שנד. מצות מעריך בתים שיתן כערך שיעריכנה הכהן ותוספת חומש - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לדון בערכי בתים. כלומר, מי שהקדיש ביתו ורוצה לפדותו מיד הקדש, הוא או אשתו או יורשיו, שמעריך אותו הכהן, ונותן לו כפי הערך שיאמר הוא, ועוד חומש, כמו שכתוב: ואיש כי יקדיש את ביתו קודש וגו'.
מה שכתבתי בתמורה בסדר זה
(מצוה שנב), כי האל רצה לטובתנו לתת מוראת הקדש בלב בני אדם. ואף פי שהיה מחסדיו הרבים לתת להם מקום לפדותן, רצה שיוסיפו חומש בפדיונן כדי להתרחק, שלא לפחות מדמי ההקדש כלום. ואף על פי שבשדה מקנה אין בו חומש, לפי שאינו מצוי שיקדיש אדם שדה מקנתו שחביבה עליו ביותר מכיון שקנאה במעותיו, לא תקפיד הכתוב לעולם במה שאינו מצוי.
מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמקדיש ביתו, וכן בהמה טמאה או מטלטלין, שכל אלו נערכין בשוייהן, בין טוב בין רע. וכשבאין הכהנים להעריך אותן, כופין הבעלים לפתוח ראשון ולומר בכך וכך אני נוטלה לעצמי והדמים נופלין לבדק הבית.
אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה
(ע''ז יג א) שאין מקדישין, ונראה ודאי, שאם עבר והקדיש ביתו בזמן הזה לבדק הבית, שמעריכין אותה בשויה ועביד כתקנתא דשמואל, או משליך כל שויה לים המלח.
ובין שהיה הבית בערי חומה, בין שהיה בערי החצרים לעולם יכולים הבעלים או יורשים לגאול אותם מיד ההקדש. אבל גאלו אדם אחר, אם היה בבתי ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חודש - נחלט, ואם היה בבתי החצרים והגיע יובל והוא ביד הגואל - חוזר לבעליו ביובל.
וממה שאמר הכתוב כי יקדיש את ביתו, ולא אמר בית, דקדקו זכרונם לברכה
(ב''ק סט, ב) מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שאדם רוצה להקדיש צריך שיהא ברשותו, אבל אם אינו ברשותו, אף על פי שהוא שלו אינו יכול להקדישו. וכן אמרו זכרונם לברכה
(שם סח ב) גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. ודוקא במטלטלין, אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואפילו מטלטלין שהפקידן כל שיכול להוציאן בדינין יכול להקדישן.
ויתר פרטיה, במסכת ערכין.
שאין דין ערכי בתים נוהג, כלומר, להקדיש בית לכתחלה, אלא בזמן שהיובל נוהג. והעובר על זה והקדיש ביתו, ולא נתן הערך בזמן הבית כמשפט הכתוב בפרשה, או שלא תיקן הדבר בזמן הזה כמו שאמרנו, ביטל עשה, ועוד יש לו עונש שמועל בהקדש.
המצווה בכל הספרים
