א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה

החלוקה הידועה של המצוות, המבוססת על דרשתו של רבי שמלאי שהובאה למעלה, מחלקת את המצוות לשתי קבוצות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. חלוקה זו מבוססת על ההבחנה שבתלמוד, המגדירה את עוצמתן של המצוות, וקובעת, למשל, ש'עשה דוחה לא תעשה'.

הגדרתה של מצוות כמצוות עשה או לא תעשה, אינה הבחנה בין מצווה המביאה פעולה, לבין מצווה הגורמת להימנעות מפעולה. הגדרת המצווה כמצוות עשה או לא תעשה, משקפת את ניסוח המצווה בתורה. למשל: הפסוק "כל צפור טהורה תאכלו", אינה מצוות עשה לאכול עוף טהור, אלא תוספת לאיסור לאכול עוף טמא. וכך כותב רמב"ם על פסוק זה:

האוכל כזית מבשר עוף טמא לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו", והרי עבר על עשה שנאמר "כל צפור טהורה תאכלו " - הא טמאה לא תאכלו. [מאכלות אסורות ב,ד]

האוכל עוף טמא עובר על מצוות עשה הנובעת מהניסוח החיובי של הפסוק "כל צפור טהורה תאכלו". אין חובה לאכול ציפור טהורה, אבל האוכל ציפור טמאה מפר את הפסוק "כל ציפור טהורה תאכלו".

רשימת תרי"ג המצות של הרמב"ם, המחולקת למצוות עשה ולא תעשה, נמצאת במקורות אלה:

א. ספר המצוות, הכולל שלשה חלקים: עקרונות החלוקה, כלומר: 'כללים' או 'שורשים'; מצוות לא תעשה ומצוות עשה.
לחץ כאן לפתיחה

ב. הקדמה למשנה תורה.

ספר המצוות של הרמב"ם

ספר המצוות של רמב"ם, כאמור, מחולק לשלשה חלקים: הקדמה המסבירה את שיטתו בחלוקת המצוות, פירוט מצוות עשה ופירוט מצוות לא תעשה.
לספר המצוות שני תרגומים: התרגום הישן של יהודה בן תיבון, ותרגום חדש של רבי יוסף קאפח. במדור זה הובאה ההקדמה בשני התרגומים, ורשימת המצוות בתרגומו של הרב קאפח.

לחץ כאן לפתיחה

בשיטת החלוקה של הרמב"ם נכתבו גם הספרים הבאים:

ספר החינוך

נכתב בסוף המאה ה-13 על ידי מחבר שהציג עצמו כ"איש לוי מברצלונה". ואמנם במצוות הקשורות ללויים הוא מדבר על המצווה כמי שהיא שייכת אליו באופן אישי. את שמו לא גילה, והשערות שונות היו בדבר המחבר. הנפוצה הייתה הדעה שהספר נכתב על ידי רבי אהרון הלוי, הרא"ה. ישראל תא שמע סבור, כי נכתב על ידי רבי פנחס הלוי, אחיו של רבי אהרן הלוי. [קרית ספר תש"ם נה]

הערך 'ספר החינוך' באנציקלופדיה יהודית דעת

טקסט מלא ומעובד של ספר החינוך מופיע במדור זה.
לחץ לכניסה

על הספר

ספר החינוך הולך באופן עקבי אחרי חלוקת המצוות של הרמב"ם. לעתים הוא מציין כי החלוקה אינה נראית לו, אבל הוא עקבי לשיטה שקיבל. זאת למעט מצווה אחת, ויש הסבורים כי ההבדל נובע מנוסח שגוי שהיה בידי המחבר.
הספר מתחיל בהקדמה העוסקת בעיקרי האמונה, בדרכים להתווכח עם 'מסית', באמת התורה, במעמד עם ישראל.
הספר מסדר את המצוות לפי פרשת השבוע. במהדורה הראשונה, דפוס ונציה רפ"ג [מהדורה מוערת: מוסד הרב קוק תשי"ב], נגרר המחבר אחרי החלוקה הבסיסית של רמב"ם, ומנה תחילה מצוות עשה ואחר כך מצוות לא תעשה.
המדפיסים שלאחר מכן סידרו את המצוות לפי הסדר המדויק של התורה, שכן החלוקה למצוות עשה ולא תעשה לא הייתה נוחה. סדר זה הוא השולט עכשיו בהתייחסות לספר החינוך, ומראי המקומות לספר בספרות הרחבה מתייחסים בעיקר לסדר זה.

תיאור המצוות בספר החינוך

ספר החינוך מחלק את המצוות בחלוקה זו:
כותרת – המתארת את המצווה במשפט אחד.
תיאור מפורט יותר של המצווה
מקור המצווה, בתורה ובמדרש ההלכה הדורש את הפסוק
שרשי המצווה, הסבר הגיוני-חינוכי לקרב את המצווה אל הדעת.
דיני המצווה, סיכום של הדינים על פי המקורות. לעתים הסיכום הוא רשימה של נושאים הקשורים למצווה, בלי לתת את הדינים לפרטיהם.
מיהם החייבים במצווה, אנשים או נשים או שניהם, בזמן הבית או בכל זמן.

דרך הכתיבה של הספר

הספר מוקדש לבנו של המחבר וחבריו הילדים –

אולי יתעוררו יותר בהן מתוך כך הנערים.
ישימו לב בהם בשבתות ובחגים.
וישובו מהשתגע ברחוב הערים.
לאור באור החיים. [הקדמה]

במצוות רבות משלב המחבר פנייה ישירה לבן: "והבן זה, בני, ותן לבך עליו, כי בזה תסיר מבין עיניך ענן גדול בדברי הגמרא במקומות הרבה" [שמג]; בני, אם תזכה ותאכל יגיע כפיך גם אתה, אשריך וטוב לך [תנד].

ספר החינוך כספר מחנך

העיקרון החינוכי של ספר החינוך הוא זה שנחקר בפסיכולוגיה החדשה על ידי ליאון פסטינגר. בלשונו של ספר החינוך:

"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" [טז].
"האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע.[טז, שכד].

במילים אחרות: המעשה הטוב גורר אחריו אדם טוב, ולהפך. [אצל אריסטו: לא היודע נגרות הוא נגר, אלא העושה בעץ; לא היודע מהו צדק הוא צדיק, אלא העושה מעשי צדק. אצל פסטינגר: מתח קוגניטיבי, הנגרם מסתירה בין התנהגות לבין הכרה, מוצא את פתרונו בשינוי ההכרה ולא בשינוי ההתנהגות].
מספר רב מאוד של מצוות מוסברות בספר החינוך על פי העיקרון הזה.
גישתו של ספר החינוך דידקטית, הוא מקרין ענווה ואמפטיה, מסביר את דבריו ומתנצל: זה מה שאני יודע, ואם תמצא פירוש אחר – קחהו. זה הטוב ביותר שאני יכול לתת במצווה זו [תקמה].

סיכומים כלליים

מידי פעם הוא מסכם דינים שונים, ובמיוחד אלה השימושיים והחשובים לכל אדם [שיג]: סיכום דיני טבילה [קעה, רז]. דיני דיינים שטעו, (לאחר שהוא מתנצל שהוא סוטה מן העיקר) [רלג]; מהו לאו שאין בו מעשה [רסא]; דין מוסר ומלשין שמותר להורגו [רלו], דיני חגים לפרטיהם [שכג], תיאור מפורט של פדיון הבן [שצב], סיכום דיני טרפות בבהמה [עג]; הגעלת כלים וביטול [תעב]; סיכום דיני שחיטה ונבלה [תנא]; סיכום דיני ביטול איסור [קיא]; סיכום דיני מנחות [קטז]; סיכום דיני חלל לכהונה [רסז]; סיכום דיני ברכות [תל]; דיני יו"ט שני של גליות [שא]; משמעות המספר שבע [של]; דיני קניין [שלו]; דיני ריבית לפרטיהם [שמג]; נוסח שטרות [תקעט]; הוא מסכם עקרונות הלכתיים, ומזהיר את הקורא לזכור אותם [רמא],

אמונות בנות זמנו

אגב הסבר מצוות מדגים בעל ספר החינוך תופעות ומנהגים בני זמנו: הוא מדגים כישוף [רנ]; מתאר את התנהגות הישמעאלים בסביבתו [רנג], מוסר את תיאור המקצוע אלהנדסה [רנח], מדווח שיורדי ים ובעלי מלאכה אינם עושים מלאכה בימים בהם מתחדשת הלבנה [תג]; מציין את חשיבות הבעלות על הקרקע:

"הכל מן הקרקע, ואין כל דבר קיים לו לאדם שיהא לבו סמוך עליו כמוהו" [תנ];

מסביר את טומאת הנידה לפי המושגים של דורו [קסו].

אב ובנו

נוגעת ללב התייחסותו לבנו. הוא מסביר, מתנצל ומתחטא כאשר הוא מאריך בדברים:

"והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם"

–במשפט זה רמז לכך שהבן לווי הוא, ויעבוד במקדש! [שצד],

"ואם חפצך בני לדעת, גמר [-למד] אותו משם" [שצה], "יארך העניין אם באתי לכתוב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא. ואם תזכה בני ותפרוש מכמורת בים הגמרא, היא תעלה לך הכל" [ת].
"והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים, פרשוה בעניין אחר" [תו]
"ואל תהרהר בני אחרי דברי לומר ואיך יחשב אבי" [תצז],
"ואם אמנה, בני, שאלו דברי ילדות הן, עמם תתעורר, וטעם זקנים תיקח" [תקעא].
"ואתה הבן היקיר, תזכה ותחקור ותראה ותרבה הדעת ותבין בדברים. ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה" [של]

גישה חינוכית

במהלך הדברים מציג בעל ספר החינוך גישה חינוכית. למשל: לא תמיד גישה סלחנית היא גם גישה יעילה [עז], חובה לציית לרוב, גם אם הם טועים לעתים, כי הנזק הזה עדיף הפקרות משפטית [עח, תצו]; אין מלאכה בזויה, יש אנשים בזויים:

"טינוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום, ולא האומנות, כל זמן שעושין אותו בנאמנות" [פח];

מצהיר כי אינו יכול להסביר את משמעות עבודת המקדש, אבל הוא בכל זאת מוסר את הדברים בלי להבינם לאשורם. והוא מסכם:

"אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסולת רב - מעט אוכל נמצא לעתים" [צה];

אינו מסכים לכך שאדם יוותר על כבודו:

"לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו ... שלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם" [שלח];

מסביר את סמכות הציבור [תצא]; איסור כלאיים מלמד שלא למנות שני אנשים בעלי טבע שונה לעבודה משותפת [תקנ]; יפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה [תקסא]; כאשר יש הרוצים להחמיר מעבר לראוי, כותב הוא להם "אל תהי צדיק הרבה" [מצווה קנז]. אינו בוש לומר כי לבעיה שהוא עוסק בה יש הסבר, אלא שהוא שכח אותו [קעג],

"ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במעוט שכלנו מרוב עמקן ותכלית גודלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג" [תקמה]

יחסו לאשה

כיוון שכל מצווה כוללת הגדרה מי חייב בה, יש בספר התייחסות רבה למעמדן של הנשים במצוות. לדוגמה: בדין חובל, כותב בעל החינוך דברים אלה:

"ונוהגת מצוה זו, שאנו חייבין לדון ולענוש החובל – בזכרים כי להם נתן לעשות דין, ולא בנקבות, שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שבישו או נתביישו" [מט].

יחסו של ספר החינוך לאישה מפתיע. הנה כמה דוגמאות: "לדעת קצת מן המפרשים, כשרות הן לדון" [עז].

"ואם רצו הנקבות להתעטף [בטלית] מתעטפות בלא ברכה, כדעת קצת המפרשים, וקצתם אמרו אפילו בברכה" [שפו],
"אם רצו להניח [תפילין] אין ממחין בידן" [תכא],
[האיסור להורות שתוי מכוון גם ל]אשה חכמה הראויה להורות [קנב].

עם זאת, קשים לאוזן בן זמננו הסבריו לדיני נידה

"ואפשר לנו לומר שחולי הרקת הדמים בנשים מחודש לחודש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן, או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם, שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהן ולא ישגה תמיד באהבתן" [קסו];

וכך גם הסברו לדיני גט. אלה משקפים עמדה מעשית של קיום המצוות בלא התייחסות רגשית אל האשה.

מבנה מהדורה זו

במהדורה זו הוספנו כותרות מתאימות. בדרך כלל מתוך דברי ספר החינוך עצמו. במקרים בהם היה צריך להוסיף כותרת שאינה מדברי ספר החינוך, נוספה זו [בסוגריים מרובעים ובצבע ירוק].

סיכומים או ציטוטים שספר החינוך מצטט ממקורות אחרים [בדרך כלל רמב"ם, מדרשי הלכה ומקורות תלמודיים] - הובאו באות כחולה ובפסקה מוכנסת.

עניינים מיוחדים, המשקפים עמדות ודעות ותקופות – ניתנו בצבע מיוחד ובדרך המושכת תשומת לב הקורא.
שמות של חכמים, הובאו בצבע אדום.

ספר החינוך הוא הספר המוביל במדור זה. מפתח מפורט של הספר, המשולב במפתח מפורט לספר המצוות של הרמב"ם, וקישורם לספר מצוות השם המכוון לספרות נוספת -מהווים את שלד המדור.

ספר מצות גדול [סמ"ג]

מאת רבי משה מקוצי [המאה ה-13].

הספר מבאר את יסודות תרי"ג מצוות לפי התלמוד והפוסקים. הספר נכתב בידי הרב משה מקוצי בשנת 1250 והודפס לראשונה בשנת 1488.
הספר מחולק לשני חלקים, מצות לא תעשה ומצות עשה. בכל חלק מאורגנות המצוות לפי נושאים: נזיקין, נשים, נזיר, בית מקדש, וכדומה.
סקירה על הספר, סיבת כתיבתו ושיטתו, במאמר:
קום עשה ספר תורה משני חלקים, לבירור כוונות רבי משה מקוצי בכתיבת הסמ"ג, יהודא גלינסקי, אתר דעת, מתוך המעיין, תשרי תשנ"ה.

לספר נכתבו פירושים מאת הרב אליהו מזרחי ומהרש"ל. הספר המפורסם ביותר שנכתב על "ספר מצוות גדול" הוא ספר מצוות קטן, שהוא קיצור של הסמ"ג, שנכתב על ידי רבי יצחק מקורביל, ויתואר בהמשך.
טקסט מלא של ספר מצוות גדול באתר hebrewbooks

ספר המצוות הקצר לחפץ חיים

ספרו של רבי ישראל הכהן מראדין [המאה ה- 20], הקרוי על שם ספרו 'חפץ חיים'. ספר זה כולל רק מצוות הנוהגות בחוץ לארץ בזמן הזה, ובמהדורות שיצאו בארץ הוסיפו יהודה איזנברג ואחרים נספח למצוות התלויות בארץ.

טקסט מלא של הספר


 לפרק הבא