שפד. מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קורבן, וכמו כן בשעת הצרות. שנאמר
(במדבר י ט) וכי תבואו מלחמה וכו', וכתיב אחריו גם כן וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וגו'.
ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חודש לאו דוקא, דבכל יום, היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקורבן. וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין שאמרו שם
(כט, א) הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמה תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחיבי מאן מחיב
? ומהדר ליה, כהנים איצטרכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב יום תרועה וגו', והני כהני הואיל ואתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. ומהדר ליה מי דמי
? התם חצוצרות, הכא שופר.
למדנו מכל מקום דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש, ואמרו במסכת ערכין
(יג א) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.
לפי שבשעת הקורבן היו צריכים לכוון דעתם יפה בעניינו, כמו שידוע, שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקורבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שצונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו. ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות, שהוא הקול הגדול שבכל כלי נגון.
ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה מלבד ההתעוררות אל הכונה, כי בכוח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקורבן.
ומה אאריך, וידוע זה לכל אשר הטה אזן לשמע החצוצרות וקול שופר בכונה.
מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת מנחות
(כח, א) שהחצוצרה היתה באה מן העשת של כסף כמו שבא בכתוב, ומשאר מיני מתכות פסולה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(ערכין יג, א) שאין פוחתין לעולם במקדש משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים.
ויתר פרטיה מבוארים בספרי
(בהעלותך פיסקא עז) ובמסכת ראש השנה
(כו ב) וגם כן במסכת תענית
(יט א) בארו שאנו מצוין בתקיעת החצוצרות בעת צרה [ה' תענית פרק א].
שעליהם המצוה לתקע בחצוצרות, וכעניין שכתוב בהן במסע המחנות, ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות.
ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקורבן אלא הלוים,
אינו כן, שהרי בפירוש אמרו במסכת תמיד פרק שביעי
(מ''ג) נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שולחן החלבים ושתי חצוצרות בידם, תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר, שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו, ושהיא מצוה תמידית להם, כלומר שבכל יום היו תוקעין, ולא ביום מועד וראש חודש בלבד.
אבל ראיתי ל
הרמב''ם זכרונו לברכה
(כלי מקדש ג, ה) שכתב, בימי המועד כולן ובראשי חודשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה. נראה מדבריו, שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות. ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקורבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, בטלו עשה זה.
המצווה בכל הספרים
