תסד. שריפת עיר הנדחת ולהרוג אנשיה - ספר החינוך
לשרוף עיר הנדחת ואת כל אשר בה. ועיר הנדחת נקראת עיר מישראל שנדחו על ידי אנשים בני בליעל לצאת מתחת כנפי השכינה, וילכו אחרי שרירות לבם הרע לעבוד עבודה זרה, ועל זה נאמר
(דברים יג יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה.
שאנשים רעים וחטאים כאלה שהסכימו יחד הסכמה רעה ונמאסת כזו, ראוי למחות שמם ולאבד זכרם מן העולם, ולא ישאר בעולם מקום זכר להם כלל, ואין להם כליון חרוץ יותר מן השריפה.
מה שאמרו זכרונם לברכה שאין העיר נעשית עיר הנדחת, כלומר, לדון אותם בדין עיר הנדחת שאנשיה נהרגין בסיף וממונם נשרף עם העיר, עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים. שנאמר
(שם יד) יצאו אנשים וגו' ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר מקרבך וידיחו. ועד שידיחו רובה ויהיו המודחים ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם לא הודח רובו של שבט, אינם נדונין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים, שהם נסקלים וממונם ליורשיהם. שנאמר יושבי העיר, ולא כפר קטן ולא כרך גדול, ופחות ממאה כרך קטן, ורובו של שבט כרך גדול.
ודין ערי מקלט וכן ירושלים שאין נעשית עיר הנדחת, וכן עיר שהיא בספר אינה נעשית עיר הנדחת.
ודין היאך עושין אותה עיר הנדחת, וההתראות ששולחין לה על ידי שני תלמידי חכמים.
ומה שאמרו בעניין רחובה.
ומה שאמרו בנכסי צדיקים שבתוכה שלא הודחו עמה.
ודין הקדשות שבתוכה.
ודין פרות דקלים שבתוכה.
ודין נכסי אנשי עיר אחרת שבתוכה או נכסי אנשי עיר הנדחת שבמקום אחר, ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין [פרק יא].
כי להם המשפט, ובזמן שישראל על אדמתן, ובית דין הגדול של שבעים ואחד במקומן, שאין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול. וזאת מן המצות המוטלות על הצבור, ויותר על הסנהדרין.
ואם עברו על זה, כגון שידעו על אחת מערי ישראל שראויה להעשות עיר הנדחת ולא עשו בה דין בטלו עשה זה, ועונשן גדול מאוד, פן תתפשט רעתה בעירות אחרות.
המצווה בכל הספרים
