רעט. שלא יאכל כהן טמא תרומה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר (ויקרא כב ד) איש איש מזרע אהרן וגו' בקודשים לא יאכל עד אשר יטהר.
ואמרינן במסכת מכות (יד, ב) אזהרה לתרומה מנין, כלומר שלא יאכלנה טמא? שנאמר איש איש וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן, כלומר שיאכלוהו הזרע כולו זכרים ונקבות? הוי אומר: זו תרומה. ונכפלה האזהרה בזה העניין, כמו שכתוב ושמרו את משמרתי, וכמו שאמרו בסנהדרין פרק תשיעי (פג, א) גבי מחוייבי מיתה בידי שמים, שילמדו שם טמא האוכל תרומה מ'ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא'.

משורשי המצוה
להגדיל ולייקר בלב כל אדם כל אשר בקודש. וכבר זכרתי פעמים רבות התועלת הנמצא לנו בדבר, וממעלות הקודש לאוכלה בטהרה ידוע.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, שכהן טמא שאכל תרומה טהורה הוא במיתה ולוקה עליה, אבל אכל תרומה טמאה, אף על פי שהוא בלאו, אינו לוקה, לפי שאינה קודש.
ומה שאמרו (ברכות ב, א) שהטמאים אוכלים בתרומה בהערב השמש ויראו ברקיע שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (נידה מ, א) במי שהיה אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו להוציא שכבת זרע.
ומה שאמרו ברוכבי גמלים.
ומה שאמרו (בכורות כז, א) בתרומת חוצה לארץ שהיא מותרת לכהן שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, כגון קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פרסה נידה.
ומה שאמרו (חולין קל, ב) שכל עמי הארץ בחזקת טומאה, ועל כן אין נותנין התרומה אלא לכהנים היודעים לשמרה בטהרה. ודיני הטומאות זכרתי למעלה (מצוה קנט) גם כן קצתן בכלל ובפרט.

ונוהגת בכהנים בזכרים ונקבות
בארץ ובזמן שהיא בישובה, כי אז שם חיוב התרומה דאורייתא, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (תרומות א כו): והעובר על זה ואכל תרומה במזיד והוא טמא, חייב מיתה בידי שמים, וכמו שנזכר בסנהדרין פרק תשיעי (פג א) שמנו שם מחייבי מיתה ומכללם מנו כהן טמא שאכל תרומה. ובזמן הזה אסור דרבנן בפרות ארץ ישראל [יו''ד סימן שלא].

המצווה בכל הספרים