שמג. שלא להלוות בריבית לישראל - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא להלוות בריבית לישראל. שנאמר
(ויקרא כה לז) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך.
ואין אלו שני לאוין, שהריבית הוא הנשך, והנשך הוא הריבית. וכמו שאמרו זכרונם לברכה במציעא
(סא, א) אי אתה מוצא
נשך בלא ריבית, ולא ריבית בלא נשך. ולמה חלקם הכתוב
? כלומר, למה חלקם ולא כתב את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך
? לעבור עליו בשני לאוין, כלומר, להרבות האזהרות עליו.
וזה העניין הוא מה שאמרתי למעלה
(מצוה שלו) כי התורה תכפול האזהרות לפעמים על מה שחפץ האל להרחיקנו ממנו הרבה.
ואפשר שנאמר בזה כעין מה שאמרו זכרונם לברכה
(ברכות לא ב) בעניינים אחרים, דברה תורה כלשון בני אדם, וכמו כן תתמיד התורה התראות במה שיש עלינו להזהר בו, כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור, יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר, כדי שיהא המזורז נזכר וזריז על העניין על כל פנים.
ואם אמנם כי ראוי האדם להזהר בדבר ה’ עד מאוד, ואף כי ישמע דברו ברמז קטן, כל זה מחסדיו הרבים על בריותיו כפל להם האזהרות פעמים רבות בקצת מקומות כאשר ייסר איש את בנו, על כן נודה לשמו הגדול סלה ברוב הטובות אשר גמלנו ברוך הוא.
כתבתי
(מצוה סח) באזהרת ערב ועדים וסופר שלא יתעסקו בהלואת ריבית בפרשת משפטים וקחנו משם.
כגון החלוקים שלמדונו זכרונם לברכה באזהרה זו, שאמרו שיש ריבית שהוא אסור מן התורה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה
(ב''מ סא ב) ריבית קצוצה. ויש ריבית שהוא למטה ממנו והוא אסור מדרבנן, וקראוהו זכרונם לברכה
אבק ריבית, ויש ריבית אחרת, שהוא למטה משני אלו הראשונים, והוא
(והיה) מן הדין מותר לפי שהוא רחוק הרבה מן ריבית האסור מן התורה עד שאין לגזור עליו כלל, אבל חכמים החמירו בעניין בראותם החומר שהחמירה התורה ורוב האזהרות בדבר הריבית, ואסרוהו כדי שלא יערימו בני אדם ליטול ריבית, לא מפני דבר אחר.
ואלו הן שלושה מיני הריבית שאמרנו:
ריבית האסורה דבר תורה הוא, כל מי שאומר לחברו הלויני מנה ואתן לך ממנו פרוטה בכל יום, או שלושים פרוטות בחודש, או פחות או יותר, עד שאפרענו. וכן כשאמר לו הלויני מאה דינרים במאה ועשרים לשנה, וכן המלוה לחברו מעות ומשכן לו בהן בית או חצר, שיחזיק בהם ויקח הפרות עד שיחזיר לו מעותיו, מבלי שינכה לו כלום מן ההלואה זו היא ריבית קצוצה האסורה מן התורה. ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה
(שם סג ב) כל אגר נטר לי אסור מן התורה והוא שבא מיד לוה למלוה זו היא ריבית האסורה מדבר תורה, ועליה יאמרו זכרונם לברכה
(שם סא, ב) ריבית קצוצה יוצאה בדינין, כלומר, שבית דין יורדין לנכסי המלוה ומוציאין ממנו, כמו בגזלות וחבלות.
ויש מן המפרשים שפרשו יוצאה בדיינין לעניין כפיה. כלומר, שכופין בית דין את המלוה להחזירה בשוטים, כמו שעושין לכל מי שיאמר שלא יעשה מצות עשה.
כל שאר הריבית שאפשר לקבל חוץ מאלו שאמרנו, הן נקראים ריבית דרבנן ונקראים אבק ריבית, ואינה יוצאה בדיינין, ואסרום חכמים משום גזרה שלא יבוא האדם לידי ריבית דאורייתא. ומהם כגון מה שאמרו זכרונם לברכה
(שם ע ב) שאין מקבלין צאן ברזל מישראל, פירוש צאן ברזל המקבל ממון על תנאי שתהיה הקרן קימת לבעל הממון על המקבל ויטול חלקו ברווח.
וכן אין פוסקין על הפרות, עד שיצא השער, אבל יצא השער פוסקין, אף על פי שאין לזה יש לזה, ובמה דברים אמורים, שאין פוסקין לעולם עד שיצא השער בשלא היה לו, כלומר מאותו המין שפסק עליו, אבל היה לו ממנו כלום פוסק עליו, אף על פי שלא יצא השער עדיין, ואפילו לא היה לו ממנו אלא סאה אחת פוסק עליו כמה סאין [כמו בהלואה] שהלכה כשמואל דאמר הכי בגמרא
(שם עה א).
וזה שאנו אומרים שצריך שיהיה לו מאותו המין, יש מן המפרשים שאמרו, דוקא מאותו המין ממש צריך שיהיה לו, שאם הוא פוסק על חטין חדשות לא יפסק אליו אם היו לו חטים ישנות, כעין אותו המין ממש מה שפוסק עליו צריך שיהיה לו, ויש מהם שאמרו שאין חילוק בין חדש לישן, דכל שיש לו מאותו המין מותר. ומכל מקום אם היה לו מאותו המין אף על פי שהוא מחוסר מלאכה אחת או שתים פוסק עמו עליו, אבל אם היה מחוסר שלוש מלאכות הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום.
ובגמרא פרק איזהו נשך
(ב''מ עד, א), בא הבאור בארוכה בחילוק מלאכות אלו בחיטים, וכן בכלי יוצר ובדברים אחרים.
[אסמכתא]
וכן מעניין המצוה מה שאסרו
(שם סו, א) להלוות על הקרקע מעות ולהתנות עם הלוה אם לא תחזיר לי המעות מכאן ועד יום פלוני תהא הקרקע שלי, לפי שהקנין הזה אינו מועיל מפני שהוא אסמכתא. כלומר, שדעתו של אדם היתה סומכת בכך, כלומר, שיחזיר המעות בשעת המעשה ולא השיגה ידו להשלים הדבר, וכעין אונס הוא, וכל כי האי גוונא, יש לחוש באכילת הפרות משום ריבית. והרבה דרכים נאמרו בגמרא באסמכתא בעניין ריבית ובעניינים אחרים.
ודרך כלל
למדנו רבי ישמרו אל בעניין דיני האסמכתא, שכל שיתנה האדם עם חברו דרך קנס, כלומר, אם לא יהיה כן יענש בממון כך וכך יקרא אסמכתא, ועל זה אמרו זכרונם לברכה
(שם, ב) לעולם דאסמכתא לא קניא. ובלשון אחרת אמרו זכרונם לברכה גם כן, כל דאי [-שאם] לא קני.
אבל כל תנאי שיתנה האדם עם חברו ויאמר אם אתה תעשה כך אף אני אעשה כך וכך כדרך בני אדם שמתנין בלשון זה, אין זה בכלל אסמכתא כלל חלילה, שאם כן, איך נמצא ידינו ורגלינו על כל תנאי בני אדם זה עם זה, שכולם בלשון ''אם'' הם, דאי אפשר בלאו הכי, ועוד בכל התנאים הנזכרים בעניין גטין וקדושין, שכולן בלשון ''אם'' מה נאמר בהן
? אלא ודאי טעם נכון מה שכתבנו, שלא נאמר אסמכתא לא קניא אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה דרך קנס, כגון אם לא פרעתיך עד יום פלוני תהא השדה שלך, או המשכון איזה שיהיה, וכל כיוצא בזה, אבל לא בכל שאר התנאים רבים שמתנים בני אדם, כגון אם תלך למקום פלוני אתן לך כך וכך, או אם תעשה בשבילי עניין פלוני אתן לך מאתים זוז, וכל כיוצא בזה.
והבן זה, בני, ותן לבך עליו, כי בזה תסיר מבין עיניך ענן גדול בדברי הגמרא במקומות הרבה.
[אבק ריבית וריבית מוקדמת ומאוחרת]
וכמו כן אמרו
(שם עה ב) שהוא אבק ריבית ואסור מדרבנן ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת, כיצד
? נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו סבלונות בשביל שילוהו, זהו ריבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו, ואחר כך שלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו - זהו ריבית מאוחרת.
וכן אמרו קצת מן המפרשים, שהמלוה מעות לחברו על מקום שפרותיו מצוין לו תדיר, כגון חצר ומרחץ וחנות, בלא נכוי הרי זה
ריבית קצוצה, ובנכוי הרי זה
אבק ריבית. אבל המלוה מעות בלא נכוי על מקום שאין פרותיו מצוין תדיר, כגון שדה וכרם, שאין פרותיו מצויין, כי פעמים ההוצאה בהם מרובה על השבח הרי זה אבק ריבית. ובניכוי הרי זה מותר. ומהם שאמרו שאפילו בשדה וכרם בניכוי אסרוה חכמים זכרונם לברכה ולא מצאו משכונה מותרת אלא משכנתא דסורא, שהיו כותבין במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף.
והאמת לפי הנראה מדברי הגמרא לרבותינו ישמרם אל, עם הפירושים הטובים, שכל משכונא בנכוי, בין בית דירה ומרחץ שפרותיהן מצויין, וכל שכן שדה וכרם, הכל בנכוי מותר, וכן נהגו בארצנו על פיהם, והחושש לדברי גאוני עולם שהחמירו בדבר יתברך מן השמים.
[הערמת ריבית]
ואיזהו ריבית האחרת שאמרנו למעלה שאסרו זכרונם לברכה מפני הערמת ריבית, כגון שאמר אדם לחברו הלויני מנה, ואמר לו מנה אין לי, חטים במנה יש לי, ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחן ממנו בתשעים. זה בודאי היה מן הדין מותר, אלא שאסרוהו חכמים מפני הערמת ריבית, שהרי דבר זה נראה הוא כריבית, שזה נתן תשעים דינרין ולוקח מאה. אבל אם עבר ועשה כן, מוציא ממנו כל המאה, שאפילו אבק ריבית אין כאן, אלא משום גדר הוא שהחמירו חכמים בדבר.
וכן מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזר וישכיר אותה לבעל השדה מפני הערמת ריבית. וכיוצא בעניינים אלו כמו שבא בגמרא
(שם סח א).
ואף על פי שדברים אלו אסרו משום הערמת ריבית יש
דברים אחרים שהן כעין ריבית ממש, והתירו אותן חכמים שלא ראו לחוש בהן ולגזור כלל, וזה שהתירו שימכור אדם חובו בפחות, והתירו אותו חכמים גם כן שיתן אדם לחברו דינר שיאמר לישראל אחר שילוהו מנה. ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה
(שם סט ב), שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לוה למלוה. והעניין הוא, לפי שהתורה תבחר ברוב לעולם ותניח הפרטים, על כן תזהיר ללוה ומלוה, כי כן דרכו של עולם.
ואף על פי שאמרו כן והוא האמת, ראוי לכל בעל נפש להתרחק מכל עניין שיש בו הערמת ריבית בכל כוחו.
וכל המחזר ומבקש צדדים ליטול ריבית מישראל סופו מתרושש, וכמו שאמרו זכרונם לברכה
(שם עא, א), שכל העוסק בריבית נכסיו מתמעטים. גם אמרו
(שם עה, ב) שפרוטה של ריבית, גורמת לו לאדם לאבד כמה אוצרות של ממון.
ויתר רובי פרטי המצוה, בבבא מציעא פרק איזהו נשך
[י''ד סי' קסז].
והעובר על זה והלוה בריבית האסורה מן התורה עבר על לאו, ומוציאין אותו ממנו בדינין, שיורדין בית דין לנכסיו, כדרך שיורדין בית דין לנכסים בגזלו או בנזקיו, כדעת קצת מן המפרשים, או מוציאין אותה ממנו דרך כפיה כדרך שכופין לישראל שלא רצה לקים מצות עשה, כדעת קצת מרבותינו ישמרם אל.
ואם הלווה בריבית האסורה מדבריהם, שהוא הנקרא אבק ריבית, עבר על לאו דרבנן, ואין ריבית זו יוצאה בדינין, אבל אם תפש הלוה מן המלוה בכדי אותה ריבית אין מוציאין מידו.
ואם עבר והלוה בריבית שאסרו זכרונם לברכה מפני הערמת ריבית לבד, אין צריך לומר שאין מוציאין אותו מן המלוה אם לקחו, שאפילו מן הלוה מוציאין אותו ונותנין אותו למלוה, מכיון שעברו והתנו ביניהם בכך, דמכיון שלא החמירו זכרונם לברכה בדבר אלא משום הערמת ריבית, לא חששו בדבר בדיעבד. ובדיעבד נקרא, מכיון שנתקימו הדברים בין מלוה ללוה.
המצווה בכל הספרים
