא אומרו יתעלה: "על בשר אדם לא ייסך" (שם, לב). וברור שהנמשח בו במזיד – חייב כרת, אמר: "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת" (שם): ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות. המצווה הפ"ה האזהרה שהוזהרנו מלעשות מוגמר כמתכנת הקטרת, כלומר: שיהיו אותן [סממני] תערובתו וביחס אותן המידות ויתכוון להתגמר בו. והוא אומרו יתעלה: "ובמתכנתה לא תעשו לכם". וביאר לנו, שהעובר ועושה כמוה וכוונתו להריח תימרתה – חייב כרת. אמר: "איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שם, לח) אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג – מקריב חטאת קבועה. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות. המצווה הפ"ו האזהרה שהוזהרנו מלהוציא בדי הארון מתוך הטבעות. והוא אומרו יתעלה: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שם כה, טו); והעובר על לאו זה – לוקה. ובסוף מכות אמרו, כאשר הזכירו מחייבי מלקות: "והא איכא המסיר בדי הארון?" כלומר: שגם הוא לוקה. ואזהרתיה מהכא, מ"לא יסרו". הנה נתבאר לך שהיא מצוות לא תעשה ולוקין עליה. המצווה הפ"ז האזהרה שהוזהרנו מלפרק החושן מעל האפוד. והוא אומרו יתעלה: "ולא יזח החושן מעל האפוד" (שם כח, כח) אלא יהיה מחובר לו. ובסוף מכות אמרו גם כן, כשהזכירו מחייבי מלקות: והא איכא מזח את החשן? ואזהרתיה מהכא מ"לא יזח החשן". הנה נתבאר לך שהמזח – לוקה. המצווה הפ"ח האזהרה שהוזהרנו מלקרוע פי מעיל כהן גדול אלא יהיה ארוג כמו סוף וגבול. והוא אומרו יתעלה: "כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע" (שם שם, לב), והקורעו במספרים וכיוצא בהן – חייב מלקות. המצווה פ"ט האזהרה שהוזהרנו מלהקריב שום קרבן בחוץ כלומר: חוץ לעזרה, וזה נקרא: "מעלה בחוץ". והוא אומרו יתעלה: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג). ולשון ספרי: "אין לי אלא עולות, שאר קודשים מנין? תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (שם, יד), ועדין אני אומר: עולה בעשה ולא תעשה, שאר קודשים לא יהו אלא בעשה – תלמוד לומר: "(ו)שם תעלה עולותיך" (שם). עולה בכלל הייתה, ולמה יצאת? להקיש אליה: מה עולה שהיא מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה, כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה". ואני אבאר לך פסוק זה, אף על פי שהוא פשוט, כדי שיתברר העניין. והוא: שהעולה נאמר עליה פסוק להזהיר על הקרבתה בחוץ. והוא אומרו יתעלה: "פן תעלה עולתיך", ובא פסוק אחר לצוות להקריב את העולה בפנים והוא אומרו יתעלה: "שם תעלה עולתיך" – וזו מצוות עשה שתקריב העולה במקום אשר יבחר ה'. אבל שאר קודשים באו בעשה בלבד, שיקרבו בפנים, והוא אומרו: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך"; אלא שממה שאמר: 'שם תעשה' משמע שבחוץ לא תעשה – וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה, עשה הוא. וזהו אומרם כאן: ועדין אני אומר שאר קודשים לא יהיו אלא בעשה, כלומר שיהא המקריב שאר קודשים בחוץ עובר על לאו הבא מכלל עשה בלבד – ולפיכך אמר "(ש)שם תעלה עולותיך" כדי שיושג ההקש ויהיו שאר קורבנות כעולה: כשם שמקריב עולה בחוץ בלא תעשה, כך שאר קורבנות בלא תעשה. והעובר על לאו זה במזיד – ענוש כרת; ובשוגג – חייב חטאת קבועה. ולשון הכרת בפרשת אחרי מות אמר במעלה בחוץ: "אשר יעלה עלה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז. ח-ט). ובספרא: "ונכרת מעמיו" – עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: "השמר לך פן תעלה עולתיך". ולשון גמרא פסחים: "העלאה, כתיב עונש וכתיב אזהרה; עונש – כתיב: "ואל פתח אהל מועד וגו' ונכרת"; אזהרה – דכתיב: השמר לך פן תעלה עולתיך". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים. המצווה המשלימה תשעים האזהרה שהוזהרנו מלשחוט שום דבר מן הקודשים בחוץ וזה נקרא: "שוחט בחוץ", וכשמנו בריש כריתות כל מחייבי כרת, מנו השוחט והמעלה – שניים. וזה שהשוחט בחוץ חייב כרת אף על פי שלא העלה, אלא מששחט בלבד, הוא לשון התורה. והוא אומרו יתעלה: "אשר ישחט שור או כשב או עץ במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת" (שם, ג-ד). והאזהרה שלו, כלומר: האזהרה על שחיטת קודשים בחוץ אינה בפירוש, אבל נלמדת בדין: "לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר", כפי הכללים שקבענו בהקדמות שהקדמנו למצוות אלו. וזה לשון גמרא זבחים: השוחט והמעלה בחוץ – חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה. בשלמא "העלאה" כתיב עונש וכתיב אזהרה; - 'השמר לך פן תעלה עולותיך'. וכדר' אבין, דאמר ר' אבין אמר רב ליא: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" – אינו אלא מצוות לא תעשה; אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב: 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת', אלא אזהרה מנא לן? ואחר משא ומתן מרובה הוחלט הדבר בלשון זה, אמרו: "שם תעלה ושם תעשה" – מקיש עליה לעשיה: מה עליה עונש והזהיר, אף עשיה עונש והזהיר. יורו באומרם "שם תעלה ושם תעשה" על אמרו יתעלה: "שם תעלה עולותיך" – וזו היא ההקרבה, כלומר: ההקטרה על גבי האש; ואמר: "שם תעלה כל אשר אנכי מצווך" – זה כולל ההקרבה והשחיטה, לפי שהוא גם ציווה בשחיטה. ודע שהשוחט בחוץ בשוגג – חייב גם הוא חטאת קבועה. וממה שאתה צריך לדעת, שהמקריב קודשים בזמן הזה חוץ למקום העזרה – חייב כרת. ובפירוש אמרו: "המעלה בחוץ בזמן הזה, ר' יוחנן אומר: חייב". וכן הלכה, מפני שהוא ראוי לקרב, לפי שהכלל הנכון אצלנו: מקריבין אף על פי שאין בית. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים. המצווה הצ"א האזהרה שהוזהרנו מלהקדיש בעלי מומין לגבי מזבח. והוא אומרו יתעלה: "כל אשר בו מום לא תקריבו" משום בל תקדיש. המצווה הצ"ב האזהרה שהוזהרנו מלשחוט בעלי מומין לשם קרבן. והוא אומרו יתעלה בבעלי מומין: "לא תקריבו אלה לה'" (שם, כב), ולשון ספרא: "לא תקריבו אלה לה' " – משום בל תשחוט. המצווה הצ"ג האזהרה שהוזהרנו מלזרוק דם בעלי מומין על גבי המזבח. והוא אומרו יתעלה בבעלי מומין גם: "לא תקריבו לה'" (שם, כד). ובא בקבלה שלאו זה מזהיר על זריקת דם בעלי מומין – וזהו דעת תנא קמא, וכן הלכה. ור' יוסי ביר' יהודה אומר, שלאו זה אינו מזהיר אלא על קבלת דם. והוא אומרם בספרא: "לא תקריבו לה'" – משום בל תקבל את הדם. ובגמרא תמורה אמרו: לתנא קמא האי 'לא תקריבו לה' למה לי? מבעי ליה לזריקת דמים. והא נפקא ליה מ'על המזבח'? כלומר: ממה שאמר עוד: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' " (שם, כב), שמשמע שכל מה שינתן על גבי המזבח לא יהיה מהם? והשיב: ארחיה דקרא הכי משתעי, כלומר: שלאו זה שהוא "ואשה לא תתנו מהם על המזבח" לא בא אלא בהקטר אמורין, ואל תלמד באומרו "המזבח", לפי שלא יסתדר הלשון אלא בכך, כי היאך היה לו לומר: "ואשה לא תתנו" בלבד – הרי בזה לא ישלם הדבור! הנה נתבאר מכל מה שקדם שאמרו: לא תקריבו לה' – אזהרה על זריקת הדם. המצווה הצ"ד האזהרה שהוזהרנו מלהקטיר אמורי בעלי מומין. והוא אומרו יתעלה: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח". ולשון ספרא: "ואשה לא תתנו מהם" – אלו החלבים; "לא תתנו", אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם – תלמוד לומר: "מהם", אף מקצתם. הנה נתבאר לך שהמקריב בעל מום – עובר על ארבעה לאווין, במה דברים אמורים? אם נעשה הקטר אמורין לאו אחד; אבל אם נעשה אותם שני לאווין, כמו שעושה תנא זה המדבר כאן – הרי יהיה עובר בחמישה לאווין, לפי שהוא עושה מקצת האמורין עניין וכולם עניין, כמו שאמר "מהם" אף מקצתן, אף על פי שהוא לאו אחד. הרי שהתנא הזה סובר לוקין על לאו שבכללות! לפיכך אמר בספרא: "המקדיש בעל מום למזבח – עובר משום חמישה דברים. משום בל תקדיש, בל תשחוט, בל תזרוק את הדם, בל תקטיר את החלב, בל תקטיר מקצתו". ובגמרא תמורה אמרו: "המעלה איברי בעלי מומין לגבי המזבח – אמר אביי: לוקה משום בל תקטיר כולו, ומשום בל תקטיר מקצתו; רבא אמר: אין לוקין על לאו שבכללות. מתיבי: "המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח – עובר משום חמישה שמות". אלמא לוקין על לאו שבכללות? תיובתא דרבא". הנה נתבאר לך שזה האומר עובר בחמישה – שהם נעשו חמישה, לפי סברתו שלוקין על לאו שבכללות, ולפיכך מונה הלאו הכולל כולן ומקצתן בשני שמות, וזהו המפורסם בדעת אביי בכל מקום כמו שביארנו בכלל התשיעי מן הכללים שקדמו למאמר זה. אבל לרבא שאומר: אין לוקין על לאו שבכללות – אינו חייב אלא מלקות אחת על ההקטר כמו שנזכר. וכבר נתברר אצלנו שהכלל הנכון: אין לוקין על לאו שבכללות, כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין, כמו שהדגמנו בכלל התשיעי, ולפיכך יהיו ארבעה לאווין בלבד כמו שבאר הכתוב. נמצא שמי שהקדיש והקריב בעל מום – לוקה ארבע מלקיות על ארבעה לאווין אלו, כמו שביארנו. וכל הלאווין הללו אמורים בבעל מום קבוע, כמו שהדגים ואמר: "שרוע, וקלוט, ומעוך, וכתות, ונתוק, וכרות" (שם, כג-כד) שכל אלו מומין קבועין. וכבר נתבארו כל מומי בהמה, הקבוע והעובר, בפרק ו' מבכורות. וכן נתבארו הלכות ארבעת לאווין אלו המיוחדות בהקרבת בעל מום, במקומות מפזרים במסכת זבחים ומסכת תמורה. המצווה הצ"ה האזהרה שהוזהרנו מלהקריב בעל מום עובר. והוא אומרו במשנה תורה: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו'" (דברים יז, א). ונתבאר בספרי שבבעלי מומין עוברין הכתוב מדבר. וגם על זה לוקה, אם עבר והקריבו. המצווה הצ"ו האזהרה שהוזהרנו מלהקריב קרבנות הגוים אם הם בעלי מומין, ולא נאמר כיון שהוא גוי יקרב בעדו בעל מום. והוא אומרו יתעלה: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה" (ויקרא כב, כה). ומי שעבר והקריבו – לוקה גם כן. המצווה הצ"ז האזהרה שהוזהרנו מלתן מום בקודשים וזהו הנקרא: מטיל מום בקודשים. וכל המטיל מום בקודשים – לוקה, ובתנאי שיהא זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, כמו שנתבאר בגמרא עבודה זרה. ובא הלאו על כך באמרו בקרבן: "כל מום לא יהיה בו" (שם, כא). ולשון ספרא: כל מום לא יהיה בו' – אל תתן בו מום". המצווה הצ"ח האזהרה שהוזהרנו מלהקריב שאר ודבש לגבי המזבח. והוא אומרו יתעלה: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " (שם ב, יא). וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (שם). וכבר בארנו בכלל התשיעי שהמקריב שאור ודבש – לוקה אחת ואינו לוקה שתים, מפני שהוא לאו שבכללות כמו שביארנו שם. לפי שכבר נתברר לנו שלאו שבכללות לוקין עליו אחת, המשל בזה שהמקריב חמץ לוקה אחת, וכן המקריב דבש, וכן המקריב חמץ ודבש כאחת. המצווה הצ"ט האזהרה שהוזהרנו מלהקריב קרבן בלי מלח. והוא אומרו יתעלה: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך" (שם, יג), כי משהזהיר מלהשבית המלח משמע שאסור להקריב תפל, והמקריב איזה דבר תפל – כלומר קרבן או מנחה – חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מזבחים. המצווה המשלימה מאה האזהרה שהוזהרנו מלהקריב אתנן זונה ומחיר כלב לגבי המזבח. והוא אומרו יתעלה: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג, יט). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' ממסכת תמורה. ומי שמקריב משהו מהם אף על פי שהקרבן פסול – הרי זה לוקה, כדין בעל מום. המצווה הק"א האזהרה שהוזהרנו מלשחוט בהמה ובנה ביום אחד בין בקודשים בין בחלין. והוא אומרו יתעלה: "אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). ומי שעבר ושחט לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ה' מחולין. המצווה הק"ב האזהרה שהוזהרנו מלתן שמן במנחת חוטא. והוא אומרו יתעלה: "לא ישים עליה שמן" (שם ה, יא); ומי שנותן עליה שמן – לוקה. המצווה הק"ג האזהרה שהוזהרנו מלהקריב מנחת חוטא עם לבונה. והוא אומרו יתעלה: "ולא יתן עליה לבנה" (שם); ומי שנותן עליה לבונה – לוקה. ולשון המשנה: "וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה", לפי שהם שני לאווין בלי ספק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: מנחת חוטא, בפרק ה' ממנחות. המצווה הק"ד האזהרה שהוזהרנו מלבלול מנחת שוטה בשמן. והוא אומרו יתעלה: "והביא את קרבנה עליה וגו' לא יצק עליו שמן" (במדבר ה, טו); ואם הקריבה בשמן – לוקה. המצווה הק"ה האזהרה שהוזהרנו מלתן לבונה במנחת שוטה. והוא אומרו יתעלה: "ולא יתן עליו לבנה" (שם). ולשון ספרא: "מגיד שאם נתן שמן או לבונה – עובר בלא תעשה. כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו". ולפיכך גם העובר על לאו זה – לוקה. ובמכילתא: "לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה' – מגיד שהן שתי אזהרות". המצווה הק"ו האזהרה שהוזהרנו מלהחליף את הקודשים וזו היא התמורה. והוא אומרו יתעלה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" (ויקרא כז, י). וכבר בא לאו מיוחד במעשר בלבד. והטעם לכך מה שאמרו בספרא, והוא אומרם: "מעשר בכלל היה ולמה יצא? להקיש אליו. כשם שהמעשר קדשי מזבח ואסור להמירו – כך כל הקודשים שהזהיר על תמורתם באמרו: "לא יחליפנו" אינם אלא קדשי מזבח בלבד; ומי שהמיר – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת תמורה. המצווה הק"ז האזהרה שהוזהרנו מלשנות את הקודשים מקרבן לקרבן כגון שהיה שלמים, לעשותו אשם, או אשם, לעשותו חטאת – שזה וכיוצא בו בלא תעשה. והוא אומרו יתעלה בבכור בהמה: "לא יקדיש איש אתו" (שם, כו). ובא בקבלה "לא יקדיש איש אתו" – הקדש מזבח. ולשון ספרא: "אין לי אלא בכור, מנין לכל הקודשים שאין משנין אותם מקדושה לקדושה? תלמוד לומר: "בבהמה לא יקדיש איש אתו" – רמז על מה שנאמר: "אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו". כאילו אמר: "כל מה שהיא לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו קדושה אחרת, אלא ישאר כמו שהוא. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מתמורה. המצווה הק"ח האזהרה שהוזהרנו מלפדות בכור בהמה טהורה. והוא אומרו יתעלה: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" (במדבר יח, יז). אבל מותר למכרו, כמו שנתבאר במסכת בכורות. ולשון ספרא: "בבכור הוא אומר 'לא תפדה' – אבל נמכר הוא". המצווה הק"ט האזהרה שהוזהרנו מלמכור מעשר בהמה באיזה אופן שיהיה. והוא אומרו יתעלה במעשר בהמה: "לא יגאל" (ויקרא כז, לג). ולשון ספרא: "במעשר הוא אומר: 'לא יגאל' – ואינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תמים ולא בעל מום". וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם שלפניה במסכת בכורות ובריש מסכת מעשר שני. המצווה הק"י האזהרה שהוזהרנו מלמכור רכוש שהחרימו אותו בעליו, ואפילו לגזבר שהוא הממנה על ההקדש. והוא אומרו יתעלה: "כל חרם וגו' לא ימכר" (שם, כח). ולשון ספרא: "לא ימכר לגזבר". וחרם זה אינו אלא סתם חרמין. המצווה הקי"א האזהרה שהוזהרנו מלפדות סתם חרמי הארץ גם כן. והוא אומרו על החרם: "לא ימכר ולא יגאל" (שם). ולשון ספרא: "לא יגאל לבעלים, מה יעשה בו? 'כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו'. יכול אף על פי שפרש לשם? תלמוד לומר: 'הוא'". ושם נתבאר שסתם חרמין לכהנים. ושם אמרו: "חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים כתרומה". המצווה הקי"ב האזהרה שהוזהרנו מלהבדיל ראש חטאת העוף בשעת המליקה. והוא אומרו יתעלה: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (שם ה, ח); ואם הבדיל – פסל. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מזבחים. המצווה הקי"ג האזהרה שהוזהרנו מלעבוד בקודשים והוא אומרו יתעלה: "לא תעבד בבכר שורך" (דברים טו, יט). ולמדנו שאר קודשים מן הבכור שיהא כולם אסורים בעבודה. וכבר נתבאר בסוף מסכת מכות, שהעובד באחד מן הקודשים – לוקה. המצווה הקי"ד האזהרה שהוזהרנו מלגוז צמר הקודשים. והוא אומרו: "ולא תגוז בכור צאנך" (שם). ולמדנו שאר קודשים מן הבכור שיהו כולם אסורים בעבודה וגזה. וכבר נתבארו דיני שתי המצוות האלה, כלומר: גיזה ועבודה, במסכת בכורות. וגם הגוזז דבר מן הקודשים – לוקה. המצווה הקט"ו האזהרה שהוזהרנו מלשחוט כבש הפסח על החמץ. והוא אומרו: "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח). וכבר נכפל לאו זה בלשון לא תשחט וכו' (שם לד, כה). ועניינו: שמזמן שחיטת הפסח, והוא בין הערבים, לא יהא ברשותו חמץ, לא ברשות השוחט ולא ברשות הזורק ולא ברשות המקטיר ולא ברשות אחד מבני חבורה; וכל אחד מאלו שיש ברשותו חמץ באותה העת – לוקה. ובמכילתא: "לא תשחט על חמץ דם זבחי" – לא תשחט הפסח ועדין החמץ קיים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מפסחים. המצווה הקט"ז האזהרה שהוזהרנו מלהשאיר אמורי הפסח בלי הקרבה עד שיפסלו ויעשו נותר. והוא אומרו: "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שם כג, יח). ולשון המכילתא: "לא ילין" בא הכתוב ללמד על החלבים שהם נפסלים בלינה על גבי הרצפה". וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר, והוא אומרו: "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שם לד, כה). המצווה הקי"ז האזהרה שהוזהרנו מלהשאיר דבר מבשר הפסח למחרת היום כלומר ליום חמשה עשר. והוא אומרו: "ולא תותירו ממנו עד בקר" (שם יב, י). וכבר בארנו שלאו זה הוא לאו שניתק לעשה, לפי שאמר: "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שם). ובמכלתא אמרו: "והנותר ממנו" – בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו". המצווה הקי"ח האזהרה שהוזהרנו מלהשאיר מבשר החגיגה הקרבה ביום ארבעה עשר. כמו שנתבאר בפרק ו מפסחים, ליום השלישי, אלא תאכל במשך שני הימים. והוא אומרו: "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר" (דברים טז, ד). ובא הפירוש המקובל בפסוק זה כך: "לא ילין מן הבשר וגו'" – בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים. יכול ליום אחד? כשהוא אומר: "לבוקר" – לבוקרו של שני. ועליה אומר יתעלה: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (שם, ב). והנותר מחגיגה זו של ארבעה עשר ליום השלישי – ישרף באש לפי שהוא בכלל נותר – ולפיכך אין לוקין עליו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: חגיגת י"ד בלבד, בכמה מקומות ממסכת פסחים ומסכת חגיגה. המצווה הקי"ט האזהרה שהוזהרנו גם כן מלהשאיר דבר מבשר פסח שני עד בוקר. והוא אומרו עליו: "לא ישאירו ממנו עד בוקר" (במדבר ט, יב). וגם זה נתק לעשה כראשון. המצווה המשלימה ק"כ האזהרה שהוזהרנו מלהשאיר מקרבן תודה עד בוקר. והוא אומרו בקרבן תודה: "לא תותירו ממנו עד בוקר" (ויקרא כב, ל). ומזה למדנו שאר קודשים, שכל מה שנותר מהם לאחר זמן אכילתם – הרי הוא נותר וחייב לשרפו לפי שהוא נתק לעשה; ושרפתו מצוות עשה. כמו שביארנו במצווה צ"א ממצוות עשה. המצווה הקכ"א האזהרה שהוזהרנו מלשבור עצם מעצמות קרבן פסח. והוא אומרו: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו); והשובר עצם מעצמיו – לוקה. ובפירוש אמרו: "השובר את העצם בפסח טהור – הרי זה לוקה". המצווה הקכ"ב האזהרה שהוזהרנו מלשבור עצם מעצמות פסח שני גם כן. והוא אומרו יתעלה בו: "ועצם לא תשברו בו" (במדבר ט, יב); והשובר בו – גם הוא חייב מלקות. ובגמרא פסחים אמרו: "כשהוא אומר 'ועצם לא תשברו בו' בפסח שני, שאין תלמוד לומר; שכבר נאמר 'ככל חקת הפסח' (שם) – האוי אחד עצם שיש בו מח ואחד עצם שאין בו מח". וכבר נתבארו דיני שבירת העצם בפרק ז מפסחים. המצווה הקכ"ג האזהרה שהוזהרנו מלהוציא כלום מבשר הפסח מן המקום שנתקבצו לאכלו. והוא אומרו יתעלה: "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב, מו). ולשון המכילתא: "'חוצה' – חוץ למקום אכילתו". והדבר היוצא ממנו אסור לאכלו והוא במדרגת טרפה. ובגמרא פסחים אמרו: "המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה – אינו חייב עד שיניח. 'הוצאה' כתובה בו כשבת"; ואם הניח - אז יתחייב מלקות. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז מפסחים. המצווה הקכ"ד האזהרה שהוזהרנו מלבשל שיירי מנחות חמץ. והוא אומרו יתעלה: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי" (ויקרא ו, י), כאילו אמר שחלקם שהוא שיירי המנחה לא יאפה חמץ. ומי שאפה אותו חמץ – חייב מלקות. כמו שביארה המשנה ואמרה: וחייבין על אפייתה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה ממנחות. המצווה הקכ"ה האזהרה שהוזהרנו מלאכול קרבן הפסח מבושל או נא, אלא צלי בלבד. והוא אומרו יתעלה: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל" (שמות יב, ט). וכבר נתבאר לך בכלל התשיעי ממאמר זה, שהעובר על לאו זה – לוקה. המצווה הקכ"ו האזהרה שהוזהרנו מלהאכיל לגר תושב מן הפסח. והוא אומרו יתעלה: "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שם, מה). המצווה הקכ"ז האזהרה שהוזהר הערל מלאכול הפסח. והוא אומרו: "וכל ערל לא יאכל בו" (שם, מח); והאוכלו ערל – לוקה. המצווה הקכ"ח האזהרה שהוזהרנו מלהאכיל את הפסח לישראל שנשתמד. והוא אומרו יתעלה: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שם, מג). אמר המתרגם על פי הקבלה: כל בר ישראל דישתמד. ולשון המכילתא: "כל בן נכר – זה ישראל משומד שעבד עבודה זרה". המצווה הקכ"ט האזהרה שהוזהר הטמא מלאכול קודש. והוא אומרו ביולדת: "בכל קודש לא תגע" (ויקרא יב, ד). ולשון ספרא: "בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא – מה מקדש הנכנס לו בטומאה ענוש כרת, אף הקדש האוכלו בטומאה ענוש כרת". ולמד באמרו "לא תגע" באדם שאכל במזיד לפי הכלל שנתבאר במכות בביאור אמרו יתעלה: "בכל קודש לא תגע". והוא אומרם בגמרא מכות: טמא שאכל את הקודש, בשלמא עונש כתיב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" (שם ז, כ); אזהרה מנא לן? אתיא מ"בכל קודש לא תגע". ושם אמרו: "בכל קודש לא תגע" – אזהרה לאוכל. אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע? תלמוד לומר: "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" – מקיש קודש למקדש: מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה; ואי לנגיעה – מאי נטילת נשמה איכא? אלא לאכילה. ואפקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה למימר דנגיעה כאכילה. ומן הלשונות האלה יתבאר לך, שטמא שאכל את הקודש חייב כרת. במה דברים אמורים? אם הוא מזיד; אבל אם הוא שוגג – הרי זה מקריב קרבן עולה ויורד. כמו שהזכרנו במצווה ע"ב ממצוות עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים. המצווה המשלימה ק"ל האזהרה שהוזהרנו מאכל בשר קודשים שנטמאו. והוא אומרו יתעלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (שם, יט); ומי שעבר ואכלו – לוקה. ובתוספתא זבחים נתבאר. שטהור שאכל בשר טמא – הרי זה לוקה את הארבעים. ובפרק ב' מגמרא פסחים אמרו: "טומאת הגוף בכרת, טומאת הבשר בלאו". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים. המצווה הקל"א האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הנותר והוא מה שנשאר מבשר הקודשים אחר הזמן הקבוע לאכילתם. ולא באה בלשון התורה אזהרה מפרשת לאסור אכילתו, אלא נתבאר בתורה חיוב הכרת למי שאוכל נותר. והוא אומרו בפרשת קדושים בהזכירו קרבן השלמים: "והנותר עד יום השלישי באש ישרף, ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, ואוכליו עוונו ישא כי את קודש ה' חילל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם יט, ו-ח) הנה נתבאר שהוא בכרת אם הוא מזיד; ואם אכל בשוגג – חייב חטאת קבועה. הנה העונש מפורש בכתוב; אבל האזהרה היא ממה שאמר במלואים: "וזר לא יאכל כי קודש הם" (שמות כט, לג). כינוי זה, שהוא "הם", הוא כולל גם כל מה שנתקלקל מן הקודשים ואסור לאכלו – כנותר. ובמעילה אמרו על מה שאמרה המשנה: "הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות". אמרו: לא שנו אלא לטומאת הידים דמדרבנן; אבל לעניין אכילה מצטרפין. דתניא: ר' אליעזר אומר: "לא יאכל כי קודש הם – כל שבקודש פסול, לתן לא תעשה על אכילתו". והפיגול והנותר הם מפסולי המוקדשין ולפיכך כל אחד מהם מוזהרים על אכילתו על פי אמרו: "לא יאכל כי קודש הם". וכבר נתבאר עונש הנותר שהוא כרת. המצווה הקל"ב האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הפיגול. והפיגול הוא הקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת שחיטתו או בשעת הקרבתו, שחשב האיש שעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו או יקטיר מה שראוי להקטיר ממנו אחר זמנו, כמו שביארנו ובררנו בפרק ב' מזבחים. והאזהרה על אכילת פיגול זה היא אמרו: "לא יאכל כי קודש הם", כמו שביארנו במצווה שלפני זו; אבל את העונש למדנו ממה שנאמר בפיגול בפרשת צו את אהרן: "ואם אכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה המקריב אותו, לא יחשב לו, פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז, יח). ובאה הקבלה בפירוש פסוק זה, שהוא מדבר בקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת הקרבתו והוא הנקרא: פיגול, ושאמרו "האכל יאכל" אין כוונתו אלא אם חשב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי. אמרו: "כוף אזנך לשמוע, במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר". שהוא מתקלקל במחשבה זו, והאוכל ממנו אחר מחשבה זו – חייב כרת, שנאמר: "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא". ואמר בנותר: "ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל ונכרתה" (שם יט, ח). ובגמרא כרתות אמרו: "אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שווה דילף עוון עוון מנותר: כתיב הכא "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא". וכתיב התם "ואוכליו עונו ישא" מה להלן כרת אף כאן כרת". וגם האוכל פיגול בשגגה – יביא חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני הפיגול והנותר במקומות שונים בסדר קודשים. המצווה הקל"ג האזהרה שהוזהר כל זר מלאכול שום תרומה והוא אומרו: "וכל זר לא יאכל קודש" (שם כב, י) וכוונתו ב"קודש" זה – התרומה. וכן הביכורים, לפי שגם הם נקראו: תרומה, כמו שאבאר, ולזאת כוונתי באמרי שום תרומה והוא הדין לכל מועל בקודשים בזדון. ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה בידי שמים, ואינו חייב תוספת חומש כמו שנתבאר בפרק ו' ופרק ז' ממסכת תרומה. ובפרק ט' מסנהדרין מנו מחייבי מיתה בידי שמים ובכללם: זר שאכל תרומה, והביאו ראיה לכך מאמרו: "ומתו בו כי יחללהו" (שם, ט) ואחריו "וכל זר לא יאכל קודש". ובפרק ב' מביכורים אמרו: "התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים"; ורב חולק על כל המשניות האלה ואומר: זר שאכל תרומה – לוקה. וידוע שרב תנא הוא פליג. וכבר ביארנו בחיבורנו בפירוש המשנה, שכל מחלוקת שאינה מחייבת מחלוקת למעשה אלא בסברא בלבד, לא אפסוק בה הלכה, ולא אמר: הלכה כפלוני; ולפיכך לא אמר כאן הלכה כרב או כסתם משנה, כיון שלדברי הכל לוקה. לפי שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד הלאווין – לוקה גם כן, כמו שביארנו בהקדמות מאמר זה. וכן כל מועל בקודשים במזיד – לוקה בלי ספק, והוא אומרם במופלא סמוך לאיש אם הקדיש, אמרו: "הקדיש הוא ואכלו אחרים, ר' יוחנן ור' שמעוון בן לקיש דאמרי תרויהו: לוקין". המצווה הקל"ד האזהרה שהוזהר אפילו תושב כהן ושכירו מלאכול תרומה. אמר: "תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש" (שם, י); ואם אכל, דינו כדין שאר זרים. המצווה הקל"ה האזהרה שהוזהר הערל מלאכול תרומה. והוא הדין לשאר קודשים שהערל מוזהר מלאוכלם. ולאו זה לא נתפרש בכתוב אלא נלמד בגזרה שווה, ועם זה ביארו מעתיקי השמועה, שאסור זה מדאוריתא לא מדרבנן. ולשון יבמות "מנין לערל שאינו אוכל בתרומה? נאמר" 'תושב ושכיר' בפסח (שמות יב, מה) ונאמר 'תושב ושכיר' בתרומה (ויקרא שם) – מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו"; והוא הדין לשאר קודשים. וכך הוא גם לשון ספרא, ושם אמרו: "ר' עקיבא אומר 'איש איש' (שם, ד) – לרבות את הערל". ושם נתבאר גם כן, כלומר: בגמרא יבמות, שדבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. הנה נתבאר שערל אסור בתרומה מן התורה, ומשוך הוא שאסור מדרבנן. והבן זה. ושם אמרו: משוך צריך שימול מדרבנן. המצווה הקל"ו האזהרה שהוזהר כהן טמא מלאכול תרומה. והוא אומרו: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקודשים לא יאכל עד אשר יטהר" (שם). ובגמרא מכות אמרו: "אזהרה לתרומה מנין? מ'איש איש' וגו'. איזהו דבר שהוא שווה בזרעו של אהרן? הווי אומר – זו תרומה". הכוונה באומרם "שווה בזרעו של אהרן" – שיאכלנו הזרע כולו, זכרים ונקבות. וכבר נכפל עוד הלאו בעניין זה באמרו: "ושמרו את משמרתי" (שם, ט). והעובר על לאו זה – חייב מיתה בידי שמים. ובפרק ט' מסנהדרין מנו מחייבי מיתה בידי שמים ובכללם כהן טמא שאכל תרומה טהורה, והביאו ראיתם ממה שנאמר: "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא". המצווה הקל"ז האזהרה שהוזהרה החללה מלאכול קודש שהייתה רשאית לאוכלו, כלומר: התרומה וחזה ושוק, והוא אומרו: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקודשים לא תאכל" (שם, יב). ובגמרא יבמות אמרו: "כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה – פסלה". וממה שאמר: "בתרומת הקודשים" אמרו: "במורם מן הקודשים לא תאכל". כלומר: חזה ושוק. ושם אמרו לכתוב קרא: היא בקודשים לא תאכל, מאי בתרומת הקודשים? שמעת מנה תרתי. כלומר: שאם נבעלה לפסול לה – נפסלה לתרומה: ושאם הייתה נשואה לזר ומת – חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ונמצא לאו זה, שהוא "היא בתרומת הקודשים לא תאכל", כולל שני ענינים: אחד אזהרה לחללה מלאכול קודש. והשני אזהרה לכוהנת שנשאת לזר מלאכול חזה ושוק אף על פי שמת בעלה או גרשה. אבל אסור אכילתה בתרומה בעודה תחת בעלה הזר אינו מפסוק זה, אלא למדוהו מקבלי הפירוש ממה שנאמר: "וכל זר לא יאכל קודש" (שם, י), וכל זמן שהיא תחת הזר – הרי היא כזר ו"זר" קרינא בה. ודע זה. וגם היא אם עברה על לאו זה – הרי היא לוקה. המצווה הקל"ח האזהרה שהוזהרנו מלאכול מנחת כהן. והוא אומרו יתעלה: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (שם ו, טז). ונכפל הלאו בחביתי כהן גדול שגם היא מנחה. והעובר על זה – לוקה. ולשון ספרא: "כליל תהיה לא תאכל" – כל שהוא ב"כליל תהיה". לתן לא תעשה על אכילתו. המצווה הקל"ט האזהרה שהוזהרו הכהנים מלאכול בשר חטאות הנעשות בפנים והוא אומרו יתעלה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באשר תשרף" (שם, כג). והאוכל ממנה – לוקה. ולשון ספרא: "לא תאכל באש תשרף" – כל שהוא טעוון שרפה. לתן עליו בלא תעשה על אכילתו. המצווה המשלימה ק"מ האזהרה שהוזהרנו מלאכול פסולי המוקדשין שאסור לאוכלם והוא שיהיה מום שעשינוהו בהם בכוונה, כמו שנתבאר במסכת בכורות, או שנפסל אותו הקרבן אחר שחיטתו בדרך מדרכי הפסול המונעים אכילתו, והוא שנאמר: "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג). ולשון ספרי: "לא תאכל כל תועבה" בפסולי המקדשין הכתוב מדבר. ושם אמרו: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין לצורם באוזן הבכור ואוכל ממנו שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר: "לא תאכל כל תועבה"; ומי שאכל לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורות. המצווה הקמ"א האזהרה שהוזהרנו מלאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים. והוא אומרו יתעלה: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" (שם יב, יז). והאוכל מעשר שני בלי פדיון – לוקה: ודוקא בתנאי שנתבאר בסוף מכות, והוא: שיאכלנו בחוץ אחר שראה פני הבית, כלומר: לפנים מחומת ירושלים. והוא אומרם שם: מאימתי חייבין עליו? משיראה פני הבית. המצווה הקמ"ב האזהרה שהוזהרנו מלאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים. והוא אומרו יתעלה: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירשך" (שם): והאוכלו – לוקה, ובאותו התנאי שנתבאר במעשר דגן. המצווה הקמ"ג האזהרה שהוזהרנו מלאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, והוא אומרו: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" (שם); והאוכל חייב מלקות, ובאותו תנאי שקדם במעשר דגן. ואולי תתמה על שמנינו מעשר דגן ומעשר תירוש ומעשר יצהר, שלוש מצוות; דע שאם אכל שלושתן כאחד – לוקה על כל אחת ואחת; לפי שלאו זה שבפסוק זה אינו לאו שבכללות שאין לוקין עליו, אלא הוא לחלק. ובפירוש אמרו בגמרא מכות: "אכל מעשר דגן ותירוש ויצהר – חייב על כל אחת ואחת. וכי לוקין על לאו שבכללות? קרא יתירא כתיב. מכדי, כתיב: "ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכו'" (שם יד, כג) ולמה לי למהדר למכתבינהו לכולהו? שמע מינה לחלק". ובגמרא מכות אמרו: "מכדי כתיב: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך". לכתוב רחמנא: לא תוכל לאכול אותם בשעריך, מהדר פירושנהו לכולהו למה לי? שמע מנה לייחודיה לאו לכל חד וחד". הרי נתבאר שכל מה שהזהיר עליו בפסוק זה, כל עניין ועניין לאו בפני עצמו. ואחזור להשלים שאר הלאווין שכלל אותם הפסוק. המצווה הקמ"ד האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הבכור חוץ לירושלים אם הוא תמים. והוא אומרו: "לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ובכרת בקרך" (שם יב, יז). ולשון ספרי: "בכרת" – זה הבכור, לא בא הכתוב ללמד אלא לזר שאכל בכור בין לפני זריקת דמים ובין לאחר זריקת דמים, שעובר בלא תעשה. הנה נתבאר לך שלאו זה כולל שני ענינים: אזהרה לזר שלא יאכל בכור תמים וגם אזהרה לכהן על אכילתו חוץ לירושלים. ובשני עניינים הדין תלוי בבכור תמים; והעובר על לאו זה – לוקה. המצווה הקמ"ה האזהרה שהוזהרנו מלאכול חטאת ואשם חוץ לעזרה ואפילו הכהנים. והוא אומרו כאן בפסוק זה: "בקרך וצאנך" כאילו אמר: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך בקרך וצאנך. ובא הפירוש: "בקרך וצאנך" – לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים שהוא עובר בלא תעשה, וזה לוקה. וכן גם אוכל קודשים קלים חוץ לחומה לוקה, כמו שנתבאר בגמרא מכות, לפי שאוכל כל דבר חוץ למקום אכילתו "לא תוכל לאכול בשעריך" קרינא ביה. וזכור זאת. המצווה הקמ"ו האזהרה שהוזהרנו מלאכול מבשר העולה. והוא אומרו יתעלה: "לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כל נדריך אשר תדר", כאילו אמר: לא תוכל לאכול נדריך אשר תדר. ובא הפירוש: "ונדריך" – זו עולה. לא בא הכתוב אלא ללמדך לאוכל עולה, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין לפנים מן הקלעים בין חוץ לקלעים שהוא עובר בלא תעשה. ולאו זה הוא האזהרה לכל מועל. והעובר על לאו זה, כלומר: האוכל מבשר עולה או הנהנה משאר הקודשים שחייבין עליהם מעילה, כמו שנתבאר במסכת מעילה: אם הוא מזיד – לוקה; ואם הוא שוגג – מקריב קרבן מעילה, ומחזיר מה שנהנה ומוסיף חמש, כמו שנתבאר במסכת מעילה. ובפרק ט מסנהדרין אמרו: "הזיד במעילה, ר' יהודה אומר: במיתה; וחכמים אומרים: באזהרה". והביאו ראיתם מאמרו "ומתו בו כי יחללהו" (ויקרא כב, ט) אמרו: "בו" – ולא במעילה. המצווה הקמ"ז האזהרה שהוזהרנו מלאכול בשר קודשים קלים קודם זריקת דמים. והוא אומרו: "לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדבתיך", כאילו אמר: לא תוכל לאכול נדבתיך. ובא בקבלה: לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים שהוא עובר בלא תעשה. וגם זה לוקה. המצווה הקמ"ח האזהרה שהוזהר הכהן מלאכול את הביכורים בחוץ. והוא אומרו: "לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך". בא בקבלה: "ותרומת ידך" – אלו הביכורים. לפי שלא הניח בפסוק זה דבר הטעוון הבאת מקום שלא הזכירו בפירוש, ואמר בכללם "ותרומת ידך" – הרי אלו הביכורים בלי ספק, שביאר בהם שהם טעונין הבאת מקום; אבל התרומה ידוע שאינה טעונה הבאת מקום, והיאך יזהיר על אכילתה בשעריך: ולשון ספרי: "לא בא הכתוב אלא לאוכל ביכורים שלא קרא עליהם, שהוא עובר בלא תעשה". וכבר נתבאר בסוף מכות, שאינו חייב עליהם אלא קדם שיניחם בעזרה; אבל משיניחם בעזרה – הרי הוא פטור עליהם, אף על פי שלא קרא. וגם בביכורים אותו התנאי שבמעשר שני, כלומר: שאין כל מי שאכולם בחוץ חייב עליהם, עד שיראו פני הבית: ואם אכל מהם מי שיאכל אחר שראו פני הבית קדם הנחה בעזרה – חייב מלקות בלבד אם הוא כהן; אבל הישראלי – הרי הוא מחייב מיתה בידי שמים, אם אכל ביכורים, אפילו אחר קריאה. ובפירוש אמרו: התרומה והביכורים חייבין עליהן חומש ומיתה ואסורין לזרים. אם אכלם בזדון – חייב מיתה בידי שמים. ובשגגה מוסיף חמש – כדין התרומה. לפי שכיון שקראם יתעלה תרומת ידך, חלו עליהם כל דיני התרומה. וראוי לך להבין כאן היטב כדי שלא ישתבשו לך עניינים, והוא: שהכהן אם יאכל הביכורים משראו פני הבית קודם הנחה בעזרה – לוקה, ואזהרתיה מ"לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך", כמו שנתבאר בגמרא מכות, כמו ישראל במעשר שני שלוקה על אכילתו חוץ למקום אף על פי שהוא שלו; אבל הישראלי שאכל ביכורים אחר שראו פני הבית בכל מקום שיאכלם חייב מיתה בידי שמים, ואזהרתיה מן "וכל זר לא יאכל קודש" (שם, י), כמו שביארנו במצוות קל"ג ממצוות אלו. כבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא מכות. המצווה הקמ"ט האזהרה שהוזהר הזר מלאכול קודשי קודשים. והוא אומרו: "וזר לא יאכל כי קודש הם" (שמות כט, לג) ואינו חייב מלקות עד שיאכל בעזרה אחר זריקת דמים. המצווה המשלימה ק"נ האזהרה שהוזהרנו מלאכול מעשר שני בטומאה, אפילו בירושלים, עד שיפדה. לפי שהכלל אצלנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים, כמו שנתבאר במכות. והאזהרה על זה הוא אמרו: "לא בערתי ממנו בטמא" (דברים כו, יד). ובא בקבלה: בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ובגמרא מכות שנתבאר עוד, שהמעשר והביכורים אסור לבער מהם בטמאה, ואוכלם בטומאת עצמן לוקה, ובתנאי שיאכל מעשר זה בטומאה בירושלים בלי פדיון ואז ילקה, כמו שזכרנו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות. המצווה הקנ"א האזהרה שהוזהרנו מלאכול מעשר שני באנינות. והוא אומרו יתעלה: "לא אכלתי באני ממנו" (שם). ולשון המשנה שהמעשר והביכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן. וכן כל אונן אסור לאכול בקודשים מפסוק זה. ולשון התורה גם כן: "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" (ויקרא ט, יט). וכבר נתבארו דיני האנינות בפרק ח' מפסחים ופרק ב' מזבחים. והאוכל קודשים או מעשר שני באנינות - לוקה. המצווה הקנ"ב האזהרה שהוזהרנו מלהוציא דמי מעשר שני בזולת האכילה והשתיה. והוא אומרו בו: "ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו, יד). ולשון ספרא: "שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין". ואם הוציא ממנו איזה דבר – יאכל כנגדו, כמו שנתבאר במקומו, והזהיר את המת לחיזוק, כאילו יאמר: אף על פי שהיא מצווה – לא יוציא עליו מעות מעשר שני. ונראה לי שכיון שציווה יתעלה להוציא דמי מעשר שני במזון בלבד, כמו שאמר: "ונתתה הכסף וגו'" (שם יד, כו) – הרי המוציא אותו בזולת המזון, כאילו נתנו למת, שאין תועלת למת בכך. המצווה הקנ"ג האזהרה שהוזהרנו מלאכול הטבל והוא הדבר שלא הפירשו ממנו תרומה ומעשרות. והוא אומרו יתעלה: "ולא יחללו את קודשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" (ויקרא כב, טו). העובר על זה, כלומר: אוכל טבל – חייב מיתה בידי שמים. הרמז על כך ממה שאמר כאן: "ולא יחללו את קודשי", ואמר בתרומות: "ואת קודשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב), ויליף חילול חלול מתרומה שהיא עוון מיתה, כמו שביארנו. ולשון גמרא סנהדרין: "מנין לאוכל טבל שהוא במיתה? שנאמר: "ולא יחללו את קודשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" – בעתידים לתרום". כאילו אמר: לא יחללו קודשים שהם עתידים להרים אותם לה'. והוא אומרו יתעלה: "את אשר ירימו לה'" בלשון עתיד, ואחרי פסוק זה אמר: "והשיאו אותם עוון אשמה באוכלם את קודשיהם" (ויקרא כב, טז). ובגמרא מכות אמרו: "יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר; נטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין? תלמוד לומר: "לא תוכל לאכול בשעריך וגו'" (דברים יב, יז). ולהלן הוא אומר: "ואכלו בשעריך ושבעו" (שם כו, יב), מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא: לא תוכל לאכול". אבל כל זה למלקות. אולם עוון מיתה אינו אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר, לפי שהאוכל מעשר ראשון קודם שתופרש ממנו תרומת מעשר – חייב מיתה. והוא אומרו יתעלה ללויים בצוותו אותם להפריש מעשר מן המעשר: "ואת קודשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו", שזה לאו על אכילת מעשר ראשון בטבלו, ולפיכך חייבין עליו מיתה, כמו שנתבאר במסכת דמאי. היוצא מכל זה: שהאוכל טבל קודם שתופרש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר – חייב מיתה, ואזהרתיה ממה שנאמר: "ולא יחללו את קודשי בני ישראל", כמו שביארנו במצווה זו; והאוכל טבל אחר הפרשת התרומות קודם הפרשת כל המעשרות – חייב מלקות, ואזהרתיה מ"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך". וזכור זה ואל תטעה בו. וכבר נתבארו דיני הטבל בכמה מקומות במסכת דמאי ותרומות ומסכת מעשרות. המצווה הקנ"ד האזהרה שהוזהרנו מלהקדים מתנות הזרעים זו על זו. אלא נפרישן לפי סדרן. וביאר דבר זה: שהחיטים, למשל, אם דשן ומרחן – הרי הן טבל; מפריש מהן תחילה תרומה גדולה, והיא אחד מחמישים; אחר כך מפריש עשירית הנשאר – וזהו מעשר ראשון; ואחר כך מפריש עשירית מה שנשאר – והוא מעשר שני. נותן תרומה גדולה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני יאכל לבעליו בירושלים. על הסדר הזה צריך להפריש, ובאה האזהרה מלהקדים מה שראוי לאחרו ומלאחר מה שראוי להקדימו. והוא אומרו יתעלה: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב, כח) כאילו יאמר: לא תאחר ממלאתך ודמעך מה שראוי להקדימו. ובמשנת תרומות: המקדים תרומה לביכורים ומעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר: "מלאתך ודמעך לא תאחר" – מה שעשה עשוי. ובמכילתא: "מלאתך" – אלו הביכורים הנטלין מן המלאי; "ודמעך" – זו תרומה; "לא תאחר" – שלא תקדים שני לראשון, ראשון לתרומה, תרומה לביכורים. ושם נאמר: מכאן אמרו: כל המקדים תרומה לביכורים שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה – מה שעשה עשוי. וכבר נתבאר בריש תמורה שהמקדים אינו לוקה. המצווה הקנ"ה האזהרה שהוזהרנו מלאחר את הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שאנו חייבים בהם. והוא אומרו יתעלה: "כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו" (דברים כג, כב), ובא בקבלה שאינו עובר על לאו זה, עד שיעברו עליו שלושה רגלים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בתחלת ראש השנה. המצווה הקנ"ו האזהרה שהוזהרנו מלעלות לחג בלי שיהא עמנו קרבן להקריבו שם. והוא אומרו יתעלה: "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו), אלא על כל פנים יהיו עמו עולה ושלמים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת חגיגה. ולאו זה אינו שיך לנשים. המצווה הקנ"ז האזהרה שהוזהרנו מלעבור על מה שחייבנו עצמנו בדיבור, אף על פי שהוא בלי שבועה – ואלו הם הנדרים, כגון שיאמר אדם: אם יקרך כך וכך, או אם אעשה כך – פירות העולם אסורין עלי, או פירות עיר זו; או איזה מין מסוים, כגון שאמר: יאסר עלי היין או יאסר עלי החלב או הדגים וכיוצא בזה. וכן אם אמר: הנאת אשתי אסורה עלי, כל הדומה לזה מן החיובים שנתבארו דגמותיהם בנדרים – הרי זה חייב לקיים אותו הנדר. ובאה האזהרה מלעבור על אותו הדיבור. והוא אומרו יתעלה: "לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). ובא הפירוש: "לא יחל דברו" – לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב עצמו דבר ולא יקיימנו. ולשון גמרא שבועות אמרו: קונמות עובר ב"לא יחל דברו". ובספרא אמרו: "לא יחל מגיד שהוא עובר על 'בל יחל' ועל 'בל תאחר'", כלומר: שאם נדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו שלושה רגלים – הרי זה חייב משום 'לא תאחר' ומשום לא יעשה דבריו חולין. וכן כל הדומה לקרבן, כגון שנדר לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בזה. והעובר ועושה מה שאסר על עצמו לעשתו – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות במסכת נדרים. המצווה הקנ"ח האזהרה שהוזהר הכהן מלשא זונה, והוא אומרו: "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא, ז); וכשבא עליה – חייב מלקות. המצווה הקנ"ט האזהרה שהוזהר הכהן מלישא חללה, והוא אומרו: "אשה זנה וחללה" (שם); וכשבא עליה – חייב מלקות. המצווה המשלימה ק"ס האזהרה שהוזהר הכהן מלשא גרושה, והוא אומרו: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם). המצווה הקס"א האזהרה שהוזהר כהן גדול בלבד מלישא אלמנה. והוא אומרו יתעלה: "אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח" (שם, יד). וכפל לאו זה בכהן גדול בגרושה וחללה וזונה לעניין שביארוהו בגמרא קדושין, והוא: שאם ארע שתהיה אשה אחת אלמנה וגרושה וזונה וחללה, ובעלה כהן גדול – לוקה ארבע מלקיות; ואם בעלה כהן הדיוט לוקה שלוש. ושם אמרו: "אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדר – חייב על כל אחת ואחת", וביארו שזה באשה אחת. ועניין אומרם "כסדר", שחלו אלו עניינים לפי הסדר שבפסוק, שתהיה תחילה אלמנה, ואחר כך גרושה, ואחר כך תהיה חללה, ואחר כך תהיה זונה. והוצרכנו לזה, מפני שהיא אשה אחת ובבעילה אחת אנו רוצים לחייבו ארבע מלקיות אלו. וכלל הוא אצלנו: אין איסור חל על איסור אלא אם כן היה איסור מוסיף או איסור כולל או איסור בת אחת, כמו שביארנו במקומו במסכת כריתות בפירושנו, ואם יהיו על הסדר, יהיה בכולם איסור מוסיף, כמו שנתבאר שם. אבל אם היו גופים רבים, כגון שבעל אשה אלמנה ואשה אחרת חללה ואשה אחרת זונה ואשה אחרת גרושה – אין צריך לומר שהוא לוקה על כל אחת ואחת. ונשאר שתקשה ותאמר: כיון שהכלל אצלנו: אין לוקין על לאו שבכללות – מדוע לוקה על כל אחת ואחת, והרי כולן מוזהר עליהן בלאו אחד? דע שבגלל עניין זה כפל את הלאו בכהן גדול על גרושה וזונה וחללה – להשמיענו שדינו בהן כמו דין כהן הדיוט שלוקה על כל אחת ואחת, ונתחייב כהן הדיוט מלקות על כל אחת ואחת, כיון שנתייחדה אחת מהן בלאו אחד, נעשו כולן לחלק, והוא אומרו: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם כא, ז). הואיל וייחד הגרושה בלאו, והרי הוא לוקה על הגרושה בפני עצמה, כך לוקה על זונה בפני עצמה, ועל חללה בפני עצמה. וזהו עניין אומרם בגמרא קדושין: "כשם שחלוקה גרושה מחללה וזונה בכהן הדיוט, כך חלוקה בכהן גדול". ושם נתבאר, שאם הנשים גופין מחלקין – לוקה על כל אחת ואחת, בין שהיו על הסדר או שלא על הסדר. הנה נתבאר לך שהלאו על כל אחת מהן המצווה בפני עצמה, ולפיכך לוקה על כל אחת ואחת. ושם נתבאר שאין כהן הדיוט חייב מלקות משום אחת מהן עד שיקח ויבעול, והוא אומרם: "בעל – לוקה, לא בעל – אינו לוקה; מה טעם קאמר: מה טעם 'לא יקח'? משום 'לא יחלל'". וכבר נתבארו דיני ארבע מצוות אלו בשלמות ביבמות וקידושין. המצווה הקס"ב האזהרה שהוזהר כהן גדול מלבוא על האלמנה אפילו בלי קדושין. והוא אומרו יתעלה: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (שם טו). ופירושו שכהן הדיוט נאסרו עליו הנשואין, שנאמר: "לא יקחו", ולקוחין הם הקדושין, אלא שאינו לוקה עד שיבעול, כמו שביארנו לעיל; אבל אם בעל בלי קידושין, אף על פי שזה אסור ומוזהר עליו ופסלה – אינו לוקה משום זה, כיון שלא נתפרשה אזהרה לכך. אבל כהן גדול בא בו שני לאווין: אחד 'לא יקח' והוא אסור הנשואין, והשני 'ולא יחלל זרעו' והוא איסור הביאה אפילו בלי קדושין. ובגמרא קדושין אמרו: "ומודה רבא בכהן גדול באלמנה, שאם בעל ולא קדש שלוקה, 'ולא יחלל זרעו' אמר רחמנא – והרי חלל". ושם אמרו: "כהן גדול באלמנה – לוקה שתים: לוקה משום 'לא יקח', ולוקה משום 'לא יחלל'". ואמנם נתייחד זה באלמנה לפי שהיא המיוחדת בלאו על כהן גדול והיא כשרה לכהונה, ובבעילה זו חללה ופסלה לכהונה. אבל גרושה וזונה וחללה הרי דינו בשלושתן כדין כהן הדיוט, כלומר: שכל אחת מהן פסולה לכהונה מתחילתה, ולא כפל איסורן על כהן גדול אלא לעניין שהזכרתי לך. המצווה הקס"ג האזהרה שהוזהרו הכהנים מלהיכנס למקדש כשהם מנוולים בשערם, כדרך שעושים האבלים שאינם מקבצים ומסדרים את שערם. והוא אומרו יתעלה: "ראשיכם אל תפרעו" (שם י, ט), אמר התרגום: לא תרבון פרוע. וביחזקאל (מד, כ) ביאר ואמר: "ופרע לא ישלחו". וכן אמרו יתעלה במצורע: "וראשו יהיה פרוע" (ויקרא יג, מה) אמרו בספרא: "יגדל פרע". ועוד לשון ספרא: "ראשיכם אל תפרעו" – אל תגדלו. וכבר נכפל לאו זה בכהן גדול ואמר: "את ראשו לא יפרע" (שם כא, י). וכפל אותו, שלא תחשוב שזה שאמר לאלעזר ולאיתמר "ראשיכם אל תפרעו", שהוא מחמת המת בלבד, אבל אם עשה כן שלא דרך אבלות יהיה מותר; לפיכך ביאר בכהן גדול שהוא מחמת העבודה שיהא מסופר. והעובר על לאו זה במיתה, כלומר: אם שמש כשהוא פרוע ראש. ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש, שנאמר: "ולא תמתו" (שם י, ו); אבל אם נכנס למקדש והוא פרוע ראש ולא עבד – הרי זה באזהרה, לא במיתה. המצווה הקס"ד האזהרה שהוזהרו הכהנים מלהיכנס למקדש קרועי בגדים, והוא אומרו: "ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" (שם). ולשון ספרא: "בגדיכם לא תפרמו – אל תקרעו בגדיכם". וגם לאו זה נכפל בכהן גדול: "ובגדיו לא יפרם" (שם כא, י). ודע שכהן גדול אפילו שלא בשעת העבודה אסור לו לקרוע בגדיו על מת שמת לו, ובגלל תוספת זו כפל את הלאו הזה. ובספרא: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם – על מתו, כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן. כיצד? כהן גדול פורם מלמטן וההדיוט מלמעלן". וכל מי שעבד ובגדיו קרועים – גם הוא חייב מיתה, לפי שדין פרועי ראש וקרועי בגדים אחד. אבל הכניסה למקדש במצב זה הרי היא בלאו. וכהן גדול בלבד אסור לו לעולם לפרוע ולפרום אפילו לא נכנס למקדש, וזהו החלוק שבינו ובין כהן הדיוט בזה. המצווה הקס"ה האזהרה שהוזהרו הכהנים מלצאת מן המקדש בשעת העבודה, והוא אומרו: "ומפתח אהל מועד לא תצאו" (שם י, ז). ונכפל גם לאו זה בכהן גדול ואמר: "ומן המקדש לא יצא" (שם כא, יב). ולשון ספרא: "'ומפתח אהל מועד' יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה, תלמוד לומר: 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל' – הוי אומר בשעת העבודה. 'כי שמן משחת ה' עליכם' (שם , ז), אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות? תלמוד לומר: 'כי שמן משחת ה' עליכם'". ודע שיש בכהן גדול תוספת שלא ילווה את המטה, וזהו פשט הכתוב באמרו: "ומן המקדש לא יצא", וכך נתבאר בפרק ב' מסנהדרין, שאם מת לו מת – אינו יוצא אחר המטה, ולמדו לכך ממה שנאמר: "ומן המקדש לא יצא". ונלמד מזה, שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת. וכך הוא לשונם בסנהדרין, אמרו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל', הא אחר שלא יצא – חלל"; כלומר: כהן הדיוט, שאסור לו לעבוד כשהוא אונן. והרי הוא מוזהר על כך, כלומר שלא יעבוד אונן, מן הלימוד הזה. וכבר נתבאר הכלל הזה בסוף הוריות שכהן הדיוט [אונן] לא יעבוד, וכהן גדול עובד כשהוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו כאן "ולא יחלל", עשאהו שלילה לא אזהרה – שאין עבודתו נעשית חולין אף על פי שהוא אונן. ופשט הכתוב שאמרו "ולא יחלל" טעם ללאו הקודם שהוא "לא יצא", כי לא יחלל. אך בשתי הפנים אין ראוי למנות את הלאו הזה בפני עצמו, כמו שמתבאר למי שהבין את הכללים שקדמו למאמר זה. וכבר נתבאר ששלושה לאווין אלו שהם: ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרם, ומן המקדש לא יצא – נכפלו בכהן גדול לבאר עניין מסוים, כמו שנכפלה אזהרתו על גרושה וחללה וזונה לבאר עניין מסוים, וששלושת עניינים שהזהיר עליהם בשלושה לאווין אלו הם בעצמם שהזהיר עליהם באמרו ראשיכם אל תפרעו. ובגדיכם לא תפרמו, ומפתח אהל מועד לא תצאו; ושמשה רבינו ע"ה הודיעם, כלומר לאלעזר ואיתמר: שבחרדתכם לצרה גדולה זו לא הותרו לכם דברים האסורים עליכם, אלא אתם נשארים מוזהרים כמו שהייתם, על פריעת ראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה. ונכפל הלאו בכהן גדול לבאר לנו שלאו זה בשעת העבודה, ועל שעת העבודה בלבד חייבין מיתה, כמו שאתה רואה שלמדו לביאור עניין 'ומפתח אהל מועד לא תצאו' ממה שנאמר: 'ומן המקדש לא יצא'; ואף על פי שחייבו בכל לאו מן הלאווין האלה שנכפלו בכהן גדול עניין נוסף, כמו שביארנו – הרי לא יתרבה בכך מספר המצוות למי שהבין מה שהקדמנו, לפי שגופיה דקרא הוא שלא יעשה דבר מכל אלו בשעת העבודה. והבן זאת. המצווה הקס"ו האזהרה שהוזהר כהן הדיוט מלהטמא לשאר מתים חוץ מן הקרובים המפורשים בכתוב. והוא אומרו יתעלה: "לנפש לא יטמא בעמיו" (שם כא, א). והעובר על לאו זה ונטמא לזולת חמישה מתי מצווה – חייב מלקות. ולאו זה אינו חל על הנשים; בא בקבלה: ",בני אהרן' – ולא בנות אהרן". המצווה הקס"ז האזהרה שהוזהר כהן גדול מלהמצא עם מת תחת אהל אחד ואפילו מתי מצווה, כלומר: קרוביו, והוא אומרו: "ועל כל נפשת מת לא יבא" (שם, יא). ואם נטמא, ואפילו לאביו ולאמו – לוקה. המצווה הקס"ח האזהרה שהוזהר כהן גדול מלהטמא למת מן המתים באיזה אופן שתהיה הטװמאה, בין בנגיעה בין במשא, והוא אומרו: "לאביו ולאמו לא יטמא" (שם). ואולי תחשוב שזה והקודם עניין אחד הוא, ושזה שאמר "לאביו ולאמו לא יטמא" ביאור הוא-אין הדבר כן, אלא הם שני לאווין: לא יבוא ולא יטמא. ולשון ספרא: "חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא". וכן חייבו בכהן הדיוט בדין גזרה שווה, אמרו: "כשם שכהן גדול שנאסרה עליו נפש מת חייב בשני לאווין: לא יבוא ולא יטמא, כך גם כהן הדיוט, כיון שנאסר עליו להטמא בנפש מת חייב בלא יבוא". אבל לא מנינו אותו מהטעם שביארנו בכלל השני, אלא מנינו שני לאווין אלו מכיון שהם שני פסוקים: לא יבוא ולא יטמא; ועניין 'לא יבוא' אינו עניין 'לא יטמא'. כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא. המצווה הקס"ט האזהרה שהוזהר כל שבט לוי מלקחת חלק בארץ ישראל. והוא אומרו יתעלה: "לא יהיה לכהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה" (דברים יח, א). המצווה המשלימה ק"ע האזהרה שהוזהר עוד כל שבט לוי מלקחת חלק בביזה שבוזזים בשעת כבוש ארץ ישראל. והוא אומרו יתעלה: "לא יהיה לכהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה". ולשון ספרי: "חלק בבזה, ונחלה בארץ". אפשר לך להקשות עלי ולומר: למה מנית שני ענינים אלו שתי מצוות, והם: האזהרה מלקחת חלק בארץ והאזהרה מלקחת חלק בבזה, והלא הם בלאו אחד והרי זה לאו שבכללות שהקדמת שהוא נמנה לאו אחד? דע שכבר נתחלק לאו זה ואמר: "ונחלה לא יהיה לו" (שם, ב), והרי הם שני לאווין בשני שמות: האחד מהם: "לא יהיה לכהנים הלוויים חלק ונחלה" והוא האזהרה מלקחת חלק בביזת הארץ, והשני: "ונחלה לא יהיה לו", האזהרה מלקחת חלק בארץ. וכבר נכפל הלאו על שני ענינים אלו עצמם בכהנים. והוא אומרו יתעלה לאהרן: "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" (במדבר יח, כ), ובא הפירוש: ",בארצם לא תנחל' – בשעת חילוק הארץ; 'וחלק לא יהיה לך בתוכם' – בבזה". ואולי תחשוב ששני הלאווין האלה הנזכרים בכהנים שתי מצוות ולפי כך ראוי למנותם – דע שכיון שהלאו בא באופן כללי: 'כל שבט לוי', הרי נכנסו הכהנים בכלל ואמנם כפלו בכהנים לחיזוק העניין. וכן כל הדומה לזה מן הכלל והפרט אינו נכפל אלא לחיזוק ולהשלמת הדין, כיון שלא הושג הדין בשלמות מן הלאו האחד. ואילו מנינו אמרו לאהרן: "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" נוסף על אמרו: "לא יהיה לכהנים הלויים" וגו', כי אז נצטרך למנות לפי ההיקש הזה בעצמו איסור הגרושה והחללה והזונה על כהן גדול שלושה לאווין נוסף על שלושת הלאווין שבאו בכל כהן בכלל, בין גדול בין הדיוט. ואם יאמר האומר: שכך צריך למנות, נאמר לו: שבהכרח יהיה כהן גדול בגרושה חייב שתיים: אחת משום שהוא כהן והגרושה אסורה לו, והשניה: משום שהוא כהן גדול והיא אסורה עליו עוד בלאו אחר – וכבר נתבאר בגמרא קדושין שאינו חייב אלא אחת. נמצא שהלאו הכללי בלבד הוא שנמנה וכל לאו אחר שיבוא באותו עניין בפרטות אינו אלא ללמד איזה דין, או להשלמת העניין, כדרך שביארנו במצווה קס"א ממצוות אלו. ומן הסוג הזה בעצמו האזהרה שהזהיר את הכהנים שלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת (ויקרא כא, ה), ושלושה לאווין אלו בעצמם כבר קדמו לכל ישראל בכלל ואמר: "לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית" (שם יט, כז) "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א) "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח), ונכפלו בכהנים להשלמת הדין בלבד, כמו שנתבאר בסוף מכות כשנתבארו דיני שלוש המצוות האלה; ואילו היו לאווין מיוחדים בכהנים ולא היו להשלמת דין אלא היו מצוות נפרדות, כי אז היה הכהן חייב על כל מעשה מהם שתי מלקיות: משום שהוא ישראלי ומשום שהוא כהן – ואין הדבר כן, אלא מלקות אחת בלבד כשאר ישראל, כמו שנתבאר במקומו. והבן כלל זה ודעהו. המצווה הקע"א האזהרה שהוזהרנו מלתלש שער הראש על המתים כדרך שעושים הסכלים, והוא אומרו: "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א). וכפל לאו זה בכהנים ואמר: "לא יקרחה קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה), כדי להשלים הדין, לפי שממה שאמר 'בין עיניכם' היינו אומרים שרק מפאת פנים בלבד אסור – לפיכך ביאר ואמר: "לא יקרחה קרחה בראשם" לחייב על כל הראש כבין העינים. וגם אילו אמר: 'לא יקרחה קרחה בראשם' בלבד, היינו אומרים: בין על המת בין שלא על המת – לפיכך באר שם 'למת'. וכל המגלה כגריס משער ראשו בתלישה על המת דווקא – לוקה, בין שהוא כהן גדול או ישראל לוקה על כל קרחה וקרחה מלקות אחת. וכן מה שכפל בכהנים: "ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת" (שם) לא בא אלא להשלים תורת המצווה, כמו שנתבאר בסוף מכות. המצווה הקע"ב האזהרה שהוזהרנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה. והוא אומרו (דברים יד, ה-ו): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' את הגמל ואת החזיר ואת הארנבת ואת השפן". אבל שאר בהמה טמאה לא בא בהן לאו בפירוש, אבל ממה שאמר: "[ו]כל בהמה מפרסת פרסה מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (שם יד, ו), ידענו שכל מה שאין בו שני הסימנים יחד מוזהרים על אכילתו, אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שנתבאר שהוא עשה. וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה – עשה, ואין לוקין עליו. אבל נאסרה עלינו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחומר, שאנו אומרים: ומה חזיר וגמל שיש בהן סימן טהרה אחד – לוקין עליו, קל וחומר לשאר בהמה וחיה שאין בהן סימן טהרה כלל – שלוקין עליהן. ושמע לשון ספרא בכל זה, אמרו: ",אתה תאכלו' – אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר: 'את זה לא תאכלו ממעלה הגרה', אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא: מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה, אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן! נמצאו: הגמל והארנבת והשפן והחזיר – מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה – מקל וחומר; ונמצאת מצוות עשה שלהן – מן הכתוב, ומצווה בלא תעשה – מקל וחומר. אלא שקל וחמר זה לגלויי מלתא בעלמא הוא, כדרך שאמרו בבתו", כמו שנבאר במקומו. ולפיכך כל האוכל כזית מבשר בהמה או חיה טמאה מאיזה מן מהן שיהיה – לוקה מדאוריתא. ודע זאת. המצווה הקע"ג האזהרה שהוזהרנו מלאכול דג טמא. והוא אומרו באותם המינים מן הדגים: "ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו" (ויקרא יא, יא). והאוכל מבשרם כזית – לוקה. המצווה הקע"ד האזהרה שהוזהרנו מלאכול עוף טמא. והוא אומרו באותם המינים: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" (שם, יג). וגם האוכל מהם כזית מבשרם – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם השתים שלפניה בפרק ג' מחלין. המצווה הקע"ה האזהרה שהוזהרנו מלאכול שרץ העוף, כגון הזבובים והדבורים והצרעין וזולתם מן המינים האלה. והוא אומרו במשנה תורה: "[ו]כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט). ולשון ספרי: ",וכל שרץ העוף' וכו' – מצוות לא תעשה", והאוכלם – לוקה. המצווה הקע"ו האזהרה שהוזהרנו מלאכול שרץ הארץ, כגון התולעים והחפושיות והטחביות, וזהו הנקרא: שרץ הארץ. והוא אומרו יתעלה: "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (ויקרא יא, מא). והאוכל מהם דבר – חייב מלקות. המצווה הקע"ז האזהרה שהוזהרנו מלאכול השרץ המתהווה מן העיפושים, אף על פי שאינו מין מסוים ואינו נולד מזכר ונקבה, והוא אומרו: "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (שם, מד). ולשון ספרא: "'השרץ הרמש על הארץ' – אף על פי שאינו פורה ורובה", וזהו החילוק שיש בין אמרו "השרץ השרץ על הארץ" ובין אמרו "השרץ הרמש". לפי שהשרץ השורץ – הוא השרץ שיש בו כוח המוליד את המין והרי הוא משריץ על הארץ; והשרץ הרומש – הוא השרץ המתהווה מן העיפושים שאינו מוליד כמוהו, וגם האוכל ממנו – לוקה. המצווה הקע"ח האזהרה שהוזהרנו מלאכול בעלי החיים המתהווים בתוך הזרעים והפרות משיצאו וירמשו על פני אותו הזרע או אותו הפרי, אפילו מצאנום אחר כך בתוך האוכל – אסור לאוכלם, והאוכלם – לוקה, והוא אומרו: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (שם יא, מב). ולשון ספרי: "להביא את שפירשו לארץ וחזרו". המצווה הקע"ט האזהרה שהוזהרנו מלאכול איזה שרץ שיהיה, בלי ייחוד [מין מסוים] בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ. והוא אומרו יתעלה: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (שם, מג). זה לאו בפני עצמו ולוקין עליו, והוא כעין איסור כולל. לפיכך האוכל דבר משרץ הארץ –לוקה שתים: אחת משום "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (שם, מא), ואחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ". וכן האוכל דבר משרץ העוף – לוקה שתים: אחת משום "שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט), ואחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ". ואם אכל בעל חי אחד בלבד והיה אותו החי מעופף ושורץ על הארץ, כך שהוא שרץ העוף ושרץ הארץ – יהיה חייב עליו ארבע מלקיות. ואם נוסף על כך שהוא גם משרץ המים – יהיה חייב עליו שש מלקיות: המלקות החמישית משום דג טמא שנאמר בו: "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא, יא), והמלקות הששית משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ", לפי שהוא כולל גם שרץ המים. ואין לנו פסוק לאיסור שרץ המים חוץ ממה שנאמר: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ". ולפי הכללים האלה אמרו בגמרא מכות: "אכל פוטיתא – לוקה ארבע; נמלה – לוקה חמש; צרעה – לוקה שש". זהו הפירוש שפירש כל מי ששמתי פירושו או ראיתי דבריו בעניין זה שהוא: אכל פוטיתא וכו'. וזה פירוש שאינו נכון, לא יהיה ולא יתקיים אלא בהפוך הכללים האמיתיים המבוארים בלשון התלמוד. והוא: שאם תתבונן במה שהקדמנו כאן תמצא שחייבו שלוש מלקיות מלאו אחד והוא: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ". וכבר נתבאר ביטול דבר זה, ושאין לוקין שתי מלקיות על לאו אחד בשום פנים, כמו שביארו בגמרא חולין. וכבר הקדמנו כלל זה וביארנוהו כמה פעמים, ויבואו לך ממנו דגמאות לקמן. והדבר הנכון שלא תסתפק בו ולא תשתבש הוא: שהאוכל בעל חיים שהוא בעצמו שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ – לוקה שלוש בלבד: אחת משום שרץ העוף שנתבאר בו הלאו, ואחת משום שרץ הארץ שגם בו נתבאר הלאו, ואחת משום 'אל תשקצו את נפשתיכם', שגם שרץ המים נאסר בכלל "כל שרץ", ואם אכל שרץ הארץ בלבד – לוקה אחת משום שרץ הארץ. וכך גם על שרץ העוף – אחת משום שרץ העוף. וכך על שרץ המים לבדו – אחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ". ומחמת שלאו זה כולל שרץ הארץ לא ילקה על שרץ הארץ שתים, לפי שאפילו באו לנו אלף לאווין מפרשים כולם ב"שרץ הארץ" – אינו לוקה עליהן אלא מלקות אחת, לפי שכולם נכפלו בעניין אחד בעצמו, ואפילו אמר: שרץ הארץ לא תאכלו, שרץ הארץ לא תאכל, אלף פעמים – לא יתחייב עליו אלא מלקות אחת. האם ראית שאלה שקבעו את הכלל המשובש הזה סוברים שהלובש שעטנז לוקה שתים כיון שבאו בו שני לאווין מפרשים? לא ראיתי שהם סוברים כן, אלא זה היה מוזר בעיניהם אילו אמרו מי שהוא, ואין דבריהם מוזרים בעיניהם באומרם ששרץ הארץ או שרץ העוף לוקין עליו שתים: אחת מחמת הלאו המפורש בו ואחת משום 'אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ'. וזה ברור בתכלית עד שלא יעלם אפילו מן החרשים והאלמים. אחזור להשלים את העניין שהתחלתי לבארו ואומר: שאם ארע שנתהווה חי באיזה זרע מן הזרעים או בפרי מן הפירות ויצא לאויר העולם, אף על פי שלא נגע בפני האדמה – הרי האוכלו חייב מלקות אחת, לפי שנאמר בו לאו בפני עצמו, כמו שביארנו במצווה שקדמה לזו, ואם רחש על פני הארץ ורמש בה – חייב על אכילתו שתים: אחת משום: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (שם, מב), ואחת משום: "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (שם, מד), ואם ארע נוסף לאלו שיהא פורה ורובה – חייב עליו שלוש מלקיות: השתים שהזכרנו לעיל, ושלישית משום: "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (שם, מא) ואם נוסף לכך שיהא מעופף יתחייב עליו מלקות רביעית משום: "כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל". ואם נוסף לכך שיהא שוחה במים עם שהוא מעופף, כמו שאנו רואים תמיד במינים רבים – יתחייב עליו חמש מלקיות, מלקות חמישית זו משום: שרץ המים, שבא לאו הכוללו והוא אומרו: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם" (שם, מג). ואם נוסף לכך שיהא חי מתהוה זה בעצמו גם עוף – יתחייב במלקות שישית משום: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" (שם, יג). ואל תתמה על כך שיתהווה עוף מעיפוש הפירות, לפי שאנו רואים לעיתים קרובות עופות מתהווים מן העיפושים והם יותר גדולים מן ה"בנדק". ואל תתפלא על שמין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף – כי אין זה דבר רחוק, שיהיו לו תכונות העוף ופעולותיו ותכונות שרץ העוף. הלא תראה פירושי כל הראשונים שמנו בכלל אלו השש מלקיות דג טמא ושרץ המים, וזה נכון לא אכחישנו, לפי שאפשר שיהא דג ויהיה שרץ המים, כך גם כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו הפוטיתא, שהיה עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים – ולפיכך חייבין עליה ארבע. ונמלה זו האמורה, היא הנמלה המעופפת המתהוה מעיפוש הפירות שאינה פורה ורובה – חייב עליה אחת משום שרץ שפרש מן האוכל, ואחת משום: שורץ על הארץ, ואחת משום: רומש על הארץ, ואחת משום: שרץ העוף, ואחת משום: שרץ המים. והצרעה שגם היא מתהווה מן העיפוש, נוסף בה על אלו שהיא עוף ושרץ העוף. ואין מן הנמנע שתתהווה הצרעה או הנמלה וזולתן ממיני המעופפים והשורצים מן העיפושים ובתוך הפירות אלא אצל ההמון, שאין להם ידיעה במדעי הטבע, אלא מדמים שכל מין אי אפשר שיתהווה דבר ממנו אלא מזכר ונקבה כיון שהם רואים שהדבר כך על הרב. וזכור כללים אלו והבן עניין זה, לפי שהוא דבר דבר על אופניו (משלי כה, יא). וכבר ביארתי לך את עניינים שבהם תבחון ותאמר: בעל חי זה חייבים על אכילתו כך וכך מלקיות, וזה אין חייבין עליו אלא כך וכך. ומן הלשונות האלה יתבאר לך שהאוכל בעל חי שלם אין חוששין לשיעורו ואין אומרים בו "כזית", אלא אפילו אוכל יתוש – לוקה שלוש: משום שרץ השרץ, ומשום רומש, ומשום שרץ העוף. ואמרו עוד: המשהה נקביו – עובר משום: אל תשקצו את נפשתיכם. וכן מאן דשתי מיא בקרנא דאמנא, והוא כלי של מקיז דם – עובר משום: אל תשקצו את נפשתיכם. והוא הדין באכילת הלכלוכים ודברים המאוסים ושתיית דברים המגעילים, שנפש רוב בני אדם קהה מהם – כל זה מוזהרים עליו, אבל אין חייבים עליו מלקות, לפי שפשטיה דקרא אינו אלא בשרץ בלבד; אבל מכין אותו על אלו מכת מרדות. הנה נתבאר לך מכל מה שהקדמנו שפסוק זה, שהוא "אל תשקצו את נפשתיכם", למדנו ממנו איסור שרץ המים בלבד, שלא בא עליו לאו מיוחד חוץ מזה, והבן זאת. המצווה המשלימה ק"פ האזהרה שהוזהרנו מלאכול את המתה, והוא אומרו: "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא). והאוכל מבשר נבלה כזית – לוקה. המצווה הקפ"א האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הטרפה, והוא אומרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל). פשט הכתוב הוא במה שהזכירו במכילתא והוא אומרם: "דבר הכתוב בהווה, מקום שרווב הבהמות להטרף"; אבל בא בקבלה שיש לפסוק זה גם באור וכך הוא: 'ובשר בשדה טרפה' הוא – ולפיכך לא תאכלנו. כוונתם בזה, שכל בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה כטרפה, כגון: בשר קדשי קודשים אם יצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים אם יצא חוץ לחומה, או בשר הפסח אם יצא חוץ לחבורה, או אם הוציא העבר את ידו, כמו שנתבאר בפרק ד' מחולין – שכל סוגי בשר אלו נקראים: טרפה, והאוכל מהם כזית לוקה מן התורה וכן גם בשר מן החי נקרא: טרפה והאוכלו – לוקה. ובגמרא חלין אמרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה". וכבר נכפל הלאו במצווה זו עם שלפניה גם בכהנים. והוא אומרו בכהנים: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח), וכפל בהם לאו זה, מפני שהכתוב ציווה אותם לאכול חטאת העוף והיא המליקה, והמליקה בלי ספק בחולין אינה שחיטה אלא נבלה; והיה עולה בדעתנו שמותרת להם אכילת המליקה אפילו בחולין והוא הדין לכל שחיטה פסולה, לפיכך ביאר שהם נשארים בכלל ישראל באזהרה מלאכול נבלה וטרפה. וכך פירשו חכמים נוסף על דין אחר שהעירו עליו מפסוק זה, שאין מעניין מאמרנו זה להזכירו. אבל הבהמה או החיה שנולדו בהן אחת הטרפות שנלמדו באחת המידות הרי אכילתה אסורה, אפילו נשחטה כראוי, והשוחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה – לוקה מדרבנן. וכבר נתבארו לך הטרפות בפרק ג' מחלין. ובפרק זה וגם בפרק אחרון דמכות ובפרק א' מבכורות נתבארו דיני תשע מצוות אלו שקדמו למצווה זו. המצווה הקפ"ב האזהרה שהוזהרנו מלאכול אבר מן החי והוא שנחתוך ממנו אבר כשהוא חי ונאכל מאותו האבר כבריתו כזית, ואפילו היה בו בשר כל שהוא – האוכלו לוקה. והאזהרה על כך היא אמרו: "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג). ולשון ספרי: "לא תאכל הנפש עם הבשר – זה אבר מן החי". וכך נתבאר בגמרא חולין, ושם אמרו: "אכל אבר מן החי ובשר מן החי – חייב שתים". פירושו: לפי שהם שני לאווין. הלאו האחד: "לא תאכל הנפש עם הבשר" שהוא איסור האבר, והלאו השני: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" שהוא איסור בשר מן החי, כמו שביארנו. וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר והוא אומרו יתעלה לנח באוסרו עליו אבר מן החי: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד). המצווה הקפ"ג האזהרה שהוזהרנו מלאכול גיד הנשה, והוא אומרו: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (שם לב, לג), והאוכלו כולו, ואפילו הוא כל שהוא, או שאכל ממנו כזית – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מחלין. המצווה הקפ"ד האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הדם. והוא אומרו יתעלה: "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ז, כו). וכבר נכפל בו הלאו כמה פעמים. ופירש שהוא בכרת ואמר: "כל אכליו יכרת" (שם יז, יד), אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג – מביא חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מכרתות. המצווה הקפ"ה האזהרה שהוזהרנו מלאכול חלבי בהמה טהורה, אמר יתעלה: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג). וגם בזה נכפל הלאו ועונש בו בפירוש כרת, במה דברים אמורים? אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מחלין. המצווה הקפ"ו האזהרה שהוזהרנו מלבשל בשר בחלב. והוא אומרו יתעלה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט). והמבשלו – לוקה אף על פי שלא אכלו, כמו שנתבאר בכמה מקומות בתלמוד. המצווה הקפ"ז האזהרה שהוזהרנו מלאכול בשר בחלב. והוא אומרו עוד: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם לד, כו) בפעם שניה, שהכוונה בו איסור האכילה. ובגמרא חלין אמרו: "בשר בחלב לוקה על בשולו ולוקה על אכילתו". ובגמרא מכות אמרו: "המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו – לוקה חמש מלקיות: לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל גיד. ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה". ושם אמרו: "אפיק הבערה ועיל עצי הקדש", ואזהרתיה מהכא: "ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג-ד). ובגמרא חלין אמרו: "להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בשול, כי היכי דאבשול לקי אאכילה נמי לקי". ובפרק ב' מפסחים אמרו על בשר בחלב: "להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו, למימרא שלוקין עליו אפילו שלא דרך הנאתו". וזכור זאת. וכאן ראוי לי להעיר על כלל גדול שעדין לא הזכרתיו והוא, שאמרו יתעלה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" נכפל בתורה שלוש פעמים ואמרו מעתיקי השמועה, שכל לאו מהם יש בו לעניין נפרד. אמרו: "חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בשול". ואפשר למקשה להקשות עלי ולומר: למה מנית איסור אכילתו ואיסור בישולו שתי מצוות ולא מנית איסור הנאתו מצווה שלישית? ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי למנותו מצווה בפני עצמה, לפי שהוא ואיסור אכילה עניין אחד כיון שהאכילה מן ממיני ההנאה. לפי שאמרו יתעלה באיזה דבר שלא יאכל אינו אלא דוגמא מדוגמות ההנאה, והכוונה שאין נהנין בו לא באכילה ולא בזולתה, והוא אומרם ע"ה: "כל מקום שנאמר: לא תאכל, לא תאכלו – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה" שנתבאר התר ההנאה בה, והוא אומרו: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי" (שם יד, כא). ולפי הכלל הזה אין ראוי למנות איסור אכילה ואיסור הנאה שתי מצוות, ואילו מנינו אותם שתי מצוות בבשר בחלב כי אז היינו חייבים לעשות כן גם בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם, שיהא בכל אחד מאלו ארבע המצוות, איסור הנאה מצווה בפני עצמה. וכיון שנפל באלו ולא נמנה אלא הלאו שבא באיסור אכילתם בלבד ובכלל זה איסור הנאה כפי העיקר שאמרנו – כך נפל גם בבשר בחלב. נשארה כאן שאלה אחת בלבד והיא, שאפשר לאומר לומר: כיון שאיסור הנאה מובן מאיסור אכילה, כמו שבארו ע"ה, אם כן למה הוצרך הכתוב ללאו שלישי בבשר בחלב כדי לאסור הנאתו, כמו שביארנו? התשובה לזה: שהוצרך לכך כיון שלא נאמר בבשר בחלב לשון "לא תאכל" שממנו תאסר האכילה וההנאה, ולפיכך הוצרך לכפול לאו אחד לאסור הנאה. וכבר הזכרנו הטעם שבגללו לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, לפי שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה באכילתו; אבל אם פתח פיו ובלע אחד האיסורין או שאכלו כשהוא חם ושורף עד שיכווה גרונו ומכאיבו בשעת בליעתו וכיוצא בזה – הרי זה פטור, זולתי בבשר בחלב, שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא נהנה בו, כמו שהזכירו, וכן כלאי הכרם, כמו שנבאר לקמן, והבין כל הכללים האלה וזכור אותם. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מחלין. המצווה הקפ"ח האזהרה שהוזהרנו מלאכול בשר שור הנסקל ואפילו נשחט קדם סקילתו, לפי שמשנגמר דינו נאסר באכילה אף על פי שנשחט שחיטה כשרה. והוא אומרו יתעלה: "ולא יאכל את בשרו" (שמות כא, כח). ולשון המכילתא: "שור שיצא לסקל וקדמו הבעלים ושחטוהו – בשרו אסור באכילה", לכך נאמר: "ולא יאכל את בשרו". והאוכל מבשרו כזית – לוקה. המצווה הקפ"ט האזהרה שהוזהרנו מלאכול לחם העשוי מתבואה חדשה קדם עבור יום ששה עשר בניסן. והוא אומרו יתעלה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג, יד). והאוכל ממנו כזית – לוקה. המצווה המשלימה ק"ץ האזהרה שהוזהרנו מלאכול קלי תבואה חדשה קדם עבור יום ששה עשר בניסן. והוא אומרו יתעלה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו". והאוכל ממנו כזית – לוקה. המצווה הקצ"א האזהרה שהוזהרנו מלאכול כרמל החדש קדם עבור יום ששה עשר בניסן. והוא אומרו יתעלה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה". וכבר קדם לנו לשונם באומרם: "אכל לחם קלי וכרמל – חייב על כל אחד ואחד". וביארנו את זה תכלית ביאור בכלל התשיעי מן הכללים שהקדמנו למאמר זה, עיין עליו שם. וכבר נתבארו דיני החדש בפרק ז' ממנחות ובכמה מקומות בשביעית ומעשרות וחלה. המצווה הקצ"ב האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הערלה, והוא אומרו: "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (שם יט, כג). והאוכל ממנו כזית – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת עורלה. ואיסור אכילת העורלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני; אבל לשון התורה הוא בארץ ישראל בלבד. המצווה הקצ"ג האזהרה שהוזהרנו מלאכול כלאי הכרם בלבד. והוא אומרו יתעלה בהם: "פן תקדש המלאה הזרע" (דברים כב, ט), ובא בקבלה: "פן תקדש – פן תוקד אש", כלומר: שאסור להנות בהם. וכבר קדם לך הכלל: כל מקום שנאמר: השמר, פן ואל – אינו אלא מצוות לא תעשה, ובפרק ב' מפסחים כשאמרו: "כל אסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן" – כלומר: כל דבר שנאסרה אכילתו לא יתחייב על אכילתו אלא אם נהנה בכך – אמרו אחר כך: "אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא דרך הנאתן. מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב: "פן תקדש – פן תוקד אש". וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים. וגם היא אינה חובה מן התורה אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל. המצווה הקצ"ד האזהרה שהוזהרנו מלשתות יין נסך וזה לא נאמר בו פסוק ברור בפירוש, אבל נאמר בעבודה זרה: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (שם לב, לח). מה זבח אסור אף יין אסור. ואתה יודע שהוא איסור בהנאה ולוקין עליו, כמו שמפורסם בכל התלמוד. והראיה על היות יין נסך מאיסורי דאוריתא ושהוא נמנה מכלל מצוות לא תעשה, אומרם בגמרא עבודה זרה: "ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן – בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך דבמינן – במה שהוא, ושלא במינן – בנותן טעם". הרי זו ראיה ברורה שיין נסך מאיסורין של תורה. וגם בספרי כשהזכירו אופן התדרדרות ישראל בשטים לזנות אל בנות מואב, אמרו: "והוא נכנס והצרצור מלא יין אצלה מיין העמונים – ועדין לא נאסר יין של גוים לישראל – אמרה לו: רצונך שתשתה וגו'". וממה שאמר "ועדין לא נאסר" משמע בלי ספק שאחר כך נאסר. אבל אומרם בכלל שמונה עשר דבר שגזרו שמכללם יינם, וכן גם אומרם: "שאני יין נסך דאחמרו ביה רבנן" – הרי כוונתם בזה סתם יינם, לא יין נסך עצמו; אבל יין נסך עצמו הוא אסור מן התורה; והרי ידעת אומרם: "שלושה יינות הם". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרקים האחרונים דעבודה זרה. המצווה הקצ"ה האזהרה שהוזהרנו מלהיות שקועים במאכל ומשתה בגיל צעיר בתנאים האמורים בבן סורר ומורה. והוא אומרו יתעלה: "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו). וביאור עניין זה שבן סורר ומורה מכלל מחייבי מיתת בית דין ומפורש בתורה שהוא בסקילה. וכבר ביארנו בהקדמת מאמר זה, שכל מה שחייב בו הכתוב כרת או מיתת בית דין הרי הוא מצוות לא תעשה, חוץ מן הפסח והמילה, כמו שביארנו. וכיון שדן את זה הזולל והסובא בתנאים האמורים בסקילה ידענו שזה מעשה שמוזהרים עליו בהחלט, והרי נתבאר העונש, ונשאר לנו לחקור על האזהרה לפי הכלל שלנו: לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר. ולשון גמרא סנהדרין: "אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם", כלומר: לא תאכל אכילה הגורמת שפוך דם, והיא אכילת זה הזולל וסובא שחייב בו מיתה. ואם אכל אותה האכילה הרעה באותם הדרכים הבלתי רצויים – הריהו עובר על לאו, ואף על פי שזה לאו שבכללות, כמו שביארנו בכלל התשיעי, אין בכך כלום. שכיון שהעונש מפורש, לא נחוש לאזהרה אם היא מן הדין או מן לאו שבכללות. וכבר ביארנו את זה כמה פעמים וקדמו ממנו דגמאות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין. המצווה הקצ"ו האזהרה שהוזהרנו מלאכול ביום צום כיפור. והאזהרה למעשה זה לא נתבארה בלשון התורה, אבל כיון שהזכיר את העונש וחייב כרת למי שיאכל, ידענו שמוזהרים על האכילה, והוא אומרו: "כי כל הנפש אשר לא תענה וגו' ונכרתה" (שם כג, כט). ובריש כריתות כשמנו מחייבי כרת, מנו בכללם האוכל ביום הכיפורים, וביארו שם שכל שחייבים עליו כרת – הוא מצוות לא תעשה, חוץ מן הפסח והמילה. הנה נתבאר שהאכילה ביום הכיפורים מצוות לא תעשה, ולפיכך חייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת קבועה, כמו שבארו בריש כרתות וכמו שנתבאר במסכת הוריות, שלא יתחייב דין זה אלא במצוות לא תעשה בלבד, שהרי אמר יתעלה במחוייבי חטאת קבועה: "אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" (שם ד, יג). ולשון ספרא: "כי כל הנפש אשר לא תענה ונכרתה – הרי זה עונש עינוי; אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו. כשהוא אומר עונש מלאכה שאין תלמוד לומר שכבר קל וחומר הוא: מה אם עינוי שאינו נוהג בימים טובים ובשבתות הרי הוא ענוש עליו, מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים ובשבתות – אינו דין שיהא ענוש עליה, ואם כן למה נאמר עונש מלאכה? נלמד ממנו אזהרה לעינוי: מה עונש מלאכה לאחר אזהרה אף עונש עינוי לאחר אזהרה" – הנה נתבאר מה שאמרנו. ודיני מצווה זו כבר נתבארו בסוף מסכת יומא. המצווה הקצ"ז האזהרה שהוזהרנו מלאכול חמץ בפסח. והוא אומרו יתעלה: "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג), וביאר שהוא בכרת ואמר: "כי כל אכל חמץ ונכרתה" (שם יב, טו), אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצוות זו במסכת פסחים. המצווה הקצ"ח האזהרה שהוזהרנו מלאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ, אף על פי שאינם לחם, כגון הכותח וכל מיני הלפתן ודומיהם, והוא אומרו: "כל מחמצת לא תאכלו" (שם, כ). ולשון המכילתא: "כל מחמצת לא תאכלו – לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחמץ האדומי. יכול יהו חייבין עליהן? תלמוד לומר: "חמץ" – מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור, יצאו אלו שאינן מין גמור. למה באו? לעבור עליהן בלא תעשה". וכבר נתבאר בפסחים שאף על פי שהם אסורים ומוזהרים על אכילתם – אין האוכלם חייב מלקות אלא אם יש בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס; אבל אם יש בהם ערוב חמץ פחות משעור זה – אין חייבים על אכילתם מלקות. המצווה הקצ"ט האזהרה שהוזהרנו מלאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, והוא אומרו: "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג). כינוי זה חוזר על כבש הפסח, שחובה לשחטו בין הערבים ביום י"ד, אמר: כי משיחול זמן שחיטתו לא תאכל חמץ. ובגמרא פסחים: "מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר: לא תאכל עליו חמץ". ושם אמרו: "דכלי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא". כך מצאנו לשון כל ההעתקות המתקנות שנקראו לפני חכמי התלמוד. ושם אמרו בטעם איסור אכילת החמץ בשעה ששית, אמרו: "עבדו רבנן הרחקה יתרה כי היכי דלא לגע באסורא דאוריתא". ומי שעבר ואכל חמץ אחר חצות – לוקה. וכבר נתבארו דיני המצווה זו בתחלת פסחים. המצווה המשלימה מאתים האזהרה שהוזהרנו שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת הימים, והוא אומרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז). ואין אלו שני לאווין בשני ענינים, אלא הם בעניין אחד. ובפירוש אמרו: "פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור – לומר לך: הינו חמץ הינו שאר", כלומר: שאין חילוק בין השאור עצמו או הדבר המחמץ. ומי שעבר והניח חמץ ברשותו – אינו חייב מלקות, אלא אם לקח חמץ בפסח וקנהו שיהא עושה מעשה. ולשון התוספתא: "המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים בכרם – אינו לוקה". המצווה הר"א האזהרה שהוזהרנו שלא ימצא חמץ ברשותנו, גם אם אינו נראה או אם הוא מפקד, והוא אומרו: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שם יב, יט). וגם זה לוקין עליו בתנאי שיהא שם מעשה, כמו שהזכרנו לפי הכללים שנתבארו במסכת שבועות. ובפירוש אמרו במקומות שונים: עובר בבל יראה ובבל ימצא. ובתחלת מסכת פסחים נתבארו דיני שתי המצוות האלה, ושם נתבארו עניינים שהזהיר עליהם באמרו: "[ו]לא יראה וגו' בכל גבולך" (שם יג, ז) ועניינים שהזהיר עליהם באמרו: "לא ימצא בבתיכם". ושם נתבאר שכל לאו לומד מן האחר עניין שלא היה בו, והמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאווין: על בל יראה ועל כל ימצא. המצווה הר"ב האזהרה שהוזהר הנזיר מלשתות יין או מיני השכר שיש בעיקר תערובתם מי ענבים. והוא אומרו יתעלה: "וכל משרת ענבים לא ישתה" (במדבר ו, ג). והפליג באזהרה על כך ואמר שאפילו החמיץ היין או השכר שיש בו תערובת יין – אסור לו לשתותו. והוא אומרו: "חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה" (שם). ואין לאו זה מצווה בפני עצמה, שאילו אמר: יין לא ישתה וחמץ יין לא ישתה – כי אז היו שתי מצוות; אלא אמר: חמץ יין לא ישתה – הרחקה מן היין. ונתבאר בגמרא נזירות שאמרו "משרת ענבים", לאסור טעם כעיקר. והראיה שהן מצווה אחת – היא: שאם שתה יין וחמץ – אינו לוקה שתים, כמו שנבאר לקמן וכשישתה הנזיר רביעית יין או חמץ – לוקה. המצווה הר"ג האזהרה שהוזהר הנזיר מלאכול ענבים, והוא אומרו: "וענבים לחים וכו' לא יאכל" (שם). ואם אכל מהם כזית – לוקה. המצווה הר"ד האזהרה שהוזהר הנזיר מלאכול צמוקים, והוא אומרו: "ויבשים לא יאכל" (שם), ואם אכל מהם כזית – לוקה. המצווה הר"ה האזהרה שהוזהר הנזיר מלאכול זרע ענבים, והוא אומרו: "מחרצנים ועד זג לא יאכל" (שם), ואם אכל מהם כזית – לוקה. המצווה הר"ו האזהרה שהוזהר הנזיר מלאכול קלפי הענבים, והוא אומרו: "ועד זג לא יאכל", ואם אכל מהם כזית – לוקה. והראיה שחמישה אלו, כלומר: יין וענבים וצמוקים וחרצן וזג כל אחד מהם מצווה בפני עצמה היא – שהוא לוקה על כל אחד ואחד מהם מלקות אחת. ולשון המשנה: "חייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן". ובפירוש אמרו בגמרא נזירות: "אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין וסחט אשכול של ענבים ושתה – לוקה חמש". וכאשר חשבו שם לקבע שתנא זה תנא ושייר ושהוא חייב מחמת שהוא נזיר, יותר מחמש מלקיות אמרו: והא שיר לאו דלא יחל? ולא אמרו: והא שייר חומץ? לפי שאינו חייב על היין ועל החומץ שתים כי החומץ לא נאסר אלא מחמת עיקרו שהוא היין, כמו שביארנו. וכאילו אמר שעיקר איסורו לא נסתלק ממנו בקלקולו. וממה שאתה צריך לדעת, שאיסורי נזיר אלו מצטרפין כולן לכזית ולוקה על כזית מכולן. המצווה הר"ז האזהרה שהוזהר הנזיר מלהטמא למת, והוא אומרו: "לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" (שם ו, ז). ואם נטמא בטומאת מת, בין בטומאות שמגלח עליהן בין בטומאות שאינו מגלח עליהן – לוקה. המצווה הר"ח האזהרה שהוזהר הנזיר מלהטמא באהל במת, והוא אומרו: "ועל כל נפשת מת לא יבא וגו'" (ויקרא כא, יא). ובפירוש אמרו בגמרא: "קרא מלא דבר הכתוב 'לא יטמא', כשהוא אומר 'לא יבא' להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה". ושם נתבאר שאם נכנס לאהל המת אחר שנטמא – אינו לוקה אלא אחת; ושאם ארעו לו טומאה וביאה כאחת – חייב שתים, כגון שנכנס לאהל שיש שם גוסס וישב שם עד שמת אותו האדם שנמצא שנטמא ובא באהל המת כאחת. אבל אם נכנס לאהל המת כבר קדמה הטומאה לביאה, כמו שנתבאר שם לפי הכללים המבוארים באהלות. המצווה הר"ט האזהרה שהוזהר הנזיר מלגלח. והוא אומרו יתעלה: "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה). וגם המגלח ראש הנזיר – לוקה, לפי שמגלח כמתגלח. ומשיגלח שערה אחת – לוקה. וכבר נתבארו כל דיני הנזיר במסכתא שחוברה לכך. המצווה הר"י האזהרה שהוזהרנו מלקצור כל הזרוע, אלא יניח ממנו שארית לעניים בפאת השדה. והוא אומרו יתעלה: "לא תכלה פאת שדך בקצרך" (ויקרא כג, כב). ולאו זה נתק לעשה, לפי שאם עבר וקצר כל הזרוע, יתן לעניים כשיעור הפאה מן הקציר. והוא אומרו יתעלה: "לעני ולגר תעזב אתם" (שם) כמו שביארנו במצוות עשה. והפאה חובה גם לאילן כמו שהיא חובה לשדה. ומצווה זו חובה מן התורה בארץ ישראל בלבד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא שחוברה לה. המצווה הרי"א האזהרה שהוזהרנו מלקחת השיבלים הנופלות בשעת הקצירה, אלא ינחו לעניים. והוא אומרו יתעלה: "ולקט קצירך לא תלקט" (שם). וגם זה נתק לעשה, כמו שביארנו בפאה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה. המצווה הרי"ב האזהרה שהוזהרנו מלכלות את הכרם בשעת בצירתו. והוא אומרו יתעלה: "וכרמך לא תעולל" (שם יט, י), אלא יונחו האשכולות הדומים לקצות לעניים. אבל אין דבר זה בשאר האילנות ואפילו הדומים לכרם, לפי שהאזהרה באומרו: "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך" (דברים כד, כ) היא, שלא יקח את השכחה, ומן הזית נלמד הדין בשכחה לשאר האילנות. וגם זה נתק לעשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה. המצווה הרי"ג האזהרה שהוזהרנו מלאסוף את הגרגרים הנופלים מן הכרם בשעת בצירתו, אלא ינחו לעניים, והוא אומרו: "ופרט כרמך לא תלקט" (ויקרא יט, י). וגם זה נתק לעשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה. המצווה הרי"ד האזהרה שהוזהרנו מלקחת עומר השכחה, והוא אומרו: "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט). וכן השכחה חובה לכל בין בתבואה בין באילן. וגם זה נתק לעשה, שאם עבר ולקחה – חייב להחזיר לעניים. והוא אומרו יתעלה: "לגר ליתום ולאלמנה" (שם, כא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה. ודע שכלל הוא אצלנו: שכל מצוות לא תעשה שיש בה קיום עשה, כל זמן שקיים עשה שבה – אינו לוקה; ואם לא יקיימנו – לוקה, כגון הפאה – שאם קצרה לא יתחייב מלקות בזמן שיקצר אלא יכול לתנה שבלים. וכן אם דש את החטים וטחנן ולשן – נותן מן העיסה שיעור מה שהיה חייב בו מן הפאה. אבל אם ארע שאבדו אותן החיטים לגמרי או שנשרפו – הרי זה לוקה, כיון שלא קיים עשה שבה; כל שכן אם בטלו בידו, כגון שאכל את כל אותן החיטים. ואל תחשוב שאומרם בגמרא מכות: "אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת", ונתקיים שאותה האחרת היא הפאה, שמשמע שלא יהא דין זה אלא בפאה בלבד – לא, אלא עניין "אחרת" רצונו לומר: הפאה וכל מה שדינו כדין הפאה. לפי שהפרט ולקט והשכחה והעוללות כל אחד מהם הוא לאו שיש בו מעשה, ואפרש בו מה שאפרש בפאה מעניין קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו. לפי שהכתוב שממנו למדנו לפאה שיש בה קיום עשה הוא אמרו יתעלה: "לעני ולגר תעזב אתם" – וזה נאמר בפאה ובלקט ובפרט ובעוללות. אמר: "לא תכלה פאת שדך, ולקט קציך לא תלקט, וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם". ואמר עוד בעומר השכחה: "לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וכיון שמצאנו לשון הגמרא שהפאה היא לאו שנתק לעשה ולמדו על עשה שבה ממה שאמר: "לעני ולגר תעזב אתם", משמע שכל אלו חמשת הלאווין לאו שנתק לעשה, וכל זמן שקיים עשה שבה – אינו לוקה, כמו שזכרנו; ואם נבצר ממנו קיום עשה שבה – לוקה. וכל זמן שאפשר לו לקיימו, אף על פי שלא קיימו עתה – אינו לוקה, אלא נצווהו לקיימו בלבד עד שנדע שכבר אי אפשר ושעבר על הלאו ולא נשארה שום אפשרות לקיום עשה שבו – אז לוקה. ודע עניין זה והבינהו. המצווה הרט"ו האזהרה שהוזהרנו מלזרוע כלאים. והוא אומרו יתעלה: "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט). וכלאי זרעים אלו אין איסור לזרעם אלא בארץ ישראל, והזורעם שם – חייב מלקות דאוריתא; ובחוצה לארץ מותר. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים. המצווה הרט"ז האזהרה שהוזהרנו מלזרוע תבואה בכרם, וכן שאר ירקות. ומין זה מן הכלאים נקרא: כלאי הכרם. והוא אומרו יתעלה: "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט). ולשון ספרי: "לא תזרע כרמך כלאים" – מה אני צריך, והלא כבר נאמר: "שדך לא תזרע כלאים", וזה כולל בלי ספק הכרם והזרעים? אמרו: מלמד שכל המקיים כלאים בכרם – עובר בשני לאווין. ודע שאין כלאי הכרם אסורים מן התורה אלא בארץ ישראל, והזורעם בארץ ישראל – לוקה מלקות דאוריתא, ובתנאי שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד. ומדרבנן אסור לזרעם גם בחוצה לארץ, והזורע בחוצה לארץ חטה ושעורה וחרצן במפלת יד – לוקה מדרבנן. אבל הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום, והאזהרה על כך נכלל בכלל אמרו: "שדך לא תזרע כלאים". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת כלאים. המצווה הרי"ז האזהרה שהוזהרנו מלהרביע כלאי בהמה, והוא אומרו: "בהמתך לא תרביע כלאים" (ויקרא יט, יט), ואם הרביע בהמה – לוקה, ובתנאי שירכיב בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת, ובפירוש אמרו בנואפים: עד שיראו כשהם מנאפין. ובכלאים: עד שיכניס כמכחול בשפופרת, ואז ילקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מכלאים. המצווה הרי"ח האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה בכלאי בהמה ביחד, והוא אומרו: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י). ואם עשה בהם מלאכה, כגון שחרש בהם או דש או הנהיגם יחד – לוקה, שנאמר 'יחדו' הכוונה בזה שלא יאחדם ביחד בשום מלאכה מן המלאכות. מן התורה אינו חייב מלקות אלא על שני מינים: שאחד מהם בהמה טהורה והאחר בהמה טמאה כשור וחמור, שאם חרש בהם או משך או הנהיג – לוקה; אבל מדרבנן לוקה על כל שני מינים שיהיו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מכלאים. המצווה הרי"ט האזהרה שהוזהרנו מלמנוע את הבהמה מלאכול מן הדבר שהיא עושה בו בשעת מלאכתה כגון שתדוש תבואה או תישא תבן על גבה, אין מונעים אותה מלאכול ממנו. והוא אומרו יתעלה: "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה, ד). ונתבאר שאחד השור ואחד כל בהמה לחסימה אלא שדבר הכתוב בהווה. ובין בדישה בין בשאר מלאכות אין מונעים אותה מלאכול בשעת מלאכה מן הדבר שהיא עושה בו, וכל זמן שמנעה – לוקה, ואפילו חסמה בקול. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מבבא מציעא. המצווה המשלימה ר"כ האזהרה שהוזהרנו מלעבוד את הארץ בשנה שביעית. והוא אומרו יתעלה: "שדך לא תזרע" (ויקרא כה, ד). והעובר על זה – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שביעית. המצווה הרכ"א האזהרה שהוזהרנו מלעבד את האילן בשנה שביעית. והוא אומרו יתעלה: "וכרמך לא תזמר" (שם). וגם העובר על זה – חייב מלקות. ולשון ספרא: "הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם, מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אני אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת שביעית. המצווה הרכ"ב האזהרה שהוזהרנו מלקצור מה שהצמיחה האדמה מעצמה בשנה השביעית כדרך שאנו קוצרים כל שנה. ופירוש דבר זה, שאנו הזהרנו מעבודת האדמה ועבודת האילנות בשנת השמיטה, כמו שהזכרנו לעיל. והדבר שהצמיחה האדמה ממה שנזרע בה בשנה הששית והוא הנקרא: ספיח - מותר לאכלו בשנה שביעית, אבל אין מותר לקצרו אלא בשינוי מן הרגיל. והוא אומרו יתעלה: "את ספיח קצירך לא תקצור" (שם, ה), אין כוונתו שלא יקצרנו כלל לפי שכבר אמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם, ו), אלא כוונתו: לא תקצרנו כדרך שקוצרים תבואת שאר שנים, כי אם כמי שקוצר דבר שהוא הפקר, בלי הכנה ובלי התכוננות, כמו שנבאר. המצווה הרכ"ג האזהרה שהוזהרנו מלאסוף גם מה שמצמיחים האילנות מן הפירות בשנה שביעית כדרך שאנו אוספים פירות כל שנה, אלא נעשה בכך שינוי כדי להראות שהוא הפקר. והוא אומרו יתעלה: "ואת ענבי נזירך לא תבצר" (שם ה). בא הפירוש: "לא תבצר כדרך הבוצרים. ומכאן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצין אותן במקצה, אבל קוצה הוא בחרבה; ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בערבה; ואין עושין זיתים בבד ובקטבי, אבל כותש הוא ומכניס לבודדה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם שלפניה במסכת שביעית. המצווה הרכ"ד האזהרה שהוזהרנו על עבודת הארץ בשנת היובל. והוא אומרו בה: "לא תזרעו" (שם, יא), כמו שאמר בשמיטה: "שדך לא תזרע". וכשם שאסורה בשמיטה בין עבודת הארץ בין עבודת האילן, כך היובל, ולפיכך אמר "לא תזרעו", בלשון כללי, לכלול הארץ והאילן. וגם העובר על זה – לוקה. המצווה הרכ"ה האזהרה שהוזהרנו מלקצור ספיחי שנת יובל כשאר השנים כדרך שביארנו בשנה שביעית. והוא אומרו יתעלה: "ולא תקצרו את ספיחיה" (שם, יא). המצווה הרכ"ו האזהרה שהוזהרנו גם כן מלאסוף פירות האילן בשנת היובל כדרך שאנו אוספים בשאר השנים, והוא אומרו: "ולא תבצרו את נזריה" (שם), כדרך שביארנו בשנה שביעית. ובספרא אמרו: "לא תקצרו ולא תבצרו – כשם שנאמרו בשביעית, כך נאמר ביובל", כלומר: שהדין בכל הלאווין האלה שווה. ודיני השמיטה והיובל כולם אינם חובה אלא בארץ ישראל. המצווה הרכ"ז האזהרה שהוזהרנו מלמכור אדמותינו בארץ כנען לצמיתות, והוא אומרו: "והארץ לא תמכר לצמתת" (שם, כג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף ערכין. המצווה הרכ"ח האזהרה שהוזהרנו מלמכור מגרשי הלוויים והוא אומרו: "ושדה מגרש עריהם לא ימכר" (שם, לד). ואתה יודע לשון התורה שנותנים ללויים ערים ומגרש ושדה מגרש, כלומר: אלף אמה מגרש ואלפים אמה חוצה להם לשדות וכרמים, כמו שנתבאר במסכת סוטה, ובאה האזהרה ללויים מלשנות את הגבולות האלה לבל יעשו את העיר מגרש ולא המגרש עיר, ולא השדה מגרש ולא המגרש שדה, והוא אומרו: 'לא ימכר'. בא בקבלה שענינו: לא ישנה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף ערכין. המצווה הרכ"ט האזהרה שהוזהרנו מלעזוב את הלוויים ולהתעלם מהם מלתת מתנותיהם בשלמות ומלשמחם ברגל, והוא אומרו: "השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך" (דברים יב, יט). ולשון ספרי: "השמר – בלא תעשה, פן תעזב – בלא תעשה". המצווה המשלימה ר"ל האזהרה שהוזהרנו מלתבע את החובות בשנת השמטה, אלא ישמטו לגמרי. והוא אומרו יתעלה: "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו" (שם טו, ב), וזה אינו חובה מן התורה אלא בארץ ישראל בזמן שיש שם שמטת קרקע, כלומר: היובל אבל מדרבנן דבר זה חובה בכל מקום ובכל זמן ואסור לתבוע החוב שעברה עליו שביעית אלא ישמט. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מסכת שביעית. המצווה הרל"א האזהרה שהוזהרנו מלהמנע מלהלוות זה לזה בגלל השמיטה שלא ישמט החוב, לפי שהכתוב הזהיר מ[חשש] זה ואמר: "השמר לך פן יהיה דבר וגו'" (שם, ט). ולשון ספרי: "השמר – בלא תעשה, פן יהיה – בלא תעשה", כלומר: שני לאווין אלו באו בעניין זה, זה אחר זה לחיזוק. המצווה הרל"ב האזהרה שהוזהרנו מלהמנע מלתת צדקה ורווחה לעניים מאחינו אחרי שנדע דחק מצבם ושיש לנו יכולת לתמך בהם והוא אומרו יתעלה: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (שם, ז). וזו אזהרה מלהתנהג במידת הקמצנות והציקנות עד שנמנע מלתת לראוי לו. המצווה הרל"ג האזהרה שהוזהרנו מלשלח עבד עברי בידים ריקניות מעבודתנו בצאתו בן חורין בסוף שש שנים; אלא בהכרח נעניק לו דבר מרכושנו. והוא אומרו יתעלה: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם" (שם, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: מצוות הענקה, בריש מסכת קידושין. המצווה הרל"ד האזהרה שהוזהרנו מלתבוע את הלווה אם נדע שאינו יכול לפרוע חובו. והוא אומרו יתעלה: "לא תהיה לו כנושה" (שמות כב, כד). ובגמרא בבא מציעא אמרו: "מנין לנושה בחברו מנה ויודע בו שאין לו, שאסור לעבור לפניו? תלמוד לומר: 'לא תהיה לו כנושה'". ובמכלתא: "לא תהיה לו כנושה – שלא תראה לו בכל זמן". ודע שלאו זה כולל גם את התובע חוב הריבית, ולפיכך אמרו, שהמלווה בריבית עובר גם על אמרו יתעלה: "לא תהיה לו כנשה", כמו שאבאר לקמן. המצווה הרל"ה האזהרה שהוזהרנו מלהלוות בריבית. והוא אומרו יתעלה: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמריבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה, לז). ושני לאווין אלו באו בעניין אחד לחיזוק, שהמלווה בריבית יהיה עובר בשני לאווין. לא שהם שני עניינים, לפי שהנשך הוא הריבית והריבית הוא הנשך. ובגמרא בבא מציעא אמרו: "אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולמה חילקו הכתוב? לעבור עליו בשני לאווין". ושם אמרו: "דאוריתא נשך ותרבית חדא מלתא ננהו". ועוד אמרו שם: "השתא דכתיב 'את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית' – קרי ביה: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך", ויהיה כל המלווה בריבית כסף או פירות עובר על שני לאווין, נוסף על שאר לאווין שבאו גם כן במלווה, לחיזוק, לפי שכבר נכפל לאו זה בלשון אחר, ואמר: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" (שם, לו). ונתבאר בגמרא בבא מציעא, שגם לאו זה למלווה הוא, אלא שכל אלו לאוי יתירי, כמו שביארנו בכלל התשיעי, לפי שכולם נכפלו בעניין אחד, והוא שהוזהר המלווה מלהלות בריבית. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מבבא מציעא. המצווה הרל"ו האזהרה שהוזהר גם הלווה מללוות בריבית. לפי שאילו לא בא לאו ללווה מללוות בריבית היה אפשר לסבר שיהא המלווה עובר מפני שהוא חומס ואין הלווה עובר, כי הוא רק הסכים להיות נחמס, והיה זה דומה לאונאה שעובר המאנה, לא המתאנה. לפיכך בא הלאו גם ללווה שלא ילווה בריבית. והוא אומרו יתעלה: "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל" (דברים כג, כ), ובא הפירוש: לא תנשך לאחיך. ובפירוש אמרו בגמרא בבא מציעא: "לווה עובר משום 'לא תשיך' ומשום 'ולפני עוור לא תתן מכשל'" (ויקרא יט, יד), כמו שנבאר כשנזכיר אותה מצווה. המצווה הרל"ז האזהרה שהוזהרנו מלהתעסק בהלוואת הריבית בין הלווה והמלווה, שלא נערב לאחד מהם ולא נעיד להם, ולא נכתוב ביניהם שטר במה שהסכימו עליו מעניני הריבית. והוא אומרו יתעלה: "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד). ולשון גמרא בבא מציעא: "ערב ועדים אינם עוברין אלא משום: 'לא תשימון עליו נשך'". ושם נתבאר שהסופר כעדים וכערב. ועוד נתבאר שם, שלאו זה, שהוא "לא תשימון עליו נשך", אף על פי שבא במתעסקים ביניהם – הרי הוא כולל גם את המלווה, ולפיכך יהיה המלווה בריבית עובר על ששה לאווין: האחד – לא תהיה לו כנשה, והשני – את כספך לא תתן לו בנשך, והשלישי – ובמריבית לא תתן אכלך, והרביעי – אל תקח מאתו נשך, והחמישי – לא תשימון עליו נשך, והששי – ולפני עור לא תתן מכשל. ושם אמרו: "ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה, והלווה, הערב, והעדים; וחכמים אומרים: אף הסופר – עוברין על בל תתן, ועל בל תקח ממנו, ועל לא תהיה לו כנשה, ועל לא תשימון עליו נשך, ועל ולפני עור לא תתן מכשל". ובגמרא: "אמר אביי: מלווה עובר בכלן, לוה עובר משום לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשל; ערב ועדים אין עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך". והעובר על לאו זה - אם היא ריבית קצוצה – מוציאים אותה מידו ומחזירים לזה שממנו נלקחה הריבית. המצווה הרל"ח האזהרה שהוזהרנו מלעשוק שכיר ומלאחר שכרו, והוא אומרו: "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט יג). במה דברים אמורים? אם הוא שכיר יום שהוא גובה כל הלילה, שנאמר: 'עד בקר'; ואם הוא שכיר לילה – גובה כל הלילה וכל היום שלא תשקע החמה אלא כשכבר קבל שכרו, והוא אומרו: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד, טו). ולשון המשנה: "שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום", ואין אלו שתי מצוות, אלא מצווה אחת היא, ובא בה שני לאווין להשלים דין המצווה, והוא שמשני לאווין אילו ידענו מתי הוא זמן הגביה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא, ושם נתבאר שזה מיוחד בשכיר ישראל בלבד, שאם אחר שכרו – עובר בלא תעשה; אבל שכיר גוי – עובר עליו בעשה והוא אומרו: "ביומו תתן שכרו". המצווה הרל"ט האזהרה שהוזהרנו מלמשכן את החייב במו ידינו אלא בפקודת הדין ועל ידי שלוחו, ולא שנכנס אנחנו לבית החייב בעל כורחו ונמשכננו. והוא אומרו יתעלה: "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (שם, י). ולשון המשנה: "המלווה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר: 'בחוץ תעמד'" (שם, יא). ולאו זה נתק לעשה. והוא אומרו יתעלה: "השב תשיב לו את העבוט" (שם, יג), וכך נתבאר בגמרא מכות. ודע שאם לא החזירו ולא קיים עשה שבה – חייב מלקות ומשלם דמי המשכון, כמו שנתבאר בסוף מכות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא. המצווה המשלימה ר"מ האזהרה שהוזהרנו מלמנוע המשכון מבעליו בשעה שהוא צריך לו, אלא נחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, כמו שאמרה המשנה: "מחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום". והלאו שבא בעניין זה הוא אמרו יתעלה: "לא תשכב בעבטו" (שם, יב). ולשון ספרי: "לא תשכב ועבוטו עמך". אלא מחזיר לו מה שאי אפשר לו בלעדיו מחמת עוניו כמו שבאר ואמר: "כי היא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו". (שמות כב, כו). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא. המצווה הרמ"א האזהרה שהוזהרנו מלמשכן אלמנה בין עניה בין עשירה, והוא אומרו: "ולא תחבל בגד אלמנה" (דברים כד, יז). ולשון המשנה: "אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, שנאמר: 'ולא תחבל בגד אלמנה'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא. המצווה הרמ"ב האזהרה שהוזהרנו מלמשכן כלים שמשתמשים בהם בני אדם בהכנת מזונותיהם, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבישול וכלי שחיטת בעלי החיים וזולתם ממה שכוללו שם דבר שעושים בו אוכל נפש. והוא אומרו יתעלה: "לא רחים ורכב בלבד, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר: 'כי נפש הוא חובל'". ונשאר שנבאר לך כאן אומרם: "וחייב על הרחים בפני עצמן ועל הרכב בפני עצמו". ועניין דבר זה, שכל הממשכן כלי שעושין בו אוכל נפש – הרי זה עובר על מצוות לא תעשה, כמו שנתבאר; ואם משכן כלים רבים שכל אחד מהם עושין בו אוכל נפש – חייב על כל כלי וכלי, כגון שמשכן כלי טחינה וכלי אפיה וכלי לישה. וזה ממה שאין צריך לבארו, לפי שהוא דומה למי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי שהוא עובר על כל בגד ובגד. אבל עניין הדבר במי שחבל שני כלים שבשניהם יחד נעשה אוכל נפש ואין אחד מהם מספיק לעשיית אוכל נפש בלעדי האחר, האם נאמר כיון שאין האוכל נעשה אלא בשניהם יחד – הרי הם ככלי אחד ויהיה חייב משום כלי אחד; או כיון שהם שני כלים – חייב על כל אחד ואחד לבדו. לפיכך ביארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים, אף על פי שבשניהם יחד נעשית המלאכה כמו רחים ורכב, שאין טוחנים באחד מהם בלעדי האחר, שאם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל ערבת הלישה וסכין השחיטה שהם שני כלים שכל אחד מהם עומד למלאכתו, וזהו עניין אומרם: וחייב משום שני כלים, לא שהן שתי מצוות. וזה לשון ספרי בעניין זה שבארתי לך, אמרו: "מה רחים ורכב מיוחדין שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו". עניין הדבר ובאורו: אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ואם עבר ומשכן – מוציאים מידו ומחזירים למשתמש בו. ואם אבד או נשרף קדם שיחזירנו – לוקה. וכך הדין בבגד אלמנה, וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא. המצווה הרמ"ג האזהרה שהוזהרנו מלגנוב אדם מישראל. והוא אומרו בעשרת הדברות: "לא תגנב" (שמות כ, טו) ולשון המכילתא: "הרי אזהרה לגונב נפש". ובגמרא סנהדרין: "אזהרה לגונב נפשות מנין? ר' יאשיה אומר: מ'לא-תגנב', ר' יוחנן אומר: מ'לא ימכרו ממכרת עבד' (ויקרא כה, מב) ולא פליגי: מר קא חשב לאו דגנבה ומר קא חשב לאו דמכירה", לפי שאין עונשים אותו על כך עד שיגנוב וימכור, וכשיעבור על שני לאווין אלו – חייב חנק. אמר יתעלה: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז) וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפי"א מסנהדרין. המצווה הרמ"ד האזהרה שהוזהרנו מלגנוב ממון, והוא אומרו: "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא) ובמכלתא: "לא תגנבו – הרי אזהרה לגונב ממון". והעובר על לאו זה – חייב בתשלומין שהזכיר הכתוב: או תשלומי כפל, או תשלומי ארבעה וחמישה, או החזרת הקרן בלבד. ובספרא: "לפי שנאמר בגנבה: 'שנים ישלם' (שמות כב, ג) למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר: 'לא תגנבו' על מנת למקט" כלומר: כדי להרגיז את הנגנב ולהביאו במבוכה, ואחר כך תחזיר לו: ",לא תגנבו' על מנת לשלם לו תשלומי ארבעה וחמשה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מבבא קמא. המצווה הרמ"ה האזהרה שהוזהרנו מלגזול והיא לקיחת דבר שאין לנו זכות בו באונס ובחוזקה בגלוי. והוא אומרו יתעלה: "לא תגזל" (ויקרא יט, יג). וכך פירשו בעלי הקבלה: "לא תגזל" – כעניין שנאמר: "ויגזל את החנית מיד המצרי" (שמואל-ב כג, כא). ולאו זה נתק לעשה והוא אומרו: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג) אלא שאפילו ביטל עשה שבה – אינו לוקה, שאין אדם לוקה ומשלם, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין; שאם שרף את הגזלה או זרקה לים – משלם מה שהייתה שווה; ואם כפר בה ונשבע – מוסיף חמש ומקריב אשם, כמו שנתבאר במקומו, וכן נתבאר בסוף מכות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' ופרק י' מבבא קמא. המצווה הרמ"ו האזהרה שהוזהרנו מלגנוב גבולות הקרקעות, והוא שלא נשנה את הגבול שבינינו לבין זולתנו עד שיהא אפשר לטוען לטעון [לעצמו] את קרקע זולתו. והוא אומרו יתעלה: "לא תסיג גבול רעך', ובספרי אמרו: לא תשיג גבול רעך, והלא כבר נאמר: 'לא תגזל'. ומה תלמוד לומר 'לא תסיג'? מלמד שכל העוקר תחומו של חברו – עובר בשני לאווין. יכול אף בחוצה לארץ? תלמוד לומר: 'בנחלתך אשר תנחל בארץ' (שם). בארץ ישראל עובר בשני לאווין; בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד" – כלומר: לא תגזל. הנה נתבאר שלאו זה אינו אלא בארץ ישראל. המצווה הרמ"ז האזהרה שהוזהרנו מלהשתלט על החובות הקבועים עלינו לבל נחזיק בהם ולא נשלמם. והוא אומרו יתעלה: "לא תעשק את רעך ולא תגזל" (ויקרא יט, יג). והוא שהגנבה היא לקיחת דבר של הזולת בתחבולה ובהסתר, והזהרנו ממעשה זה באמרו: "לא תגנבו", כמו שביארנו; והגזל הוא לקיחת דבר של הזולת באונס וחזקה בגלוי כמו שעושים שודדי הדרכים, והזהרנו גם על מעשה זה באמרו: "לא תגזל"; והעשק הוא שיהא לזולתך אצלך חוב מסוים, כלומר: שנקבע לו אצלך ובאחריותך ממון ואתה מחזיק בו ואינך מוסרו לו בין דרך אונס בין שלא דרך אונס, אלא בלך ושוב או ברמיה. הזהרנו גם על מעשה זה באמרו יתעלה: "לא תעשק את רעך". ובפירוש אמרו בספרא: "לא תעשוק – עושק שהוא של ממון, ואיזה? זה הכובש שכר שכיר" וכן כל הדומה לו. והמשיל בשכר שכיר, לפי שהוא חוב הקבוע עליך אף על פי שלא מסר לך ממון משלו ולא בא לידך אתה ממנו שום ממון, ואף על פי כן, כיון שנקבע לו אצלך חוב הזהרת מלהחזיק בו. וכבר נכפל הלאו בעניין זה והביא לדוגמא דבר זה בעצמו ואמר: "לא תעשק שכיר" (דברים כד, יד), ענינו: לא תעשוק את השכיר לפי שהוא עני ואביון, כדרך שאמר בו: "ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא" (שם, טו). ולשון ספרי: "לא-תעשק שכיר ועני ואביון', והלא כבר נאמר: 'לא תגזל? מלמד שכל הכובש שכר שכיר – עובר משום בל תעשק, ובל תגזל, ובל תלין פעלת שכיר, ומשום ביומו תתן שכרו". ושם אמרו בפירוש עניין אמרו "עני ואביון" אמרו: "ממהר אני להפרע על ידי עני ואביון". והעובר על העשק דינו בעונש ודין הגזלן שווה. אמר יתעלה: "וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה, כא). המצווה הרמ"ח האזהרה שהוזהרנו מלכפור בחובות שאנו חייבים ובפקדונות שהפקדו אצלנו, והוא אומרו: "ולא תכחשו" (שם יט, יא), ונתבאר שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא: "לפי שנאמר: 'וכחש בה ונשבע על שקר' (שם ה, כב) למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר: 'לא תכחשו'". וכבר ידעת שהכופר בפיקדון פסול לעדות אף על פי שלא נשבע, לפי שעבר על אמרו יתעלה: "לא תכחשו". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת שבועות. המצווה הרמ"ט האזהרה שהוזהרנו משבועת שקר שאנו נשבעים לכפור חוב הקבוע עלינו, והוא אומרו: "ולא תשקרו איש בעמיתו" (שם יט, יא), כגון: אם כפר בפיקדון – הרי עבר על אמרו יתעלה: 'לא תכחשו'; ואם נשבע על כפירתו – עבר על אמרו: 'לא תשקרו'. ובספרא: ",ולא תשקרו' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'ונשבע על שקר' למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר: 'לא תשקרו'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' משבועות. ושם נתבאר שהנשבע שבועת שקר על כפירת ממון – עובר בשני לאווין: משום "לא תשבעו בשמי לשקר" (שם, יב) ומשום "לא תשקרו איש בעמיתו". המצווה המשלימה ר"נ האזהרה שהוזהרנו מלהונות זה את זה במסחר בשעת מקח וממכר. והוא אומרו יתעלה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (שם כה, יד). ובספרא אמרו: "אל תונו איש את אחיו – זו אונאת ממון". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מבבא מציעא. המצווה הרנ"א האזהרה שהוזהרנו מלהונות זה את זה בדברים, והוא שנאמר לו דברים המדאיבים אותו ומעליבים אותו ולא יוכל לאושש עצמו מהם, כגון שקדמו לו מעשי נעורים ושב מהם, ונאמר לו: תודה לה' שהעבירך מדרך פלונית אל דרך טובה זו, וכיוצא בכך מאמירה פוגעת של מומים מכאיבים. והוא אומרו יתעלה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך" (שם, יז), אמרו: זו אונאת דברים. ולשון ספרא: "כשהוא אומר 'ולא תונו איש את עמיתו' – הרי אונאת דברים אמורה. כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים וגו', היו חלאים וכו' ראה חמרים וכו', לא יאמר לו בכמה חפץ זה וגו'". ואמרו: "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר: "ויראת מאלהיך'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מבבא מציעא. המצווה הרנ"ב האזהרה שגם הוזהרנו מלהונות את הגר בדברים. והוא אומרו יתעלה: "וגר לא תונה" (שמות כב, כ). ולשון המכילתא: "וגר לא תונה" – בדברים. ונכפל הלאו ואמר: "לא תונו אתו" (ויקרא יט, לג). וספרא: "שלא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה". המצווה הרנ"ג האזהרה שהוזהרנו מלהונות גר צדק ומלהזיקו במקחו וממכרו, והוא אומרו: "ולא תלחצנו" (שמות שם). ולשון המכילתא: "ולא תלחצנו – בממון". וכבר נתבאר בגמרא בבא מציעא שהמאנה את הגר עובר משום "לא תונו איש את אחיו", ומשום "וגר לא תונה" (שם). וכן הלוחצו – עובר משום "[ו]לא תלחצנו" (שם), נוסף על הלאו הכוללו עם כל ישראל, כלומר: אונאת ממון. המצווה הרנ"ד האזהרה שהוזהרנו מלהחזיר עבד שברח לארץ ישראל אל אדוניו, אף על פי שאדוניו ישראלי, כיון שברח מחוצה לארץ, לארץ ישראל - אין מחזירים אותו לו, אלא משחררו וכותב עליו את דמיו חוב. והוא אומרו יתעלה: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז). ונתברר בפרק ד' מגיטין, שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר, שיהא הדין בו שיכתוב שטר בדמיו ויכתוב לו גט חרות ולא יוחזר לעבדות כלל, כיון שבא להסתופף בארץ הטהורה הנבחרת לעם הנעלה. ושם נתבארו דיני מצווה זו. המצווה הרנ"ה האזהרה שהוזהרנו מלהונות העבד הזה שברח אלינו. והוא אומרו יתעלה: "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר [באחד שעריך] בטוב לו לא תוננו" (שם, יז). ולשון ספרא: גם בו: "לא תוננו – זו אונאת דברים". כי כמו שהוסיף יתעלה לאו באונאת הגר מחמת שפלות נפשו וגרותו הוסיף גם לאו שלישי באונאת העבד שנפשו שפלה ונמוכה יותר מן הגר. שלא תאמר: זה עבר לא יקפיד על אונאת דברים. וברור שעבד זה שדיבר בו הכתוב, וכן גר זה שהזהיר מלהונותו הם שקבלו עליהם את התורה, כלומר: גרי צדק. המצווה הרנ"ו האזהרה שהוזהרנו מלהכביד על היתומים והאלמנות. והוא אומרו יתעלה: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב, כא). לאו זה כולל שלא יכביד עליהם לא בדיבור ולא במעשה, אלא ידבר עמהם דברים רכים ביותר ובנחת, ויתעסק עמהם בדרך הטובה ביותר, ויתייחס אליהם ביחס טוב ביותר ויתכוון להפליג בכל זה. ומי שלא נזהר באחד מכל אלו הרי עבר על לאו זה. וכבר ביאר יתעלה עונש העובר על לאו זה והוא אומרו יתעלה: "וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'" (שם כג). המצווה הרנ"ז האזהרה שהוזהרנו מלהעביד עבד עברי בעבודות שיש בהן זלזול גדול והשפלה, שבכמותן עובד עבד כנעני. והוא אומרו יתעלה: לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה, לט). ובספרא: "שלא יטול אחריך בלינטא ולא יטול לפניך כלים למרחץ". ולינטא מחצלת קטנה שיושב עליה כשייגע בהתעמלות, ולוקח אותה העבד ומוליכה אחר אדוניו. וכן כל הדומה לעבודות אלו מזהר מלהטילן על עבד עברי, אלא רק ישמשנו בדברים שמשמש בהם השכיר והפועל שהסכים עמו לעשות לו עבודה מסוימת, אמר ה': "כשכיר כתושב יהיה עמך" (שם ט). המצווה הרנ"ח האזהרה שהוזהרנו מלמכור עבר עברי כדרך שנמכרים העבדים והוא: שיעמוד במקום מכירת העבדים ויכריזו עליו ויעלו הקונים את דמיו זה על זה – אין עושין כן בשום פנים, אלא בהצנע ובדרך נאה. והוא אומרו יתעלה באזהרה על כך: "לא ימכרו ממכרת עבד" (שם, מב). ולשון ספרא: "לא ימכרו ממכרת עבד – שלא יעשה סמטא ויעמידו על אבן הלקח" ובכלל לאו זה בלי ספק אזהרה לגונב נפש מישראל, לפי שאם מוכרו הרי הוא מוכרו כאילו הוא עבד כנעני ונמצא עובר על אמרו: "לא ימכרו ממכרת עבד"; וכבר הזכרנו את זה לעיל, ובאר הכתוב שהוא נהרג. ודיני מצווה זו עם שלפניה מבארים בגמרא קדושין בפרק א'. המצווה הרנ"ט האזהרה שהוזהרנו מלהעביד עבד עברי בדבר שאין לנו צורך בו וזהו הנקרא "עבודת פרך". והוא אומרו יתעלה: "לא תרדה בו בפרך" (שם, מג) ולא נעבידנו אלא כשיכריחנו הצורך לעשיית אותה עבודה אז נטיל אותה עליו. ולשון ספרא: "לא תרדה בו בפרך – שלא תאמר לו הרם את הכוס הזה והוא אינו צריך לו", וכן כל הדומה לזה. ואמנם הביאו משל מן הקלה ביותר שבמלאכות והפשוטה שבהן, ואף על פי כן אינו מותר אלא בשעת הצורך. המצווה המשלימה ר"ס [אסור לגוי להעביד עבד עברי בפרך] האזהרה שהוזהרנו מלהניח גוי הגר בארצנו שיעביד בפרך עבד עברי שמכר לו את עצמו. והוא אומרו יתעלה: "לא ירדנו בפרך לעיניך" (שם, נג), ולא נאמר הואיל ועבד זה פשע בעצמו ומכר עצמו לגוי נעזבנו לקבל פרי מעשיו, אלא נפקח על הגוי בכך ונמנענו מלהעבידו עבודת פרך. ולשון ספרא: "לא ירדנו בפרך לעיניך – אין אתה מצווה אלא לעיניך", כלומר: שאינך מחייב לפקח עליו בביתו אם הוא מעבידו עבודת פרך או לא, אלא כל זמן שנראהו שהוא עושה זאת נזהירנו עליו. המצווה הרס"א האזהרה שהוזהר קונה אמה עבריה מלמוכרה לזולתו. והוא אומרו יתעלה: "לא ימשל למכרה בבגדו בה" (שמות כא, ח). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בריש קידושין. המצווה הרס"ב האזהרה שהוזהר קונה אמה עבירה מלהציק לה אם נשאה. כוונתי באומרי להציק לה, שלא יצמצם לה מזונותיה או כסותה ולא יזניחנה מעונתה כדי להציק לה ולצערה. והוא אומרו יתעלה: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שם, י). ולאו זה בעצמו, כולל כל הנושא בת ישראל שלא יציק לה באחד משלושת הדברים האלה כדי לצערה ולענותה. והוא אומרו יתעלה באמה עבריה שהזהיר מלמנוע ממנה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, כמשפט הבנות יעשה לה (שם, ט), מכאן למדנו שמשפט הבנות הוא: שלא ימנע שאר כסות ועונה, והוא אומרם במכילתא: "וכי מה למדנו למשפט הבנות מעתה? הרי זה בא ללמד ונמצא למד. ושם אמרו: "שארה – אלו מזונותיה; כסותה – כמשמעו; עונתה – דרך ארץ". המצווה הרס"ג האזהרה שהוזהרנו מלמכור אשת יפת תואר אחרי בעילתה באותה הפעם שבא עליה בשעת כבוש העיר, כמו שנתבאר במקומו. והוא אומרו יתעלה: "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף" (דברים כא, יד). המצווה הרס"ד האזהרה שהוזהרנו גם כן מלהעביד יפת תואר אחר בעילתה. כוונתי באמרי "להעבידה": שלא יעשנה שפחה ויניחנה אצלו כשאר השפחות העובדות דרך שפחות. והוא אומרו יתעלה: "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (שם). ולשון ספרי: "לא תתעמר בה – שלא תשתמש בה". הנה נתבאר לך ששני לאווין אלו מזהירים על שני ענינים נפרדים, והם: - שהזהר מלמכרה לזולתו - וגם מלהשאירה אצלו דרך שפחות, אלא כמו שציווה יתעלה: "ושלחתה לנפשה". וכך פירשו במה שנאמר" בגונב נפש "והתעמר בו ומכרו" (שם כד, ז), אמרו: משיכניסו לרשותו וישתמש בו. וכבר נתבארו דיני יפת תאר בתחילת קידושין. המצווה הרס"ה [לא תחמוד] האזהרה שהוזהרנו מלהעסיק מחשבותינו בתחבולות איך לרכוש קנין זולתנו מאחינו, וזהו אמרו יתעלה: "לא תחמד בית רעך" (שמות כ, יז). ולשון המכילתא: "לא תחמד – או אפילו חימוד בדיבור? תלמוד לומר: 'לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך' (דברים ז, כה), מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן נמי עד שיעשה מעשה". הנה נתבאר לך שלאו זה מזהיר מלעשות תחבולות כדי שנשיג לעצמנו דבר שחמדנו מרכוש אחינו, ואפילו בקניה ומתן דמים מרבים – שכל זה עברה על "לא תחמד". המצווה הרס"ו האזהרה שהוזהרנו מלתלות מחשבותינו בחימוד רכוש זולתנו ולהתאוות לו, לפי שזה יביא לידי עשיית תחבולה לרכישתו, וזהו לשון הלאו שבא בעניין זה. אמר: "ולא תתאווה בית רעך" (שם ה, יח). ואין שני הלאווין עניין אחד, אלא הלאו הראשון והוא "לא תחמד", מזהיר מלרכוש קנין זולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו על התאווה והחימוד בלבד. ולשון המכילתא: "לא תחמד בית רעך' ולהלן הוא אומר: 'לא תתאוה בית רעך' – לחייב על התאווה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו". ושם אמרו: "מנין שאם התאווה אדם סופו לחמוד? תלמוד לומר 'לא תתאוה ולא תחמוד'. מנין שאם חמד אדם סופו לגזול? תלמוד לומר: 'וחמדו שדות וגזלו'" (מיכה ב, ב). פירוש דבר זה: שאם ראה דבר יפה אצל אחיו, אם השליט מחשבתו עליו ונתאווה לו – הרי עבר על אמרו יתעלה: "לא תתאוה". ותתחזק בו אהבת אותו הדבר עד שיעשה תחבולה להשיגו, ולא יחדל מלפיסו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר יקר. ואם ישיג דבר זה – הרי עבר גם על "לא תחמד" כשירכוש אותו הדבר שהיה של חברו שלא היה לו עניין במכירתו, אלא שהכביד עליו ועשה תחבולה עד שהשיגו. ונמצא שעבר על שני לאווין, כמו שביארנו. ואם נמנע זה מלמכור ולקבל חליפין מחמת חיבתו לאותו הדבר, הרי אז לוקחו בחזקה ובאונס מחמת התחזקות אהבת אותו הדבר בנפשו, והרי אז עבר גם על "לא תגזל". והתבונן בעניין זה במעשה אחאב ונבות. הנה נתבאר לך ההבדל בין אמרו "לא תתאוה" ובין "לא תחמד". המצווה הרס"ז [לשכיר אסור לאכול במחובר לקרקע] האזהרה שהוזהר השכיר מלאכול בשעת עבודתו מן הדבר שהוא עובד בו אם הוא עובד במחובר לקרקע. והוא אומרו יתעלה: "וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דברים כג, כו), אמרו: "חרמש – לרבות כל בעלי חרמש ובשעת חרמש", כלומר: בזמן הקציר לא תקצור לעצמך. וידוע שפסוק זה לא בא אלא בשכיר ושאמרו "כי תבא" – פירוש כי תבוא שכיר, כמו שאמר התרגום: הרי תתגר. ובפרק ז' מבבא מציעא אמרו: "אלו אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה". ושם נתבארו דיני מצווה זו. המצווה הרס"ח האזהרה שהוזהר השכיר מלקחת ממון מעבידו נוסף על אכילתו. והוא אומרו יתעלה: "ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" (שם, כה). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מבבא מציעא. ושם נתבאר מה שהוא רשאי לאכל ומה שאינו רשאי לאכל; ואם אכלו – הרי עבר על מה שנאמר: "ואל כליך לא תתן". המצווה הרס"ט האזהרה שהוזהרנו מלהתעלם מן האבדה, אלא נקחנה ונחזירנה לבעליה. והוא אומרו יתעלה: "לא תוכל להתעלם" (שם כב, ג). וכבר ביארנו אומרם במכלתא בעניין האבדה: "נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה". ולשון הגמרא: "השב אבדה עשה ולא תעשה הוא". ובמשנה תורה כפל את הלאו בעניין זה ונאמר בו לאו מיוחד והוא אומרו יתעלה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו'" (שם, א). ובספרי: ",לא תראה את שור אחיך' – מצוות לא תעשה ולהלן הוא אומר: 'כי תפגע' (שמות כג, ד) – מצוות עשה" וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ב מבבא מציעא. המצווה המשלימה ר"ע האזהרה שהוזהרנו מלעזוב את הנלכד במשאו מעכב בדרך, אלא נעזרהו ונפרק מעליו עד שיתקן משאו, ונגביה עמו את משאו, או על גבו או על בהמתו, כמו שנתבאר בדיני מצווה זו, והוא אומרו: "וחדלת מעזב לו" (שם, ה). ולשון המכילתא: ",וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו', נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה". ובא עוד לאו מיוחד בעניין זה והוא במשנה תורה: "לא תראה את חמור אחיך וגו'" (דברים כב, ד). וספרי: ",לא תראה את חמוך אחיך' וכו' – מצוות לא תעשה ולהלן הוא אומר: 'כי תראה חמור שנאך' (שמות כג, ה) – מצוות עשה". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפ"ב מבבא מציעא. המצווה הרע"א האזהרה שהוזהרנו מלרמות במדידת הקרקעות ובמידות ובמשקלות, והוא אומרו: "לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה" (ויקרא יט, לה). עניין הפסוק כפי שבא בקבלה: לא תעשו עוול במשפט המידה. והוא אומרם בביאור עניין לאו זה: "'לא תעשו עול במשפט', אם לדין – כבר אמור; אם כן למה נאמר במשפט? מלמד שהמודד נקרא דין". ושם אמרו: "במדה זו מדידת הארץ", כלומר מדידתה ותשברתה שיעשה את זה כפי מה שמחייבים מופתי ההנדסה בדיוק המידות וידיעת הדרכים הנכונים בהם, ואל יעשה את זה בדרכי השערה שאין בהם אמת כדרך שעושים רב הפקידים; ומשקל – כולל המשקלות והמאזנים. המצווה הרע"ב האזהרה שהוזהרנו מלהחזיק משקלות ומידות חסרים אצלנו בבתינו ואף על פי שלא נשתמש בהם במקח וממכר. והוא אומרו יתעלה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" (דברים כה, יג), וכן איפה ואיפה. ולשון גמרא בבא בתרא: "אסור לאדם שישהה מידה חסרה או יתרה בתוך ביתו ואפילו היא עביט של מימי רגלים". ואל תחשוב שאמרו: "לא יהיה לך איפה ואיפה, ולא יהיה לך אבן ואבן" – שתי מצוות, לפי ששני הלאווין נאמרו להשלמת דיני המצווה, כדי לכלול שני מיני המדידה שהם המשקל והמידה, כאילו אמר: לא יהיו לך שתי מדות לא במשקל ולא במידה, כדרך שביארנו במצוות עשה. ואמרו: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן לא יהיה לך איפה ואיפה" כמו אמרו: "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך" (שם כג, כ) שהוא לאו אחד, שכלל בו מינים רבים שדן בכולם עניין אחד עצמו. ואין המצוות מתרבות בכפל "ולא" אם העניין אחד, כמו שהקדמנו בכלל התשיעי. וכבר קדם לך דומה לזה במצווה המשלימה מאתים ממצוות לא תעשה, והוא אומרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר". המצווה הרע"ג האזהרה שהוזהר הדין מלעשות עוון בדין, והוא אומרו: "לא תעשו עול במשפט" (ויקרא יט, טו). ועניין לאו זה שלא יעבור על הגדרים שגדרה תורה בחיוב דבר או בפטור ממנו. המצווה הרע"ד האזהרה שהוזהר הדין מלקחת שוחד מבעלי הדין אפילו לדון בצדק, והוא אומרו: "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח). וכבר נכפל הלאו בעניין זה. ובספרי: "לא תקח שחד אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין. המצווה הרע"ה האזהרה שהוזהר הדין מלשאת פני אחד מבעלי הדין בשעת הדיון אפילו היה אדם נכבד מאוד וגדול המעלה, ואל יכבדנו הדיין אם בא לדין עם בעל דינו ואל יראה שהוא מגדלו ומכבדו. והוא אומרו יתעלה: "[ו]לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו). ובספרא: "שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה היאך אבישנו ואראה בב(ו)שתו, על אחת כמה וכמה שאינו מביישו – לכך נאמר: לא תהדר פני גדול". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין ושבועות. המצווה הרע"ו האזהרה שהוזהר הדיין מלירוא מאדם מזיק בליעל ורע המידות עד שלא יפסוק עליו דין צדק, אלא חייב לפסוק ולא יחוש למה שיקרה לו מן הנזקים מאותו אדם. אמר יתעלה: "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז). ולשון ספרא: "לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרוג את בני, שמא ידליק גדישי, שמא יקצוץ את נטיעותי – תלמוד לומר: לא תגורו מפני איש". המצווה הרע"ז האזהרה שהוזהר הדין מלחמול על המסכן בשעת הדין עד שיזכהו בדבר שאינו מגיע לו, דרך רחמנות, אלא ישווה בין העשיר לעני והאביון ויחייבנו לשלם מה שיטל עליו, והוא אומרו: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג). וכבר כפל את הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו). ולשון ספרי: "שלא תאמר: עני הוא זה הואיל ואני והעשיר הזה חייבין לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות – תלמוד לומר: לא תשא פני דל". המצווה הרע"ח [שלא להטות דין רשע] האזהרה שהוזהר הדין מלהטות את הדין על אחד מבעלי הדין אם ידע שהוא אדם רשע בעל עברות, הזהיר יתעלה מלהענישו בעוות הדין. והוא אומרו יתעלה: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו). ולשון המכילתא: "רשע וכשר עומדין לפניך לדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה הדין עליו – תלמוד לומר: 'לא תטה משפט אבינך בריבו', 'אביון' הוא במצוות", כלומר: אף על פי שהוא אביון במצוות – לא תטה את דינו. המצווה הרע"ט האזהרה שהוזהר הדיין מלחמול על מי שהרג את חברו או חסרו אבר מאבריו, כלומר: בתשלום הקנסות. שלא יאמר: זה עני וקטע את ידו של זה או אבד עינו שלא בכוונה, ויחון וירחם עליו בתשלום דמי הזקו בשלמות. והוא אומרו בזה: "ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא). וכבר נכפל הלאו בזה ואמר: "לא תחוס עינך [עליו] ובערת דם הנקי מישראל" (שם, יג). המצווה המשלימה ר"פ האזהרה שהוזהר הדיין מלהטות בדונו גרים ויתומים, והוא אומרו: "לא תטה משפט גר יתום" (שם כד, יז). הנה נתבאר לך שהמטה משפט אדם מישראל עובר בלאו אחד והוא אומרו: "לא תעשו עוול במשפט" (ויקרא יט, טו); ואם הטה משפט גר – עובר בשני לאווין. ובספרי: "לא תטה משפט גר, מלמד שכל המטה משפט גר – עובר בשני לאווין. ואם היה גר יתום – עובר בשלושה לאווין". המצווה הרפ"א האזהרה שהוזהר הדיין מלשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו, והוא אומרו: "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א). לפי שעל הרוב יהיו דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו – שוא, ולפיכך הוזהר הדיין מלשמוע אותם הדברים כדי שלא יהיה בדעתו מושג בלתי נכון ובלתי אמיתי. ולשון המכילתא: "לא תשא שמע שוא – אזהרה לדין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו; אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדין עד שיהא חברו עמו". ובאזהרה על עניין זה בעצמו אמר: "מדבר שקר תרחק" (שם, ז), כמו שנתבאר בפרק ד' משבועות. ובכלל לאו זה אמרו עוד: אזהרה למספר לשון הרע, ומקבל לשון הרע, ומעיד עדות שקר, כמו שנתבאר במכות. המצווה הרפ"ב האזהרה שהוזהר הדיין מללכת אחר דעת הרוב אם הרוב אדם אחד בלבד. ופירוש העניין הזה, שאם נפלה מחלוקת בין הדיינים בחוטא: מקצתם אמרו שהוא חייב מיתה ומקצתם אמרו שאינו חייב מיתה, והיו המחייבים יתרים במנין על המזכים איש אחד – אסור להרוג אותו החוטא, והזהיר ה' את הדין מלהרגו עד שיהו המחייבים יתרים על המזכים – שנים. והוא אומרו: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" (שם, ב), כלומר: לא תלך אחר כל רוב שיארע, בגזר דין המוות, וזהו עניין אמרו במיוחד "לרעות". ולשון המכילתא: "אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהא חייב – תלמוד לומר: לא תהיה אחרי רבים לרעת". ושם אמרו: "הטותך לטובה על פי אחד, הטותך לרעה על פי שנים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מסנהדרין. המצווה הרפ"ג האזהרה שהוזהר הדיין מלילך אחר סברת דיין אחר, דרך הסמכות עליו בחיוב המחייב או זיכוי הזכאי, בלי שיבחון הדבר בעצמו לפי חקירתו וסברתו מתוך יסודות הדין. והוא אומרו: "ולא תענה על רב לנטת" (שם). הכוונה בזה: אל תבקש בריב, הנטיה בלבד, והוא: שתטה עם הרוב או עם הגדולים, ותשתוק ממה שיש בדעתך באותו הדין. ולשון המכילתא: "לא תענה על רב לנטת, שלא תאמר בשעת מנין: דיי שאהיה כר' איש פלוני – אלא אמור מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן – תלמוד לומר: אחרי רבים להטת" (שם). וגם מן הלאו הזה נלמדה האזהרה למלמד זכות שלא יחזור וילמד חובה, אמרו יתעלה: "[ו]לא תענה על רב לנטת", כלומר: לא יהא דברך בו להטות אותו לחובה. וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטות". וכן מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. וכן אין מתחילין מן הגדול – כל הדברים האלה נלמדו ממה שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטת", כמו שנתבאר בפרק ד' מסנהדרין ושם נתבארו דיני מצווה זו. המצווה הרפ"ד שלא למנות דיין שאינו בקי בחכמת התורה] האזהרה שהוזהר בית דין הגדול או ראש גלות מלמנות דיין שאינו בקי בחכמת התורה וימנה אותו בגלל מעלות שיש בו, הרי הוא מוזהר על כך; אלא אין מביטים במנויים התורניים אלא לבקיאות האדם בחכמת התורה וידיעת ציווייה ואזהרותיה והתנהגותו במעשים המתאימים לכך. והאזהרה מלמנות ממונה בגלל מעלות אחרות היא אמרו יתעלה: "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, יז) ולשון ספרי: "לא תכירו פנים במשפט – זה הממונה להושיב דינין", כלומר: שאזהרה זו אינה אלא לאדם שיש לו הרשות למנות דיינין על ישראל, שהוזהר מלמנותם בגלל דבר מכל מה שהזכרנו לעיל. אמרו: שלא תאמר: איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, ונמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע – לכך נאמר: "לא תכירו פנים במשפט". המצווה הרפ"ה האזהרה שהוזהרנו מלהעיד שקר, והוא אומרו: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, טז). וכבר כפל לאו זה בלשון אחר ואמר: "עד שוא" (דברים ה, יז). והעובר על לאו זה הרי גזר עליו הכתוב: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שמות יט, יט). ולשון המכילתא: "ולא תענה ברעך וגו' – אזהרה לעדים זוממין". ויש בלאו זה מלקות, כמו שנתבאר בסוף מכות. ושם נתבארו דיני מצווה זו. המצווה הרפ"ו האזהרה שהוזהר הדיין מלקבל עדות אדם רשע ולעשות על פי עדותו. והוא אומרו יתעלה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א), בא הפירוש: "אל תשת רשע עד, אל תשת חומס עד" להוציא את החמסנים ואת הגזלנים שהן פסולין לעדות, שנאמר: "לא יקום עד חמס באיש" (דברים יט, טז). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מסנהדרין. המצווה הרפ"ז האזהרה שהוזהר הדין מלקבל עדות הקרובים, זה לזה או זה נגד זה. והוא אומרו יתעלה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (שם כד, טז). בא הפירוש המקבל בספרי: "שלא יומתו אבות על עדות בנים ולא בנים על עדות אבות". והוא הדין לדיני ממונות, אלא שנזכר בדיני נפשות דרך הפלגה. שלא נאמר: כיון שיש כאן איבוד נפש אין הקרוב חשוד על כך ונעשה על פי דבריו, כיון שעדותו היא לאבוד נפש קרובו ואין כאן מקום לחשד. לפיך הביא למשל את הקרובים שאהבתם חזקה וגדולה ביותר, והיא אהבת האב לבן והבן לאב, ואמרו: אפילו עדות האב על הבן ואפילו היא לחייבו מיתה לא נקבל – וזו היא גזרת הכתוב שאין לה טעם כלל, והבן זאת. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מסנהדרין. המצווה הרפ"ח האזהרה שהוזהרנו מלענוש או להוציא ממון בעדות עד אחד, אפילו היה בתכלית הכשרות. והוא אומרו יתעלה: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט, טו). אמרו: "לכל עוון אינו קם, אבל קם הוא לשבועה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו במקומות מפזרים ביבמות וכתובות וסוטה וגיטין וקידושין ומקומות שונים בסדר נזיקין. המצווה הרפ"ט האזהרה שהוזהרנו מלרצוח זה את זה. והוא אומרו: "לא תרצח" (שמות כ, יג; דברים ה, יז). והעובר על לאו זה – נהרג בהכאה מן הצוואר. אמר יתעלה: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מסנהדרין ובפרק ב' ממכות. המצווה המשלימה ר"צ האזהרה שהוזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק ואפילו קרוב לודאי, כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להרגו ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו, ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג מפרפר, ושונאו הרודפו עומד עליו כשהסכין בידו ושניהם מגאלים בדם – הרי אין הסנהדרין הורגים רודף זה על דרך קיום העונש, כיון שאין שם ברור בעדים שראו את הרציחה ובאה האזהרה בתורת האמת מלהרוג את זה. והוא אומרו יתעלה: "ונקי וצדיק אל תהרג וגו'" (שם כג, ז). ובמכילתא אמרו: "ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו ואמרו לו: ישראל הוא, בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג, והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב? – תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג". ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול – לפי שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאד, ומהם בינוניים בין אלו, וה"אפשר" רחב מאד. ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחייב המציאות כדוגמת מה שהזכרנו – כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאוד – הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי – ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרג נקי אחד ביום מן הימים. וכן אם העידו עליו שני עדים בשתי עברות שחייב על כל אחת מהן מיתה, וכל אחד מהם לבדו ראהו עובר על האחת ולא ראהו עובר על האחרת – הרי זה אינו נסקל. אמרו: "היה עד אחד מעידו עובד לחמה ואחד עובד ללבנה, שומע אני יצטרפו? – תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג". המצווה הרצ"א האזהרה שהוזהר העד שלא לדבר בדינו של זה שהוא מעיד עליו, אפילו הוא חכם או יודע, הרי זה לא יהא עד ודין ומורה – אלא יעיד במה שראה וישתוק, והדיינים יעשו על פי עדותו כפי מה שיראה להם, והוזהר שלא לדבר שום דבר נוסף על העדות. וזהו בדיני נפשות בלבד. והוא אומרו יתעלה: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" (במדבר לה, ל). וכפל את האזהרה בעניין זה ואמר: "לא יומת על פי עד אחד" (דברים יז, ו). כלומר: לא יומת בהוראת העד. ובגמרא סנהדרין אמרו: "ועד אחד לא יענה בנפש – בין לזכות בין לחובה". וביארו שטעם הדבר: "משום דמחזי כנוגע בעדותו". ובדיני נפשות בלבד הוא שאסור לו ללמד לא זכות ולא חובה. המצווה הרצ"ב [שלא להרוג חוטא ללא משפט] האזהרה שהוזהרנו מלהרוג את החוטא בשעה שנראהו שכבר עשה עברה שהוא חייב עליה מיתה קודם שיבוא לבית דין, אלא נביאהו לבית דין בהכרח ונביא עליו עדים לפניהם, ונהיה אנחנו עדים בלבד, והם ידינוהו במה שהוא חייב. והאזהרה שבאה בעניין זה הוא אמרו יתעלה: "ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה, יב). ולשון המכילתא: "יכול יהרגו אותו משהרג או משנאף? – תלמוד לומר: ולא ימות הרצח עד עמדו". ואפילו בית דין הגדול הם שראוהו שהרג – הרי כולם נעשים עדים ומעידים לפני בית דין אחר, ובית הדין האחר ימיתוהו. ובמכילתא: "הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל בית דין? – תלמוד לומר: ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט". המצווה הרצ"ג האזהרה שהוזהרנו מלחוס על נפש הרודף. פירוש דבר זה: שזה שאמרנו במצווה שקדמה לזו, שלא יהרגו העדים את החוטא עד שידינוהו בית דין במיתה – אין זה אלא אם עבר ועשה המעשה שהוא חייב עליו מיתה וסיים אותו; אבל בשעת חפצו והליכתו לעשות, הרי אז הוא נקרא: רודף – וחובה עלינו למנעו ולעכבו מלעשות את העברה שהוא חפץ [לעשות]; ואם התעקש וסרב – אז נלחם בו. ואם נוכל למנעו ממחשבתו בכך שנחסרו אבר מאבריו, כגון שנחתוך ידו או רגלו או נסמא את עינו – הרי זה טוב; ואם אי אפשר למנעו אלא באיבוד נפשו – הרי זה נהרג קדם שיעשה. ובאה האזהרה מלחוס עליו ומלהמנע מהריגתו, והוא אומרו: "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב). ולשון ספרי: "וקצתה את כפה – מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. מנין שאם לא תוכל להצילו בכפה הצילו בנפשה? תלמוד לומר: לא תחוס עינך". ושם אמרו: "מה מבושיו מויחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא ב"קצתה את כפה", כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות – הרי הוא בקצתה את כפה". וזה שאמרנו שיהרג הרודף על חפצו – אינו בכל מי שיחפץ לעשות איזו עברה שתהיה, ואינו אלא באדם הרודף אחר חברו להרגו, ואפילו הוא קטן, או אחר אחת מכל העריות לגלות ערוותה – ופשוט שהזכור מכלל העריות, אמר יתעלה: "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (שם כב, כז), הא יש לה מושיע – מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה. והשווה דין רודף אחריה ורודף אחר חברו להרגו, אמר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (שם כו). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין. המצווה הרצ"ד האזהרה שהוזהרנו מלהעניש את האנוס בעברה שעשה, כיון שהוא אנוס בעשייתה. והוא אומרו יתעלה: "ולנערה לא תעשה דבר וגו'" (שם). ובסנהדרין אמרו: "אנוס רחמנא פטריה, שנאמר: ולנערה לא תעשה דבר". המצווה הרצ"ה האזהרה שהוזהרנו מלקחת כופר לרוצח במזיד, אלא יהרג בהכרח. והוא אומרו יתעלה: "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במכות. המצווה הרצ"ו האזהרה שהוזהרנו מלקחת כופר מרוצח בשגגה כדי לפטרו מן הגלות, אלא יגלה בהכרח. אמר יתעלה: "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו" (שם, לב). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא מכות. המצווה הרצ"ז האזהרה שהוזהרנו מלהמנע מהצלת נפש מישראל אם נראנו בסכנת מוות ואבדן ויש לנו יכולת להצילו, כגון: שהוא טובע במים ואנו מיטיבים לשחות ונוכל להצילו, או שגוי רוצה להרגו ואנו יכולים להסיר מה שבלבו או לדחות ממנו הזקו. ובאה האזהרה מלהתעכב להצילו באמרו יתעלה: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ואמרו שגם הכופר עדותו נכלל באזהרה זו, לפי שהוא רואה את ממון אחיו אובד והוא יכול להחזירו לו בכך שיגיד את האמת. וכבר בא עוד בעניין זה: "אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם ה, א), ולשון ספרא: "מנין אם יודע את לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליה? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'. ומנין אם ראיתו טובע בנהר, ליסטים באין עליו, חיה רעה באה עליו – חייב אתה להצילו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת סנהדרין. המצווה הרצ"ח האזהרה שהוזהרנו מלהשאיר מוקשים ומכשולים בערינו ובתוך בתינו כדי שלא יאבדו בהם בני אדם. והוא אומרו יתעלה: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח). ולשון ספרי: "ועשית מעקה (שם) – מצוות עשה; ולא תשים דמים – מצוות לא תעשה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש שקלים ירושלמי ובכמה מקומות בסדר נזיקין. המצווה הרצ"ט האזהרה שהוזהרנו מלהכשיל זה את זה בסברא. והוא: שאם ישאלך עצה בדבר שאינו בקי בו, הרי באה האזהרה מלהטעותו ומלרמותו, אלא תורהו על הדבר שאתה חושבו שהוא נכון. והוא אומרו יתעלה: "ולפני עוור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). ולשון ספרי: "ולפני סומא בדבר – היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו". ואמר שלאו זה כולל גם מי שמסייע לדבר עברה או גורמה, לפי שהוא בא לאותו האדם שסימאה התאווה את ראייתו ונעשה עוור ועוזרו בתעייתו. או יכין לו סיבות עברתו ועל דרך זו אמרו על המלווה בריבית והלווה בריבית ששניהם עוברים משום "ולפני עור לא תתן מכשל", לפי שכל אחד מהם עזר לחברו והכשיר לו השלמת העברה. והרבה דברים מסוג זה אומרים בהם: עובר משום: "ולפני עור לא תתן מכשל". ופשטיה דקרא הוא מה שהזכרנו תחילה. המצווה המשלימה שלוש מאות האזהרה שהוזהר הדיין מלהכות את החוטא מכות כבדות המחלחלות. ביאור דבר זה, שכל מחייב מלקות, תכלית מה שמלקים אותו ארבעים חסר אחת, כמו שבא הפירוש המקבל. ואין מלקים שום אדם עד שיאמדו את המכות כפי יכולת הלוקה וגילו ומזגו ובנין גופו. אם יוכל לסבול את עונש המלקות בכללותו – ילקה; ואם לא יוכל לסבל – מלקים אותו כפי מה שיוכל לקבל, לא פחות משלוש מכות. אמר יתעלה: "כדי רשעתו" (דברים כה, ב). ותכלית המלקות ארבעים חסר אחת, ובאה האזהרה מלהוסיף להלקותו אפילו מכה אחת נוסף על מה שאומד הדיין שיכול לסבול, והוא אומרו: "כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יסיף". (שם ב-ג) ולשון ספרי: "אם הוסיף – עובר בלא תעשה. אין לי אלא בזמן שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין? ת"ל: לא יסיף פן יסיף". ומן הלאו הזה היא האזהרה מלהכות – שאר כל אדם לא כל שכן! וכבר הזהירו ע"ה מלרמוז שיכה אע"פ שאינו מכה, אמרו: "כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר: 'ויאמר לרשע למה תכה רעך'" (שמות ב, יג). המצווה הש"א האזהרה שהוזהרנו על הרכילות. והוא אומרו יתעלה: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז). אמרו: לא תהא רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר: לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה על הוצאת שם רע. המצווה הש"ב האזהרה שהוזהרנו מלשנוא זה את זה, והוא אומרו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם, יז). ולשון ספרא: "לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב, אבל אם גילה לו את השנאה, וידע זה שהוא שונאו – אינו עובר על לאו זה; אבל עובר הוא על "לא תקם ולא תטר" (שם יח). ועובר גם על עשה והוא אומרו: "ואהבת לרעך כמוך" (שם). אבל שנאת הלב – עוון חמור מן הכל. המצווה הש"ג האזהרה שהוזהרנו שלא לבייש זה את זה, ועוון זה הוא שקוראים אותו: מלבין פני חברו ברבים. והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (שם, יז). ובספרא אמרו: "מנין אם הוכחתו אפילו ארבע וחמש פעמים, חזור והוכח? ת"ל: 'הוכח תוכיח'. יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות? ת"ל: ,ולא תשא עליו חטא'". אבל פשט הכתוב הרי הוא מזהיר, שלא תחשוב לו עוון בלבך, ושלא תזכרהו. המצווה הש"ד האזהרה שהוזהרנו מלנקום זה מזה, והוא: כגון שעשה הוא מקודם איזה מעשה, ואז לא נחדל מלבקשו עד שנגמלהו כפועלו הרע, או נצערנו כמו שצער אותנו הזהיר ה' מכך. ואמר: "לא תקם" (שם, יח). ולשון ספרא: "עד היכן כוחה של נקימה? אמר לו: השאילני מגלך, ולא השאילו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך, אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני מגלך – לכך נאמר: לא תקם". ועל המשל הזה הקש בכל עניינים. המצווה הש"ה האזהרה שהוזהרנו מלנטור ואע"פ שלא ננקום, והוא: שנשמור את החטא שחטא לנו החוטא ונזכרנו לו. והוא אומרו יתעלה: "לא תקם ולא תטר". ולשון ספרי: "עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו השאילנו מגלך, ולא השאילו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך, אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני מגלך – לכך נאמר: לא תטר". המצווה הש"ו האזהרה שהוזהרנו מלקחת בשעת ציד את קן העוף כולו, האם והאפרוחים. והוא אומרו יתעלה: "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו). ולאו זה נתק לעשה והוא אומרו: "שלח תשלח את האם" (שם, ז). וכל זמן שלא ישלח ולא קיים עשה שבה, כגון שמתה האם קודם שישלחנה – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף חולין. המצווה הש"ז האזהרה שהוזהרנו מלגלח שער הנתק והוא אומרו: "ואת הנתק לא יגלח" (ויקרא יג, לג). ולשון ספרי: "מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בלא תעשה? שנ': 'ואת הנתק לא יגלח'". המצווה הש"ח האזהרה שהוזהרנו מלחתוך סמני צרעת או לכוותם כדי שישתנה מראה, והוא אומרו: "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד, ח). ולשון ספרי: ",השמר בנגע הצרעת' – בלא תעשה". ולשון המשנה: "התולש סימני טמאה והכוה את המחיה – עובר בלא תעשה" ולוקה, כמו שנתבאר במקומו. המצווה הש"ט האזהרה שהוזהרנו מלזרוע ומלעבוד את האדמה בנחל איתן שנערפה בו העגלה, והוא אומרו: "אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (שם כא, ד), והעובר על זה – לוקה. ובגמרא מכות כשהזכירו מחייבי מלקות אמרו: "והא איכא זורע לנחל איתן ואזהרתיה מהכא: 'אשר לא יעבד בו ולא יזרע'?" הנה נתבאר שזו אזהרה אחת ושהיא במלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סוטה. המצווה הש"י האזהרה שהוזהרנו מלחיות מכשף, והוא אומרו: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), ואם נפטרנו – נהיה עוברים על מצוות לא תעשה, ולא רק שביטלנו מצוות עשה בלבד כמו אלו פטרנו אחד ממחייבי מיתת בית דין. המצווה השי"א [אזהרה שלא לגייס חתן במשך שנה] האזהרה שהוזהרנו מלהוציא את החתן מביתו במשך שנה לשום עבודה מן העבודות, לא למלחמה ולא לזולתה, אלא נפטרנו במשך כל השנה מחובות הגורמים להעדרו מביתו. והוא אומרו יתעלה: "ולא יעבר עליו לכל דבר" (דברים כד, ה). ולשון גמרא סוטה: ",לא יצא בצבא' (שם) יכול בצבא הוא בלא יצא, אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון – ת"ל: 'ולא יעבר עליו לכל דבר', עליו הוא דאין אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים, וכי מאחר דנפקא לי מ'לא יעבר עליו לכל דבר', 'לא יצא בצבא' למה לי? לעבור עליו בשני לאווין". וכבר ביארנו בכלל התשיעי שלא כל מה שחייבים עליו בשני לאווין יהיה שתי מצוות. ודע שגם החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו, כלומר: לנסוע – כל השנה, וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ח מסוטה. המצווה השי"ב האזהרה שהוזהרנו מלחלוק על מעתיקי השמועה ע"ה ומלסור מכל מה שיצוו במעשי התורה, והוא אומרו: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (שם יז, יא). ולשון ספרי: ",לא תסור' וגו' – זו מצוות לא תעשה". והעובר על לאו זה – והוא זקן ממרא – חייב חנק, בתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין ושם נתבארו דיני מצווה זו. המצווה השי"ג האזהרה שהוזהרנו מלהוסיף בתורה לא שבכתב ולא שבעל פה. והוא אומרו יתעלה: "לא תסף עליו" (שם יג, א). ובפירוש אמרו בכמה מקומות: "עובר על בל תוסיף", "עברת על בל תוסיף". המצווה השי"ד האזהרה שהוזהרנו מלגרוע מן התורה, לא שבכתב ולא שבעל פה, והוא אומרו: "ולא תגרע ממנו" (שם). ובכמה מקומות אומרים: "נמצא עובר על בל תגרע", "והרי עברת על בל תגרע". המצווה השט"ו האזהרה שהוזהרנו מלקלל את הדיין, והוא אומרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז). והעובר על לאו זה – לוקה. המצווה השט"ז האזהרה שהוזהרנו מלקלל את הנשיא, והוא אומרו: "ונשיא בעמך לא תאר" (שם). ושם זה, כלומר: נשיא, מניחו הכתוב על המלך אשר בידו השלטון. והוא אומרו יתעלה: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב). והחכמים אומרים אותו בסתם על ראשי ישיבה של שבעים זקנים בלבד. ובכל התלמוד והמשנה אומרים: "נשיאים ואבות בין דין, ונשיא ואב בית דין". ועוד אמרו: "נשיא שמחל על כבודו – כבודו מחול; מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". ודע שלאו זה כולל גם את הנשיא עם המלך, לפי שעניין לאו זה להזהיר מלקלל כל מי שיש בידו שלטון והוא במעלה הגבוהה ביותר, בין שזו מעלה שלטונית או מעלה תורנית והיא הישיבה. וכך נראה מדיני מצווה זו. והעובר על לאו זה – לוקה. המצווה השי"ז האזהרה שהוזהרנו מלקלל איזה אדם מישראל, והוא אומרו: "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד). ושמע ממני מה הוא עניין אמרו: חרש. כשהנפש מתעוררת להנקם מן המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון, לא תחדל להתעורר עד אשר תעניש את המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון; ורק כשתענישנו תשוך אותה ההתעוררות ותעדר אותה הצורה מן הדמיון. יש שתענישהו בקללה ובזיון בלבד ותשוך, בדעתה את ערך הנזק שיגיע למזיק באותם הדברים ואת בושתו בהם. ויש שהדבר הוא גדול יותר ולא תשוך אותה התעוררות עד שיושמד כל רכושו, ואז תשוך, בדעתה את ערך הצער שהגיע לו באבדן רכושו. ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך, עד שתענישהו בגופו במיני מכות וחיסור אברים. ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך אותה ההתעוררות, עד שיקח את נפש המזיק וישמידהו מן המציאות – וזוהי התכלית. ויש שתהיה התעוררות הנפש מועטת מכדי בקשת עונש המזיק מחמת קלות חטאו, עד שתשוך בצעקה וכעס עליו וקללה – אפילו לא ישמע אילו היה נוכח שם. וזה מפורסם ממעשי בעלי החמה והכעס שנפשם שוככת בשיעור כזה בחטאים הקלים מאד, אע"פ שלא ידע החוטא על כעסם ולא שמע קללתם. והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה, שאסרה קללת אדם מישראל, היא: אם הוא שומע את זה, מחמת הבושה והצער המגיעים לו; אבל קללת החרש כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר – לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס. וכך מצאנו בעלי הקבלה [ש]הביאו ראיה לאסור קללת כל אדם מישראל ממה שנ': "לא תקלל חרש". ולשון ספרא: "אין לי אלא חרש, מנין לרבות את כל האדם? ת"ל: 'בעמך לא תאר', אם כן למה נאמר: 'חרש'? מה חרש מיוחד שהוא בחיים; יצא המת שאינו בחיים". ובמכילתא: ",לא תקלל חרש' – דבר הכתוב באומללין שבאדם". ומה שאמרנו לוקה –בתנאי שיקלל בשם, וכן אם קלל עצמו – לוקה. הנה נתבאר לך שהמקלל את חברו בשם – עובר בלאו אחד, והוא אומרו: "לא תקלל חרש"; והמקלל איזה דיין – עובר בשני לאווין ולוקה שתים; והמקלל נשיא – לוקה שלוש. ולשון המכילתא: "אני אקרא 'נשיא בעמך' אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ומה ת"ל: 'אלהים לא תקלל'? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו: יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים. בן נשיא שקלל את אביו – חייב עליו משום ארבעה דברים: משום האב, ומשום דיין, ומשום נשיא, ומשום 'בעמך' מכל מקום". הנה נתבאר מה שהזכרנו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ד משבועות. המצווה השי"ח האזהרה שהוזהר כל אדם ממנו מלקלל את הוריו. העונש מפורש בתורה, והוא אומרו: "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז), והוא מכלל הנסקלין ואפילו קילל אחד מהם בשם לאחר מותו במזיד – נסקל אבל האזהרה לא נתבארה בכתוב בפירוש, שלא אמר: לא תקלל אביך; אלא כבר קודם שבאה האזהרה מלקלל כל אדם מישראל – וזה כולל את האב וזולתו. ובמכילתא אמרו: ",מקלל אביו ואמו מות יומת', עונש שמענו, אזהרה מנין? ת"ל: אלהים לא תקלל'. אם דיין הוא אביך – הרי הוא בכלל אלהים; ואם נשיא הוא- הרי הוא בכלל נשיא; ואם בור הוא 'לא תקלל חרש'. הרי אתה דן בנין אב משלושתן וגו' עד הצד השווה שבהם שהם 'בעמך' ואתה מזהר על קללתם, אף אביך שבעמך אתה מזהר על קללתו". ובספרא: ",כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו' וגו' (ויקרא כ, ט) עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! ת"ל: 'אלהים אל תקלל'", שווה ללשון המכילתא. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין. המצווה השי"ט האזהרה שהוזהרנו מלהכות ההורים. וגם כן לא נתבארה בכתוב אזהרה מיוחדת למעשה זה; אבל הזכיר את העונש ואמר: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו), ולמדנו האזהרה מכה אביו על הדרך שלמדנו למקלל אביו, והוא שכבר ביארנו במצווה המשלימה שלוש מאות שאנו מוזהרים על כל אדם מישראל שלא להכותו, ואביו בכלל. ולשון המכילתא: ",מכה אביו ואמו' וגו' עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר: 'ארבעים יכנו לא יסיף'" (דברים כה, ג). והרי דברים קל וחומר: אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו, מי שמצווה שלא להכותו – דין הוא שיהא מוזהר שלא להכותו". והעובר על לאו זה, כלומר: המכה אביו ואמו במזיד ויוצא מהם דם – חייב חנק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין. המצווה המשלימה ש"כ האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה בשבת, והוא אומרו: 6"לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י). והעובר על לאו זה, פרש בו הכתוב שהוא בכרת, אם לא ידע בו הדין, ואם נתקימה עליו העדות – חייב סקילה. כל זה אם הוא מזיד; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שבת. המצווה השכ"א האזהרה שהוזהרנו מלנסוע בשבת, והוא אומרו: "אל יצא איש ממקמו ביום השבעי" (שם טז, כט). ובא בקבלה שתחום המסע הוא מה שנוסף על אלפים אמה מחוץ לעיר אפילו אמה אחת. והלוך אלפים אמה לכל רוח מותר. ולשון המכילתא: "'אל יצא איש ממקמו' – אלו אלפים אמה". ובגמרא ערובין אמרו: "לוקין על אסור תחומין דבר תורה" ובאותה המסכתא נתבארו דיני מצווה זו. המצווה השכ"ב האזהרה שהוזהרנו מלהעניש את החוטאים ומלהוציא את הדין לפועל בשבת. והוא אומרו יתעלה: "לא תבערו אש" (שם לה, ג), ר"ל: לא תשרוף מי שנתחייב שרפה, והוא הדין לשאר מיתות. ולשון המכילתא: ",לא תבערו אש' שרפה בכלל הייתה ויצאת ללמד: מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות ב"ד ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות לא ידחו את השבת". וכבר אמרו: "הבערה ללאו יצאת", ולא נתקיים אלא לחלק יצאת, והוא שיהא חייב על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, כמו שנתבאר במקומו. ובגמרא דבני מערבא: ",בכל משבתיכם' ר' אילא בשם ר' ינא: מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת". המצווה השכ"ג האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה ביום ראשון של חג הפסח, והוא אומרו: "כל מלאכה לא-יעשה בהם" (שמות יב, טז). המצווה השכ"ד האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה בשביעי של הפסח, והוא אומרו: "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שם) כלומר: בראשון ובשביעי. המצווה השכ"ה האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה ביום עצרת, והוא אומרו: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (ויקרא כג, כא). המצווה השכ"ו האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה ביום ראש השנה. והוא אומרו בו: "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (שם, כה). המצווה השכ"ז האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה ביום ראשון של חג הסוכות. והוא אומרו ביום זה: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (שם, לה). המצווה השכ"ח האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה ביום שמיני עצרת. והוא אומרו בו: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (שם, לו). ודע שששה ימים טובים אלו, כל העושה איזו מלאכה שתהיה באיזה יום מהם שיהיה – לוקה, אלא אם הייתה מלאכה ממה שצריך לו באוכל נפש, כמו שאמר הכתוב באחד מהם: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טו). והוא הדין לשאר ימים טובים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ביצה. המצווה השכ"ט האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה ביום הכפורים. והוא אומרו בו: "וכל מלאכה לא תעשו" (ויקרא כג, כח). והעובר על לאו זה במזיד – חייב כרת, כמו שבאר הכתוב; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בביצה ומגילה וזולתן. המצווה הש"ל האזהרה שהוזהרנו מלבוא על האם, והוא אומרו: "אמך הוא לא תגלה ערוותה" (שם יח, ז). והעובר על לאו זה – בכרת. ואם נתקימה העדות עליו – נסקל אם היה מזיד; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. המצווה השל"א האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת אב, והוא אומרו: "ערוות אשת אביך לא תגלה" (שם, ח), והעובר על לאו זה – בכרת. ואם נתקימה עליו העדות – בסקילה אם היה מזיד; ובשוגג, מקריב חטאת קבועה. הנה נתבאר לך שהבא על אמו חייב עליה משום אם ומשום אשת-אב, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, כמו שנתבאר בסנהדרין. המצווה השל"ב האזהרה שהוזהרנו מלבוא על האחות, והוא אומרו: "ערוות אחותך בת אביך וגו' לא תגלה ערוותן" (שם, ט). והעובר על לאו זה במזיד – חייב כרת; ובשוגג – חטאת קבועה. המצווה השל"ג האזהרה שהוזהרנו מלבוא על בת אשת האב אם היא אחותו. והוא אומרו יתעלה: "בת-אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערוותה" (שם, יא). לאו זה בא לעשות בת אשת האב ערווה בפני עצמה. והראיה שבת אשת האב ערווה בפני עצמה היא, שהבא על אחותו בת נשואת אביו חייב שתים: משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שהוא חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, כמו שביארנו. וזה לשונם: אמרו בפ"ב מיבמות: "תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו – חייב משום אחותו וחייב משום בת אשת אביו, ר' יוסי ביר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן? אמרי: מכדי, כתיב 'ערוות אחותך בת אביך' וגו' – 'ערוות בת אשת אביך מולדת אביך' למה לי? שמע מינה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו". והעובר על לאו זה, כלומר: אחותו בת נשואת אביו – בכרת, בלבד אם היה מזיד; ובשוגג מקריב חטאת קבועה. המצווה השל"ד האזהרה שהוזהרנו מלבוא על בת הבן, והוא אומרו: "ערות בת בנך וגו' לא תגלה" (שם, י). המצווה השל"ה האזהרה שהוזהרנו מלבוא על בת הבת, והוא אומרו: "ערות בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" (שם). המצווה השל"ו האזהרה שהוזהרנו מלבוא על הבת עצמה, וזה לא נתבאר בלשון התורה, לא נאמר לנו: ערוות בתך לא תגלה; אלא שתק ממנה מחמת פשטות העניין, לפי שכבר אסר בת הבן ובת הבת – כ"ש הבת. ובגמרא יבמות אמרו: "בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה ואתיא זמה זמה", כלומר: שהוא אמר בבת בנך ובת בתך 'ערותך הנה' (שם, י), ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה 'שארה הנה זמה היא' (שם, יז), כשם שבאיסור אשה ובת בנה ובת בתה נאסרה בתה, כך באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה גם בתו. ואמר בעונש: "אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן" (שם כ, יד), וכן גם אשה ובת בנה ובת בתה בשרפה, לפי שנאמר בהן 'הנה' כמו שנאמר באשה ובתה. ולשון גמרא כריתות: "אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי 'בתו' אחד מגופי תורה, ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה: אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה". והתבונן באומרם: לא למדה הכתוב, ולא אמרו לא למדנוה, לפי שכל הדברים האלה קבלה מפי השליח והוא פירוש מקובל, כמו שביארנו בהקדמת חיבורנו בפירוש המשנה, ולא שתק הכתוב מלהזכירה אלא מפני שאפשר ללמדה בגזרה שווה. וזהו עניין אומרם: "לא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה". ומספיק אומרם "גוף תורה". היוצא מכל מה שקדם כאן שהעובר על בתו או בת בתו או בת בנו – בשרפה; ואם לא נודע או שלא נתקיימה עליו העדות – בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג באחת מהן – מקריב חטאת קבועה. המצווה השל"ז האזהרה שהוזהרנו מלצרור אשה ובתה. והוא אומרו: "ערות אשה ובתה לא תגלה" (שם יח, יז). והעובר על זה, והוא שתהיה אחת מהן אשתו ובא על האחרת – חייב שרפה אם נתקימה עליו העדות; והוא בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה. המצווה השל"ח האזהרה שהוזהרנו מלצרור אשה ובת בנה, והוא אומרו: "את-בת בנה" (שם). וגם זה בשרפה וכרת אם היה מזיד, או חטאת קבועה אם היה שוגג. המצווה השל"ט האזהרה שהוזהרנו מלצרור אשה ובת בתה. והוא אומרו יתעלה: "ואת בת-בתה לא תקח" (שם). והוא בכרת ובשרפה אם היה מזיד; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. המצווה הש"מ האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אחות האב, והוא אומרו: "ערות אחות-אביך לא תגלה" (שם, יב). והעובר על זה אם היה מזיד – חייב כרת; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. המצווה השמ"א האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אחות האם. והוא אומרו יתעלה: "ערות אחות-אמך לא תגלה" (שם, יג). והעובר על לאו זה במזיד – חייב כרת; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. המצווה השמ"ב האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת אחי האב, והוא אומרו: "אל אשתו לא תקרב דדך היא" (שם יד). והעובר על לאו זה, בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה. המצווה השמ"ג האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת הבן, והוא אומרו: "ערות כלתך לא תגלה" (שם, טו). והעובר על זה – בסקילה. ואם לא נתקימה העדות או שלא נודע – הרי הוא בכרת אם היה מזיד; ובשוגג – מקריב חטאת קבועה. המצווה השמ"ד האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת האח, והוא אומרו: "ערות אשת אחיך לא תגלה" (שם, טז). והעובר על לאו זה, בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה. המצווה השמ"ה האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אחות האשה בחיי האשה. והוא אומרו יתעלה: "ואשה אל-אחתה לא תקח" (שם, יח). והעובר על לאו זה במזיד – חייב כרת; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. המצווה השמ"ו האזהרה שהוזהרנו מלבוא על הנידה בזמן טמאתה, כלומר: כל שבעת הימים, והוא אומרו: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (שם, יט); וגם כל זמן שלא תטבול אחר שבעת הימים היא נידה. והעובר על לאו זה אם היה מזיד – חייב כרת; ובשוגג – חייב חטאת קבועה. המצווה השמ"ז האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת איש, והוא אומרו: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" (שם, כ). ויש בעונש העובר על לאו זה חילוק, והוא: אם הייתה אשת איש זו נערה מאורשה חייבת סקילה, כמו שבאר הכתוב; ואם הייתה בת כהן – היא נשרפת, והוא, כלומר: הבועל – בחנק; ואם הייתה בת ישראל והייתה בעולה – חייבים שניהם חנק. כל זה אם נתקימה העדות; אבל אם לא נתקימה – הרי הוא בכרת. במה דברים אמורים? כשהיה מזיד, ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. וכבר נכפל הלאו בעברה זו והוא אומרו בעשרת הדברות: "לא תנאף" (שמות כ, יד; דברים ה, יז), וזהו הלאו על ביאת אשת איש. ולשון המכילתא: "'לא תנאף', למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'מות יומת הנואף והנאפת' (ויקרא כ, י), עונש שמענו אזהרה לא שמענו – תלמוד לומר: 'לא תנאף'". וספרא: "אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו' (שם), עונש שמענו אזהרה לא שמענו – תלמוד לומר 'לא תנאף', אחד האיש ואחד האשה". ולא עשו "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך" אזהרה – לפי שהוא לאו שאינו כולל נואף ונואפת, אלא אזהרה לנואף בלבד. וכן בשאר העריות אי אפשר להם שלא ילמדו אזהרה גם לאשה, אמרו: "'לא תקרבו לגלות ערוה' (שם יח, ו) – הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש". ובגמרא סנהדרין אמרו: "הכל היו בכלל נואף ונואפת, הוציא הכתוב את בת כהן לשרפה ואת נערה מארשה לסקילה". וכבר קדם לנו פירוש דבר זה בהקדמת מאמר זה. המצווה השמ"ח האזהרה שהוזהרנו מלבוא על הבהמה, בין זכרים בין נקבות, והוא אומרו: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך" (שם, כג). והעובר על זה בזדון – חייב סקילה, ואם לא נסקל – הרי הוא בכרת; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. המצווה השמ"ט האזהרה שהוזהרו הנשים מלהביא עליהן בהמות. והוא אומרו יתעלה: "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה" (שם), וגם זו מצווה בפני עצמה ואינה נכללת במצווה שקדמה לה. כי באוסרו על הזכרים לבוא על הבהמות לא נאסר על הנשים להביא בהמות עליהן, לולא הלאו המיוחד שבא בכך. ובתחילת כרתות אמרו: "שלושים ושש כרתות יש בתורה", ומנו אותן ומנו בכללן הבא על הבהמה ואשה המביאה את הבהמה עליה, אף על פי שמנו שם כללי עניינים כמו שביארנו בפירושנו. הנה נתבאר שהיא מצווה בפני עצמה מכלל מצוות לא תעשה. והעוברת על לאו זה – בסקילה. ואם לא נתקימה העדות – הרי היא בכרת אם הייתה מזידה; ואם הייתה שוגגת – מקריבה חטאת קבועה. המצווה הש"נ האזהרה שהוזהרנו מלבוא על הזכור, והוא אומרו: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (שם, כב). וכבר נכפל הלאו בעניין זה בעצמו ואמר: "לא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח), וזוהי הסברא הנכונה שלאו זה נכפל לחיזוק, לא שהוא אזהרה לנשכב; וממה שאמר: "לא תשכב" נלמדה אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין נתבאר שר' ישמעאל הוא שעושה "לא יהיה קדש" אזהרה לנשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בעלם אחד – חייב שתים לדעת ר' ישמעאל, ור' עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר בתורה: "ואת זכר לא תשכב" – קרי ביה: לא תשכב. לפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בעלם אחד – לדעתו אינו חייב אלא אחת. אמרו בטעם עניין זה: לא תשכב ולא תשכב - חדא היא, ולדעתו בא "לא יהיה קדש" לחיזוק, כמו שאמר: "לא תנאף" והוא אזהרה לאשת איש, כמו שביארנו, ואמר: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך", ורבים כמו זה כמו שביארנו בכלל התשיעי. והעובר על לאו זה - בסקילה. ואם לא נסקל – הרי הוא בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג- מקריב חטאת קבועה. המצווה השנ"א האזהרה שהוזהרנו מלבוא על האב, והוא אומרו: "ערות אביך לא תגלה" (ויקרא יח, ז). וגם העובר על לאו זה –בסקילה, עד שיהיה הבא על אביו חייב משום שוכב עם זכר ומשום מגלה ערות אביו. ובגמרא סנהדרין נתבאר שממה שנאמר: "ערות אביך לא תגלה – אביך ממש". והקשו שם ואמרו: "האי מ'ואת זכר לא תשכב' נפקא? "והשיבו: "לחייבו שתים וכדרב יהודה דאמר: גוי הבא על אביו חייב שתים". ושם בארו ואמרו: "מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ולקרבן, והאי דאמר "גוי" לשנא מעליא", כלומר: שאם שגג באביו – יביא שתי חטאות כמי ששגג בשתי עריות; ואין כן השוגג בזכור דעלמא, שאינו מביא אלא חטאת אחת. המצווה השנ"ב האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אחי האב, והוא אומרו: "ערות אחי-אביך לא תגלה" (שם, יד). עד שגם שוגג באחי אביו חייב שתי חטאת, כמו שביארנו באביו. ובגמרא סנהדרין אמרו: הבא על אחי אביו – חייב שתים לדברי הכל, דכתיב: "ערות אחי אביך לא תגלה". ודע שעניין אמרי "נתקימה העדות" הוא: שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר, ובית דין כשר של עשרים ושלושה שהעדות נגבית לפניהם, ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין. ופשוט הוא, שכל העריות האלה שקדם זכרן נאמר בהן הכרת בלשון התורה. והוא אומרו אחר שמנן: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (שם כט). וכן כל מה שהזכרנו מהן שחייבים עליו מיתת בית דין, גם הוא לשון התורה. אבל שינוי מיני המיתה שאמרנו מקצתן בסקילה ומקצתן בחנק ומקצתן בשרפה, הרי יש מהם שבאו בקבלה ומהם מפורשים בכתוב. וכבר נתבארו דיני כל העריות האלה במסכת סנהדרין ומסכת כריתות ובכמה מקומות ביבמות וכתובות וקדושין. וכבר נתבאר בריש כריתות שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה – חייבים על "לא הודע שלו" אשם תלוי. ועניין אומרם "חטאת קבועה" הוא שתהיה מן הבהמה דוקא: כשבה או שעירה. ואם תעיין בכל מצוות לא תעשה ותתבונן בעונשים שנזכרו בכל מצווה ומצווה מהן תמצא, שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת – אותה החטאת – חטאת קבועה. חוץ משני חטאים שחייבים על זדון כל אחד מהם כרת ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה, אלא היא "עולה ויורד"; ואותם שני החטאים הם טומאת מקדש וטמאת קדשיו. כוונתי באמרי טומאת מקדש: טמא שנכנס לעזרה; וטומאת קודשיו: טמא שאכל בשר קודש. וכן יתבאר לך, שכל מצוות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, חוץ מחטא אחד, והוא: המגדף, שזדונו בכרת ואין חייבין על שגגתו חטאת. וכן יתבאר לך, שכל אדם שחייב מיתת בית דין – איזו מיתה שתהיה – הרי אותו אדם בכרת גם כן אם לא המיתו אותו בית דין או שלא ידעו בו, חוץ מעשרה שהם מחייבי מיתת בית דין ואין עליהם כרת, והם: מסית, ומדיח, ונביא שקר, ומתנבא בשם עבודה זרה, וזקן ממרא, ובן סורר ומורה, וגונב נפש מישראל, ורוצח, ומכה אביו ואמו, ומקלל אביו ואמו כל אחד מאלו אם נתקימה עליו העדות – נהרג; ואם לא ידעו בו או שלא היה אפשר לבית דין להרגו – הרי הוא מתיר עצמו למיתה, אלא שאינו עומד בכרת. דע כללים אלו וזכרם. המצווה השנ"ג האזהרה שהוזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן מפעלות שאדם נהנה בהן. והוא אומרו יתעלה באזהרה על זה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (שם, ו), כאילו אמר: לא תתקרבו אליהם קרבה המביאה לגלות ערווה. ולשון ספרא: ",לא תקרבו לגלות ערווה', אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב' (שם, יט). אין לי אלא נידה בל תקרב ובל תגלה, ומנין בכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר: 'לא תקרבו לגלות ערוה'". ושם נאמר: "ונכרתו הנפשות העשת", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לא תקרבו' יכול יהו חייבין כרת על הקריבה – תלמוד לומר 'העשת', לא הקרבות. וכבר נכפל הלאו באיסור הדברים המכוערים האלה ואמר: "לבלתי עשות מחקות התועבת" (שם, ל). אבל אמרו: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו" (שם, ג), אינו מזהיר בשני לאווין אלו מחוקות התועבת בלבד, אלא מזהיר בהם מהתועבות עצמן שביאר אחר כך, כלומר שהביא שני לאווין כלליים על כל העריות. וכאשר הזהיר על מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען – וזה כולל כל מה שהיו עושים, הזימה ועבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב בארץ גם כן, לפיכך חזר וביאר שאותם המעשים שהזהרתיך מהם הם אלו ואלו: ערוות לא תגלה וערוות לא תגלה, וכמו שביאר בסוף העניין ואמר: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ" (שם, כז). ולשון ספרא: "יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו כרמים כמותם – תלמוד לומר: 'ובחקותיהם לא תלכו' (שם, ג), לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם". ושם אמרו: "ומה היו עושין? האיש נושא איש והאשה נושאה אשה ואשה נשאת לשני אנשים". הנה נתבאר שהלאווין האלה שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו הם אזהרה על ביאת כל העריות על דרך הכלל, וחזר וכפל את הלאו בהן, כל ערווה לבדה. וכבר ביארנו אנו את כל דיני המצווה הזאת בפרק ז' מסנהדרין בפירוש המשנה וביארנו שלוקין עליהם. וממה שאתה צריך לדעת, שכל אשה שחייבים על ביאתה כרת – הרי הנולד מאותה הביאה שיש בה חיוב כרת נקרא: ממזר, הוא שקראו ה' ממזר, בין שאותה הביאה בזדון בין בשגגה – הולד ממזר, חוץ מן הנידה בלבד שהולד ממנה אינו ממזר אלא נקרא: בן הנידה. וכבר נתבאר עניין זה בפרק ד' מיבמות. המצווה השנ"ד האזהרה שהוזהר הממזר מלבוא על בת ישראל. והוא אומרו יתעלה: "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג). והעובר על לאו זה – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מיבמות ובסוף קדושין. המצווה השנ"ה האזהרה שהוזהרנו מלבעול בלא כתובה וקדושין. והוא אומרו יתעלה: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" (שם, יח). וכבר כפל הלאו בעניין זה בלשון אחר והוא אומרו יתעלה: "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט). ולשון ספרא: ",אל תחלל את בתך' – זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות". ושמע ממני למה כפל לאו זה בלשון זה ואיזה עניין נוסף יש בו, והוא: שכבר קדם במשפטיו יתעלה, שהבועל בתולה בין שהיה מפתה או אונס– אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא תשלום ממון בלבד ונשואי אותה אשר ששכב, כמו שנתבאר בכתוב. והיה עולה בדעתנו, כיון שאין בדבר זה אלא תשלום ממון הרי הוא נוהג ככל דבר שבממון, וכשם שרשאי אדם למסור לחברו מממונו כל מה שירצה או למחול לו במה שהוא חייב לו, כך גם יהיה רשאי לקחת בתו הנערה ולמסרה לאיזה אדם לבוא עליה וימחול לו בכך כיון שזה זכות בזכיותיו, כלומר: החמישים כסף שהם לאבי הנערה; או שימסרנה לו על מנת שיתן לו כך וכך דינרים. לפיכך הוזהר על זה ונאמר לו: "אל תחלל את בתך להזונתה", לפי שזה שדנתי בו בתשלומי ממון בלבד אינו אלא אם קרה שפתה או אנס; אבל שיעשה הדבר ברצון שניהם ובהתר – אין דרך לכך. וגילה את הטעם לכך ואמר: "ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה" (שם). לפי שהאונס והפיתוי קורה מעט, ואם יהיה הדבר ברצון ובהתר – יתרבה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה ונאה לפסוק זה, והוא מתאים לכל מה שהזכירו חכמים ולמה שיחייבו משפטי התורה. ולאו זה, כלומר: לאו דפנויה – לוקין עליו וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכתובות וקידושין. המצווה השנ"ו האזהרה שהוזהר האדם מלהחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר. והוא אומרו יתעלה: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה" (דברים כד, ד). והעובר על לאו זה – לוקה וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות ביבמות. המצווה השנ"ז האזהרה שהוזהרו שאר בני אדם מלבוא על היבמה כשהיא תחת זיקת יבמה, והוא אומרו: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" (שם כה, ה). והעובר על לאו זה – לוקה, היא והוא. וכבר נתבארו דיני מצווה זו ביבמות. המצווה השנ"ח האזהרה שהוזהר האונס מלגרש אנוסתו, והוא אומרו: "ולו תהיה לאשה [וגו'] לא יוכל שלחה כל ימיו" (שם כב, כט). ולאו זה קדמו עשה, והוא אומרו: "ולו תהיה לאשה". וכך ביארו בגמרא מכות, שזה לאו שקדמו עשה, ושם אמרו: "אונס שגרש, אם ישראל הוא – מחזיר ואינו לוקה; ואם כהן הוא – לוקה ואינו מחזיר". ודע שאפילו היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קדם שיחזירנה, או נשאת לאחר – לוקה, שהרי לא קיים עשה שבה, כפי שהכלל שאצלנו: קיימו ולא קיימו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ובפרק ד' מכתובות. המצווה השנ"ט האזהרה שהוזהר מוציא שם רע מלגרש את אשתו. והוא אומרו גם בו: "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם, יט). וגם לאו זה קדמו עשה והוא אומרו: "ולו תהיה לאשה" (שם). ודינו בגרושין לעניין המלקות כדין האונס, כמו שנתבאר בסוף מכות. ושם ובפרק ג' ובפרק ד' מכתובות נתבארו דיני מצווה זו. המצווה הש"ס האזהרה שהוזהר מלבוא על בת ישראל מי שנשחתו אברי התשמיש שלו עד שאי אפשר לו להוליד. והוא אומרו יתעלה: "לא יבא פצוע-דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (שם כג, ב). ואם בעל בת ישראל אחרי הקידושין – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מיבמות. המצווה השס"א האזהרה שהוזהרנו מלהשחית את אברי התשמיש של זכרים מכל מין של בעלי החיים וכן של האדם. והוא אומרו יתעלה אחר שהזכיר מעוך וכתות ונתוק וכרות – "ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד), בא הפירוש: "ובכם לא תעשו". והעובר על לאו זה – לוקה, כלומר: המסרס מישהו באיזה מין שיהיה. ובפרק שמונה שרצים אמרו: "תניא מנין לסרוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר: 'ובארצכם לא תעשו'. ואפילו מסרס אחר מסרס – חייב. דאמר ר' חיא בר אבון אמר ר' יוחנן: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר: 'לא תאפה חמץ' (שם ו, י) ו'לא תעשה חמץ' (שם ב, יא); במסרס אחר מסרס שהוא חייב, שנאמר: ומעוך וכתות וכו'. אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן! אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בשבת ויבמות. המצווה השס"ב האזהרה שהוזהרנו מלהעמיד עלינו מלך, איש שאינו מזרע ישראל, אף על פי שהוא גר צדק. והוא אומרו יתעלה: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז, טו). ולשון ספרי: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי – זו מצוות לא תעשה". וכן שאר המינויים אסור שנמנה עלינו בשום דבר מן הדברים – לא מינוי תורני ולא מינוי שבשלטון – אדם שהוא מקהל גרים עד שתהא אמו מישראל. שהרי אמר יתעלה: "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך" (שם), אמרו: "כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך". אבל המלכות בלבד, כבר ידעת מפסוקי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובפירוש אמרו: "כתר מלכות זכה בו דוד", וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שמאמין בתורת משה רבנו אלא מזרע דוד, מזרע שלמה דווקא: וכל שהוא מזולת הזרע הנכבד הזה לעניין מלכות – "נכרי" קרינא ביה, כשם שכל שהוא מזולת זרע אהרן לעניין עבודה – "זר" קרינא ביה. וזה ברור ואין בו ספק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות ביבמות וסנהדרין וסוטה ונידה. המצווה השס"ג האזהרה שהוזהר המלך מלהרבות סוסים. והוא אומרו יתעלה: "לא ירבה לו סוסים" (שם, טז). והגבול לכך, שלא יהיו לו סוסים שעוברים לפניו, ואפילו סוס אחד לא יהיה אצלו, זולת הבהמה שהוא רוכב עליה בלבד, או סוסים שיהא בארוות שהם מוכרים אצלו למלחמה שירכבו עליהם הצבא; אבל בשבילו – רק בהמה אחת בלבד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין. המצווה השס"ד האזהרה שהוזהר המלך מלהרבות נשים. והוא אומרו יתעלה: "ולא ירבה לו נשים" (שם, יז). והגבול לכך, שלא יוסיף על שמונה עשרה נשים בכתובה וקידושין. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ב' מסנהדרין; וכל זמן שמוסיף עליהן – לוקה. המצווה השס"ה האזהרה שהוזהר המלך מלהרבות ממון מיוחד לעצמו. והוא אומרו יתעלה: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (שם). והגבול לכך הוא, שלא יהיה לו למעלה מכדי להוציא הוצאות על חייליו ועבדיו המיוחדים לו. אבל לקבץ ממון שיהא לצרכי כל ישראל – הרי זה מותר. וכבר באר ה' יתעלה בכתוב טעם מצוות אלו, כלומר: "לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". ולפי שנודע טעמן הגיעו בהן לידי ביטול כמפורסם מעניין שלמה ע"ה, על אף גודל מעלתו במדע ובחכמה ושהוא ידידיה אמרו: שיש בזה הערה לבני אדם. שאילו ידעו טעמי כל המצוות היו מוצאים להם דרך לביטולן שהרי אפילו זה השלם הגדול טעה בזה וחשב שלא יהא מעשה זה סיבה לעברה בשום פנים, כל שכן ההמון בדעתם החלושה, שהיו באים לידי זלזול בהן ויאמרו: לא אסר דבר זה ולא ציווה על דבר זה אלא בגלל כך וכך – אנו נזהר בדבר שבגללו נתנה מצווה זו ולא נקפיד על המצווה עצמה, וכך היו, באים לידי הפסד הדת. לפיכך הסתיר ה' יתעלה טעמיהן; אבל אין מהן גם אחת שאין לה טעם וסיבה, אלא שרוב אותם הסיבות והטעמים לא ישיגום דעות ההמון ולא יבינום. וכולם הם כמו שהעיד הנביא: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט). ומאת ה' אשאל עזר לקיים כל מה שציווה בו מהן ולהתרחק מכל מה שהזהיר ממנו. וזהו מה שרצינו לכלול במאמר זה.