קיד. שלא יעשו בית דין משפט מות בשבת - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יעשו הדינין דינים בשבת, כלומר, שמי שנתחייב מיתה בבית דין לא ימיתוהו בשבת, שנאמר
(שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ובא הפירוש עליו בזה
(יבמות ו ב) שלא ישרפו בית דין בשבת מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות.
ויש לנו לדרוש ממנו דבר זה, שהרי לגופיה אינו צריך, שהרי כבר כתיב במקום אחר
(שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה, והבערה לצורך מלאכה היא, אלא ללמד עניין בפני עצמו נכתב, ופרשו בו שבא ללמד את זה שאמרנו.
וזה לשון המכלתא
(ר''פ ויקהל)
לא תבערו אש - שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד: מה שריפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת.
ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה, יש לדרוש בו מה שדרשו בו עוד גם כן 'הבערה לחלק יצאת'
(יבמות ו ב). כלומר, שהעושה בשבת הרבה אבות מלאכות בבת אחת בהעלם אחד, שיהיה חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה.
ובגמרא דבני מערבא אמרו
(ירושלמי סנהדרין פ''ד ה''ו) בכל מושבותיכם, רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת.
שרצה ה’ יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחייבים.
משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעודה יעשה משפט.
כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו, כמו שכתבתי למעלה
(מצוה לא, לב). וזה גם כן מכבודו של יום הוא.
שהם בעלי המשפט. וחייבים להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה, ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה, כגון ששרפוהו הם בידיהם, אם יש עדים והתראה נסקלין, בשוגג מביאים חטאת לכפרה.
המצווה בכל הספרים
