יב. שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא לאכול מדברים שיש בהם חמץ, ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: (שמות יד כ) כל מחמצת לא תאכלו. ופרשו זכרונם לברכה (פסחים מג, א) שעניין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפירוש בו.
ודעת הרמב''ם ז''ל, (סהמ''צ ל, ת קצח) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת, מכיוון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות, אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבורו הגדול. (חמו''מ פ''א ה''ו).
ואם כן לדעתו יבוא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו. כלומר מלקות ולא כרת.
והרמב’’ן ז''ל כתב (בסהמ''צ שם) הפך מזה ואמר, שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו ז''ל בגמרא (פסחים כח, ב) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת.

אבל בעניין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס, בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין ויש בו כרת. כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא. ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס - ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על עירובו בלאו.

משורשי מצוה זו
מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו, הרחיקתנו התורה כל כך.

דיני המצוה
כגון הדברים שנכללו באיסור זה, מה הן, ומה שמם.
ויתר פרטיה, בפסחים (מב, א) (א''ח תמ''ו).

ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן.
והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת. לדעת הרמב''ם ז''ל ולדעת הרמב’’ן ז''ל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם ז''ל.

המצווה בכל הספרים