שס. מצות מעשר בהמה טהורה בכל שנה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לעשר כל הבהמות טהורות שהן בקר וצאן ועזים
(בכורות נג א) הנולדים בעדרינו בכל שנה ושנה, ולהביא המעשר לירושלים ולאכלו שם, אחר שיהיה קרב החלב והדם במזבח
(זבחים נו ב). שנאמר
(ויקרא כז לב) וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'.
ואמרו זכרונם לברכה בבכורות
(נח, ב) כיצד מעשרין
? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולים לצאת כאחד, ומעמיד אימותיהן מבחוץ והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולם ויצאו מן הדיר לקראתם מעצמם ולא מכוח אחר, ומונה אותן בשבט, אחד שנים שלושה ארבעה וכן עד עשרה, והיוצא עשירי סוקרו בסקרא, ואומר 'הרי זה מעשר'.
שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד. על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם.
ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם, והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמד תורה, או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פירות. ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם.
כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר, או אפילו עשרה יהיו, הרבה מבני אדם שבעיר וכל שכן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה, או אפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו לביתם וישליכו כל דברי החכם אחרי גוום. אבל בהיות המלמד בכל בית ובית, שוכן שם ערב ובוקר וצהרים, ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרין ועומדים, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון. ועל ידי זה יזכו למה שכתוב
(ויקרא כו יא יב) ונתתי משכני בתוככם.
(ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שם נג א), שאין מעשרין מן הבקר על הצאן, ולא מן הצאן על הבקר, אבל מעשרין מן הצאן על העזים, ומן העזים על הצאן, ששניהם הוציאם הכתוב בלשון צאן, וכמין אחד נחשבין.
ואין מעשרין מן הנולד בשנה זו לשנה אחרת, כמו שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, שנאמר בה
(דברים יד כב) היוצא השדה שנה שנה. אבל מכל מקום אם עבר ועשר מן הבהמה ומן הזרעים הישנים על החדשים או מן החדשים על הישנים, כתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
(הל' בכורות ז ה), שיראה לו שהן מעשר מפני חומרת מעשר, שהרי לא כתיב שנה שנה אלא בזרע הארץ. ודי לנו שנלמד ממנו להיות מעשר בהמה כמוהו לעניין לכתחילה, אבל לא דיעבד.
וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה
(שם גז ב), שאין הטלאים הנולדים כמו הטבל שאסור לאכול ממנו עד שיתעשר, אלא מותר לאכול ולשחוט מן הטלאים כל מה שירצה, וכשיגיעו הזמנים שקבעו חכמים לעשר, והם נקראין גורן מעשר בהמה, יעשר אותן הנמצאים לו. ומשהגיעו אותם זמנים אסור לו למכור ולשחוט עד שיעשר אותם, ואם עבר ושחט הרי זה מותר.
ושלושה זמנים הם שקבעו זכרונם לברכה בזה, ואלו הן: יום אחרון של חודש אדר, ויום שלושים וחמשה מספירת העומר, ויום אחרון מחודש אלול.
ולמה קבעו זמנים אלו שהם סמוכים למועדים
? כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, שאף על פי שמותר למכור קודם מעשר כמו שאמרנו, מכל מקום נמנעים היו מלמכור עד שיעשרו אותן כדי שיעשו בהן מצוה.
ודין המונה אותם וטעה במניינו, וקרא לשמיני עשירי או לשנים עשר עשירי, שלא נתקדשו; ואם טעה בתשיעי ואחד עשר וקראן עשירי נתקדשו, מפני שהם סמוכים לעשירי, ודבר זה מפי הקבלה ידענוהו
(שם כג א).
ומה שאמרו
(ב''מ ו ב) שכל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר. והכל נכנסין לדיר להתעשר, בין תמימים בין בעלי מומין, חוץ מן הכלאים והטרפה ומחוסר זמן, וכן היתום שמתה אמו או שנשחטה עם לידתו, ודברים אלו מפי השמועה ידענום
(שם נז א).
ויתר פרטיה, בפרק אחרון מבכורות
[הלכות בכורות פרק ו יד].
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה,
שמצוה זו נוהגת בזכרים ונקבות, בין בישראלים בין בכהנים ולוים, ובארץ ובחוצה לארץ, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, וזהו דין תורה. ואולם בגזרה מדרבנן, כדי שלא יאכל שלא במום, אחר שאין לנו מקדש, ונמצא בא לידי איסור גדול, שהוא שוחט קודשים בחוץ, אמרו זכרונם לברכה שאינו נוהג אלא בפני הבית, וכשיהיה שם מקדש בנוי נוהג בארץ ובחוצה לארץ, עד כאן לשונו.
ועוד כתב במקום אחר, שאם עבר ועשה בזמן הזה, הרי זה מעשר ויאכל במומו בכל מקום, כי הוא כחולין גמורים. והתמים שנאכל בירושלים בזמן הבית דינו שייאכל לבעלים כולו כפסח, חוץ מן האמורין והדם שהוא קרב, כמו שאמרנו למעלה.
המצווה בכל הספרים
