שנ. מצות מעריך אדם שיתן דמים הקצובים בתורה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

לדון בערכי אדם, כלומר, מי שאמר 'ערכי עלי' או 'ערך פלוני עלי', שיתן לכהן כפי הערך שאמר ולא פחות. כמו שבא בכתוב מפורש בזכר ונקבה ולפי חשבון השנים, שנאמר (ויקרא כז ב) איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה’.
ועניין הערכין הוא מכלל נדרי הקדש, ולפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו (במדבר ל ג), ומשום לא תאחר לשלמו (דברים כג כב), ומשום ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ג).

ומשורשי המצוה
לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדיבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס 'והות באדם לרוח ממללא', כי שאר חלקי הגוף מתים הם. ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דיבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות.

וביתר כל עניני העולם, אף על פי שלא נתיחדו בהן עשה ולאו, צוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדיבורו. גם תקנו לקלל המשנה בדיבורו כל זמן שנעשה בעניין מעשה. וזהו עניין 'מי שפרע' הנזכר להם בהרבה מקומות שאמרו בו, "דברים ומעות לא קני", אבל אמרו... (ב''מ מד, א), כמו שבא בגמרא בפרק הזהב.
וכבר הארכתי הרבה בשורשי שבועות ונדרים בסדר ''וישמע יתרו'' במצות ''לא תשא'' (מצוה ל).

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יח, ב), ששנים אלו האמורין בערכין, כך קבלנו שהם שנים הנמנים מיום ליום. כלומר, מיום הלידה. וכל השקלים האמורים שם גם כן הם שקלי הקודש, ושקל הקודש ידענו בקבלה שהוא משקל שלוש מאות ועשרים גרעיני שעורה מכסף טהור. וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא 'סלע' בזמן בית שני, שהוא משקל שלוש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונית. וסלע זה, אמרו זכרונם לברכה, שהוא (ארבעה) דינרין, והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה גרה, כדמתרגם אונקלוס גרה מעה, ומשקלה שש עשרה שעורות.
ומה שאמרו גם כן (שם ב, א), שאין חילוק בערכין בין יפה, או כעור, או חולה, או סומא, או גידם אלא הכל נערכין לפי השנים, כמו שצותה התורה בהן.
ומה שאמרו שהדמים אינם כערכין, שהאומר דמי פלוני עלי נותן כמה שהוא שוה, ואין משגיחין בשנים כלל, שלא צותה התורה לתת ערך לפי השנים, אלא במעריך דוקא, כמו שפרשנו.
והערכין והדמים סתמן לבדק הבית, ונותנין הכל לעולם בלשכה שהיתה מוכנת במקדש לקודשי בדק הבית.
ודין טומטום ואנדרוגינוס וגוי ועבד שהעריכו או שנערכו.
ודין הגוסס שאין לו ערך ולא דמים.
ודין היוצא להרג.
ודין המעריך אבר אחד.
ודין האומר משקלי עלי.
ודין האומר קומתי עלי או מלוא קומתי עלי.
והאומר הרי עלי כסף וזהב, ולא פרש מאי זה מטבע (מנחות קו ב).
ודין מי שהעריך ולא השיגה ידו לפרוע מה שהעריך, כיצד מסדרין לו. וזהו שאמרו חכמים בעניין זה, חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם, ואין מחזירין להם המשכון ביום ובלילה, ומוכרים כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין, אפילו כסות וכלי תשמיש, ואין צריך לומר עבדים ובהמות. ואין מוכרין להן לא כסות נשותיהם ובניהם ובנותיהם, ולא אפילו בגדים שצבעם לשמן, ולא סנדלים חדשים, מכיון שלקחן לשמן קודם שהעריך, וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו.

ועניין הסידור הוא, שנותנין לו לזה שיש עליו ערכין או דמים, מזון שלושים יום, וכסות שנים עשר חודש, וכסות הראויה לו, וסנדליו ותפיליו, אבל לא שאר ספרים. ומיטה ומצע הוא הראויים לו, אבל לאשתו ולבניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם, אין נותנין להם מזון וכסות.
וכשנותנין לו לבדו כסות שנים עשר חודש, דוקא מכסות הראויה לו, אבל היה לבוש כלי משי ובגדים מוזהבין, מעבירין אותם מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול, אבל לא לשבתות וימים טובים (ב''מ קיג ב).
ואם היה אומן נותנין לו כלי אומנותו, שני כלי אומנות מכל מין ומין. כיצד? אם היה חרש נותנין לו שני מעצדות ושני מגרות. ואם היו לו כלים מרובין ממין אחד ומעטין ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי לקח לו מן המועט, אלא נותנין לו שני כלים מן המרובין, וכל שיש לו מן המועט. ואם היה חמר או ספן אין נותנין לו הבהמה או הספינה, אף על פי שאין להם מזונות אלא מהם.
וכן אם היה תלמיד חכם ואין לו במה שיתפרנס כי אם בשכר למודו, אמרו המפרשים שאין מניחין לו ספריו, שאין זה גם כן בכלל כלי אמנות. ומכאן יש לי ראיה, שעל התלמיד להביא ספר לרב. ויש מן המפרשים שאמרו, שאותה מסכתא שהוא לומד באותה שעה מניחין לו, ויפה אמרו, משום כבוד תורה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה שנשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות. ואמרו גם כן שאם היו בנכסי המעריך בהמות או עבדים ומרגליות, ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות בשלושים דינר משביח בו יותר מששים, ואם תמתינו לבהמה זו עד חודש ימים משבחת היא כפלים בדמיה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשוה ממון רב, אין שומעין להם כלל, אלא מוכרין הכל במקומם ובשעתן. שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא קודש לה’. ובא הפירוש עליו, שזה הכתוב מלמד על כל דבר הקדש, שאין מפרנסין אותן, ואין ממתינין להם ליום השוק, ואין מוליכין אותן ממקום למקום.
וזה הכלל, שאין לך בהם אלא מקומן ושעתן בלבד. ובמה דברים אמורים? במטלטלין, אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופים בוקר וערב, ואחר כך מוכרין אותם.

[סידור שמסדרים לבעל חוב]
והואיל ואתא לידן עניין סדור, נכתב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה בעניין סדור בבעל חוב בפרק המקבל שדה מחברו בבבא מציעא (קיג, ב,), דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, והביאו בזה הרבה קושיות ותרוצין. וסוף העניין מביא בגמרא מעשה דאליהו, דאשכחיה רבה בר אבוה דהוה קאים בבית הקברות של גוים, אמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב? ורש''י זכרונו לברכה ואחרים גרסי מנין שיסדרו בבעל חוב, כלומר, דפשיטא ליה לרבה בר אבוה דמסדרין, אבל היה שואל מאליהו מאיזה מקרא אנו למדין אותו. ואהדר ליה אליהו דהכי הוא דגמרינן 'מיכה' 'מיכה' מערכין, כלומר, דכתיב גבי הלואה (ויקרא כה לה), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. דהינו הלואה, כדכתיב בסופיה אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו', וכתיב בערכין (שם כז ח) ואם מך הוא מערכך, ובא הפירוש המקובל (ערכין כד א) החיהו מערכך.

וגמרינן 'מיכה' 'מיכה' לסדר בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. ואין לפקפק אחר דברי אליהו, וכן פסקו כל הגאונים ורבנו אלפסי. ואף על גב דרבי יעקב משמה דרבי פדת ורבי ירמיה משמיה דאילפא אמרו דרך פשיטות בגמרא דאין מסדרין בבעל חוב, אנו אין לנו אחר דברי אליהו פקפוק.
ואף על פי שמצאנו לרבנו תם שכתב כמאן דאמר אין מסדרין, וראיותיו בספרו אחרי רבים להטות (שמות כג ב).
גם הרמב''ם זכרונו לברכה פסק כשאר הגאונים דמסדרין.
ומכל מקום אף על פי כן כתב, דאין שליח בית דין מניח לבעל חוב אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ומה שהוא לבוש. ונראה שהזקיקו לרב לומר כן, כשראה בפרק זה דמקבל גבי שליח בית דין שאמרו במשנה (שם קיג א) היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד, את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ולא מנו כלי האמנות. וזה ודאי מן הנראה שאינו הכרח גדול, דכיון דקימא לן דמסדרין בו כדרך שמסדרין בערכין, שוין הם בכל דבר, ואף על גב דלא חשיב להו במשנה אין בכך כלום, דלאו כי רוכלא חשיב ותני בכל מקום. ונקט כר ומחרשה, והוא הדין לכל מה שראוי להניח לו.
וכללא דמלתא, לפי הנראה והמסכם לכל גאוני העולם אשר יצא להם שם בתורה, שמסדרין בבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין בשוה, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הגמרא ומדאליהו זכור לטוב, כדכתבינן.

ואם תשאל והיכי מסדרין לו כסותו, והרי אמרינן בגמרא (ב''ק יא, ב) מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה?
אפשר לומר, דלשון גוזמא הוא. אי נמי מגלימא החשובה ביותר, כגון כלי משי וזהב מאותם הוא דאמרינן, שאינם בכלל הסדור.
ויתר רובי דיני ערכין, מבוארים במסכתא הבנויה על זה היא מסכת ערכין [ה' ערכין פי''ד].

ונוהגת מצות ערכין בכל מקום ובכל זמן
בזכרים ונקבות. כלומר נוהגת לעניין שאם העריכו ערכן נתפס והוא קודש. ומכל מקום אמרו חכמים דבזמן הזה לכתחילה אין מעריכין, וכדאמרינן במסכת עבודה זרה פרק קמא (יג, א) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים, בהמה תעקר, פרות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכת יוליכם לים המלח.

ואי זהו עקור? נועל דלת בפניה, והיא מתה מאליה.
וזה ההקדש פירושו, הקדש דבדק הבית, דהא גבי ערכין תני ליה דסתמן נמי הוי לבדק הבית. ואף על גב דאמר שמואל בערכין (כט, א) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה הרי זה מחולל, והינו נמי הקדש דבדק הבית, דאלו הקדש דעניים ודאי אינו בר חילול, אלא פורעין אותו מושלם. ולאו דוקא דקאמר שמואל שחיללו דיעבד, דהוא הדין דקסבר דמחללין אותו על שוה פרוטה לכתחילה, כדמוכח בגמרא מבורר - לא קשיא מידי: ההיא בהא דאמרינן הכא "בהמה תעקר וכו' ", דהכי קתני דינא, ושמואל קאמר תקנתא.
והכי נראה דתרצינהו רבנו אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו בפרק קמא דעבודה זרה, דמייתי להו התם תרויהו בהדי הדדי.

והעובר על זה, והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה, או שלא עשה בדבר בזמן הזה מה שאמרו זכרונם לברכה מדינא לאבד הכל, או מה שאמר שמואל בתקנתא - ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד, שמעל מעל בה'.
ואם עברו עליו שלושה רגלים אחר שהעריך יש בדבר עוד עונש אחר, שעובר משום 'בל תאחר'. ויש שפרשו, שמיד עובר גם כן משום בל תאחר. דבכל מידי דאיהו חייב נפשיה וחזי לשלומי כצדקה וכיוצא בה, לאלתר אית ביה משום 'בל תאחר', לאפוקי קורבן דלאו איהו חייב נפשיה, דלא עבר עלה עד שלושה רגלים, וכדברי רבי שמעון (ר''ה ד, ב) עד שלושה רגלים וחג המצות תחלה.
ויש שאמרו, שאפילו בצדקה, וכל שכן בשאר נדרים, גם כן אין עוברין משום בל תאחר, עד שלושה רגלים, וכדאשכחן בגמרא (שם ה ב) גבי לקט שכחה ופאה. ואין מחלקין בין חייב נפשיה ללא חייב נפשיה.
ומה שאמרו בגמרא בראש השנה (ו, א) וצדקה מחוייב עלה, כלומר, לאלתר מחוייב בה בעשה [הלכות ערכין פ''ד].
.

המצווה בכל הספרים