תו. מצות דין הפרת נדרים - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו במצות הפרת נדרים. כלומר, שנדון במי שנדר כאשר צותה התורה, שנאמר
(במדבר ל ג) איש כי ידור נדר וגו', כמו שבא מבואר בפרשה, וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה במצוה זו
(מצות עשה צה) וזה לשונו.
ואין העניין שנתחייב להפר על כל פנים, וזה העניין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, שאין זו מצוה בפעולה מהפעולות בהכרח, ואולם המצוה היא בהיותינו מצווין שנדון בדין זה בדבר זה, אולם היות הבעל והאב מפירין כבר באר הכתוב זה, ודקדק בו, ובאתנו הקבלה, שהחכם יתיר הנדר לכל, וכמו כן השבועה, וההערה על זה מאמרו לא יחל דברו, ודרשו זכרונם לברכה (חגיגה י א) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, והכלל, שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אלא הקבלה האמתית לבדה, עד כאן.
והעולה מכל זה לדעתו לפי הדומה, כי בהתיר החכם המומחה את הנדר במצות התורה, או שלושה הדיוטות, ויעשו העניין ככל אשר תצוה התורה עליו כהגון וכישר, אז קיימו עשה, ואם התירו הנדר שלא כמצות התורה, כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו מומחה, אף על פי שהתירם אינו היתר, יש עליהם עונש ביטול עשה זה, וכמו שכתבתי למעלה בעניין מצות הנחלות
(מצוה ת), שהאומר ומצוה אל יירשני בני, אף על פי שדבריו בטלים יש עליו עונש ביטול המצוה, דעבר אהרמנא דמלכא שצוה אותנו בדין הירושה.
ואולם
הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, שאין למנות דין זה כלל מחשבון המצות, וזה לשונו:
וכן יראה שהפרת נדרים לא תמנה, לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו, רק על פי האב או הבעל, עד כאן.
ודברי פי חכם חן.
וההיתר שלהם, כבר הרחבתי המאמר בהן כאשר השיגה ידי, בסדר ''וישמע יתרו'' באזהרת ''לא תשא''
(במצוה ל).
מה שאמרו זכרונם לברכה
(נדרים ב, א) כל כנויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירות כנזירות, כגון
(שם י, א) האומר קונם, קונח, קונס, הרי אלו כנויין לקורבן. חרק, חרך, חדף, הרי אלו כנויין לחרם. נזיק, נזיח, פזיח, הרי אלו כנויין לנזירות. שבותה, שקוקה, נדר ''במוהא'' הרי אלו כנויין לשבועה. ועניין לשונות אלו, שאמרו חכמים שהם נדונין כאלו הוציא האדם בשפתיו הלשון כתקנו, ולא נחוש למה שאנו מצריכין פיו ולבו שוין, והרי לא הוציא הדבר כתקנו מפיו, הטעם מפני שיש בלשונות אלו משמעות העניין שכל השומע יגזר עליו שזאת כונת הנשמע או הנודר, ואחר שכן הוא, הרי הוא כאלו אמר הדבר מבואר כתקנו, שאם לא תאמר כן נמצא שאין בעלגים נדר ושבועה לעולם, וזה אינו באמת.
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה
(נדרים ב ב) שארבעה נדרים הן שהן מותרין, כלומר מותרין לגמרי, שאין צריכין שאלה לחכם, וכדעת שמואל בפרק ארבעה נדרים
(שם כא, ב) דהלכתא כותיה, ואלו הן, נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, ונדרי אנסין, ושם באותו הפרק מברר כיצד בכל אחד ואחד. וגרסינן בירושלמי
(נדרים ג, א) גבי נדרי זרוזין אמר רבי זעירא הדא דתימר בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, כלומר אם היו מעמידין דבריהם, כלומר שלא נדרו אותו נדר לזרז, אלא בדוקא נדרו אותו, צריכין שאלה לחכם, והוא הדין בודאי לשאר השלושה השנויים במשנה, שאם היו מעמידין דבריהם, שצריכין שאלה לחכם, ומיהו בכל עניין, החכם מתירן כל זמן שימצא פתח להתיר, כלומר, שימצא שום עניין שיאמר עליו הנודר אלו הייתי יודע בשעת הנדר דבר זה לא הייתי נודר.
ואפילו בנולד פותחין להתר, ובלבד שיהא הנולד מצוי, אבל לא בנולד שאינו מצוי, כן הוא מפורש בגמרא בנדרים
(סד א). וכן נמי פותחין בחרטה, וכדפסק רבא משמה דרב נחמן במסכת נדרים
(כב ב), דפותחין בחרטה ונזקקין להתיר אפילו למי שנשבע באלהי ישראל, שהיא שבועה חמורה, ודוקא בחרטה דמעקרא, כגון ''לב זה עליך'', כלומר: שמתוך הכעס נדר אותו הנדר, ואחר שנתמשבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בו כלל.
אבל אם נתחרט עכשו מחמת עניין שנתחדש לאחר שנדר, וחפץ הוא בנדרו עד עכשו, זו אינה חרטה מעלייתא ואין פותחין בה כלל, שהרי כל הבא לשאול על נדרו, ודאי מתחרט הוא עכשו, ואם כן לא היינו צריכין בגמרא לחזור למצוא פתח היתר בנדר, ומצינו בגמרא שהיו מחזרין למצא פתחים לנודרים. אלא ודאי, האמת כמו שכתבנו, דבעינן חרטה דמעיקרא.
ועוד, שכל יסוד היתר נדרים, הוא טענת שגגה או אונס
(שבועות כו א), שהתורה אמרה ''האדם בשבועה''
(ויקרא ה ד), פרט לאנוס, וכמו כן בעינן פיו ולבו שוין. ואם כן משום חרטה דמעכשו, אי אפשר לתלות שגגה או אונס בעת השבועה כולן. אבל בחרטה דמעיקרא, יש טענת שגגה ואונס, שהרי מודה עכשו שלא היה עושה הנדר מעיקרא אם היה יודע זה.
ויש מגדולי המפרשים שכתבו, דאף על גב דפסקינן הלכה כרבא, אמר רב נחמן דפותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל - עכשו נהגו להחמיר ולא כהלכה, ואין אנו נזקקין למי שנשבע באלהי ישראל אלא במה שהוא כעין ארבעה נדרים השנויין במשנה.
ועוד, דלא מזדקקינן לשבועות אלא במלתא דאית בה מצוה, כגון עשית שלום בין איש לאשתו או בין אדם לחברו, וכיוצא בעניינים אלו.
וכן אמרו זכרונם לברכה בעניין זה
(בכורות לב ב), שהיתר נדרים בשלושה הדיוטות, ואפילו דלא גמירי וסבירי; והוא דמסברי להו וסברי, וכשחד מניהו גמיר מכל מקום.
וכמו כן אמרו, שהיתר נדרים - ביחיד אם הוא מומחה; והוא הדין כל היכא שיש לו רשות להתיר נדרים ממי שהוא סמוך, שדינו כמומחה. ויש שפרשו, שכל שהוא חכם גדול בישראל, ואפילו היום שאין לנו סמיכה - יקרא מומחה; וחבריו - חלוקין עליו.
ודין החוזר תוך כדי דבור מנדרים ושבועות - שחזרתו חזרה.
ומה שאמרו שהאב מפר כל נדר, והבעל - נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה;
ודין האומר ''כל נדר שאדר כל שנה זו'' או ''מכאן עד עשר שנים - הרי הן בטלים'';
ודין סתם נדרים - להחמיר, ופירושן - להקל;
ודין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו;
ודין האומר לחברו ''ככרי אסור עליך'' או ''ככר זה'';
ודין המדר הנאה מחברו - שפורע לו את חובו;
ודין הנודר מן הבשר - שמותר ברטב; ואם אמר ''בשר זה'' - אסור אף ברוטב;
ודין מי שנאסרה הנאתו עליו - שמותר ללמדו תורה שבעל פה, אבל לא שבכתב, לפי שנוטלין עליה שכר;
ודין מה שאמרו ''בנדרים הלך אחר לשון בני אדם'' - באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או שנשבע;
ודין התרת נדרים שהוא כל היום, כלומר: לילה ויום, לא מעת לעת, שנאמר ''ביום שמעו'';
ויתר רובי פרטיה, יתבארו בארוכה במסכת המחוברת על זה, והיא מסכת נדרים [י''ד סי' רלג].
בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן ראויות להיתר נדרים, והעובר על זה והתיר את הנדר שלא כמצות התורה בצדדין שכתבנו - אף על פי שאינו היתר ביטל עשה זה, כמו שכתבנו בראש המצוה.
המצווה בכל הספרים
