תי. מצות בית דין לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר (במדבר לה כה) והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו'. וישב בה עד מות הכהן הגדול, וגם המכה גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו (שם כח) כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול.

משורשי המצוה
לפי שעוון הרציחה חמור עד מאוד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם רוצח ד ט), שההורג נפש במזיד, אפילו עשה כל המצות אינו ניצל מן הדין, שנאמר (משלי כח יז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. ולכן ראוי למי שהרג, אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים.
ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה.
ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם.

ומדיני המצוה
מה שאמרו זכדונם לברכה שאין הרוצח בשגגה גולה, אלא אם כן מת הנהרג לשעה שהרגו, אבל חבל בו, אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת, אין זה גולה, שמא הוא בעצמו קרב מיתתו, או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו, ואפילו שחט בו שני סימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו.

ומה שאמרו (מכות ח, ב) שישראל גולה, אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב, וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמר ''והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם''. אבל גר תושב שהרג את ישראל, בין מזיד בין שוגג נהרג עליו, וגוי שהרג את הגוי אין ערי מקלט קולטין אותו.
ומה שאמרו (שם, א) שהבן גולה על רציחת אביו. והאב ברציחת הבן, ובמה דברים אמורים שלא בשעת למוד, אבל בשעת למוד והוא שוגג, שכונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באמנות - פטור מגלות, וכן הרב את תלמידו כמו כן.
ומה שאמרו (שם י, א) שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר (דברים ד מב) ונס אל אחת מן הערים האל וחי. ודרשו זכרונם לברכה עשו לו כדי שיחיה, והחכמה תחיה את בעליה (קהלת ז יב).
ודין אשה ועבד ושפחה שגלו אם חייב הבעל או הרב במזונותם שם,
ודין רוצח שמת קודם שיגלה שמוליכין עצמותיו לשם,
ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו, וכן [בן] לוי שהרג במדינתו,
ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו.
ודין מה שאמרו (שם ז, ב) שכל שהרג נפש בדרך ירידה גולה, ואפילו עליה שהיא צורך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צורך עליה,
ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו, שחייב לומר רוצח אני, ואם אמרו (לו) אף על פי כן מותר לקבל,
ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה, ודוקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודוקא כהן ועבודה בידו אבל לא אחר, ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו, ובמה דברים אמורים? במחוייבי גלות מן הדין, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך, ואפילו הוא זר הרי זה ניצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם. כן ראיתי שכתב הרמב''ם זכרונו לברכה.
ויתר פרטיה, מבוארים במסכת מכות [הלכות רוצח פ''ה].

ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן
ובסנהדרין של שבעים ואחד יושבין במקומן המוכן להם בירושלים לדון דיני נפשות. ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקוםו ולא הגלו הרוצח בשגגהו בטלו עשה זה ועונשם גדול מאוד, לפי שהוא סיבה לשפיכות דמים.

המצווה בכל הספרים