קסג. שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפרות - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדין בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ.
והוא הדין כל זמן שנעשו בפרי בעודו מחובר לקרקע, אף על פי שלא יצאו ושרצו על הארץ, ששורץ על הארץ נקרא, מכיון שנעשה בפרי בעודו [בהיותו] מחובר. שנאמר
(ויקרא יא מב) לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. ואם יצאו על הארץ, אף על פי שחזרו אחר כך לתוך הפרי, שורץ על הארץ נקרא גם כן, מכיון שיצא. וכן הוא בספרא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השרץ. להביא את שפירשו על הארץ וחזרו. כלומר אף על פי שהם עכשיו בחורים שלהם, מכיון שיצאו על הארץ - נאסרו, ושרץ הארץ נקראין.
בזה הפירוש שאני כותב בכאן, כי חיוב מיני השרצים דקים הוא מעת שיצאו בארץ ולא קודם לכן, אני מעלים עין ממה שכתב בו
הרמב''ם זכרונו לברכה. אף על פי שייעדתי לאחוז דרכו. כי הוא כתב כאן בספר המצות שלו
(ל''ת קעט) שהלאו הזה הוא מכיון שיצאו לאויר או הלכו על שטח הפרי.
ויש לתמוה עליו הרבה בכך, כי בפירוש מצאנו בחולין
(סז ב) שנשאר שם עניין זה בתיקו, כמו שבא שם בעי רב יוסף, פרשה לאויר העולם מהו
? על גבי תמרה מהו
? וגם הרב בעצמו כתב בחיבורו הגדול
(מאכלות אסורות ב יד טז) שעניין זה הוא ספק ואין לוקין עליו, ועל כן הנחתי פירושו בכאן, וכתבתיו על דרך האמת.
וגם כן מצאתי אחר כך ש
הרמב’’ן זכרונו לברכה יתמה עליו הרבה בשגגה זו.
כתבנו למעלה
(מצוה קנט).
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעים שבכליסין והוא מן קטנית, ותולעים שבתמרים וגרוגרות, והוא הדין לכל התולעים הנעשים בפרות בתוכן אחר שנעקרו, ולא פרשו מתוכן, שאינן בלאו זה דשורץ על הארץ, והיו מותרין מן הדין, אלא שיש באוכל אותן שקוץ לנפש קצת.
ואם יש בדבר ספק אם נעשו התולעים בפרות קודם שנעקרו או אחר כן, יבדוק אותם יפה. ואם הם דקים מאוד עד שאינו יכול לבדוק, ישהה אותן שנים עשר חודש, ואחר כך מותרין לאכול לכתחילה בלא בדיקה, מהכלל שידוע לרבותינו זכרונם לברכה שכל אותן תולעי הפרות אין מתקימין שנים עשר חודש. פירוש אינו מתקיים כלומר, כיון שעברו עליו שנים עשר חודש, הרי הוא כעפר גמור. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה הני תמרי דכדא בתר תרי עשר ירחי שתא שריין.
ואם פרשו תולעי הפרות באוויר ולא נגעו בארץ, כגון שיצאו מן הפרי ונפלו לתוך פיו של אוכל, וכן אם פרשו ורחשו על גב הפרי, אם נדין גב הפרי כמו הארץ, וכן אם פרשה התולעת מן הפרי ונפל לארץ אחר שמתה, כל זה אסור מספק אם נדין ונאמר שיהיה כשורץ על הארץ או לא.
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה תולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים משום שרץ, כי מבחוץ הם באים, אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרין. והנמצאים במעי הבהמה אסורין, שמבחוץ הם באים. ואף הנמצאים במוח הבהמה ובתוך בשרה, אסורין, לפי שאין שום דבר בבהמה שיהא מותר בלא שחיטה והן אינן בני שחיטה, ועוד שהתורה ריבתה אותן לאסור, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין
(תולעים) שבבהמה. ואם תאמר שליל איך הוא מותר בלא שחיטה
? מפני שהתורה התירה אותו כדדרשינן בגמרא מ"בבהמה... תאכלו".
וכן התירו זכרונם לברכה במים שבכלים שהתליעו, או אפילו בבורות שיחים ומערות, כלומר כל מים מכונסין. ואמרו שאדם שוחה ושותה מהן כל זמן שלא פרשו התולעים למקום אחר. ואפילו פרשו לדופני הכלי או הבור, מכיון שחזרו לתוכו שותה ואינו נמנע, דמקום רביתיהו הוא. ומן הדומה שאפילו משום אל תשקצו אין בהם, וזהו אומרם שותה ואינו נמנע. ונראה שהטעם מפני שמצאו להם היתר מפורש מן הכתוב, כמו שדרשו זכרונם לברכה בימים ובנחלים - את שיש לו אכול ואת שאין לו אל תאכל. אבל בכלים ודומה לכלים, בין שיש לו בין שאין לו, מותר.
מה שאמרו
(שם סז א) דלא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא מפני חשש תולעת שישאר בצותא ואחר כך יפול לכוס. ופירוש 'צבתא' הוא תבן שעל פני הכלי, ומכיון ששרץ בצבתא, דינו כשורץ על הארץ.
ודיני בריה שאמרו זכרונם לברכה שאינה בטלה לעולם, כלומר אפילו נפלה באלף חלקים כמוה של היתר אינה בטלה בהם והכל אסור, דכי היכי דחשיבא לעניין מלקות דלוקין עליה בכל שהיא כדאיתא במסכת מכות חשיבא נמי לעניין איסורין דלא בטלה לעולם. ואף על גב דבירושלמי בתרומות פרק בצל אמרו, אורי ר' יוסי בר בון בחד עכברא חד לאלף; גמרא דילן עדיפא לן, דאמר "ואפילו באלף לא בטלא".
ופירוש בריה - כלומר שום בעלי חיים ואפילו תולעת כל שהוא, כיון שיש בה חיות, זהו עיקר פירושו של בריה. וכן נמי אמרו זכרונם לברכה, שנקרא בריה, לעניין דלא בטיל לעולם ואפילו באלף, כל דבר שמתחלת ברייתו הוא אסור, והוא שלם כולו כברייתו. לאפוקי חסר אפילו כל שהוא, שאין לו דין בריה, ואין לוקין עליו אלא בכזית. והוא משל בעל החיים כמו גיד הנשה, שיש בו כל זה. לאפוקי כל פרי שאינו בריית בעל חיים, וכל כיוצא בו.
ובגררה דבריה דאמרינן דחשיבא ולא בטלה, נאמר מה שאמרו זכרונם לברכה
(ערלה פ''ג מ''ז) שכל
דבר חשוב גם כן לא בטיל, כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית.
ו
הרמב''ם זכרונו לברכה כתב, דלאו דוקא שבעה דברים אלה, אלא כל דבר חשוב, אבל אלו היו החשובים בזמן חכמי המשנה זכרונם לברכה.
וזה שאמרנו דבריה לא בטלא, והכונה לומר בין חיה בין מתה, דוקא בריה שהיתה אסורה מתחלת ברייתה, כגון בהמה טמאה או שרץ טמא, וכן גיד הנשה שגם הוא אסור מתחילת בריתו. אבל בהמה כשרה מתחילתה, דוקא בעודה חיה הוא דאינה בטלה, משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. אבל אחר שמתה ודאי ביטול יש לה. ואפילו שור גדול מת, אמרינן שהוא בטל, וזה יהיה אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כוותה. דאמר בגמרא
(ביצה ג ב) גבי דברים חשובים דלא בטילי את שדרכן למנות שנינו, כלומר הדברים שדרכן של בריות למנות דרך חשיבות תמיד, שנינו שאין בטלות, כגון אותן שבעה המנויות למעלה, אבל שור אחד אין דרכן של בריות להחשיבו בלבם תמיד, לפי שאין ראוי לפי שעה, ולא קרובה הנאתו ללב בני אדם כמו אותן שבעה דברים.
ואל תתפלא לומר חתיכה אחת ממנו הראויה להתכבד בפני האורחים תחשב ולא תבטל, וכולו ביחד יבטל, כי האמת כן הוא: שחתיכה אחת ממנו הנאתה קרובה ולב בני אדם קרובה אליה ומחשיבה, ועל כן אמרו בה שלא תבטל, ואף על פי שכולו מתבטל. ודע זה והבינהו.
ויש מן המפרשים שאמרו,
(יו''ד סי' קא ג) שדין חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלא לא נאמר אלא במבושלת כי אז ראויה להתכבד בה. ויש מהם שאמרו
(שם), שאפילו בחיה נאמר. ומן המפרשים גם כן שאמרו, דלא נאמר חתיכה הראויה שאינה בטלה, אלא כשהיא אסורה מחמת עצמה, אבל אם נפל איסור בתוכה ונתן בה טעם, בטלה הויא, מפני שאין האיסור שבה ראוי להתכבד. ואף על גב דאשכחן שאפילו בחתיכת בשר שנפל בה חלב אמרו בעבודה זרה שאינה בטלה, שאני בשר בחלב, דתערובתן עושה אותה כחתיכה האסורה מחמת עצמה.
ויתר רובי פרטי עניינים אלה בחולין ובעבודה זרה [י''ד סי' ק''ה]
ועובר עליה ואכל במזיד בריה שלמה לגמרי טמאה, בין חיה בין מתה, ואפילו פחותה מן החרדל, ואפילו היתה סרוחה, ובין שהיתה על ידי זכר ונקבה או מכל העיפושין שבעולם ושרצה בארץ, מי שאכלה כולה, לוקה עליה, אבל חסרה אפילו רגל אחת, אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנה.
המצווה בכל הספרים
