קו. מצות קידוש ידים ורגלים בשעת עבודה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לרחוץ הידים ורגלים בכל עת הכנס להיכל והבא לעבוד עבודה, וזאת היא מצות קידוש ידים ורגלים, שנאמר
(שמות ל יט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח וגו'.
היסוד הקבוע שאמרנו, להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית.
ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה
(זבחים יט ב) שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבוקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחילה אלא להגדלת כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחלת בואו שם, צריך לרחוץ. ומשהתחיל בעבודה, אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה, זולתי ביום הכפורים לרוב חומרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור, נקי וקדוש.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(זבחים כ ב) שהיוצא חוץ לחומת העזרה טעון קדוש ידים, ואם קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר, אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה. ושמצוה לכתחילה לרחוץ בשחרית פניו ידיו ורגליו, ושמצוה לקדש במי הכיור
(שם כב ב) ואם קידש מאחד מכלי שרת כשר דיעבד, אבל לא מכלי חול אפילו דיעבד. ושאין מכניסין ידיהן לתוכו אלא שופכין ממנו על ידיהם, וגם זה דרך כבוד, ואין אנו מצריכין כן בעניין נטילת ידים בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו, שאף על פי שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין. ויסוד הדבר הוא: מפני שמצאנו כלי לנטילה בקודש, מכל מקום בקדושה הוא דמיעט רחמנא '
ממנו - ולא בתוכו', אבל בחולין אין לנו מיעוט.
ואף על פי שנטילת החולין משום סרך הקודשים היא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה
(חולין קך א) משום סרך תרומה, מכל מקום אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחייב בנטילה ובכלי בחולין משום סרך זה, ולהניח מיעוטו ד'ממנו' שנאמר בו במקומו. ואפילו בתרומה עצמה נטילת ידים בה מדרבנן הוא, כי מן התורה לא נמצא טהרה רק בכל הגוף בבת אחת.
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(חולין שם) שהנטילה מדכתיב
(ויקרא טו יא) וידיו לא שטף וגו', אסמכתא בעלמא הוא, כן כתוב בספר המצות של
הרמב’’ן זכרונו לברכה.
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה
(זבחים כא ב) כמה מים צריך להיות בכיור, אין פחות משיעור מים הראויין לנטילת ארבעה אנשים, שנאמר 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם', והיו אהרן אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם. וכל מים כשרין לקידוש, בין מי מעין או מי מקוה. ונפסלין בלינה. וכיצד מצות קידוש: מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ורוחץ עומד ולא יושב, לפי שמכלל העבודה הוא קידוש ידים ורגלים, וכל עבודות המקדש מעומד הן, שנאמר
(דברים יח ה) לעמוד לשרת. וכל זה למעלת הבית.
ויתר פרטיה מבוארים בפרק שני מזבחים
(יט, ב).
והעובר עליה ולא קידש ידיו ורגליו שחרית, או שיצא מן המקדש והסיח דעתו, וחזר ועבד בלא קידוש, חייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול או הדיוט.
המצווה בכל הספרים
