מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



רלו. שלא לרגל - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והעניין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו 'פלוני מדבר כך וכך', אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב.
ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) בפירוש 'רכיל' - רך לזה וקשה לזה. דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך.

משורשי המצוה
כי ה’ חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציוונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות מביא לריב ומצה.

פרטי המצוה
ורוב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שותפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפיזור [ה' דעות פ''ז].
ובפירוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע, שממית האומרו והמקבלו ושנאמר עליו, והמקבלו יותר מכולן. והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל (ב''מ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדוקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) 'מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו'.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר עליה וריגל על לשונו, עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך. ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות, מלבד רצועה של עגל ושל פרות.

[דיני מוסר]
ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות, לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתיקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם.

ואכתוב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בעניין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא (ב''ק קטז ב) ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא, חייביה רב נחמן לשלמה, וטעמא משום דינא דגרמי (שם קיז ב). ודוקא שהראה מעצמו, אבל מתוך האונס פטור, וכדתניא (שם קיז, א) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור.
ופרשו מורינו זכרונם לברכה, דלא סוף דבר אנסוהו בגופו, אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו, והראהו, פטור, דכל מראה על ידי אונס פטור, ואינו חייב אלא במראה מעצמו. וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה.
ואם נשא ונתן ביד חייב, ואפילו על ידי אונס נפשות.
ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש?
יש לומר מי אמרינן ליה ימות?! יתן וישלם קאמרינן ליה, ולא יציל עצמו בממון חברו. ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חייב, ואף על פי שלא שברן בכוונה אלא בלא כוונה, ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחייב בתשלומין.

ואם לאחר שהראה מתוך האונס נשא ונתן ביד, משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף, ושוב אינו מתחייב עליו משום נשא ונתן. ומשום שהראה נמי אינו חייב, כיון שהראה מתוך האונס כדכתיבנא.
והכי אמרינן התם: ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פירוש מתוך האונס. אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי. ואסיקנא, דכיון דאוקמינהו עלויה, מקלא קליא ושוב אינו מתחייב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אונס, חייב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם: ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב לא תעבד הכי. כלומר: התרה בו. לא הוה צאית. הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, קם רב כהנא שמטיה לקועיה. כלומר: הרגו. והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא, וקפדי אשפיכות דמים.
ואמרינן נמי בגמרא (שם קיט א), גבי מאן דאבעיא לן: ממון מוסר אם מותר לאבדו, ומהדרינן ליה, לא יהא ממונו חמור מגופו. אלמא דגופו מותר לאבדו. מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא. ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חייבי מיתות.
ומי שמחזק למוסר, נראה שהוא כמותרה ועומד, ומותר להרגו בכל שעה.

ודעת הרמב''ם זכרונו לברכה (חובל ומזיק ח י יא), שכתב בדין מוסר כך הוא:
כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל, הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמוסר, מצוה להרגו, וכל הקודם להורגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן הוחזק למסור, הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, עד כאן לשון הרב.
הצריך התראה למי שאינו מוחזק למסור ושיקבל התראה, ולמי שהוא מוחזק למסור, נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה. ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מצר לי אני מוסרו ביד גוים, שאין זה פוטרו מעונשו.
אבל המצר לציבור, מותר לציבור למוסרו ביד גוים, וכן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם הי''א). ואסור לאבד ממון מוסר, משום (איוב כז יז) רשע יכין וצדיק ילבש. כדאסיקנא בפרק הגוזל (קיט א).

המצווה בכל הספרים