מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



שסח. שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר שעיקר עירובו יהיה יין, שהוא מיחל הענבים. דאלו מיחל שאר פרות, אף על פי שנקרא שכר, לא נאסר על הנזיר, אלא בתערובת היוצא מן הגפן.

ועל זה נאמר (במדבר ו ג) מיין ושכר יזיר וגו', וכל משרת ענבים לא ישתה. כלומר, שכל תערובת שיש בו ענבים בכלל האיסור. והפליג במניעה ואמר, שאפילו נתחמץ היין או השכר, שנתערב היין עמו - אסור לשתותו, ועל זה אמר הכתוב, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה. ואין אלו שני לאוין, כלומר, לאו ביין ולאו אחר בחמץ, שהרי לא אמר "יין לא ישתה וחומץ יין לא ישתה". ולמדנו מעתה, כי השותה יין וחומץ אינו לוקה אלא על אחת.

משורשי עניין הנזירות
אכתוב במצות גידול שער נזיר בסדר זה (מצוה שעד) מה שידעתי וגודל הרחקת הנזיר מכל תערובת היין הכל מן הטעם הכתוב שם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל היוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת, כלומר, הזג שהיא הקליפה, והחרצן שהוא הזרע שבתוכו - אסור לנזיר. וכמו שמפורש בכתוב, אבל העלין והלולבין והגפנים והסמדר, הרי אלו מותרין, שאינן לא פרי ולא פסולת, אלא כמו עץ הם נחשבים.
ויתר רובי פרטי המצוה מבוארת במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת נזיר (פרק שלושה מינין).

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות
בכל מקום ובכל זמן, שכל מי שנדר נזירות חייב להזיר מיין ושכר, וחומץ יין וחומץ שכר, ומכל משרת ענבים.
והעובר על זה ושתה רביעית לוג יין, או אכל כזית ענבים לחים או יבשים, או מפסולת שלהם שהוא החרצנים והזגין - חייב מלקות. ואפילו אכל כזית בין הכל, כלומר שלקח מעט מעט מכל אחד מאלו שזכרנו, עד שיהיו בין כולם שיעור כזית ואכלו - לוקה, שכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה לכזית להלקות עליהן. אבל שאר איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה, חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה, ופיגול עם נותר שמצטרפין.
וששה דברים שבקורבן תודה, שהן חלב ובשר וסולת ושמן ויין ולחם - גם כן מצטרפין, ואין צורך לומר שכל דבר שהוא משם אחד שמצטרף, כגון נבלת שור ונבלת שה ונבלת צבי כיוצא בזה.

ולמדונו זכרונם לברכה, שאיסור באיסור הוא שמצטרף לכזית, כאלו שזכרנו, אבל היתר אינו מצטרף לאיסור בכל האיסורין שבתורה, כלומר שמי שאכל חצי זית איסור וחצי זית היתר מעירבין ביחד, לא יתחייב מלקות, בין באיסורי נזיר בין בכל שאר האיסורין, ואפילו בקודשים ובשר בחלב וגעולי גוים שיש בהם קצת חידוש, כמו שמפורש בפסחים (מד, ב) ובנזיר (לז, ב), גם כן מכיון שלא אכל כזית מן האיסור אין חיוב מלקות בדבר לעולם. שאין הלכה כרבי עקיבא דסבירא ליה הכי במסכת נזיר פרק שלושה מינין (שם א) ויליף לה מקרא ד"וכל משרת". אלא הלכה כרבנן דפליגי עליה ומוקמי האי קרא התם. וכן במסכת פסחים, ללמד ממנו שטעם האיסור אסור כמו עיקרו, בין בנזיר בין בכל איסורין שבתורה. וכן נאמר שם, והאי וכל משרת להכי הוא דאתא, ההוא מבעי ליה לכדתניא 'משרת' - ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענביו במים ויש בהם טעם יין אסור. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר וכו', עד הא מני רבנן, ואיכא דאמרי כרבי עקיבא.

פירוש 'טעם כעיקר'
ופירוש "טעם כעיקר" - הרבה פירושים נאמרו בו, ואחד מהם, והוא הטוב לפי הדומה, שכל איסור שאינו במינו, אלא שנתערב בתוך היתר, ונתן טעם בו - לאפוקי אם נתערב במינו, שאין כאן נתינת טעם - על זה אמרו זכרונם לברכה שטעם האיסור אסור כמו עיקרו של איסור. ולזה הוצרך מקרא זה ד"וכל משרת", שאם לא שלמדנו דבר זה מן המקרא הזה, הייתי דן שכל שנתערב איסור בהיתר במינו או אפילו בשאינו מינו, שיבטל ברוב מן, הכלל הידוע לנו מדין התורה דחד בתרי בטל, כלומר ברובא, דלשון "תרי" לאו דוקא.

ואחר שידענו זה, יש לנו לדון הטעם כמו הממש. ומה הוא הדין הידוע לנו בממשו מבלי תערובת? שמי שאכל כזית איסור מבלי שהיית שיעור אכילת פרס - שלוקה עליו, אבל שהה יותר מזה פטור. וזה הדין בעצמו הוא שנאמר בטעמו, שאם נתערב מן האיסור בהיתר כזית בכדי אכילת פרס, ואכל ממנו שיעור אכילת פרס מבלי שהייה הנזכרת - לוקה עליו. אכל ממנו פחות מכן, או שנתערב בו מן האיסור פחות משיעור זה, אינו לוקה עליו.
וכמו כן אמרו קצת המפרשים, שבכלל איסור טעמו ולא ממשו להלקות עליו הוא, כל זמן שנתן האיסור טעם בהיתר כל כך, כאלו נתערבו בו איסור כזית בכדי אכילת פרס, ואף על פי שלא ידענו כמה שיעור נכנס בו מממשות האיסור.
ולא כך דעת הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, לפי הנראה מדבריו בהפלאה (נזירות ה ד) וקדושה (מאכלות אסורות טו, ג), אלא דלא לקי לעולם לדעתו עד דעתנו [-שנדע] שאכל ממשות האיסור כזית, או בפני עצמו, או בתערובת כזית בכדי אכילת פרס. ולפי סברתו זאת, מה שאמרו שם "משרת - ליתן טעם כעיקר", כגון ששרה ענבים במים, לעניין איסור הוא שאמרו כן ולא למלקות.

המצווה בכל הספרים