מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



קסו. מצות עניין טומאת יולדת - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

לטמא היולדת.
כלומר האשה כשתלד שתהיה טמאה לבעלה, וכל שכן לטהרות, שבעה ימים כשתלד זכר, ושבועים כשתלד נקבה, שנאמר (ויקרא יב ב ה) אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו', ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו'.

משורשי המצוה
הקדמה. אין ספק כי חוליי בני אדם יבואו או מפני מותר שבגוף או מפני חסרון או מצד הפסד שיקבל מאיזו סיבה שתהיה, כי באמת כל זמן שהטבע ישר בתכלית היושר, ולא קיבל הפסד דבר, לא יחלה הגוף, וחטא בני אדם יביאם להעדיף או להחסיר במה שצריך לטבעם, וייחלו.

וכבר אמרנו באזהרת טרפה (מצוה עג) ואיסורי מאכלות (מצוה קמז קמח) כי האל ברוך הוא ריחק עמו אשר בחר מכל הדברים המזיקים את הגוף, בעבור היותו כלי לנפש היודעת יוצרה. וכמו כן מן השורש הזה הרחיקנו מן היולדת ומן הנידה והזבה ימים מספר, עד שיתנקו מאותו המותר שבהן, שהוא דבר רע ומחליא. וכמו שאמרנו כי כל מותר משורש מחלה הוא. על כן אמרו זכרונם לברכה (רש''י ויקרא שם), שאין אשה רואה דם שלא יהו ראשה ואבריה כבדים עליה, ואין ספק כי באותו המותר מחלה להן ולכל הקרב בהן שום קרבה, וכל שכן בתשמיש המיטה שהוא תכלית הקירבה החומרית. וגם הולד הנולד, בעוד שאותו המותר מתגבר עליה, מעותד לחלאים רעים.

ומן השורש הזה שאמרנו מצד המותר, ציוותה התורה להיות טמאה מן הזכר שבעה, ומן הנקבה שבועים, שאין ספק כי מותרי היולדת נקבה גדולים מן היולדת זכר, לפי שהריון הזכר יורה חום בנקבה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נידה כה ב) אשה כי תזריע וילדה זכר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וידוע כי החום מותריו הם מעטים וימהר פעולתו לעולם, דבר מושכל הוא, ועל כן יספיק לנו בהריון הזכר נקיון של שבעה ימים.
והריון הנקבה תורה על קרירות טבע הנקבה, ובקרירות ירבו המותרות, ולכן תצטרך שבועים לנקיון גופה.

וכן מצאתי העניין אחרי כתבי זה להרמב’’ן זכרונו לברכה (ויקרא יב ד), וזה לשונו
בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלחה ברחם האם רבה מאוד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן, ומפני קרירותן, ובידוע כי החולאים הקרים צריכים בנקיונם אריכות זמן יותר מן החמים. עד כאן.

ובדומה לזה יהיה העניין גם כן בנידה וזבה, כי הנידה תטהר לשבעת ימים ואפילו שופעת כל שבעה, ובלבד שתפסיק בשביעי מבעוד יום מדין תורה, והזבה צריכה שבעה נקיים, לפי שהזיבה תורה על רוב מותרי האשה, וזהו המשך הרקת דמים ימים רבים אחר ימים הנהוגים ברוב הנשים.
ואפשר לנו לומר שחולי הרקת הדמים בנשים מחודש לחודש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהן ולא ישגה תמיד באהבתן.

ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בנידה (לא ב) על צד הפשט. רצוני לומר שכוונו לגלות אחד מן התועלות הגדולות שיש במצוה, מלבד רוב עיקריה הגדולים והחזקים. וכתבו שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן, כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן המוכשר, ולא יקוצו זה מזה לרוב התמדת הקרבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רוב האומות שאינם גדורים בגדרינו החמורים.
וכמו כן יספיק טעמם זה על צד הפשט ביולדת שלא תתנול בה מיד, ושמא תתגנה בעיניו ויקוץ בה, כמו שאמרנו בנידה.

מדיני המצוה
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל היולדות טמאות ואף על פי שלא ראו דם, שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל, והוא שתגמר צורתו טמאה טומאת לידה, ואפילו הפילה שליא או שפיר מלא מים או דם, הרי זו חוששת ללידה, דקימא לן אין שליא בלא ולד. ואף על פי שאין מוצאים עכשיו הולד בשליא, חוששין שמא נימוק בתוכו, ותשב מספק ימי טומאה של נקבה שהם שבועים, וימי טוהר של זכר שהם שלושים ושלושה יום ולא יותר, דמספק אזלינן הכא והכא להחמיר.
וזה שאנו אומרים שצריכה לחוש לולד, דוקא שעברו עליה ארבעים יום משנתעברה, אבל לא עברו עליה ארבעים יום, אינה חוששת ללידה, ואפילו ביום ארבעים ממש, שיום ארבעים כלפני ארבעים הוא חשוב. ומכל מקום אף על פי שאינה חוששת ללדה, כלומר ולא יהיו לה ימי טוהר כמו ביולדת, חוששת היא מכל מקום לטומאת נידה. ואף על פי שילדה לידה יבשה, כלומר שלא ראתה דם כלל, אנו אומרים, מכיון שילדה אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ושמא היה מועט ונאבד, וכל אשה שיש לה ימי לידה לטומאה, יש לה ימי טוהר מדין תורה, וימי הטוהר הם שלושים ושלושה לזכר וששים וששה לנקבה.
והעניין הוא כן: דין תורה, שהאשה אחר שילדה מונה שבעה ימים מיום שילדה, ובין שילדה מתחילת הלילה או בחצי היום או אפילו סמוך לשקיעת החמה, מונה אותו היום של לידה יום אחד ומשלים עליו ששת ימים, ובין רואה קצת ימים מן השבעה או כל השבעה, לערב של שביעי שהוא ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה, ואפילו שופעת דם באותו ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה, שהתורה התירה כל הדמים שתראה היולדת אחר שבעה ימים לזכר בתוך שלושים ושלושה יום, ואחר ארבעה עשר לנקבה בתוך ששים וששה יום.

ועל זה אמרו זכרונם לברכה (נידה לה ב), כי מעין אחד הוא והתורה טימאתו והתורה טהרתו. כלומר שדמי הלדה שטימאה התורה ודמי הטוהר שטהרה התורה ממקום אחד הוא והוא מן המקור, שהוא מקום טומאה יוצאות שניהן, אלא שהתורה תתלה העניין בזמן, ותטמא הדם היוצא ממנה בזמן אחד ותטהר בזמן השני, וברוך היודע כל החכמה כי הכל עשה בטעם נכון ומחייב, והוא ברוך הוא ידע שעד אותו הזמן הדמים מזיקין ומשם ואילך לא יזיקו.

ועכשו נהגו כל ישראל וגדרו עצמן לנהוג טומאה בדמי טוהר כמו בדמי טומאה. וכלל העניין שאין האשה עכשיו עולה מטומאתה לעולם עד שתעמוד שבעה ימים שלמים נקיים מכל דם ותתחיל למנותן מבערב. זהו כלל גדול, ועד היום נוהגים כן בכל מקומות ישראל הכשרים, ובזה נצלנו מכמה ספקות.

ודיני הספקות המתחדשות לפעמים על היולדת, כגון אם תתחייב לישב על טומאת זכר או על טומאת נקבה, שפעמים תצטרך מתוך הספק לישב לזכר ולנקבה וגם לנידה.
ודין המפלת כמין בהמה וחיה ועוף מה דינה, ואם פנים כפני אדם או אין פניהם כפני אדם מה דינה והמפלת כמין יבחושין, כמין שערות. והמפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר, וכן המפלת דמות אדם בעין אחת וירך אחת. והמפלת זכר וסנדל עמו, והיא הבריה שאינה ניכרת אם זכר או נקבה.
ודין האשה שיוצאת מלאה ובאה ריקנית והיא טועה בחשבונה.
ויתר רובי פרטיה בעניני טומאתה, הכל במסכת נידה.
ועניין דיני קרבנות, מפוזרין בהרבה מסכתות. ומהן הרבה בזבחים וערכין וכריתות וקנין ונגעים.

ונוהגת מצוה זו
בכל מקום ובכל זמן לעניין שהיולדות טמאות. והעובר עליה ובא עליה במזיד בתוך הזמן המוגבל לאסור, או אפילו אחר זמן המוגבל, כל זמן שלא טבלה ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו כמו בנידה, וכעניין שכתוב (ויקרא יב ב) כימי נידת דותה תטמא. וחייב כרת, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.

המצווה בכל הספרים