שמט. שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו לה' - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נשתחוה על אבן משכית, אפילו לה' ברוך הוא, שנאמר
(ויקרא כו א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה. ואבן משכית תקרא אבן מצוירת. וכן אבני גזית מגוררות במגרה בכלל איסור אבן משכית.
כתב
הרמב''ם זכרונו לברכה, שהוא לפי שהיו עושין כן לעבודה זרה, ישימו אבנים מצוירות במלאכה נאה לפני הצלם, והיו משתחוים עליה לפניו.
ואפשר לומר כן שהטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה, אחר שהכינוה וציירוה והיא נאה, יש מקום לחשד. אבל המשתחוה על גבי בגדים נאים אין שם מקום לחשד, שהבגד דבר שהוא כלה במהרה, ולא יעשנו בריה אלוהו. אבל האבן שהוא דבר קיים ויש לה שר בשמים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין
(מ, א) הא דאמר להר, הא דאמר לגדא
(למלאך הממונה על ההרים) דהר יפול בהם החשד, והתורה תרחיק האדם הרבה מלעשות דבר שייחשד בו, ועוד שלא יכשלו אחריו.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(מגילה כב, ב) שאין חיוב מלקות בזה, אלא בפישוט ידים ורגלים, שנמצא כולו מוטל על האבן, שכן בא הפירוש המקבל שזו היא ההשתחויה האמורה בתורה, אבל בלא פישוט ידים ורגלים אין בו מלקות, אבל היו מכין העושה כן מכת מרדות. ולעניין עבודה זרה אין חילוק בפשוט ידים ורגלים, אלא משעה שיכבוש האדם פניו בקרקע לפניה נסקל
(הוריות ד א).
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(רמב''ם הל' עבו''ז ו, ז) שאם פרס מחצלאות על רצפת האבנים וכסה אותן מותר להשתחות עליהם.
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(שם), דבכל מקום הוא האסור, חוץ מן המקדש שמותר להשתחות לה' על האבנים, שנאמר לא תתנו בארצכם, בארצכם אי אתם משתחוים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש.
וזה העניין לפי הדומה מן הטעם שאמרתי, כי יחשדו בני אדם המשתחוה, שלא יעשה האבנים אלוה, ומפני שהבית הקדוש נבחר לעבודת ה’ ברוך הוא, ומפורסם לכל העולם כשמש בחצי היום שאין עבודה שם בלתי לה' לבדו, אין שם מקום לחשד.
אבל אם כטעם
הרמב''ם זכרונו לברכה, שהוא להרחיק עבודה זרה שהיו עושין לה כן, כל שכן שהיה ראוי להרחיק כל הדומה לה ממקום המקדש שלא לפגל מחשבת המשתחוה לשם בזכרו אותם. ואולם ידעתי כי יש לרבנו טעם נכון בכל אשר יפנה, ונעלם לפעמים מחסרון הבנת השומע.
ויתר פרטי המצות בגמרא מגלה
(כב א) [הלכות עבודת אלילים פרק ו].
והעובר על זה והשתחוה על האבנים בפשוט ידים ורגלים לוקה, ושומר מצוה אשריו.
המצווה בכל הספרים
