רמז. מצות נטע רבעי - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
להיות נטע רבעי כולו קודש. פירוש: כל פרות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, הם קודש. כלומר, שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים, וזו היא קדושתן, שנאמר
(ויקרא יט כג כד) ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה’. ובא הפירוש שהם לבעלים, ופירוש הלולים הוא, שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההלול, וזהו יקראו חכמים בכל מקום נטע רבעי.
ובספרי
(נשא ו) דורש, שנטע רבעי הוא לבעלים, מדכתיב
(במדבר ה י) ואיש את קודשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קודשיו וגו', משך כל הקודשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהו לבעלים.
שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל ה’ ברוך הוא בתחילת מבחר פרות אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם ה’ יתברך וברכתו ויתברכו פרותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, לכן צונו להעלותן ולאכול אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם ציווה ה’ את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית.
ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצוה לאכול במקום ההוא קצת פרותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה, וכמו שנכתוב במצות מעשר שני
(מצוה תעג) בעזרת השם.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(קדושים יט כג) כתב בטעם מצוה זו בפירושיו, כדי לכבד ה’ יתברך מראשית כל תבואתנו, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי בשנה אחת הלולים לה’. והנה אין הפרי בתוך שלוש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן טעם בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רוב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן, ולכך נמתין לכולן. והמצוה הזאת דומה לבכורים.
ועוד כתב כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחלת נטיעתו עד השנה הרביעית, רב הלחות דבק מאוד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(ברכות לה, א) שהרוצה לפדות נטע רבעי, פודהו כמו מעשר שני שהוא נפדה. כלומר, שפודה הפרות בכסף ומעלה הכסף לירושלים. ואם פודהו לעצמו, מוסיף חומש, שכן הוא הדין במעשר שני מדכתיב ביה
(ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו... אבל הפודה מעשר שני לאחרים, אין מוסיף חומש. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר, שנאמר בו
(שם יט כה) להוסיף לכם תבואתו. ודרשו זכרונם לברכה
(ספרא קדושים ג ו) עד שיעשה תבואה, כלומר, שהגיע לעונת מעשר, והוא שליש בישולו. ואין פודין אותו במחובר כמו מעשר, לדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה
(מעשר שני פ''ט ה''ב).
ואחרים פרשו דאפילו במחובר פודין אותו. והוא נקרא ממון גבוה כמו מעשר, ולפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתנו בעודו בוסר שעדיין לא חל עליו החיוב, כמו שאמרנו. ודינו בשאר הדברים, כגון אכילה, שתיה וסיכה כמעשר. ובמצות מעשר שני בפרשת ראה אנכי נאריך עוד בזה בעזרת השם.
והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים, רצה פודהו יין, וכן הזיתים. אבל שאר הפרות, פודה אותן קודם שישתנו מבריתן. והפדיון הוא, שאומר פרות אלו יהיו מחוללין על כסף זה, והרי הן מחוללין בכך, ומעלה הכסף ואוכלו בירושלים.
ואמר שמואל בגמרא
(קידושין יא ב), שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אבל לא בפחות משוה פרוטה, שאין לו דין כסף לשום דבר. והוא הדין לפרות רבעי.
וכרם רבעי אין לו שכחה ופאה
(מעשרות ה, ג) ולא פרט ועוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים.
ודין מה שאמרו זכרונם לברכה
(ר''ה ט, ב) מאימתי מונין ראש השנה לרבעי, וכן מה שאמרו שכל שהוא חייב בערלה חייב ברבעי.
ובמצות ערלה
(מצוה רמו) נאריך בזה בעזרת השם, ונכתוב איזה אילן חייב בה ואי זה דבר שבאילן, וממנה נלמד לרבעי.
ויתר כל פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממעשר שני [הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ''ט].
אבל לא בחוצה לארץ.
וכן כתב
הרמב''ם זכרונו לברכה:
כשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא, עד כאן.
וכל שכן בחוצה לארץ. ויש מרבותינו שהורונו היום שחיוב מצוה זו היא אפילו עכשו בארץ, ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן, ולפי זה צריך כל אדם עכשו לפדות פרות כרם רבעי שלו על שוה פרוטה או יותר.
גם אמרו, שמברכין על הפדייה ואחר כך משליך הפדיון לים המלח, כלומר למקום האבד, כדי שלא יהנה בו בריה לפי שהוא קדוש היום מדרבנן, ואחר כך אוכל פרות כרמו.
אבל נטע רבעי אינו נוהג כלל בחוצה לארץ אפילו מדרבנן.
והעובר על מצוה זו ולא העלה הפרות לירושלים או פדיונן בזמן הבית, או שלא פדאן בארץ כדעת קצת המפרשים אפילו עכשו ביטל עשה זה, ולא חפץ בברכה, ומקימה יהיה ברוך.
המצווה בכל הספרים
