תנב. שלא לאכול אבר מן החי - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנענו שלא לאכול אבר מן החי, כלומר אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי. ועל זה נאמר
(דברים יב כג) ולא תאכל הנפש עם הבשר, וכן אמרו ולא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי.
ואמרינן במסכת חולין
(קב, ב) אכל אבר מן החי ובשר מן החי לוקה שתים, לפי שיש על זה שני לאוין, האחד זה שזכרנו, והשני
(שמות כב ל) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, שהוא לא תעשה באוכל בשר מן החי, כמו שכתבתי במצות שלא לאכול הטרפה
(מצוה עג). ונכפלה האזהרה באבר מן החי במקום אחר בפרשת נח, שנאמר
(ט ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
כדי שלא נלמד נפשנו במידת האכזריות, שהיא מידה מגונה ביותר. ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול ממי שיחתך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו.
וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול לנו בקנותינו המידות הטובות ונתרחק מן הרעות, כי הטוב ידבק בטוב. והאל הטוב חפץ להטיב, ולכן יצוה עמו לבחר בטוב.
זהו דרכי ברוב המצות על צד הפשט.
מה שאמרו זכרונם לברכה שאיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים.
ומה שאמרו שאחד אבר שיש בו בשר וגדים ועצמות, כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם, כגון הלשון והבצים והטחול והכליות והלב, וכיוצא בהן באיסור זה, אלא שהאבר שאין בו עצם, בין שנחתך כולו, בין שנחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, עד שיפרוש כברייתו, בשר וגידים ועצמות. אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד, חייב משום טרפה, כמו שבארנו, ולא משום אבר מן החי.
האוכל מאבר מן החי כזית לוקה עליו, ואפילו אכל אבר שלם, אם יש בו כזית חייב, פחות מכזית פטור. חתך מן האבר כבריתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו - לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה, עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית, מאחר ששינה ברייתו.
חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר חייב, ואם לאו פטור
(רמב''ם שם ה''ד). לקח כזית מן האבר כבריתו, בשר גידין ועצמות ואכלו, אף על פי שנחלק בפיו קודם שבלעו חייב, לפי שכן דרך אכילה.
תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו, חייב שתים, משום אבר מן החי, ומשום טרפה, שהרי שני האיסורין באין כאחד. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים, משום אבר מן החי, ומשום חלב.
תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלוש.
בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל בה אם אינו יכול לחזור ולחיות, אף על פי שלא פרש אלא שנשחטה אסור, ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי. אבל היכול לחזור ולחיות, אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר.
אם נשמט אבר מן החי, או מעכו, או דכו, כגון: הביצים שמעך אותן או נתקן, הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואף על פי כן, אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל מקודם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.
עצם שנשבר, אם היה הבשר חופה רוב עביו של עצם הנשבר ורוב הקף השבר הרי זה מותר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחט הבהמה או העוף יחתך האבר וממקום השבר מעט וישליכנו, והשאר מותר.
נשבר העצם והיה הבשר חופה את רובו, אם היה אותו הבשר מרסס שנתאכל כבשר שהרופא גורדו, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנגרד כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר על הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר למטה מכל העצם שנשבר, עד שנמצא הבשר החופה, אינו נוגע בעצם, בכל אלו מורין לאיסור, עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות.
המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות תוך מעיה ואחר כך שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה. אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו, ואחר כך שחטה, הרי חתיכות העובר מותרות, הואיל ולא יצא.
והעובר על זה ואכל אבר מן החי או כזית ממנו, כעניין שזכרנו, חייב מלקות. וזאת אחת מן השבע מצות שהן על כל בני העולם בכלל. אבל מכל מקום חילוק יש בפרטי המצוה בין ישראל לשאר האומות. והכל כמו שכתבתי בסדר וישמע יתרו
(מצוה כו).
ומן הדומה, שהחיוב לשאר האומות באבר מן החי בין בטהורים בין בטמאים,
וכן הורה זקן.המצווה בכל הספרים
