שעו. שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טמאות - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יטמא הנזיר במת. שנאמר
(במדבר ו ז) לאביו ולאמו וכו' לא יטמא וגו'. אף על פי שכבר כתבתי במצוה ראשונה שבסדר זה
(מצוה שסב) טעם בהרחקת הטומאה מן הקודש, עוד אגיד העולה על רוחי בטעם החומר הגדול שבנזיר, שנצטוה שלא יטמא גם לאביו ולאמו, ואין צריך לומר בשאר קרובים, והרי הכהן הדיוט שגם הוא קדוש מטמא בהן.
והעניין הוא לפי הדומה, כי קדושת הכהן חלה עליו ממילא, לא הסכים הוא עליה ומדעתו לא נהיתה, כי אם מלדה ומבטן נתקדש בכוח שבטו שכולו קודש, והנהגתו עם קרוביו ככל שאר בני העולם, כי אין חילוק בין האיש הכהן לשאר העם, זולתי כי לעתים יעבד בית אלקיו. ואמנם לעתים גם כן ישכון בהיכלו ויגל עם אוהביו לשמחה ולמשתה, יקרא רעיו וקרוביו, על כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הרשה להטמא להם, כל דרכי התורה נעם וכל נתיבותיה שלום.
אכן האיש הנזיר לשם, כל ימי נדר נזרו קדוש הוא לשם, וכמו שהעיד עליו הכתוב כי נזר אלהיו על ראשו, לא יטמא בתאוות העולם, ולא ימצא בית משתאות ובסעודת רעים, כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להכין ולהתענות לפני השם, ולתקן דרכי נפשו, ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש, מה חפצו בהקרבת רעיו ואוהביו עוד זולתי למצוה
?! אין ספק כי בהתעלות הנפש, יקל מאוד בעיניה הנאת הגוף וכל עניינו, כל שכן שלא תפנה אחר חברת גופים אחרים, ואם קרובים המה או רחוקים, ולא תמצא תענוג בכל דבר מהדברים, זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה, ועיניה אליה תמיד.
ועל כן לרוב קדושתו ומעלתו ופרישותו מאחיו תמנענו התורה מהטמא להם, וכעניין הכהן הגדול, כי מהיותו מעולה מאוד בעניינו, ונפרש מחברת האוהבים, ואין כל עסקיו ומחשבותיו זולתי בעבודת אלקיו, יתברך תמנענו התורה גם כן מהיטמא לאחד מכל קרוביו. וטעם הנאמר עליו בכתוב בהרחקת הטומאה נאמר גם על הנזיר, זולתי שבכהן הזכיר שמן, מפני שהוא משוח בו, ובנזיר לא הזכיר שמן. שבכהן נאמר
(ויקרא כא כב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. ובנזיר נאמר כי נזר אלהיו על ראשו.
ואולי תחשב להשיב עלי, כי הנזיר לזמן, בהשלים זמנו ישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט
?
התשובה: כי האדם אחר הזירו לשם פעם אחת, תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו, ומן השמים מסכימין על ידו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה, בא לטהר מסיעין אותו, ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתיע וישלים כל ימיו בטהרה.
מה שאמרו זכרונם לברכה שיש טומאת מת שאם נטמא הנזיר בה מגלח וסותר הימים הקודמים, ומתחיל למנות ימי נזירותו אחר כן; ויש טומאת מת שאין מגלח בעבורה ולא סותר הימים הקודמים, ואף על פי שהיא טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו. דמשמע: עד שיטמא בטומאות שהן בעצמו של מת.
ואלו הן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן: על הנפל, ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין, ועל כזית מן המת, ועל כזית
נצל, ועל העצמות שהן רוב מנין העצמות, אף על פי שאין בהן רבע הקב, ועל עצמות שהן בנינו של מת, ואף על פי שאין בהן רבע הקב, ועל חצי קב עצמות, אף על פי שאין בהן רוב בנינו ולא רוב מנינו, ובלבד שכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל שדרה הבאה מן המת, ועל הגלגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי מאדם, שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי ליג דם שבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת.
ואיזהו נצל? זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה.
ואין רקב המת מטמא, עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם, חסר ממנו אבר אחד, או שנקבר בכסותו, או בארון של ''עצמות'' או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב, אלא למת בלבד להוציא הרוג, שהרי חסר דמו. קברו שני מתים כאחת, או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה, אין הרקב שלהן מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא, עד שירקב מאליו. וכן אם נטמא ברבע העצמות הבאים משדרה או מן הגולגולת [באהלן] הרי זה ספק טמא.
כל אלו שתים עשרה טמאות שמנינו, אם נגע נזיר באחת מהן, או אם נשאה, או האהיל הנזיר עליה, או האהילה הטומאה על הנזיר, או היה הנזיר ואחת מטמאות אלו באהל, הרי זה מגלח תגלחת טומאה, ומביא קורבן טומאה, וסותר את הכל, חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע, שאי אפשר שיגע בכלו, שהרי אינו גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו בעצם כשעורה, או נשאו, הרי זה מגלח עליו, ומביא קורבן טומאה, וסותר את הקודמין, ואין עצם אחד מטמא אהלו.
אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים, או בשדה שנחרש קבר בתוכה, שהן מטמאין במגע ובמשא; או שהאהילו עליו ועל אחת מן השתים עשרה טומאות הנזכרות, ושריגים היוצאים מן האילנות, או הפרעות היוצאות מן הגדר, או מטה, או גמל וכיוצא בו, ונטמא באהלן או ברבע העצמות שאין בהן לא רוב מנין ולא רוב בנין, או שנטמא ברביעית דם, ואף על פי שהוא מטמא במגע ובמשא ובאהל, או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובמשא, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי, לפי העניין שזכרנו הרי זה אינו סותר. אף על פי שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה, ומזה בשלישי ובשביעי, אינו מגלח תגלחת טומאה, ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למנין ימי נזירותו.
מה שאמרו, שהמטמא הנזיר אם היה הנזיר מזיד לוקה, וזה שטמאו עובר משום
(ויקרא יט לד) ולפני עור וגו', ואם הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהן לוקה, ולמה אינו לוקה המטמא הנזיר
? לפי שנאמר בנזיר וטמא ראש נזרו, כלומר שאין חיוב מלקות אלא בו כשהוא מטמא מדעתו.
ויתר פרטיה במסכת נזיר.
והעובר על זה וטמא עצמו במזיד בצדדין שבארנו לוקה.
וכתב
הרמב’’ן זכרונו לברכה שהנזיר שטמא עצמו במזיד יתחייב ארבע מלקיות, משום לא יטמא, ומשום לא יחל דברו, ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא, אם היתה ביאה וטומאה באין כאחת.
המצווה בכל הספרים
