רעה. שלא יעבוד כהן בעל מום במקדש - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יעבוד כהן בעל מום בעבודת בית המקדש, שנאמר
(ויקרא כא יז) איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו. כלומר לא יקרב לעבדה, כי כל עניני מאכל קרוי לחם בהרבה מקומות.
ומום זה עניינו מום קבוע, שכן פרשו בספרא
(אמור ג ה) אשר יהיה בו מום לא יקרב, אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין
? תלמוד לומר באותה פרשה כל איש אשר בו מום לא יקרב. ומום קבוע הוא, כגון גרב או ילפת והיא החזזית.
לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באבריו, ואם אינו ישר בדרכיו לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו, איש חן יפה תואר ויפה מראה נאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה, אפשר שיש בשלמות צורתו רמז לענינים, שמתוך מחשבות האדם בהן, תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השנוי ותנוד מן החפץ.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(בכורות מג, א) ששלושה מיני מומין הן, יש מומין שפוסלים הכהן מלעבוד, ואם הן בבהמה פוסלין אותה מלקרב; ויש מומין אחרים שפוסלים האדם בלבד מלעבוד ולא הבהמה מלקרב; ויש מומין שאין פוסלין לא אדם ולא בהמה, אלא משום מראית העין. וכל כהן שיש בו אחד משלושה מיני מומין אלו אינו עובד.
אין פוסלין באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שנטל כליתו או טחול שלו או ניקבו מעיו, אף על פי שיעשה בהן טרפה עבודתו כשרה, שנאמר שבר רגל או שבר יד - מה אלו בגלוי, אף כל שהוא בגלוי.
[רשימת המומים הפוסלים באדם ובבהמה]
ומנו חכמים שהמומין שהם פוסלין בין באדם ובבהמה הם חמשים, מלבד שיש מומין מיוחדים בבהמה והם עשרים ושלושה, ונמצאו בבהמה שבעים ושלושה, ויש גם כן מומין מיוחדים באדם והם תשעים, נמצאו הפוסלין באדם מאה וארבעים.
וזהו כלל התשעים המיוחדים באדם, שמונה יש בראש, ושנים בצואר, ארבעה באזנים, וחמשה בגבנים ארבעה בריסי העינים, אחד עשר בעינים. ששה בחוטם, שלושה בשפתים, ושלושה בבטן, ושלושה בגבו של אדם, וששה בידים, ארבעה באברי הזרע, חמשה עשר בשוקיים וברגלים, ארבעה בכל הגוף, שמונה בעור הבשר. ועוד ארבעה מומין גדולים מיוחדים באדם ואינם בגלוי, ואלו הן, חרש, שוטה, ונכפה ואפילו לימים, ומי שרוח רעה מבעתתו אפילו בעתים ידועים. ומלבד אלה, יש עוד שניים שפוסלין מפני מראית העין, ואלו הן, מי שנשרו ריסי עיניו אף על פי שנשאר השיער בעיקרן, ומי שניטלו שניו.
וזהו כלל החמישים שפוסלין באדם ובבהמה: חמשה באוזן, ושלושה בריס של עין, ושלושה אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. שמונה בעין, שלושה בחוטם, ששה בפה, שנים עשר באברי הזרע, ששה בידים וברגלים.
ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן: א) גרב, והוא האמור בתורה. ב) יבלת שיש בו עצם, וזהו יבלת האמורה בתורה. ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהוא וזו היא ילפת האמורה בתורה. ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה, ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי.
ועוד שלושה אחרים: הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד. ב) החולה שהוא רועד מפני חוליו וכשלון כוחו, אבל הטרפה, כשר באדם ופסול בבהמה, וכן יוצא דופן, כשר באדם ופסול בבהמה. ג) המזהם הרי חמשים.
ויתר פרטיה במסכת בכורות פרק שביעי.
וכן העובר על זה ועבד, והוא בעל מום, אם הוא מן המומין הפוסלין באדם ובבהמה, בין שוגג בין מזיד, עבודתו פסולה, ואם היה מזיד חייב מלקות. וכן אמרו בספרא
(אמור ג יא) אין בעל מום במיתה אלא באזהרה.
ואם הוא מן התשעים מומין המיוחדים באדם, אף על פי שהוא לוקה, לא חילל עבדתו. ואם הוא מן המומין שפסלותן אינו אלא מפני מראית העין, אינו לוקה, ועבודתו כשרה.
המצווה בכל הספרים
